פרק ל"א, החותם את ספר משלי, עיקרו שירת "אשת חיל". המפרשים הולכים בו בשני מסלולים: דרך הפשט - שבח לאשה הכשרה הנושאת על כתפיה את עול הבית והמסחר ומאפשרת לבעלה לשקוד על התורה; ודרך המליצה והדרש - שהאשה היא הנפש, או התורה עצמה, ו"ביתה" הוא הגוף. נמשיך מכאן בסדר הפסוקים, מן החסד שבידה ועד אותם "סדין" ו"חגור" שבסוף השיר.
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן׃ (כ)
רש"י דורש את הפסוקים הללו על התורה. למי התורה פורסת כפה ומשפעת מרוב שפעה? למי שהוא עני - מי שמשים את עצמו כעני. התורה אינה נדבקת במי שמתגאה, במי שמרגיש שהוא כבר יודע הכל. אדם כזה אינו לומד לעולם: "אני יודע הכל, מה יש ללמד אותי? כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה" - ולכן הוא אינו הולך לשמוע מאף אחד, שהרי הוא בטוח ש"אני יכול ללמד אותו". ואצל מי שורה התורה? תורה נמשלה למים, ומים הולכים למקום נמוך. מי זכה לתורה ברמתה הגבוהה ביותר? משה רבנו - ומדוע? מפני שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. הא בהא תליא: ככל שהאדם משים עצמו כאין ונוהג בענווה, כעני, כך התורה משפעת עליו עוד ועוד.
המצודת דוד מבאר על פי הפשט: "כפה פרשה לעני" - אינה קופצת את ידה אלא נותנת לו צדקה. ו"ידיה שלחה לאביון" - היא שולחת לו, משום שאותו אביון מתבייש לקחת בעצמו, ולכן צריך להעביר לו את הנתינה על ידי אחרים או בדרך מורכבת יותר. כאן יש להיזכר בכלל שכבר הסברנו כמה פעמים: כאשר המילה נאמרת בבניין כבד, משמעה שהפעולה נעשית בצורה מושקעת יותר, בכוח ובעוצמה. "שָׁלְחָה" הוא פועל קל, אבל "שִׁלְּחָה" - שימו לב כמה פעולות צריך כדי להוציא את המילה מהפה; זה פועל כבד, המכביד על מוצאי הלשון. לכן כאן, כיוון שאותו עני מתבייש לקחת, היא "שילחה" - נדרשה לפעולות מיוחדות כדי להביא אליו את הנתינה. ויש להעיר שהדבר שונה מביאור המלבי"ם לעיל, שהסביר הפוך: העני יש לו בושה, והאביון כבר אין לו בושה כלל, שהוא מתאווה לכל דבר ואינו מתבייש. נמצא שהמצודת דוד אינו הולך כאן בדרכו של המלבי"ם.
מספרים על בעל "בית הלוי", הרב מבריסק, שבצעירותו עבר פעם בבית הקברות שבבריסק וראה שני קברים צמודים: על אחד מהם נכתב "כפה פרשה לעני", ועל השני "וידיה שלחה לאביון". הדבר הפליא אותו מאוד, והוא בירר בחברא קדישא. בארצות אשכנז היה הכל מסודר להפליא - פנקס הקהילה, ועד וממונים שתפקידם לתעד כל מה שקורה, ומשום כך יש בידינו תיעודים מפורטים מלפני מאות שנים במקומות שבהם נשתמרו אותם פנקסים. אצל עדות המזרח ובני תימן הכתיבה הייתה יקרה, הנייר היה יקר, ומי חשב בכלל לרשום מה שאירע בקהילה. חיפשו אפוא בפנקס הקהילה מה פשר הכיתובים הללו.
התברר שהשניים שנקברו זה ליד זה היו שותפים, נדבנים גדולים מאוד, שתרמו לכל דבר שבקדושה. בשלב מסוים נפלו בעסקיהם, והדבר עורר פליאה: אנשים שנתנו כל כך הרבה מהונם, כיצד ייתכן שנפלו? הושיבו בית דין לברר את העניין, ומצאו שהדבר בא מפני שעברו על מה שאמרו חז"ל "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", והם בזבזו הרבה יותר מחומש. וטעם הדבר, כדברי חז"ל, שעל ידי כך אדם עלול בסוף לאבד את ממונו ולהיות נטל על הציבור, שיצטרך לתמוך בו. הורו להם בית הדין שמכאן ולהבא יקפידו שלא לתת יותר מחומש, וכך אכן הקפידו.
אלא שהיו מגיעים עניים, ולאנשים שהחסד היה מוטבע בהם כל כך היה קשה להשיב פניהם ריקם - לא היה בכוחם לומר לעני "לך, אין לי מה לתת לך". כשהגיעו למצב שלא היה להם עוד מה לתת מן הממון, התחילו לתת כלים מכליהם, וחשבו: אולי את זה בית הדין לא אסר; אסר ממון, ולא כלים. פעם הגיעו שני עניים מרודים שלא היה להם מה לאכול והתחננו על נפשם. שלחו את השמש וביקשוהו: "לך חפש בפנים איזה כלי שאפשר לתת; את החומש כבר נתנו ואסרו עלינו לתת יותר, אולי את הכלים בית הדין לא אסר". חזר השמש עם כפית אחת, כפית של זהב שנשארה מימי העשירות. אמרו: הרי יש כאן שני עניים, מה נעשה? שברו את הכפית - לאחד נתנו את הידית, ולשני את החלק השני של הכפית. המעשה הזה עשה רושם עצום בשמים, ובעקבותיו חזרו לעשירותם, ויותר ממה שהיו קודם. ועל כן כתבו את המעשה על מצבותיהם: "כפה" - הכפית, "פרשה" - שחתכו אותה, "לעני"; "וידיה" - הידית, "שלחה לאביון", לעני האחר.
לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כׇל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים׃ (כא)
רש"י מבאר: מי שעוסק בתורה לא יירא לעצמו מן השלג. ומהו שלג? רמז לגיהינום, כעניין שנאמר "תשלג בצלמון". ולכאורה חשבנו שגיהינום הוא טמפרטורות גבוהות, ומדוע שלג? אלא שכתוב שישנם שני מיני גיהינום: אדם שהייתה לו חמימות לעבירה, רחמנא ליצלן, כנגד זה גיהינום של אש; ואדם שהייתה לו קרירות לכל דבר שבקדושה, כנגד זה גיהינום של שלג. שני מיני גיהינום כנגד שני מיני עבירות. "לא תירא לביתה" - לגופה; מי שעסק בתורה אינו חושש מן הגיהינום.
"כי כל ביתה לבוש שנים" - רש"י מפרש שזו ברית מילה: יש לו את מצוות המילה. ונקרא "שנים" משום שהוא אדום, שמדובר בדם, כעניין "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". והסבר נוסף מביא רש"י: "מלובשים בכפל" - "שנים" מלשון שניים, מלשון שונה, חוזר וכופל על עצמו (וכן שנה נקראת שנה, שחוזר ושונה בה שוב ושוב). כלומר כל מצוותיה כפולות, והכוונה לחסד שעושה אותה אשת חיל, שהרי החסד בתורה מופיע תמיד בכפילות: "נתון תיתן", "פתוח תפתח", "הענק תעניק". וכל אלה מצילים מן הגיהינום, כמובא במדרש תנחומא. לכך "לא תירא משלג", מפני שהיא עושה חסד בלי סוף, חסד מוכפל ולבוש בשניים.
המלבי"ם מבאר על דרך הפשט: מדובר באשת החיל המשתדלת מאוד ועוזרת גם לאביונים, ונותנת להם מן המלבושים שארגה - "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך", ואת מעשה הפלך והכישור היא פורסת לעני ולאביון. ואם תאמר: אם כן, בעת הקרה מה יעשו בני ביתה? על כך אומר "לא תירא לביתה משלג" - אינה יראה לבני ביתה מה יהיה בעת השלג, "כי כל ביתה לבוש שנים", כולם דאגה להם ללבושים יפים ומכובדים, ולכן אינה חוששת.
ועל דרך המליצה מדובר בנפש. מהו השלג? בעת שאדם מת מתקרר גופו; בחייו יש לו חום גופו ומרוצת דמו, ועם המוות באים השלג והקרירות והקרח וקיפאון הדם. והגם שכאן מפסיקים חיי הגוף, אין הנפש חוששת מן העת שיגיע זמן השלג, עת הקרה, שהיא עת המוות. ומדוע אינה חוששת? "כי כל ביתה לבוש שנים" - "ביתה" הוא הגוף, שהגוף הוא ביתה של הנשמה, ו"שנים" מלשון תולעת שני, צבע אדום, המסמל את הנצחיות. היא אינה חוששת לגופה מה יהיה בו בעת המוות, מפני שהיא יודעת שגוף זה עתיד לקום בתחיית המתים.
ועוד: מעת הפטירה אינה חוששת שכוחות הנפש יישארו בלא לבוש, "כי כל ביתה לבוש שנים" - שתתלבש במלבושים. ואיזה מלבושים? המצוות שאדם מקיים הן הלבוש העליון. כתוב בזוהר הקדוש שההשפעה הרוחנית שם למעלה היא "חלוקא דרבנן", ומאין אותו חלוק? ממה שתפרת כאן; מה שהכנת בעולם הזה הוא מה שיגיע למעלה. וכבר כתבתי ב"משנת החלומות", בקונטרס שם על מת שנגלה בחלום, שמובא בספרים הקדושים שאם אדם רואה קרובו או מישהו אחר בחלומו בבגדים קרועים או מטונפים או חסר בגדים, הדבר מסמל שחסרות לו מצוות, ושאותו אדם מבקש ממך לפעול פעולות לעילוי נשמתו, מפני שחסר לו לבוש. נמצא שבחינת החלוקא דרבנן למעלה היא המצוות שהאדם מקיים. וזה שאמר: הנפש היראה, הדבוקה בריבונו של עולם, אינה יראה "לביתה" מעת הפטירה, שהגוף נשאר כאן בשלג, קבור באדמה - "כי כל ביתה לבוש שנים", יש לה הלבוש המעולה הנעשה מן המצוות, הלבוש הרוחני שם למעלה, לבוש מפואר של תולעת שני שהוא מן הבגדים היוקרתיים. את זה היא עשתה לעצמה סגולה כאן בעולם הזה בתורה ובמצוות.
מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ׃ (כב)
המלבי"ם על דרך הפשט: "מרבדים עשתה לה" - היא עצמה עשתה לעצמה מרבדים, שהם תכשיטים יקרים; "שש וארגמן לבושה" - הקב"ה נותן לה ומשפיע עליה הון ועושר, ושולח ברכה במעשה ידיה, ועל ידי זה יש לה מרבדים. ורש"י מפרש שמרבדים הם מצעות נאות למיטה, מלשון "לרפד" - שאף היום משתמשים בביטוי זה במשמעות להציע, ואותיות בומ"ף מתחלפות, לרפד ולרבד. נמצא שמרבדים הם מה שמרפדים בו את המיטה, מצעות המיטה. גם אלה יש לה, וגם שש וארגמן ללבוש. כל זה על דרך הפשט: שהיא מצליחה בכל המסחר והעסקים שהיא עושה.
ועל דרך המליצה מדובר בנפש, שעושה לעצמה תכשיטים - ומהם? אותן השכלות, אותו לימוד תורה, אותן מצוות שהשכילה בחייה; כל אלה תכשיטיה. והלבוש הרוחני הוא "שש וארגמן", בחינת החלוקא דרבנן שדיברנו בה, בגדי הוד והדר לתפארת הנפש. הכל היא הכינה כאן: "מרבדים עשתה לה" בעולם הזה, וממילא על ידי זה יהיה לה למעלה "שש וארגמן לבושה".
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ׃ (כג)
בעבור מלבושי הפאר שאשת חיל עושה לבעלה, הוא נודע וניכר בין חבריו בשעה שהוא יושב עמהם בשערים. רואים אדם לבוש בכבוד - מכוח מה? מכוח המרבדים, מכוח השש והארגמן שהכינה לו. ומדוע אנו תולים את הקרדיט בה? שאם לא כן, כיצד נכנס פתאום שבחו של הבעל בתוך שירה והלל לאשת חיל? לכן גם רש"י וגם מצודת דוד מסבירים שה"נודע בשערים בעלה" הוא מכוחה. וכן האבן עזרא מבאר שגם זה שבח לאשה: זקני ארץ מושיבים את בעלה עמהם בשבילה - הם נותנים לה כבוד, ולכן מושיבים את בעלה בין זקני ארץ. נמצא שבעלה כטפל לה לגודל מעלתה כאשת חיל; אומרים "זה הבעל של פלונית", שהיא כבר נעשתה שם דבר - "זה הבעל של דבורה אשת לפידות" - וממילא בגללה מכבדים אותו.
והמלבי"ם מבאר על דרך הפשט, שזו מעלתה הגדולה של אותה אשת חיל: היא מחזיקה את יד בעלה, כדי שבעלה יוכל לעסוק בתורה עד שהוא יושב בשערים - ובשערים היו יושבים הזקנים, הסנהדרין והחכמים. מכוח מי נודע בעלה בשערים? מכוח שאותה אשת חיל הולכת וטורחת ויגעה בכל ענייני הגשמיות, וממילא בעלה יכול לשקוד בהשקט ובבטחה על עסק התורה. אף לפי המלבי"ם המחמאה מגיעה לה, שהיא העוסקת בענייני הגשמיות ומאפשרת לו להתפנות לענייני הרוחניות.
מספרים על ר' אליהו לופיאן, ומביא זאת ר' ברוך מרדכי אזרחי בספרו "ברכת מרדכי", שבלילות שבת היה מסב בביתו בכפר חסידים עם הרבנית. באחד מלילות השבת, בשעה שזימרו "אשת חיל", כשהגיע לפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", ראו אותו נעצר, מהרהר מעט, ועינו מנצנצת דמעה, ולאחר מכן המשיך. הדבר היה לכולם כחידה, אך חששו לשאול אותו.
וכמה גדול היה אותו אדם. די לנו שנזכיר שזכה לגילוי אליהו. פעם בא לבקש ברכה מהאדמו"ר מגור, ודבר זה לא התפרסם; ראה אותו האדמו"ר ואמר לו: אדם שזכה לגילוי אליהו בא לבקש ממני ברכה? נרעש ר' אליהו לופיאן שהאדמו"ר יודע מזה, ואמר לו: אדם שזכה לגילוי אליהו בא לבקש ברכה ממי שמסוגל לראות את זה עליו - אתה מסוגל לראות את זה עליי, ולכן ממך אני רוצה ברכה.
ואגב, פעם נסע עם הרוגצ'ובר ברכבת. הרוגצ'ובר היה גאון אדיר, וגם "קוטל": אם מישהו אמר דברים שאינם לעניין, לא הייתה לו בעיה לומר לו שהוא מדבר שטויות. ניגש אליו ר' אליהו ושאל: "הרב, אני יכול לומר לרב איזה דבר תורה?" שאלו: "מי כבודו?" ענה לו: "אני בעל בית פשוט" - דרך ענווה וצניעות. אמר לו: "נו, בבקשה". אמר לפניו את כל הדבר תורה, את כל המהלך והפלפול שחידש, ואז שאל: "נו, מה הרב אומר? אין לרב קושיות? הרב מסכים עם המהלך?" השיב לו הרוגצ'ובר: "נו נו, חידושים שיפים לבעל בית" - שהרי אמר על עצמו שהוא בעל בית פשוט. ולימים, כשסיפר ר' אליהו את הדבר, אמר: ותדעו שאמרתי לפניו את השטיקל תורה שהתכוונתי לומר בעולם האמת לאחר מאה ועשרים, כשיבקשו ממני לומר דבר תורה; את הדבר תורה הזה מסרתי לפני הרוגצ'ובר, וזה מה שאמר לי - חידושים שיפים לבעל בית.
ונחזור לעניין. ר' אליהו לופיאן היה משגיח בישיבת כפר חסידים, וחששו לשאול אותו על מה נעצר ועל מה הדמעה. אך ידוע היה שמן הרבנית לא היה מסתיר מאומה, ואם ביקשה ממנו דבר - היה ממלא ומפיק רצונה. ביקשו ממנה שתשאל, והיא הפצירה בו פעם ופעמיים, עד שנעתר ואמר לה: תראי, הרי אני אליהו לופיאן; נכנס לישיבה - כולם קמים לקראתי ומכבדים אותי; כשאני מתקרב למקומי, הבחורים רצים מיד לסדר לי סטנדר ולהכין לי סידור או גמרא לפי העניין. ולמה מכבדים אותי? מי אתה אליהו לופיאן, על מה כיבדו אותך? אחר כך מתחילים להתפלל, ובקריאת שמע מחכים לי - עד שאיני אומר "ה' אלוקיכם אמת", החזן אינו ממשיך. מי אתה אליהו לופיאן שצריכים להמתין לך? ולאט לאט יש חשש גדול שנכנסת בי תחושה של גבהות, שאני מתחיל להרגיש את עצמי משהו: תראה איך מכבדים אותי, תראה איך ממתינים לי. אולי עוד אתחיל לחשוב שכך אכן ראוי, שאני באמת משהו, ולכן כך מכבדים אותי. ואז אני חושב לעצמי: הרי אתה יודע שהכל תחושות סרק, ואתה יודע שבאמת אין לך שום דבר להתגאות בו.
וכעת, אמר, כשהגעתי ל"אשת חיל" וקראתי "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", התחלתי לחשוב על פשט הכתובים: מה הנקודה שב"בשבתו עם זקני ארץ"? והבנתי שכאן שלמה המלך אומר לנו: דע לך, להכיר את מצבו האמיתי של האדם כאן בעולם הזה אין לך שום אפשרות. יכולים לכבד אותו ולקום בפניו, ויכול להיות שהוא רחוק מאותה אצטלה כרחוק מזרח ממערב. ומתי באמת אפשר יהיה לדעת מי האדם? "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" - לאחר מאה ועשרים, שם למעלה. כשאגיע לשם ויושיבו אותי אולי בין אותם זקני ארץ, האם יהיה לי מה לדבר עמהם? האם תהיה לי שייכות אליהם? האם יסתכלו עליי בכלל? האם אני ראוי למעלתם? שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם ייוודע מי הוא האדם באמת. וחשבתי לעצמי: שם יתגלה בזיוני, ויתברר שאותה אדרת תפורה כמה וכמה מידות מכדי גודלי, ושקיבלתי גינוני כבוד והנהגות של יוקרה שלא הייתי ראוי להם. ועל זה ירדה דמעה מעיני.
וזו התבוננות של אדם גדול, של צדיק. אדם רגיל בטוח תמיד שמגיע לו, ובטוח שהוא מה שהוא, ואף מעריך את עצמו יותר ממה שהוא. אבל הצדיקים תמיד מעריכים את עצמם פחות, ואומרים: מי אני ומה אני, ומי יודע איך יסתכלו עליי שם. כולנו בטוחים שיקבלו אותנו שם במאור פנים, ואילו הצדיק חושב על עצמו בהערכה פחותה ממה שהוא באמת.
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי׃ (כד)
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן׃ (כה)
המלבי"ם מבאר על דרך הפשט: הסדין הוא מה שעשתה כדי למכור לצורך סחורה, ואת החגור שארגה נתנה לכנעני כדי שיחלק את המעות לעניים. ויש כאן קושי שמחמתו פירש כך: אם את הסדין עשתה ומכרה, מדוע את החגור היא נותנת לכנעני בחינם? היה צריך לומר "וחגור מכרה לכנעני". לכן הוא מבאר שנתנה לכנעני כדי שיחלק את המעות לעניים, ואז זו אכן נתינה. תחילה "סדין עשתה ותמכור" - לצורך המסחר, ואחר כך "חגור נתנה לכנעני" - זה חלק החסד שאותה אשת חיל מחוננת בו.
והסדין שעשתה - "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון": הסדין הזה הוא הלבוש שלה ליום האחרון, ובו היא תשחק, שהמצווה נעשית לבוש רוחני שבו הנשמה מתלבשת כאשר היא פושטת את בגדיה הגשמיים שהם הגוף. אותו סדין ואותו חגור שנתנה לכנעני - בהם היא תתלבש לעתיד לבוא, וזה יהיה כבודה, באותן מצוות שהן לבושי הנשמה.
על אותה קושיה - מדוע את הסדין מוכרת ואת החגור נותנת - מביא בספר "רבות בנות" ביאור על פי פשוטו: דרך העולם, מי שמייצר כלים וסדינים מוכר גם בקמעונאות, פרטים בודדים, וגם בסיטונאות, חבילות ואריזות גדולות לסוחרים, והרבה פעמים בגדר קומיסיון - מכור מה שתמכור, ומה שלא תמכור תחזיר ואזכה אותך. ובא הפייטן לשבח את אותה אשה, שהיא משקיעה בכל האפיקים: "סדין עשתה ותמכור" - עושה את הסדינים כדי למכור אותם בודדים במחיר מלא, שהרווח גדול יותר; וכשנשארות בידה כמויות שאינה יכולה למכור ליחידים, היא לוקחת את כל הערימה וקושרת אותה, וזה החגור, ואת הסחורה הזאת "נתנה לכנעני" - מוסרת לסוחר: קח ומכור, וכשיהיו רווחים תשלם לי. עכשיו אינה מקבלת כסף, שהרי זה בקומיסיון, ונותנת לו כדי שימכור וייתן לה מן הרווחים את חלקה; אבל אין הכוונה שנתנה בחינם לחלוטין, אלא שנתנה לכנעני סחורה ארוזה וקשורה בחגור על מנת שימכור. וכן מבאר המהרש"א בחידושי אגדות בפסחים דף נ' עמוד ב'.
ויש הסבר נוסף, מוכר מאוד, ומרוב שהוא מוכר רבו גם האנשים שעליהם הוא מסופר: קראתי אותו על הנצי"ב מוולוז'ין, על בעל "בית הלוי", וגם על המלבי"ם. וכך הוא: בא פעם אחד המשכילים לשאול. המשכילים, כידוע, היו אנשים שעזבו את התורה אך התעניינו בדקדוק לשון הקודש, ומכיוון שהבקיאים האמיתיים בכל ענייני הדקדוק היו חכמי ישראל, היו נהנים לבוא ולהקשות להם קושיות ולשאול שאלות שלא ידעו את תשובתן. בא אותו משכיל ושאל שאלה בדקדוק, והרב ענה לו מיד על אתר ופשט לו את השאלה "מקופיא", בפשטות גמורה. יצא הלז בהתפעלות גדולה ואמר: איך זה יכול להיות? הרי כבודו עוסק רוב היום בהוויות דאביי ורבא, כל היום בים התלמוד, ואנו כל עיסוקנו בדקדוק - ואיך ייתכן שאתה עמדת על ההבדל הזה ואני לא שמתי לב?
אמר לו הרב: משל למה הדבר דומה, ופירש לו את הפסוק "סדין עשתה ותמכור חגור נתנה לכנעני". אדם נכנס לחנות של מוכר בדים, ורואה את בעל העסק מוכר לקונה גלילים של בד. לאחר שמכר כמות של גלילים, אמר לנערו: תארוז לו את זה. והנער משכיב את הגלילים על הדלפק, קושר מכאן ומכאן בחבלים טובים שלא יתפרק בדרך, ומגיש את החשבון. שאל הצופה מן הצד את בעל העסק: לא חישבת לו את החבלים? אמר לו: לא, החבלים בחינם, אינם כרוכים בתשלום. אמר: אה, טוב. וכשסיים בעל החנות עם הקונה ושאל אותו מה הוא רוצה, אמר לו: תוכל לתת לי עשרה מטר חבל? מדד, גזר, ואמר: בבקשה, ארבעים שקלים. אמר לו: מה ארבעים שקלים? הרי הרגע אמרת שהחבלים בחינם! אמר לו: תהיה בריא. אותו אדם קנה באלפי שקלים בד, ומי שקונה באלפי שקלים בד מקבל את החבלים בחינם. אבל אתה באת לקחת רק את החבל - ועל חבל משלמים, שהוא עלה לי כסף.
וזה שכתוב כאן: "סדין עשתה ותמכור" - וכיוון שאת הסדינים היא מוכרת, את החגור שקושר את הסדינים "נתנה לכנעני" בחינם; על האריזה אינה גובה מחיר. וכלפי מה נאמרו הדברים? אמר לו: תבין, אתם באים לקנות את החבל בלבד, ולכן זה עולה לכם בדמים מרובים. אבל אנו עוסקים בתורה, וכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה - ובכלל אותם "דברים הרבה" גם חכמת הדקדוק, גם חכמת המוזיקה, גם חכמת האגרונומיה, גם חכמת הטבע, גם חכמת האסטרונומיה, גם חכמת התשבורת וגם חכמת ההנדסה. את הכל הוא זוכה, מפני שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה.
בפסוקים אלו נפרשת דמותה של אשת החיל בשני מבטים. על דרך הפשט: אשה הפורשת כפה לעני ושולחת ידה לאביון, מכינה מלבושים לבני ביתה עד שאינה יראה מן השלג, עושה מרבדים ולובשת שש וארגמן, ומכוח כל טרחתה בגשמיות נודע בעלה בשערים בין זקני ארץ ויכול לשקוד על התורה. ועל דרך המליצה והדרש: התורה שורה רק על מי שמשים עצמו כעני; החסד הכפול מציל מן הגיהינום; והנפש אינה יראה מ"שלג" המוות, שכן הגוף עתיד לקום בתחיית המתים, ולנפש עצמה מוכן לבוש שנים ושש וארגמן - החלוקא דרבנן הנתפרת כאן ממצוותיו של אדם. ולא לחינם דמע ר' אליהו לופיאן על "בשבתו עם זקני ארץ": ההערכה האמיתית של האדם אינה נקבעת בכבוד שמכבדים אותו כאן, אלא שם למעלה. וכל העוסק בתורה לשמה - זוכה לדברים הרבה.