בחלק זה של הפרק אנו מגיעים לסדרת הפסוקים החותמת את דברי אגור בן יקה: "שלושה המה מיטיבי צעד", "אם נבלת בהתנשא" ו"כי מיץ חלב יוציא חמאה". הביטויים כאן חדשים וקשים, עד שרש"י עצמו כותב על "זרזיר מותניים או תיש" - "לא ידעתי מהו", ולפי המשמע חיה ששוסת מותניים; וכן על "מלך אלקום" - "לא ידעתי מהו" לפי פשוטו. ולכן רש"י מביא את מדרש חז"ל, שנעסוק בו בהמשך. אך נפתח בדברי הרלב"ג, שהם המשך ישיר למה שראינו בפסוק הקודם.
הרלב"ג הסביר ב"שממית בידיים תתפש והיא בהיכלי מלך" שהשממית טיפסה גבוה מדי: הלכה להיכלי המלך, טוותה לה שם בית, ולא הבינה שהפסיעה במקומות הגבוהים מדי גורמת לה נזק - שמיד באו משרתי הארמון, ניקו את הפינות והוציאו אותה משם. אומר הרלב"ג: אותו משל ממשיך כותב הספר כאן.
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת׃
בוא וראה שיש שלושה הממהרים את תנועתם - כמו השממית - מבלי מחשבה. "וארבעה מיטיבי לכת", כלומר הרביעי. וכולם עושים צעדם בפזיזות, בלי להתבונן.
לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל׃
הראשון הוא הליש, הגיבור בבהמה. הוא רץ לטרוף כל בעל חיים שימצא, בוטח בגבורתו, אינו ירא ואינו חת מפני כל. ולפעמים דווקא הדבר הזה גורם לנפילתו: מרוב ביטחון עצמי הוא נכנס למלכודת שהוצבה לו, כי "מי יכול עלי"; או שאנשים עם נשק אורבים לו, וכשהוא מגיע בביטחון תוקפים והורגים אותו. הביטחון עולה לו לרועץ - בדיוק כשממית שבנתה בית בהיכל המלך: יפילו אותך, יגרשו אותך, יהרגו אותך.
זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ׃
השני הוא "זרזיר מותניים". הרלב"ג, וכן עוד מפרשים, מסבירים שזהו כלב ציד דק שהוליכוהו הציידים לצוד; כלב שלא היה גדול, ולכן כינוהו דק מותניים, והציידים לוקחים אותו שירדוף אחר הטרף. וגם הוא ממהר לרוץ אף אם אינו בטוח שהוא חזק מבעל החיים שאחריו הוא רודף, ופעמים רבות אותו בעל חיים תוקף את הכלב והורגו, "ויקרה לו מזה הרבה מהרע וההפסד" כלשון הרלב"ג.
השלישי הוא התיש, שהוא קל המרוץ, ולכן גם הוא רץ פעמים רבות להילחם כנגד מי שתקיף ממנו, ונופל בעניין זה. והרביעי הוא המלך - "מלך אלקום". מפרשים רבים מסבירים ש"אלקום" הן שתי מילים: "אל קום", כלומר ללא תקומה. זהו מלך שכל העמים לנגדו אינם יכולים לקום; אין מי שיקום כנגדו, והוא כובש את כולם. ואף הוא מתלהב, כובש ממלכות, ותיאבונו הולך וגדל - עד שהוא רץ קדימה מהר מדי, ונופל כשלושת הקודמים. הריצה בכוח הביטחון והגבורה, "אני יכול ואני מסוגל", מביאה פעמים רבות לנפילה. ודבר זה, אומר הרלב"ג, קרה לאלכסנדר מוקדון, שהיה בטוח שהוא עומד לכבוש את כל העולם, ובסופו של דבר נפל ביד מי שתקיף ממנו.
כך גם יקרה, אומר הרלב"ג, ל"עשיר בדעת": יש לו באמת יכולות שכליות, והוא נשען על חוכמתו ובינתו. והתנא אומר "על בינתך אל תישען" - לפני שאתה פוסק דבר, עליך לעיין בכל הפוסקים, להתייעץ, לחשוב על כמה כיוונים, ולא להכריע הכרעות מיידיות בלא מחשבה. זהו הנמשל של כל הסדרה: כל אותם בעלי חיים, מהשממית ועד המלך, פועלים במהירות ועושים טעויות. כך גם אדם שאינו מכריע בשום שכל אלא ממהר לחרוץ דין, לפסוק ולהחליט מבלי מחשבה - האדם הזה גורם נזק.
המצודת דוד מוליך את הפסוק בכיוון ההפוך. לדבריו "זרזיר מותניים או תיש ומלך אלקום עמו" מדבר על בעלי חיים זריזים ומהירים ביותר. "זרזיר מותניים" הוא כלב הציידים הדק במותניו, ולשון "זרזיר" מתפרשת מלשון אֵזור: יש לו כעין אזור חגור למותניו, וכשאדם חגור באזור הוא רץ מהר; כך הכלב רץ במהירות ובביטחון גדול ומצליח בדרכו. (יש שקישרו "זרזיר" ללשון רזה, דק מותניים. והאבן עזרא מביא עוד שני פירושים: יש אומרים שזרזיר מותניים הן דבורים, ויש אומרים שזהו נשר.) "או תיש" - גם הוא מיטיב צעד, קל המרוץ, כמו שכתוב "כעתודים לפני הצאן", בוטח במרוצתו ורץ קדימה. "מלך אלקום" - מלך גיבור ההולך בביטחון רב לכל אשר יפנה.
והמסר חשוב וגדול: כאשר אדם הולך לעשות דבר, שיעשה אותו בביטחון ובעוצמה, ובעזרת השם יצליח. אדם שעושה את מעשיו באופן נרפה, עם הרבה חששות וחוסר ביטחון עצמי, רוב הסיכויים שייפול. ולשון המצודת דוד: "לימד דעת שאין ללכת ברכות לבב למלחמה ולעזוב את הדבר אל המקרה, רק יהיה אזור בגבורה, אז יבטח ויצליח" - שהרי כל אלו שהובאו כדוגמה למצליחים, הם ההולכים בביטחון. וזהו הכלל תמיד אצל האנשים המצליחים: יש להם אמביציה ויש להם ביטחון עצמי, הם רצים קדימה ודוחפים. ייתכן שהריצה קדימה מביאה לפעמים גם נפילות, אבל לרוב היא מביאה הצלחה.
ובפרט במלחמה: כשאתה בא בביטחון אתה יוצר מורך בלב האויב, הוא בטוח שיש כאן חזקים מי יודע מה, והוא נבהל. וזו שיטתם של עמי ערב תמיד - דברי רהב: "אנחנו נמחק את הציונים", "אנחנו ממש לפני שנזרוק אותם לים". מי שזוכר, ברדיו המצרי בזמנו הודיעו שהם כבר נמצאים בתל אביב, כאשר בפועל איפה הם היו ואיפה תל אביב. אבל זו השיטה: ליצור דמורליזציה על ידי הכרזות מפלצתיות שגורמות לאנשים לפחד - וזה חלק מהקרב. גם בווייטנאם חלק מהמלחמה היה מלחמה פסיכולוגית: היו תולים רמקולים בעצים ומודיעים "אתם מוקפים, אנחנו מיד משיגים אתכם", והדבר יצר פחד בלב השומעים. כך נוהגים גם בצבא: פעמים רבות מתקשרים עם האוכלוסייה האזרחית באמצעות פליירים שזורקים מלמעלה - אלא שאצלנו בדרך כלל מספרים את האמת. החמאס מוכר להם אשליות של ניצחון, והפליירים עוקפים את החמאס ומגלים להם את המציאות: כמה מתו וכמה נפגעו, ועל ידי זה נוצרת דמורליזציה בלב העם ונכונות להשלים ולהיכנע. אומר המצודת דוד: דע לך, כאשר אתה בא בכוח ובעוצמה ומשדר עוצמה, על ידי זה האנשים שכנגדך יפלו.
המלבי"ם מסביר את הסדרה בעבודת האדם. "ליש גיבור בבהמה ולא ישוב מפני כל" - שם דובר על מצוות לא תעשה: לאדם יש נשמה, והיא הליש הגיבור המתגבר על התאוות ועל החומריות; החומר מושך אותו ללאו, לעבירות, והוא מתגבר עליו. וכאן מדובר בזריזות: "זרזיר מותניים" הוא מי שרץ קצבי, במהירות ובזריזות, לקיים מצוות עשה ולהתגבר על מידת העצלות. וזה שאמרו חז"ל "הוי גיבור כארי ורץ כצבי".
"או תיש" - מגדיר המלבי"ם: הגברת הצורה על החומר. הצורה היא החלק הרוחני שבאדם, והחומר הוא הגוף המגושם. את הצורה מאפיינים כזכר ואת החומר כנקבה, ולכן התיש - הדכרא, מלשון זכר - הוא בחינת החלק הרוחני, ולעומתו עדר הרחלים הוא בחינת הגוף. ומדוע החלק הרוחני נקרא דכורא? כי הזכר תמיד משפיע והנוקבא תמיד מקבלת. נמצא שהמציאות צריכה להיות שהחלק הרוחני משפיע על החלק הגשמי שבאדם והוא המתווה את המדיניות, ולא להיפך - שהגוף, בחינת הנוקבא, ימשול באדם והנפש תלך אחריו. אלא הזכר צריך שילך בראש. וזו מידת העזות, "הוי עז כנמר", עוז פנים שיש לאדם על יתר כוחותיו: להעיז פניו וללכת חזק בדרך השם.
"ומלך אלקום עמו" - ועם הצורה ילך המלך, הוא השכל וכוחותיו, הנחשב למושל ולמלך בכוחות הנפש. ואז "אלקום": לא יקום שום כוח מכוחות הגוף למרוד במלכותו. וזה הרמוז ב"קל כנשר", שאף על כנפי ההשכל מרומים, ואז ייטיב לכת בדרך העיון והשגת האמיתיות.
על דרך הפשט מסביר המלבי"ם שהמשל הרביעי הומלץ על העבד. בשממית דובר על אשתו, וכאן על העבד שמרד במלך וקם למלוך - הוא בעלה. העבד הזה לא היה גיבור ולא בעל תחבולות, ולא ידע לצוד את העם בעורמתו - לא כאשתו השממית, שהייתה אורגת ממחשבתה כל מיני תחבולות כדי לכבוש את המלוכה. אלא הוא דומה לתיש ההולך בראש העדר, והצאן הן נקבות, רחלים: אף הוא גבר על ידי אשתו ומכוח שהוא בעלה. יש לך אישה כזאת - אתה הופך להיות מלך, שכן היא במארגים שארגה הגישה לו את המלוכה, כעכביש וכשממית האורגים את קוריהם.
וכך בסדר הפסוקים: הליש הוא האריה, מולך על הבהמות, ומלכותו מכוח גבורתו - "ליש גיבור בבהמה". הזרזיר מולך מכוח שהוא קל המרוץ, כלב ציד שכוחו במותניו. התיש הוא השלישי, מיטיב צעד כדי ללכת בראש העדר. "ועמו מלך אלקום" - המלך אלקום מיטיב לכת עם התיש, כלומר הוא תיש כמוהו, הולך בראש העדר; אבל לא מחמת מעלותיו, אלא רק מפני שיש עדר מאחריו. והעדר הן הנשים, הרחלים, והזכר הולך בראשן: אתה בראש רק מפני שמאחוריך אשתך השממית, שהיא זו שטוותה כאן את הכל - בתחילה תחת המלך, ולאחר מכן יצרה מכוח זה את ההפיכה, ומלך בעלה, אותו מלך אלקום.
רש"י מביא את מדרש חז"ל: "מדרש אגדה פותרים חמש פרשיות אלו כנגד ארבע מלכויות". מי שהתבונן בפסוקים לעיל ראה שהכתוב מונה סדרות, וכל סדרה כוללת ארבעה, ובסך הכל חמישה מקבצים של ארבעה: "שלושה המה מיטיבי צעד וארבעה מיטיבי לכת" - מקבץ אחד; "ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים" - מקבץ שני; "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת"; "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" - ומונה "דרך הנשר בשמיים"; ועוד. חמישה מקבצים, ובכל אחד ארבעה עניינים.
וחז"ל דורשים שהדברים נאמרו כנגד ארבע מלכויות. אותן מלכויות הצליחו ונתאמצו וגברו על ישראל, והגבורה שלהן לא באה מעוצמתן אלא מחולשתנו - ולא חולשה פיזית אלא חולשה רוחנית, מפני שעברנו על חמישה חומשי תורה. לכן יש כאן חמישה מקבצים, לבטא: עברת על חמישה חומשי תורה, ויש כאן ארבע אומות שקמו כנגדך.
"שאול ועוצר רחם" - שאול זו מלכות בבל, שנאמר בנבוכדנצר "הרחיב כשאול נפשו". "עוצר רחם" - זו מדי, שבימיהם עצרו רחמים מישראל, שנגזר בזמן אסתר להשמיד להרוג ולאבד. "ארץ לא שבעה מים" - זו יוון, שלא שבעה מלגזור גזירות על ישראל. "ואש לא אמרה הון" - כנגד עשיו, שעשה בחמה בוערת על ישראל, לאמור להשמיד ולהרוג טף ונשים ביום אחד. "דרך הנשר" - זו בבל, שהוא "הנשר הגדול ארך האבר". "נחש" - זו מדי. "דרך אונייה בלב ים" - זו יוון, שהיא קלה בגזירותיה כאונייה הקלה על פני המים. "דרך גבר בעלמה" - זו פרס, שאמרה לעולם אהיה גברת ומושלת על כל המדינות. "כן דרך אישה מנאפת" - זו כנסת ישראל, שכל הרעה הזאת גרמה לה על שניאפה בעבודת גילולים וסטתה מדרך השם; "ואמרה לא פעלתי אוון" - והנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, ולכן נענשו בכל החומרה.
"תחת שלוש רגזה ארץ" - "תחת עבד כי ימלוך" זה נבוכדנצר, שהיה עבד למרודך בלאדן וכותב האיגרות שלו, ומסתם סופר עלה למלוכה. "ונבל כי ישבע לחם" - זה אחשוורוש, שכל ימיו מחפש משתאות, מאה ושמונים יום משתה; מה יש לעשות מאה ושמונים יום, אחרי שלושה ימים כבר גמרת. אבל הנבל הזה לא ישבע לחם. "תחת שנואה כי תיבעל" - כנגד יוון. "ושפחה כי תירש גבירתה" - זה עשיו, שהיה צריך להיות משועבד ליעקב, ונהפכו הדברים וירשה השפחה את גבירתה.
"הנמלים עם לא עז" - זו בבל, שכתוב "הן ארץ כשדים", זה העם שלא היה, כביכול נוצר מאין. "ויכינו בקיץ לחמם" - זה נבוכדנצר. שכתוב עליו שעשה כבוד אחד לקדוש ברוך הוא בימי מרודך בלאדן, אשר שלח ספרים לחזקיהו: "שלם למלכא חזקיהו, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא". האיגרת נשלחה בעקבות הנס שחזרה השמש עשר מעלות אחורנית בימי חזקיהו, ומהנס הזה ידעו כל באי עולם, והתפעל מזה מאוד מרודך בלאדן, ושלח איגרת שלומים לחזקיהו. נבוכדנצר, שהיה סופר המלך וכותב האיגרות, לא היה שם באותו היום - היה זה יומו החופשי. כשבאו וסיפרו לו שנשלחה איגרת, אמר: "לאלהא רבא קריתו ליה וכתביתו ליה בסוף?" - אתם קוראים לו האלוה הגדול ומזכירים אותו בסוף? אם הוא האלוקים הגדול, הוא צריך להיות ראשון! רץ אחר השליח והחזירו, וכתב כראוי: שלום לאלוקים הגדול, ואחר כך חזקיה וירושלים. ואומרים חז"ל: בשביל אותה מרוצה זכה למלכות - שלושה צעדים רץ, ובזכות זה זכה לשלושה דורות של מלוכה, הוא ובנו ובן בנו. הרי לך "ויכינו בקיץ לחמם": הכין בקיץ לחמו, ולדורות היה לו מה לאכול.
"שפנים עם לא עצום" - זו מדי ופרס. "וישימו בסלע ביתם" - שהם בנו את בית המקדש, שהוא סלע הלבנון. "שממית בידיים תתפש" - זה עשיו, שכתוב "והידיים ידי עשיו"; "והיא בהיכלי מלך" - שנכנס להיכל והחריבו. "ליש גיבור בבהמה" - זה נבוכדנצר, שנאמר "עלה אריה מסובכו". "זרזיר מותניים" - זו מדי ופרס, שזרזו מותניהם והרגו את בלשצר ולקחו את מלכות בבל, "ביה בליליא קטיל בלשצר"; ומי שרוצה יראה בספר דניאל כיצד יצאה יד מן השמיים וכתבה "מנא מנא תקל ופרסין", ובאותו לילה עצמו שקם בלשצר למלוך - הופל. "או תיש" - זו יוון, שנקראת תיש, כמובא בספר דניאל "והצפיר השעיר הוא מלך יוון". "ומלך אלקום עמו" - זו אומת ארם, שאמרו "אני ואפסי עוד", אל קום, אין מי שעומד כנגדי ואין עומד עמו.
אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה׃
רש"י מסביר בשני אופנים. האחד: "אם נבלת" - אם התנבלת על ידי חברך שחירף אותך, שהתגאה והתנשא עליך וביזה אותך. ובספרים אחרים מופיע ברש"י, וגם זה נכון לפי פשט הכתוב: אם על ידי דיבורך חירפת וגידפת את עצמך. ובשני הפנים אומרים לך - סופך להינשא: אם נבלת, בהתנשא; הקדוש ברוך הוא לבסוף ינשא אותך וירומם אותך, מלשון נשיא. כלומר מישהו פגע בך ושתקת, או שאתה עצמך קיבלת על עצמך בושה ולא חיפשת כבוד - דע לך שהשם יזכה אותך להתרומם בדבר.
"ואם זמות" - כמו זממת, מלשון מחשבה, כלשון "ועל תפק זממו": אם זממת בליבך ללכת ולעשות עמו מריבה - "יד לפה", שים יד לפה ושתוק. אל תעשה מריבה על העניין, ואדרבה, על ידי זה תזכה להתנשא.
המצודת דוד מסביר את החלק הראשון כרש"י: אם נעשית נבל כאשר מישהו חירף אותך, והוא הראה בכך כביכול את נבלותך - "עם כל זה בהתנשא". אלא שאצלו "בהתנשא" אינו הבטחה לעתיד אלא הוראה: הישאר בהתנשאותך. למשל, מישהו זורק לראש הממשלה מילות קנטור וביזוי בשוק. אם ראש הממשלה יתחיל להשיב לו "אתה ככה ואני ככה" - מה נאמר עליו? יצא קטן. מה אתה מתייחס? למה ירדת לרמה שלו? כך גם כאן: אם ניבלו אותך - שמור על הרמה שלך, על רוממותך, אל תרד לרמתו ואל תחזיר לו כגמולו. "זהו, נתתי לו" - ביזית את עצמך, יצרת מצב שאתה בר פלוגתא שלו, וזה ביזיון בשבילך. אלא "אל תשיב אותו בקנטור ובקטטה כאחד הנבלים, רק שמור פתחי פיך כדרך אנשי המעלה". הציווי כאן הוא: התנשא.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק בפניית אגור לאיתיאל ולאוכל: אם תראה שאתה נעשה נבל, ועל ידי זה אתה נוטה מדרך הטוב - דע לך מהיכן זה בא: "בהתנשא", מפני שאתה מתנשא לחקור במושגים רמים מהרמה שלך וגבוהים מהמושכלות שאתה מסוגל להשיגן. וכזכור, כך הסביר המלבי"ם שכל הפרק הוא תשובות לאיתיאל ולאוכל, ששאלו את אגור בן יקה שאלות בענייני המושכלות, והוא אומר להם: אין לך לחקור במופלא ממך.
"ואם זמותה" - אם העמקת את זממך ומחשבותיך במחשבות עמוקות בעניינים אלו, אז "יד לפה": אל תוציא את מחשבותיך מן השפה ולחוץ. גם אם כבר השכלת בזה - שתוק. וזה כלל הידוע, שבענייני סוד מי שיודע אינו מדבר ומי שמדבר אינו יודע. בדרך כלל כשאדם אינו יודע הוא מרבה לדבר, מלהג את כמה המילים שהוא מכיר, חוזר עליהן ונגמר; אבל מי שהוא אדם פנימי ובאמת יודע - לא תשמע אותו מדבר בעניינים הללו בכל הזדמנות. לכן גם אם זמותה והעמקת מחשבה בזה, יד לפה: השאר את הדברים אצלך.
וגם כאן מסביר המלבי"ם את הפסוק על דרך הפשט, כפנייה אל מלך אלקום - אותו עבד שקם למלוך, הנבל אשר ישבע לחם. אומר לו: אם נעשית נבל על ידי ההתנשאות - הרי עוד קודם לכן היית נבל, אתה נבל מקדמת דנא. "ואם זמותה" - זממת למרוד באדוניך, ושמת יד לפה, כלומר עשית את הדברים בהסתר ובשקט שלא ידעו על המרד, וחרשת רעה בסתר - דע לך מה יהיה סופך.
כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב׃
אומר המלבי"ם: "מיץ חלב" - מה שמתמצה מן החלב וצף למעלה, זו החמאה, החלק הטוב והמובחר ביותר. ולעומתה "מיץ אף" - המיץ היוצא מן האף הוא הרירים המאוסים, ומי שמחטט באף כדי להוציא עוד את הטינוף, בשלב מסוים יוציא גם דם, שהאף רגיש. "ומיץ אפיים" - הכעס, "יוציא ריב" ומורד ומדון לכל הארץ. ולעניין הפשט זו פנייה אל אותו מלך: מה אתה חושב, שתעשה מה שאתה רוצה ולא תשלם את המחיר? דע לך, מיץ אפיים, הכעס שאתה מכעיס בו את העם, יוציא ריב, וכל העם יריבו איתך, ובסופו של דבר תיפול ממלכותך.
רש"י מסביר: כאשר יוצאת החמאה על ידי מיץ החלב - "מיץ" הוא לשון סחיטה, כמו "וימץ את הגיזה" - וכשם שדם יוצא על ידי שמוציא יותר מדי מחוטמו, כך יוצא ריב על ידי מיץ אפיים של כעס: כשאדם כועס, מכוח זה יוצאת מריבה.
רש"י מביא את דרשת חז"ל: "אם נבלת בהתנשא" - אם ניבלת את עצמך על דברי תורה, סופך להתנשא. ומהו ניבלת את עצמך על דברי תורה? אדם שמוכן להתבזות כדי לשאול ולדרוש את ספקותיו מרבו, ואפילו נראית לו כשוטה - "איזה שאלות הוא שואל, זה בכלל לא לעניין, הוא לא התחיל להבין". אדם חושש לפעמים לשאול, כי אולי זה יצייר אותו כחסר דעת. אומרים לו: אפילו נראית לרבך כשוטה, דע לך שסופך להיות מנושא. התבזית, הלכת לשאול, אמרת "אני רוצה תורה וללמוד אני צריך", היו לך ביזיונות מהשאלות - תזכה להתנשא, תזכה להיות גדול בתורה.
אבל "ואם זמותה יד לפה": "זמותה" מלשון זמם - אם שמת מחסום על פיך ולא שאלת את כל מה שהיית צריך, מפני שהתביישת שלא יאמרו שאינך מבין, הרי שמת לעצמך זמם. וזהו העונש: כשיבואו אחר כך תלמידיך לשאול אותך דבר הלכה, תשים יד לפיך - "לא יודע, לא יודע" - ולא יהיה לך מה לענות להם. ולעומת זאת מי ששאל, כשם שמיץ חלב יוציא חמאה, כך תזכה להיות בקיא בהלכה.
המלבי"ם מבאר: המקובץ מן החוכמה האמיתית, התורה הקדושה שנאמר בה "דבש וחלב תחת לשונך", הוא היוצא חמאה - מי שעוסק בתורה, שהיא הדבר המשובח ביותר, מפיק ממנה דברים משובחים. אבל "מיץ אף יוציא דם": אם תלך ותחקור בחקירות חיצוניות, בפילוסופיות ובדעות משובשות, משם יצאו לך תוצאות מקולקלות - דם ולא חמאה. "ומיץ אפיים" - אם יהיה לך כעס על הנהגת השם, כאותן שאלות באמונה ששאלו איתיאל ואוכל, למה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, הדבר "יוציא ריב": כביכול תילחם כנגד ההשגחה העליונה, כמו שכתוב "כי גם לאוויל יהרוג כעס". והדבר לא יביא לך אלא נזק. ולכן ודאי שלא ראוי לכם, איתיאל ואוכל, לחקור בעניינים הגבוהים והרמים מהשגתכם.
וזו האמת בסוד המציאות. כל אותם שהיו כביכול המבינים והיודעים, שאינם צריכים לשאול כי הם יודעים הכל לבד, ובמבחנים הכל הלך להם בקלות - בדרך כלל לא צמח מהם הרבה. אבל אלה שתמיד באו ושאלו, תמיד העמיקו וניסו להבין, ורדפו אחרי הרב בסיום השיעור "גם את זה לא הבנתי וגם את זה", ובקיצור אלה שאינם נותנים מנוחה - דווקא הם צמחו לגדולה. שהם באמת מגלים אכפתיות ובאמת רוצים לדעת, ואף אם מבחינת כישרון אינו כישרון גדול, ממנו יצמח אדם גדול.
פעם בא מישהו לחזון איש והציע לו לפתוח ישיבה למצוינים - היום כל ישיבה קוראת לעצמה ישיבה למצוינים, אבל כאן הייתה ההצעה באמת: לקחת מכל ישיבה שניים שלושה עילויים ולעשות מהם ישיבה, שממנה יגדלו גדולי הדור הבא. אמר לו החזון איש: באופן לא. שאל אותו: למה? אמר לו: מכיוון שהמציאות הוכיחה שדווקא אלה שתלו בהם הרבה תקוות, המצוינים, לא צמח מהם הרבה. מדוע? מפני שסמכו על כישרונם, על יכולותיהם ועל הכלים שהשם נתן להם, ולא השקיעו; וכיוון שלא השקיעו, לא צמחו מהם גדולים. ואמר לו: דע לך שדווקא מאלה שנראים כלא בעלי כישרון - דווקא מהם צמחו הגדולים באמת.
והוסיף החזון איש: אני מכיר אדם שבצעירותו, כשהיה עוד נער, בא לשאול אותי שאלה. כתוב "מצרימה", ורש"י אומר: כל מילה שהיא צריכה למ"ד בתחילתה - הטיל לה ה"א בסופה; כלומר במקום "ויבוא יעקב למצרים" נאמר "ויבוא יעקב מצרימה". בא הנער ושאל: כבוד הרב, איפה יש למ"ד במילה "מצרימה"? הוא חיפש את הלמ"ד בתוך המילה ולא התחיל להבין מה רש"י אומר - רש"י פשוט לגמרי. אמר החזון איש: והיום אני מכיר אותו, והוא אחד מהגדולים בדור. כלומר, אתה חושב שהמצוינים הם הערובה להצלחה? לא משם גדלים גדולי תורה, אלא דווקא מתוך מי שמתנבל על דברי תורה, שואל עוד פעם, מנסה להבין ומנסה לחקור - דווקא מהם צומחים האנשים הגדולים.
סוף הפרק מעמיד שני קולות משתלבים. מצד אחד, הרלב"ג והמלבי"ם מלמדים שריצה מתוך ביטחון וגבורה בלי מחשבה מפילה את הליש, את הזרזיר, את התיש ואת מלך אלקום, וגם את האדם הממהר לפסוק ולהכריע בלי עיון ובלי התייעצות - "על בינתך אל תישען". ומצד שני, המצודת דוד מלמד שאין ללכת למלחמה ברכות לבב, אלא להיות אזור בגבורה ולבטוח, וכך יצליח. וחתימת הפרק: "אם נבלת בהתנשא" - שמור על רוממותך ואל תרד לרמת המבזה, ומי שמתנבל על דברי תורה ושואל בלא בושה סופו להתנשא, בעוד מי ששם זמם לפיו סופו שישים יד לפה כשישאלוהו. "מיץ חלב יוציא חמאה" - מן העיון בתורה יצאו דברים משובחים, ומן הכעס והחקירות המשובשות לא יצא אלא דם וריב.