בחלק זה של הפרק אנו עומדים על שני מקבצים של משלים מתוך דברי אגור בן יקה: המקבץ הראשון - "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", והמקבץ השני - "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת". נלמד את שני המקבצים על פי המפרשים: רש"י, אבן עזרא, הגר"א, מצודת דוד, ובעיקר המלבי"ם - גם על דרך המושכל וגם על דרך הפשט.
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים׃
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה׃
רש"י מסביר: "נפלאו ממני" - הם חולפים לפני עיניי, ומיד נפלאה דרכם ממני, איני יודע היכן הם; כלומר נעלמים ברגע אחד. ו"ארבעה" אינו "ועוד ארבעה", אלא "והרביעי" - והרביעי "לא ידעתים", איני יודע אותו כלל.
האבן עזרא מבאר ביתר הרחבה: הנשר - איני יודע כיצד הוא מעופף ברקיע השמיים, כאשר אין לו מקום לנוח עליו. הנחש - כיצד הוא הולך על הצור בלי רגליים, וכיצד הוא נאחז ואינו נופל מן הסלע החלק. האונייה - המסתכנת לבוא בלב ים, כיצד היא מצליחה להגיע למחוז חפצה בשעה שאינה יודעת לאן תוליך אותה הרוח. ודרך גבר בעלמה - אדם העושה מעשה זנות ואינו ירא את השם, עובר על "לא תנאף" ואינו מתבונן בסופו. כל אלה - איני יודע כיצד יהיה סופם: איפה ינוח הנשר בשמיים, איך ינוח הנחש על הסלע, איך תנוח האונייה במחוז חפצה, ואיך ינוח אותו אדם על משכבו בסוף ימיו - כלומר, איך אינו חושש שעל כל זה ייתן את הדין.
כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא־פָעַלְתִּי אָוֶן׃
זה המשך אותו עניין: תמהוני הוא גם על האישה המנאפת, "אכלה ומחתה פיה" - ביטוי נקי לכך שהיא מזנה, מכחשת ואומרת "לא פעלתי אוון". כאדם שאכל ונשאר לכלוך בפיו ובשיניו, והוא מנקה את פיו וטוען שלא אכל מאומה; כך היא מוחה את פיה ואומרת שלא עשתה דבר.
ביאור נוסף באבן עזרא: הייחודיות בכל הדברים הללו היא שהם אינם משאירים סימן אחריהם - הם עוברים ואין ניכר לאחר מכן המקום שבו היו.
הגר"א הולך בכיוון דומה לרש"י: "שלושה המה נפלאו ממני" - בתחילה ראיתי אותם ומיד נעלמו; "והרביעי לא ידעתים" - אותו איני יודע כל עיקר. הנשר ידאה לשמיים וברגע אחד נעלם - עכשיו אתה רואה אותו, וכעבור רגע לא נודע איה מקומו. הנחש פוסע על הצור ונעלם בין הנקיקים - היה כאן נחש לפני רגע והנה איננו (וכך גם עם שרץ בבית: הצלחת לגייס את הנעל, ופתאום אתה מחפש אותו ואיננו). האונייה - אתה רואה אותה, ומיד אתה מסתכל והיא איננה; וזה גם הגיוני, שכן מעבר למרחק הראות, כיוון שכדור הארץ עגול, ברגע שהיא עוברת את האופק שוב אין אפשרות לראותה. אבל "דרך גבר בעלמה" הוא הרביעי ש"לא ידעתים": לא נודע מעיקרא זמן עיבורה, הזמן שבו החלה הריונה. את הנשר, הנחש והאונייה עוד ראיתי ואחר כך נעלמו; אבל העיבור עצמו, שנעשה בחדרי חדרים, לא נודע מתחילתו.
מה בא כל זה ללמדנו? אומר הגר"א: הדבר בא ללמד על התורה, המחולקת לארבעה חלקים - תורה שבכתב, תורה שבעל פה, רמז וסודות התורה. תורה שבכתב אלו הפסוקים; תורה שבעל פה - מדרשי חז"ל, גמרות, ספרא וספרי; רמז - תורת הרמז שבתורה ובנ"ך; סודות התורה - פנימיות התורה, זוהר וקבלה.
"דרך נשר בשמיים" - כנגד תורה שבכתב, שמניין באה לנו? מן השמיים. "דרך נחש עלי צור" - כנגד תורה שבעל פה, שהרי תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם; כלומר תלמיד חכם צריך שתהא נקימתו ונטירתו לכבוד השם. למעשה היום אין נוהגים כן, כי מי יאמר זיכיתי לבי שהקפדתי לשם השם ולא לכבודי; אך בדורות הקודמים, שהיו בהם אנשים גדולים, היה תלמיד חכם יכול להקפיד, וזהו גדר הנוקם ונוטר כנחש לשם השם. נמצא שדרך נחש עלי צור מכוונת אל התלמיד חכם המפלפל בתורה שבעל פה.
"דרך אונייה בלב ים" - כנגד הרמז. וזה על פי מה שלמדנו בספר יונה על דרך ביאור הגר"א: הגר"א לוקח את כל ספר יונה כמשל לנשמה היורדת לעולם, ואחר כך בורחת מאת השם, ואין הדבר מועיל לה, שהדג בולע אותה ומקיאה אל היבשה - היינו שהנשמה חוזרת בגלגול, וכשהיא חוזרת עליה לתקן את הכל. הגר"א מבאר בצורה נפלאה את כל פסוקי ספר יונה על דרך זו. נמצא שכל סיפור האונייה שנשאה את יונה תרשישה והדג הגדול שבלעו נכתב גם על דרך הרמז - רמז לנשמה החוזרת בגלגול.
"ודרך גבר בעלמה" - כנגד סודות התורה. והטעם, שאת זיווגי המידות העליונות אנו מבטאים תמיד בלשון של דרך גבר בעלמה: כשמדברים על "אבא" ו"אימא" מדברים על השפעה, וההשפעה היא זיווג או ייחוד, כעין מה שיש באיש ואישה, אלא שבמושגים רוחניים משתמשים בלשון נקייה יותר ואומרים "ייחוד". בדרגה נמוכה יותר - ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זעיר אנפין עם הנוקבא, עם המלכות. וכמו שבזיווג יש העברת שפע מן הדכורא אל הנוקבא, כך בזיווגי המידות העליונות מדובר בהעברת שפע לשם הורדת השפע אל העולם. לפיכך סודות התורה, המבטאים את ייחודי המידות העליונות, נרמזים ב"דרך גבר בעלמה".
נזכיר כאן גם את ביאור המלבי"ם על דרך המושכל, אף שאת הפסוקים האחרונים לא למדנו על פי דרכו, שכאן ביאורו פשטני יותר. הוא מסביר שהיה להם ויכוח בעניין מציאות האלוקים ובעניין קדמות העולם או קדמות הבורא, והוא בא להראות להם שאפשר לראות את מציאות האלוקים מתוך הטבע עצמו.
אומר להם: הרי בכל הטבע אנו מוצאים את טבע ההולדה - על ידי זיווג מולידים בעלי החיים ובני האדם כצלמם וכדמותם, וזהו הכוח המשמר את המינים שנבראו בששת ימי בראשית. מה יבטיח שיישארו קיימים? הפיל הקדמון לא נשאר קיים לנצח, אבל הפיל והפילה מולידים פילונים, והם גדלים וחוזר חלילה. נמצא שהזיווג הוא המשמר את קיום כל המינים, ובכללם בני האדם.
וכאן ההתבוננות: השכל אינו משיג כיצד על ידי הזיווג נשאר רושם של חיים חדשים. שהרי בכל פעולות היסודות, ברגע שאותו יסוד נעלם אינו מוליד דבר חדש ואינו מותיר אחריו שום רושם. והנה כאן לא רק שנשאר רושם, אלא נוצרים חיים חדשים ונולד אדם חדש. והוא נותן דוגמה משלושת היסודות: "דרך נשר בשמיים" - יסוד האוויר; "הליכת נחש עלי צור" - יסוד העפר; "מסע האונייה בלב ים" - יסוד המים. וכנגדם "דרך גבר בעלמה" הוא בחינת האש, שהתאווה מקורה באש - אש התאווה. לכאורה, כמו שהנשר אינו מותיר רושם בשמיים, והנחש אינו ניכר בצור, והאונייה אינה משאירה סימני דרך במים - כך גם דרך גבר בעלמה לא היה צריך להותיר סימן.
ואכן, "כן דרך אישה מנאפת אכלה ומחתה פיה" - אין רושם, עד שהיא יכולה להכחיש ולומר "לא פעלתי אוון". אם כן, כיצד בסופו של דבר נוצרים חיים חדשים ויש ולד? האין זו ראיה והוכחה למציאותו של הבורא? הפעולה עצמה אינה מותירה רושם, והנה לבסוף "מוצאים כרסה בין שיניה" ומגיעים חיים חדשים - מאין יצא הדבר הזה, אם לא מכוח עליון שיצר מציאות זו?
ובאמת יש תורה שלמה הנקראת אמבריולוגיה, תורת העוברים, ואפשר להוכיח את מציאות הבורא מעצם עניין הפריון: מן המציאות שהקדוש ברוך הוא יצר באדם איברים שעל ידם הוא פרה ורבה ומשמר את המין. והפלא העצום - כיצד מתפתח עובר בתוך מעי האישה, וכיצד הוא מקבל את כל חיותו דרך צינור המתחבר ישירות לבטנו, ושם שני צינורות: אחד המזין אותו ואחד הנותן לו חמצן. וברגע הלידה הוא דוחף עצמו ויוצא, ופלא פלאים - נפתח הסתום ונסתם הפתוח. אם יישאר פתח ההזנה הישירה אל הבטן, ימות בזיהום; חותכים את חבל הטבור, ומעתה הוא מקבל אוכל מן הפה ונושם מן האף. התרגלנו לכך, אבל מי שיתבונן ישאל: כיצד נהיה הדבר? מי שיסבור שהדבר התפתח לאט לאט, לא יוכל לתת שום הסבר; אין לו אלא לומר שהיה כאן איזה "פיצוץ" שיצר חיבור לבטן, והחיבור התפזר לכל האיברים, ומזה נוצרה התפתחות שלמה של עובר וחיים שלמים, ואחר כך הוא יוצא ומתחיל לנשום, ופתאום קם אדם ומתחיל ללכת. הדבר הזה מוכיח שיש בורא לעולם.
אומר המלבי"ם: כי זה אינו בטבע החומר ההיולי והתמזגות היסודות. היסודות - תערבב חומר בחומר ותקבל חומר חדש; אבל כאן, מה עירבבת שקיבלת חיים חדשים? זהו דבר שאינו בטבע. הלא מישהו נפח חיים בעובר הזה, ומזה באה המציאות. תבינו אפוא, אומר אגור בן יקה לאיתיאל ואוכל שהיו הספקנים, שיש מי שיצר את כל המציאות הזאת - "האם לא ניכר כאן דבר אלוקים שייסד כן בכלל הבריאה".
אומר המלבי"ם: "עלמה" היא בעולה. שהרי כל המהלך בנוי על מציאות שהפעולה אינה מותירה רושם - "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון"; ואילו בבתולה ודאי נותר רושם, שהרי איבדה בתוליה. רק בבעולה אפשר לומר שלא נותר רושם. וכך גם המצודת ציון: הרכה בשנים תיקרא עלמה, ואף שהיא בעולה.
ולמה חשוב להדגיש זאת? מי ששמע את הדיסק שלנו על ספר ישעיה, הדיסק הראשון, יודע שבפרק ז' יש פסוקים שהנוצרים מביאים כראיה למציאות אלוהיהם: "הנה העלמה הרה ויולדת בן". הם טוענים שעלמה היינו בתולה, ושזו נבואה על אותו האיש. אבל זה שיבוש מוחלט מתחילתו ועד סופו. אחד המאפיינים הגדולים של הנוצרים מאז ומעולם הוא שהיו עמי ארצות גמורים, ואפשר לראות זאת בציטוטים שבאוונגליונים ובראיות שהם מביאים - חוסר הבנה מוחלט בכתובים. ראשית, "עלמה" אינה בתולה כלל, כמו שראינו כאן: "דרך גבר בעלמה", "לא פעלתי אוון" - פעולה שאינה מותירה סימן, ומדובר בבעולה. שנית, שם מדובר בתקופה אחרת לגמרי, והנביא מביא את הדבר כאות על מה שיקרה באותו הדור עצמו, ולא ייתכן שייתן אות על משהו שיקרה בעוד שנים רבות מאוד. ועוד, גם שמו לא היה עמנואל, אלא שהיא תקרא לבנה עמנואל. יש שם עוד ראיות רבות לפירוך טענות ההבל הללו, ומי שירצה ישמע בדיסק. אבל לעניינו: מפסוק זה מביאים ראיה ש"דרך גבר בעלמה" אינו בבתולה אלא בבעולה, שכן מדובר בפעולה שאינה מותירה רושם.
עוד בלשון הפסוק: "ומחתה פיה" - רש"י מסביר מלשון "כאשר ימחה הצלחת", שהכוונה הופך את הצלחת; צלחת גלויה ניכר בה אם יש בה משהו, וכשהופכים אותה אין ניכר מה היה בה, וכך היא כביכול אומרת שלא היה מאומה. והביאור הפשוט יותר של "מחתה פיה" הוא מלשון מחייה וניקוי - כמנקה את פיה ואומרת שלא אכלה מאומה.
לאחר שראינו את המלך המרושע שהיה אז, וכיצד היה מזנה עם שפחתו, ואחר כך כיצד קמו השפחה ובעלה העבד ומרדו במלך, הרגו אותו ואת נשיו וקמו למלוך תחתיו - הרי זה היה "סיפור החדשות" של אותו זמן, הסיפור שרץ אז בפי כולם. אומר המלבי"ם: כעת מביא אגור את המשלים והמליצות שנשאו אז על המלך החדש - מה דיברו האנשים על מציאות המלוכה הזאת. המלך היה מלך "אלקום", עבד שמרד באדוניו וקם למשול; ואשתו השפחה, שמה היה "סממית", והיא מלכה תחת גבירתה.
המשל הראשון: אומרים על המלכה החדשה שבתחילה הייתה שפחה ומנאפת עם המלך, ו"דרך אישה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון" - הסתירה את נאפופיה עם המלך; ואחר כך הלכה ובגדה בו, היא ובעלה העבד, והרגו אותו. כנגד זה אמרו המושלים: "שלושה המה נפלאו" - דברים שאינם מותירים כל רושם: דרך נשר באוויר, דרך נחש בעפר, דרך אונייה במים. והיסוד הרביעי הוא יסוד האש, אהבת המנאפת, רשפי אש - ועליו הוא אומר "לא ידעתים", לא ידעתי שגם בזה לא נותר שום רושם.
וביאור העניין: הפלא היה כיצד מן החיבור הגדול שהיה לאותה שפחה מנאפת עם המלך - חיבור שהיה אמור להבטיח קשר תמידי ונאמנות - בסופו של דבר נותרה היא נאמנה לבעלה, וקמו שניהם ומרדו במלך כדי למלוך תחתיו; ולא נשאר מאותה אהבה גדולה מאומה. כמו שהנשר אינו מותיר סימן בשמיים, והנחש אינו מותיר סימן עלי צור, והאונייה אינה מותירה סימן בים - חשבתי שעל כל פנים מרשף האהבה כן נותר סימן, ושדבר כזה אינו מתבטל מיד. והנה אני רואה שגם זה לא השאיר שום סימן: קמו ורצחו את המלך, "אכלה ומחתה פיה", כאילו לא היה שם אש אהבה כלל, ולא נותר מכל זה מאומה. זהו "וארבעה לא ידעתים" - לא חשבתי שגם באהבה הדבר מתבטל כך, ונמצא שכל אותם רשפי אש לא היה בהם מאומה.
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא־תוּכַל שְׂאֵת׃
תַּחַת־עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע־לָחֶם׃
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי־תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ׃
זה מקבץ נוסף. "מרגיזים ארץ" - פשוטו, שכשאדם רואה אותם הוא מתעצבן, כמו שאומרים היום "מעלה לו את הסעיף".
הראשון: "עבד כי ימלוך". אומר המצודת דוד: אינו יודע תכסיסי מלוכה, ובשיגעון ינהג. אדם הנוהג כמשוגע - אף אחד לא היה רוצה לשבת לידו כשהוא על ההגה, וכל שכן כשכפתורי מעצמה גדולה בידיו. וכשעולה לו הסעיף, חוזר האדם לשיגעונו. זה כמו קדאפי נשיא לוב לשעבר, או כמו שלטון צפון קוריאה - כולם ידעו שזה משוגע, וסכנת נפשות להתעסק עמו, שאין אתה יודע היכן זה יצוץ לו. לעומת זה, מנהיג ששומר על נכבדות ומדבר עניינית - גם אם שנאתו בולטת ויוצאת מכל החורים - לפחות אינו מאבד את הנכבדות ואינו עושה את הדברים הקשים שהיה רוצה לעשות.
וגם אצלנו יש את הבעיה של "עבד כי ימלוך": כל קטן נעשה כאן שר ביטחון, ראשי מדינה קטנה מתערבים בענייניה של המעצמה הגדולה בעולם, ומעירים לה הערות והשוואות מכל הסוגים. ואין כל זה אלא מראה את רמות הרוח ואת הגאווה הגדולה שתקפה את אלה שלקחו כאן את ההנהגה של העם. על כל פנים, נחזור לענייננו: כשעבד מולך ואין לו תכסיסי מלוכה, זה "רגזה ארץ".
השני: "ונבל כי ישבע לחם". גם זה מתסיס מאוד. למה? אתה מצפה שהנבל יפסיד, שהנבל יינזק; ופתאום אתה רואה שהוא גונב ומרמה ושבע, והכל טוב לו, ואיש אינו עושה לו דבר - ובעקבות זה בא הרוגז.
השלישי: "תחת שנואה כי תבעל". אומר המצודת דוד: אישה השנואה במעשיה, היינו זונה ומנאפת, "כי תבעל" - לא במובן בעילה אלא במובן בעלות, כאשר היא נישאת לבעל. ואז הדבר מתסיס יותר, כי יש לה במי לתלות את הריונה. כל עוד היא מזנה ואינה נשואה, אם רואים כרסה בין שיניה - אוי לה לאותה בושה; אבל כשהיא נשואה וממשיכה לנאוף, רואים כרסה ואומרים "מזל טוב, עוד מעט ייוולד לכם ילד", ואין איש יודע שהילד מניאופיה. נמצא שיש לה כעת לגיטימציה לעשות כמעשיה מבלי שתיראה, וזה מרבה רוגז.
הרביעי: "ושפחה כי תירש גבירתה". כאשר השפחה יורשת את ממשלת גבירתה, והגבירה נעשית משרתת - זהו דבר מרגיז ביותר. ולמה? בעבור פחיתות מעלתה וסכלות דעתה, לא תשכיל לכבד את מי שראוי לכבוד. אם היה בשפחה הזאת מעט דעת, הייתה נוהגת כלפי הגבירה באיזה כיבוד, סוף כל סוף זו הייתה גבירתי; אבל מפני פחיתותה וסכלותה אינה משכילה לכבד את מי שראוי. ועל כן דווקא בו נאמר "ותחת ארבע לא תוכל שאת" - הרביעי הוא שכבר בלתי נסבל לחלוטין, כשל כוח הסבל. ולשון המצודת דוד: "זהו דבר קשה יותר מכולם, ואף מעבד כי ימלוך, הואיל והיא אישה, קצרה דעתה ובעל ידה מה".
אומר המלבי"ם: זהו משל נוסף שנשאו על המלך והמלכה יחד - אותם שקמו למלוך והרגו את המלך המקורי. ההפיכה שעשו שם השפחה המנאפת ובעלה העבד, שמלכו תחת המלך ונשיו, היא שגרמה ש"רגזה ארץ". "עבד כי ימלוך" - הוא היה עבד וכעת קם למלוך תחת אדוניו. "ונבל כי ישבע לחם" - האדם הזה היה בתחילה נבל, וכעת האוצרות בידו והוא שבע לחם.
ומה ההבדל בין נדיב לנבל? אומר המלבי"ם: אדם נדיב, כאשר הוא שבע לחם, משפיע ממה שיש לו לעניים; אבל הנבל - נבלה עמו ויוסף ברעתו, ממשיך להיות כמקדם. ודעו לכם שהדבר נכון מאוד גם למעשה: אדם שהוא בעל ממון מלכתחילה ובא ממציאות של רווחה כלכלית, מורגל ומקובל אצלו לתת; ולעומת זאת מי שצמח מלמטה, לרוב קשה לו מאוד לתת. ולא רק לתת - אפשר לבדוק ולראות שהרבה פעמים קשה לו אפילו להוציא על עצמו, שכן הורגל תמיד לעשות חשבון: למה עכשיו זה, ואיך נסגור את החודש. אף שהמצב כבר השתנה וידו משגת, נשארת אצלו אותה הנהגה של חישוב על כל שקל ושל התקמצנות. ואילו מי שצמח עם כפית זהב בפה מורגל בנתינה - אף שלפעמים יאמר "אתה יודע כמה עמלתי על מאה אלף שקל?", בעוד שהיום יש לו מיליונים; אדם נשאר פעמים רבות באותם טבעים שהיו לו קודם.
וכנגד האישה: "תחת שנואה כי תבעל" - היא הייתה שנואה מחמת ניאופיה ומעשיה הרעים, ולפי המלבי"ם "תבעל" כפשוטו, שהייתה אהובתו של המלך הקודם בגלל ניאופיה עמו, וגם זה גורם לתסיסה ו"רגזה ארץ". והרע מכולם - "שפחה כי תירש גבירתה", שהיא זו היורשת עתה את המלכות; זהו הנורא מכל. וזהו המשל השני שהיו האנשים אומרים אז.
שני מקבצים למדנו. "שלושה המה נפלאו ממני" - הנשר, הנחש והאונייה, שעוברים ואינם מותירים רושם וסימן, וכנגדם הרביעי: "דרך גבר בעלמה". הגר"א למד מכאן על ארבעת חלקי התורה - תורה שבכתב, תורה שבעל פה, רמז וסוד. המלבי"ם על דרך המושכל למד מכאן הוכחה למציאות הבורא: בכל יסודות הטבע - אוויר, עפר, מים - אין הפעולה מותירה רושם, ואף בפעולת האדם אין רושם ("אכלה ומחתה פיה"), והנה מתוכה נוצרים חיים חדשים - ואין זה בטבע החומר והתמזגות היסודות, אלא דבר אלוקים שייסד כן בבריאה. ומכאן גם למדנו ש"עלמה" אינה בתולה אלא בעולה, ובזה נופלות טענות ההבל של הנוצרים. ועל דרך הפשט הראה המלבי"ם שאלו משלים שנשאו אנשי אותו הדור על המלך העבד והמלכה השפחה: הפלא שגם רשפי אש של אהבה אינם מותירים רושם, והרוגז על עבד שמלך, נבל שישבע לחם, שנואה שנבעלה, ושפחה שירשה את גבירתה - שהוא הקשה מכולם, שאין הארץ יכולה לשאתו.