פרק ל' בספר משלי ממשיך את דברי אגור בן יקה, ובחלק שלפנינו אנו עוסקים ברצף פסוקים המתארים דור מקולקל: ארבע כתות של "דור", ואחריהן משל העלוקה ושתי בנותיה. נעמוד על שיטת הגר"א הקושרת את כל הפסוקים הללו לפסוק "אל תלשן עבד אל אדונו", ועל דרכו של המלבי"ם, הרואה בהם תיאור של מלך רשע ודורו.
אַל־תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל־אֲדֹנָו פֶּן־יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ׃
לפי הקו שמסביר הגר"א, הפסוקים הבאים הם המשך ישיר לפסוק זה. אמרנו: אל תלשין עבד אל אדונו, ובמילים פשוטות - אל תמסור דינך לשמיים. כעת ממשיך הכתוב ואומר: כשאני אומר לך אל תלשין, אני מדבר איתך גם אם העבד הזה הוא עבד מרושע, גם אם יש בו כל הסיבות שבעולם להלשין עליו.
דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת־אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ׃ דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ׃ דּוֹר מָה־רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ׃ דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם׃
גם אם מדובר באדם שהוא "דור אביו יקלל", גם אם הוא "טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ", גם אם "מה רמו עיניו", וגם אם "חרבות שיניו" - בכל אופן: אל תלשן עבד אל אדונו. והגר"א מסיים ואומר: ואף על פי כן אל תלשן, ואין לך פלא גדול מזה. כלומר, עד כמה חמור הדבר למסור דין לשמיים, שאפילו כלפי השפל שבשפלים נאמר: אל תמסור את דינך.
מדייק הגר"א: מדוע אצל האב נאמר לשון "יקלל" ואצל האם לשון "לא יברך"? אלא שהאב הוא כנגד מצוות עשה והאם כנגד מצוות לא תעשה. לכן אצל האב נאמרה פעולה מעשית - "יקלל", ואצל האם נאמרה שלילה - "לא יברך", כנגד הלא תעשה.
עוד מביא הגר"א את דברי הגמרא על ההבדל שבין "כבד את אביך ואת אמך", שבו הקדים הכתוב את האב, לבין "איש אמו ואביו תיראו", שבו הקדים הכתוב את האם. אומרים חז"ל: באופן טבעי הבן ירא מן האב אך פחות מכבדו, לכן נאמר לו "כבד את אביך" תחילה; ולעומת זאת באופן טבעי הוא מכבד ואוהב את האם אך פחות ירא ממנה, ולכן נאמר "איש אמו ואביו תיראו" - שגם מן האם יהיה לך מורא.
הילדים קשורים לאם, אין בזה חכמות. כשהילד מתקשר הביתה: "שלום אבא, מה נשמע? אמא נמצאת?" - האב הוא לעיתים רק האמצעי להעביר את הטלפון לאם. אבל ביחס לאב הקשר בדרך כלל פחות הדוק, ובפרט בזמנם דרכו של האב הייתה לייסר את הבן ולתבוע ממנו, ויש כלפיו יותר דיסטנס ויותר מורא. מכאן, אומר הגר"א, מובן הפסוק: כשיש נתק - את אביו יקלל, ואילו כלפי אמו יחסו עדין יותר, ולכדי קללה אינו מגיע, אלא רק "לא יברך". וכך ניתן לראות עד היום אצל ילדים שמתנתקים.
המלבי"ם מסביר כאן דבר ששייך לחלק "דרך המושכל", אך קשור אף הוא לעניין: איתיאל ואוכל טענו לאגור בן יקה שאין אנו חייבים בכיבוד אב ואם. שורש הטענה הוא בתפיסת הפילוסופים, שהעולם נברא מעצמו, ושכל מציאות האדם בעולם היא לרע לו - הארכנו בזה בספר איוב, שם מבאר המלבי"ם את שיטתם שיותר רע לאדם בעולם הזה מאשר טוב, ונוח לו שלא נברא. ולפי זה, לשיטתם, האב עשה לי נזק בכך שהביא אותי לעולם, ומכאן "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך" - שהרי הם הביאוהו למציאות שלילית.
דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ׃
הוא מרגיש טהור כל כך, כאילו לא עשה מעולם שום עבירה. ולמעשה לא זו בלבד שהוא בעל עבירה, אלא הוא מטונף כצואה - "ומצואתו לא רוחץ", שעדיין טינוף הצואה הזאת עליו.
דּוֹר מָה־רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ׃
רש"י מפרש שזו גסות הרוח: עיניים רמות, אדם שעיניו הולכות גבוה, מה שנקרא היום "עף על עצמו". והגר"א מוסיף שישנם שני מיני גאווה: "גאה" ו"גאון". "גאה" הוא אדם שמתפאר ובאמת הוא שפל ערך - אינו שווה כלום, ועם כל זה עושה הרבה רוח ומתגאה. "גאון" הוא אדם הרוצה למשול על כולם, שאיפה לממשלה ולשליטה.
זהו שאמר "דור מה רמו עיניו": הדור הזה מתפאר מאוד וחושב עצמו לחכם גדול, לצדיק ולעשיר; "ועפעפיו ינשאו" - מלשון התנשאות, שמרומם ומנשא את עצמו על הבריות. ולשון "מה רמו" היא כלשון תמיהה: ראה כמה גדולה גאוותו - ובאותה מידה, עד כמה גדולה שפלותו, ומעידות עליו רמות עיניו.
דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם׃
רש"י מבאר את המונחים: "שיניו" - אלו השיניים החיצוניות, שבהן חותך אדם את מאכלו; "מתלעותיו" - השיניים הפנימיות, הן השיניים הטוחנות; "מאכלות" - סכינים, מלשון המאכלת. נמצא שהשיניים החיצוניות שלו הן חרבות, והשיניים הפנימיות הן כסכינים. ולשם מה הוא צריך שיניים שהן חרבות וסכינים? "לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם".
הגר"א מוסיף: בשיניים הקדמיות אדם כורת וחותך את המאכל, ובמתלעות, הן השיניים האחוריות הטוחנות, הוא טוחן ומרסק את האוכל דק דק, ולכן דימה אותן למאכלות. ו"מאכלות" הוא גם מלשון אכילה - החלק שאוכלים בו: על ידי המתלעות יש לו את האכילה.
וכלפי מה הדברים אמורים? אומר הגר"א: ישנם שני מיני גזלנים. יש הגוזל את ממון חברו ומניח את חברו בחיים - לקח את הכסף ונגמר; ויש הגוזל וגם הורג את בעל הממון. וכידוע הכלל באמריקה, שאם באו לקחת ממך את הכסף - הסתפק בכך ושמח, ואל תיתן גם את החיים; שאם פגשוך בקרן רחוב ואמרו לך "תן את הכסף", מוטב שתוציא ותיתן, שאם לא כן - כדור בראש. מוטב לתת את הכסף ולסיים את העניין.
לפי זה: "דור חרבות שיניו" נאמר על הגזלן שגם הורג - שיניו שבהן הוא נוטל את ממון חברו הן כחרב, שהוא גם נוטל את נפשו. ואילו "מאכלות מתלעותיו" נאמר על הגזלן השני, שאוכל את הכסף שגזל ומניח את האדם בחיים - הוא גוזל רק כדי לאכול, ואינו רוצח.
וכך מתבאר סוף הפסוק. "עניים", אומר הגר"א, הם אנשים שהיו עשירים ונעשו עניים - התהפך עליהם הגלגל, כמו שנאמר "הוי מגיעי בית בבית", שמלווה לו מאות כדי שייטול מידו את ביתו. ואילו "אביון" הוא אדם שמעולם לא היה לו כלום, אביון מעיקרו. לכן: בעל המתלעות, שכל רצונו לאכול את הממון, "אוכל עניים מארץ" - נותן לו הלוואה בריבית שאין הלווה יכול לעמוד בה, כדי ליטול את ביתו ואת קרקעו, שלא יישאר על ארצו; אבל אינו פוגע בו פיזית, אלא רק מגרשו מנחלתו. ולעומתו "דור חרבות שיניו" נוטל "אביונים מאדם" - את האביון שאין לו ארץ כלל הוא מוציא מכלל חברת אדם, דהיינו הורגו ומסלקו לחלוטין מן המציאות.
מדייק הגר"א: שלמה מנה כאן ארבע פעמים לשון "דור", והן כנגד ארבעה מיני יצר הרע שיש: יצר הרע של תאווה, של גאווה, של כעס ושל חמדה. כל הרצונות והתשוקות של האדם לדבר עבירה כלולים בארבעת היצרים הללו. ובוא וראה: על אף כל זאת אומר אגור בן יקה - אף על פי כן אל תלשן עבד אל אדונו, אף על פי כן אל תמסור דין לשמיים, גם אם האדם רשע ברמה כזאת. ואין לך פלא גדול מזה.
המלבי"ם מבאר את שלושת הפסוקים הללו כמכלול. "דור אביו יקלל" - כמו שראינו שהמלך ביזה את יולדיו, הרג את אביו ואת אמו וזרקם מכיסאם וקם למלוך. ומכיוון שכך נהג המלך, היווה הדבר סמל ואנשים למדו ממנו, עד שכל הדור נהג כך ביחס להוריהם וזלזלו בהם.
וכעין מה שאמרו לאחשוורוש, שעתה "יצא דבר המלכה" להבזות בעליהן בעיניהן: אם רואים שאשת המלך מזלזלת בבעלה, תאמר כל אחת - הרי המלך קרא למלכה ולא באה, ומה אם אתה אמרת לי לבוא, מוכרחה אני לרוץ? ועל ידי זה יזלזלו נשים בבעליהן. כך גם כאן: מכיוון שהמלך קם ורצח את הוריו כדי למלוך, יצר הדבר בממלכה כולה זלזול של הבנים בהוריהם.
וכן "דור טהור בעיניו" - הגם שלא רחץ מצואתו, ועושים את כל התועבות; וכן "דור מה רמו עיניו" - בדרך של גאווה וגאון ובדרך רעה; וכן "דור חרבות שיניו" - לאכול את עניי הארץ. נמצא שהמלך הזה רע בין למקום בין לבריות, בין במעשים בין במידות, ולכן הקדוש ברוך הוא מעניש אותם.
לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא־אָמְרוּ הוֹן׃
לפי המלבי"ם, ממשיך הכתוב לאפיין את רעת המלך, הממלכה ונשיו. שתי הבנות הן נשות המלך, ואימן נקראת "עלוקה" - היא חמותו של המלך. ואומר הכתוב: אם לא די ברשעות המלך שרצח את הוריו וקם למלוך ובכל הקלקול שעשה בממלכה, יש גם שתי נשים אלו, בנות העלוקה, שאומרות "הב הב" - גוזלות וחומסות ומשחיתות את העם.
עוד מוסיף המלבי"ם, שייתכן מאוד שכך היה שמן של אותן נשים - "הב הב". ובוודאי שהשם מוסב על לשון "הבה": הבה לנו עוד ממון, הבה לנו עוד נכסים. ו"שלוש הנה לא תשבענה" - אינן שבעות מדם ההרוגים, שהן משחיתות את שלוש הכתות הרעות שהזכרנו: דור אביו יקלל, דור טהור בעיניו, דור מה רמו עיניו. ואילו הכת הרביעית, "דור חרבות שיניו" - עליה נאמר "ארבע לא אמרו הון", שלא הסתפקו אלא אכלו אותם בכל פה. והכול מידה כנגד מידה: כשם שאותו דור נהג בקלקול רב, כך נתנו לו מן השמיים מלך רשע ושתי בנות עלוקה כאלה, שייפרעו מהם בדרך קשה, והעם קיבל את המגיע לו.
רש"י מביא בשם מנחם ש"עלוקה" היא תולעת מים המוכרת לנו, תולעת הגדלה בנהרות ומוצצת את דמו של האדם - וכן מבאר המלבי"ם בביאור המילים. ורש"י מעיר שהשם הזה הוא מלשון ערבי, שכך נקראת אותה תולעת בערבית. ועוד מביא בשם הפותרים, שהוא לשון שאול ומורד - מקום נמוך שיורדים אליו.
ומביא רש"י גם את מדרש תהילים: "לעלוקה שתי בנות" - זה גן עדן וגיהנום. זו אומרת "הב" - תנו לי צדיקים, וזה גן עדן; וזו אומרת "הב" - תנו לי רשעים, וזה גיהנום. ו"ארבע לא אמרו הון" - לא אמרו "די והרבה יש לנו", אלא תמיד מבקשות עוד ועוד.
האבן עזרא מבאר ביאור מעניין: "לעלוקה" הוא כמו הפעלים המתהפכים, כמו כבש וכשב, כמו "יערוף כמטר" ו"ירעף", כמו יעף ועייף, להק וקהל, שמלה ושלמה - וכך "לעלוקה" הוא כמו "לעקולה", מלשון עיקול: משפט מעוקל היינו משפט מעוות, שיניים מעוקלות היינו עקומות. ולפי זה אומר הכתוב: לדרך המעוקלת והמעוקמת יש בנות ותולדות. כלומר, כל אותן כתות שהזכרנו - דור מה רמו עיניו, דור חרבות שיניו - כולן דרך עקומה ומעוקלת, ויש לה תולדות: היא ממשיכה ומולידה עוד אנשים ההולכים באותה דרך עצמה.
הגר"א הולך יותר לפי קו חז"ל, שעלוקה היא הגיהנום. לגיהנום שתי בנות, וכל אחת מהן נחלקת לשתיים. כידוע שבעה מדורי גיהנום הם. ולמה שבעה? כתוב, כדי שלא יתרגל האדם - שהרי משיתרגל כבר אין זה עונש, ולכן מעבירים אותו כל פעם לגיהנום אחר, שיחווה חוויות חדשות ולא יתרגל.
ואומר הגר"א: שבעת המדורים נחלקים לשניים - חמישה ושניים, וביחד שבעה. וזהו "הב": חמש ושתיים - שבע. חמשת המדורים הראשונים נחשבים כאחד, והשניים הנוספים, שהם שאול ואבדון, נחשבים בפני עצמם. ומדוע? מפני שמחמשת המדורים הראשונים עוד ניתן לעלות, ואילו משני התחתונים אי אפשר לעלות, כמו שכתוב "יורד שאול לא יעלה"; ו"אבדון" - כבר משמו אתה מבין שמדובר באובדן. נמצא שלשאול ולאבדון אין אפשרות תיקון ואין אפשרות עלייה. וזהו "הב הב": שני מיני גיהנום, וכל אחד מהם נחלק לחמש ושתיים שהם שבע.
עוד מבאר הגר"א: כל דבר הגורם הפסד ונזק נקרא "עלוקה". וישנם ארבעה יסודות, ארמ"ע - אש, רוח, מים, עפר, וכנגדם בחלקי העולם דצח"ם - דומם, צומח, חי ומדבר. את ארבעת היסודות אפשר לחלק לשתי קטגוריות של שניים ושניים: שניים מהם מחיים את העולם ושניים ממיתים אותו.
רוח ומים מחיים: הרוח כנגד החי, שהרי החי צריך לנשום - סגור אדם בתוך שקית, והוא מת; והמים כנגד הצומח, שצמח שלא תשקהו ימות בתוך ימים אחדים. ולעומתם עפר ואש הם המפסידים: העפר - קבורה, והאש - שורפת הכול.
אלא שדע לך, אומר הגר"א, שאף על פי שהרוח והמים מחיים, אם יפעלו פעולה של מיתה - יפעלוה הרבה יותר מהר מן היסודות הממיתים בטבעם. המפסידים מצד טבעם, עפר ואש, אינם מפסידים מיד; רק לאחר שהסתלקו ממנו שני היסודות המחיים, כשאין לו רוח ואין לו מים, פועלים האש והעפר וגורמים מיתה. אבל המחיים, כשהם מתחילים להתרבות, הם מכלים מיד. למשל מים: שיטפון - ברגע אחד גמר הכול.
ואילו האש אינה אוכלת מיד. היא צריכה תחילה לייבש, ורק אחר כך שורפת. אפילו עץ שאתה רוצה להבעיר אינו בוער מיד: בתחילה יש ייבוש, ואחר כך לוקח פרק זמן עד שנתפסת בו האש. ואם תיקחו מים בתוך שקית ותשימוה מעל נר - השקית לא תיבקע ולא תישרף. אפשר לנסות בבית. מדוע? מפני שיש כאן דבר שמקרר כל הזמן. האש שורפת כשהיא מביאה לטמפרטורה מסוימת, אך המים שבתוך השקית מקררים ואינם מניחים לניילון להגיע לאותה טמפרטורה. (באש גבוהה מאוד ובניילון דק מאוד ייתכן שיישרף וייווצר נקב, אך באופן הרגיל אינו נוקב.) הכלל הוא שהאש מתחילה לכלות רק אחרי שיצרה ייבוש, וכל זמן שיש מים אינה מצליחה לכלות - ואדרבה, אז היא פועלת פעולה חיובית: אם יש מים בסיר, האש מבשלת אותם.
נמצא שהאש והעפר, אף שהם קרויים מכלים, פעולתם אטית; אבל אוי ואבוי אם המים והאוויר, הקרויים מחיים, יפעלו כלייה - שכלייתם מיידית. מים המתגברים מכלים ברגע אחד. ולגבי הרוח - הגר"א אינו מדבר על סערה, אלא אומר: כשיתפח בטנו של האדם, מת מיד.
יוצא אפוא שיש לנו בסך הכול ארבעה מפסידים, וזהו "לעלוקה שתי בנות הב הב, שלוש הנה לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון": שלוש מהן אינן שבעות, והרביעית, שהיא הרוח, אף היא אינה אומרת די, אלא ממשיכה ואוכלת.
ארבעת ה"דור" שבפרקנו מציירים דור מקולקל מכל צדדיו: מזלזל בהוריו, מדמה עצמו טהור בעודו מגואל, מלא גאווה והתנשאות, וגוזל ורוצח את העניים והאביונים. לגר"א הם כנגד ארבעת שורשי היצר - תאווה, גאווה, כעס וחמדה; ולמלבי"ם הם תיאורו של מלך רשע שביזה את יולדיו והוריד עמו אחריו. ומול כל זה עומדת ההוראה שממנה פתחנו: "אל תלשן עבד אל אדונו" - אל תמסור דינך לשמיים, גם ברשע כזה, ואין לך פלא גדול מזה. והמשך הפרק, בדמות העלוקה ושתי בנותיה שלעולם אינן אומרות די, מלמד על העונש הבא מידה כנגד מידה, ועל הכוחות שבעולם - בגיהנום וביסודות הבריאה - שאינם יודעים שובעה.