פתיחה
בסיום פרק כ"ט מקבץ שלמה המלך שורה של יסודות בעבודת המידות ובהנהגת האדם בעולמו: הגאווה והשפלות, השותפות עם הגנב והימנעות מעדות, החרדה מול הביטחון בה', הפנייה אל המושל מול הפנייה אל בורא עולם, ולבסוף - הקו המפריד בין צדיקים לרשעים. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי המלבי"ם, הגר"א, הרלב"ג ורבנו יונה.
גאווה שמשפילה וענווה שתומכת בכבוד
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד׃ (כג)
כל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו. מי שמתגאה, גאוותו עצמה תגרום לו שפלות וביזיון. וזה גם על פי טבע, כמו שמסביר הרלב"ג: האדם לוקח לעצמו מדרגה שאינה ראויה לו, וזו סיבה שהגדולים אשר שם יורידוהו משם וישפילוהו יותר מן הראוי לו. במילים פשוטות: כשאתה נכנס למקום שגדול עליך, אנשים הראויים לאותו מקום מרגישים "מה אתה עושה פה?" - והם דוחפים אותך החוצה. כל אדם שנתקע במקום שבו מרגישים שהוא עוף זר ומוזר, מוצא את עצמו נפלט.
שלמה המלך אמר את הדבר בצורה ברורה עוד יותר (משלי כ"ה, ז): "כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ". למה לדחוף את עצמך אל שולחן הכבוד? כדי שאחר כך יבוא בעל הבית ויאמר לך "מחילה מכבודו, הגיע ראש ישיבה פלוני, אולי כבודו יוכל קצת..."? עדיף לך לשבת למטה ושיאמרו לך "יבוא כבודו וישב בשולחן הכבוד", מאשר לשבת מראש בשולחן הכבוד ואחר כך יבקשו ממך לרדת. ואומר על זה הרלב"ג: "וזה מבואר מאוד מהחוש" - כלומר, אלו דברים שכל אחד רואה ומכיר בחוש, שמי שלוקח לעצמו מעלה שאינה ראויה לו באמת, גורר על עצמו רק ביזיון. אז למה לך?
מספרים שבישיבת החפץ חיים היה אדם שהיה מגיע להתפלפל עם הבחורים, והם הרגישו שהוא רודף כבוד: מחפש הערכה כל הזמן, מחפש שישבחו אותו ואוחז מעצמו. בחורים צעירים אינם מסתירים את מה שהם רואים, ובפרט כשיש דמות שאפשר להתלוצץ עליה. הבן אדם הרגיש שלא כבוד הוא מקבל שם אלא ביזיונות. פנה פעם לחפץ חיים ואמר: רבנו, איני מבין - הרי גם כבודו תלמיד חכם ובעל תורה וגם אני, ואיך זה שאת כבודו כל כך מכבדים ואילו אליי לא מתייחסים בכבוד המתאים? אמר לו החפץ חיים: כתוב שכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו, וההפך הפוך. אולי מפני שאני בורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריי; ואצלך זה הפוך, ולכן הכבוד בורח ממך. תתחיל לברוח מן הכבוד ותראה שהכבוד ירדוף אחריך.
מה לא עושים בשביל כבוד? הוא התחיל לברוח מן הכבוד. כעבור חודשיים הגיע ואמר: כבוד הרב, זה לא עובד. אני בורח מהכבוד, והכבוד אפילו לא עושה סימנים שהוא מתחיל לרדוף אחריי. אמר לו החפץ חיים: אסביר לך את הבעיה. כשאדם בורח מן הכבוד, הכבוד רואה אותו בורח ומתחיל לרדוף. אבל אתה בורח וכל הזמן מסתכל אחורה לראות אם הכבוד כבר התחיל לרדוף. הכבוד מתחיל לרדוף אחריך, רואה אותך מסתכל אחורה - ומפסיק וחוזר. אתה צריך לברוח מן הכבוד בלי להסתכל אחורה. כלומר: תברח מן הכבוד באמת לשם בריחה מן הכבוד, לא כדי לקבל עוד יותר כבוד. על סוג בריחה כזה לא דיברו.
זהו אפוא פירוש הפסוק: כאשר אדם מתגאה ודורש לעצמו מעלה יתרה על מעלתו האמיתית, הדבר עצמו ישפיל אותו. "וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד" - מי שמתנהג בשפלות ובענווה, הכבוד יתמוך בו ויחזק אותו. כשאנשים רואים אדם המתנהג בענווה ובשפלות, אדרבה - מעריצים אותו, מכבדים אותו ומבקשים את קרבתו.
הגר"א מדייק: לא כתוב "ושפל רוח יקבל כבוד" אלא "יתמוך כבוד". ומדוע? כי לא לכל אדם יינתן כבוד לפי השפלתו לפני ה'. לפעמים אדם משפיל עצמו ואינו מקבל כבוד, אלא הקב"ה שומר לו את השכר לעולם הבא. לכן אין הכרח שאדם שמשפיל עצמו יקבל כבוד. אבל אם היה לו כבוד מתחילה, ואחר כך השפיל את עצמו - אז "יתמוך כבוד": את הכבוד שהיה לו קודם ונפל, אותו יתמוך עכשיו, והוא יזכה לעלייה. יוצא לפי הגר"א: אם היה לו כבוד קודם והושפל - יחזור כבודו; אבל אם לא היה לו כבוד קודם ועכשיו נעשה שפל רוח - אין הבטחה שיקבל כבוד, כי ייתכן מאוד שה' שומר לו את שכר הכבוד לעולם הבא.
המלבי"ם מסביר: אדם שמתגאה מראה שאינו מבין את ערכו. ומה ערכו? שהאדם הוא כציץ נובל וכאין נחשב - וזה עצמו "תשפילנו", שהרי זו השפלות הגדולה ביותר, שאדם אינו יודע היכן הוא נמצא ומחשיב את עצמו למשהו שאין בו. ולעומתו שפל הרוח מכיר את מקומו, ועל ידי זה "יתמוך כבוד". ומוסיף המלבי"ם שהדבר הוא גם דרך גמול ועונש: "לפני שבר גאון" - לפני שהקב"ה שובר אדם, הוא מעלה אותו למעלה. "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש" את המן - ומכאן תבינו: לזרוק מישהו מקומה ראשונה, הרעש אינו חזק דיו. ה' מעלה אותו לגובה חמישים אמה, ומשם משליך אותו - ועכשיו נשמע הרעש כראוי. כשהקב"ה רוצה להפיל את הרשע, הוא מעלה אותו גבוה. "גאוות אדם תשפילנו" - פעמים רבות עצם ההעלאה לגובה היא כדי להשפילו.
החולק עם גנב והנמנע מלהעיד
חוֹלֵק עִם־גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד׃ (כד)
כאן כל המפרשים מבארים על קו אחד. "חולק עם גנב" - אדם שאינו גנב בעצמו, אלא רק חולק עם הגנב ונהנה ממנו. כמו שאומר הרלב"ג, אף על פי שיש לו בזה התנצלות כלשהי ונקודת זכות - "אני לא גנבתי, אני רק קיבלתי מתנות מהגנב; הגנב הזה איש חסד". סיפר לי מישהו: אני לומד בבית ספר, ויש אצלנו אחד שכל יום מחלק שוקולדים. מאיפה? הוא עובר דרך המכולת ו"אוסף" - נוטל מפה ונוטל משם. כולם יודעים שהוא בעייתי, ובעל המכולת יודע. ושאל אותי: הרב, מותר לקחת ממנו? התשובה: זה גזל גמור. ומלבד זאת, אם הוא מרגיל את עצמו לגזול, איך אחר כך יחזיר? כך שלמעשה גם לחלוק עם גנב הוא איסור גמור, אף שהוא עצמו לא גנב אלא רק מקבל מתנות מן הגנב.
"שונא נפשו" - מביא הגר"א את הפסוק: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ". מהו "ונשא עוונו"? עוונו של עושה העבירה. מדובר באדם שהיה עד למעשה עבירה, ואינו הולך להעיד בבית דין. ראית שראובן גזל את שמעון - בוא והעד, שמעון נגזל ומסכן. אבל הוא אומר: לא רוצה להתעסק, לא רוצה להסתכסך עם ראובן. ואם לא יעיד - "ונשא עוונו": אתה נעשה שותף עם ראובן ונושא את עוונו.
זה מה שכתוב אצלנו "שונא נפשו", אומר הגר"א: אתה מחסר את נפשך שלך. אינך יכול לומר "לא אכפת לי, זו בעיה של ראובן, שיסתדר לבד עם העולם הבא שלו". כאשר אינך מעיד, אתה שונא את נפשך שלך ומזיק לעצמך - הנזק הוא לך. ומה קורה בסוף? "אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד": כשהוא אומר "לא יודע, לא ראיתי", עלול להגיע מצב שיביאו אותו לבית דין וישביעו אותו. ומה יעשה? הרי כבר אמר שלא ראה, ואינו יכול פתאום לומר שראה - ונמצא נשבע לשקר. ובשביל מה נכנסת לכל הסיפור הזה? ההוא גנב, ומה לך ולזה? מדוע לא העדת? נמצא שהחולק עם הגנב גם שונא את נפשו וגם ייאלץ בסופו של דבר להישבע על שקר.
חרדה מול ביטחון
חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּיהוה יְשֻׂגָּב׃ (כה)
אומר רש"י שהפסוק כמו מסורס, וצריך לומר: "ייתן מוקש - חרדת אדם". כמו "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" - וכי האבנים שחקו את המים? אלא: את האבנים שחקו המים. כך גם כאן: כאשר יש לאדם מוקש - כלומר עבירה ומכשול שהוא נוקש בו - זה מביא עליו את חרדת האדם. עבירות מביאות לאדם חרדות.
אומר הגר"א: בעולם הזה אין לפחד אלא לבטוח בה'. כמו שמביאה הגמרא בברכות דף ס': תלמיד אחד נראה מפחד, אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי "חטאה את" - חוטא אתה. מניין לרב? לא ברוח הקודש, אלא מן הכתוב "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" - החוטאים הם שיש להם פחדים. מי שבוטח בה' אינו מפחד משום דבר; למי ראוי לפחד? למי שהוא חוטא. ובאמת יש הרבה אנשים החיים בפחדים תמידיים - ואיני מדבר על בעיות רפואיות, אלא על אנשים שמפחדים מכל דבר: "לך תדע מה יהיה שם", "אל תעשה ככה, זה מסוכן". החיים בפחד תמידי נובעים במידה רבה מחוסר ביטחון בה'. "ובוטח בה' ישוגב" - מי שבוטח בה' יינצל מכל צרה, כי הוא הולך עם ריבונו של עולם. ומי שלא - אומר "זה מסוכן, מה אני יכול לעשות?" ובאמת בכוחות עצמך אינך יכול לעשות כלום; אבל אם אינך מבין שיש כאן מישהו אחר איתך - "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" - מי שיציל אותך מכל רע? ומה שכתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד", אומרת הגמרא: ההוא בדברי תורה ומצוות קאמר - שמא נכשלתי בדבר מה, זהו "מפחד תמיד".
כמו הרב מבריסק, שמספרים עליו שכאשר היה שולח לאפות מצות, היה מברר ובודק: האם עשיתם כך, האם נזהרתם בכך, האם הקפדתם על זה. פעם אמר לו מישהו: כבוד הרב, למה כל כך לדקדק? הרי עד אחד נאמן באיסורים, הוא אומר לך שזה בסדר - סמוך עליו. אמר לו הרב מבריסק: אמור לי, אדם שיוצא מביתו עם מאה אלף דולר - הוא שם בכיס והולך? לא. הוא שם בכיס, ובודק כל שתי דקות שזה שם, ובשלב מסוים כבר אינו סומך על כלום ומהדק את ידיו על כיס החליפה. וכי תבוא רוח סערה ותישא את המעיל? אלא שעם כסף כזה נזהרים. ותדע לך שבשבילי מצה לפסח היא יותר ממיליון דולר. וכשמציעים לך להשקיע מיליון דולר - אתה אומר "רגע, אני צריך לדבר עם יועצי השקעות". ואם יאמרו לך "עד אחד נאמן, סמוך עליי, תן את הכסף ויהיה מושקע בסדר" - לא תסמוך. דירה אין קונים כל יום, אתה בודק בטאבו, בודק אם יש עיקולים; על רכב אתה עושה אלף ואחת בדיקות לפני שאתה קונה חתיכת פח בעשרת אלפים שקל - ובדבר מצווה לא תבדוק ותברר כראוי?
ועוד מספרים, שחסיד אחד ראה כיצד הרב מבריסק מדקדק ומקפיד במצות, ומקבל מצות חרוכות למחצה כדי שלא יהיה חשש שמשהו לא נאפה כראוי. אמר לו: הרבי שלי, האדמו"ר, הכין לעצמו פעם אחת מצות לפסח, ופגש בדרך יהודי פשוט שאף הוא סיים לאפות את מצותיו. שאל אותו האדמו"ר, לאחר שכיוון את כל הכוונות ועשה הכול בסילודין: אמור לי, מה כיוונת אתה במצות שלך? ענה לו: איני יודע הרבה, אין לי הרבה כוונות, רק התפללתי לריבונו של עולם שייתן לי את המצות המהודרות ביותר, שאזכה למצות המהודרות ביותר. הרבי התפעל כל כך מן התפילה הפשוטה הזאת, עד שביקש להחליף עמו את המצות - והיהודי שמח, מצות של האדמו"ר! ואת המצות ההן אכל הרבי בפסח. כביכול רצה החסיד לומר: נו, למה הרב עושה כל כך הרבה עניין? הרי הכוונה הפשוטה היא העיקר. השיב לו הרב מבריסק בחריפות ליטאית אופיינית: נו, אז תפילתו של אותו יהודי התקבלה. בעיניו המרוויח הגדול הוא היהודי הפשוט: הוא התפלל שיהיו לו מצות מהודרות ביותר - וזימנו לו מן השמים את האדמו"ר עם כל ההידורים שיתן לו את מצותיו. הוא לא ראה בזה גדולה של האדמו"ר אלא מעלתו של היהודי, שהתפלל תפילה כזו ונתנו לו מן השמים את המצות המהודרות ביותר.
ונחזור לענייננו: בענייני תורה ומצוות - "אשרי אדם מפחד תמיד", אבל לא בעצבנות ובחששות אינסופיים. סיפרנו פעם על החזון איש שראה יהודי הקורא קריאת שמע וחוזר שבע עשרה פעם על כל מילה. אמר לו: לא צריך לקרוא כך קריאת שמע, תקרא בצורה רגילה ותדקדק באותיותיה. אמר לו האיש: כבוד הרב, כתוב שהמדקדק באותיותיה מצננים לו גיהינום. השיב לו החזון איש: נכון, מצננים לו גיהינום - אבל מה אתה רוצה שיכניסו אותך לפריזר? במצב כזה כבר יכניסו אותך להקפאה עמוקה. צריך לעשות את הדברים בצורה הגיונית, בלי עצבנות ובלי כל מיני חששות. אבל שיהיה האדם באמת "מפחד תמיד" - שמא לא יצאתי ידי חובת המצווה. ואילו כשיש לאדם חרדות בענייני העולם הזה, זה נובע מן המוקש, מן העבירות שמביאות אותו לידי אותם פחדים.
ולרלב"ג יש כאן ביאור נפלא ב"חרדת אדם ייתן מוקש". ניתן לזה דוגמה מעולם הזואולוגיה: אומרים - אף שאין זה בדוק - שכלב הרואה אדם הולך בביטחון אינו פוגע בו, אבל כשהוא רואה אדם בורח או חושש ממנו, פתאום הכלב נעשה גיבור; אפילו פינצ'ר קטן משמיע נביחות של רוטוויילר. מה קרה? עשית עליו רושם שאתה מפחד, והוא ניצל את ההזדמנות. ואם אצל כלבים אין זה ודאי, אצל בני אדם זה ודאי במאה אחוז: היחס שאדם מקבל הוא כפי הרושם שהוא מפגין. כשאתה עושה רושם של חלש אופי, של מי שמושפע מכל מה שאומרים לו ומתרגש מכל הערה - יעירו לך וינסו כל הזמן למצוא בך פגמים. אבל אם אתה הולך בביטחון מושלם במה שאתה עושה - ואיני מדבר על שטויות אלא על דברים חיוביים - הדבר יגרום לכך שאחרים לא יחפשו בך פגמים ולא ינסו לתקוף אותך, כי הם רואים שאתה הולך עם זה בשלמות ובביטחון. וכשאתה מתנהג כמתנצל - ינסו לשאוב ממך התנצלויות ולדחוק אותך אל הקיר.
וזה מתאים מאוד למה שראינו אצל המרגלים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". אומר רש"י: שמענו אותם אומרים "נמלים בכרמים". ושואלים: הרי בפסוק כתוב חגבים, וחגב גדול מנמלה - למה נמלים? התשובה: כיוון שאנחנו בעינינו כחגבים, ואם אני מסתכל על עצמי כחגב, חברך כבר יראה אותך נמלה. הוא אינו מסתפק בחגב, כי תמיד חברך רואה אותך פחות ממה שאתה מעריך את עצמך. תמיד האדם מעריך את עצמו יותר ממה שהוא, ואת חברו פחות ממה שהוא. לכן אמרנו פעם: כתוב שבהספד אסור לומר על הנפטר שקרים - אל תאמר שהיה "מתפלל כותיקין כל יום" אם לא היה, ואל תאמר "איש חסד" על קמצן גדול שפרוטה לא נתן לצדקה. אבל כתוב שמותר להוסיף קצת. ושואלים: מה זה "להוסיף קצת" - לשקר מעט מותר? אלא התשובה היא: תוסיף קצת - וזוהי האמת. כי תמיד אתה רואה את זולתך מעט פחות ממה שהוא באמת ואת עצמך מעט יותר ממה שאתה; ואם תוסיף קצת בשבחו - הגעת בדיוק אל המציאות האמיתית שלו. כך גם כאן: כשאני מסתכל על עצמי כעל חגב, זה שמולי יראה אותי נמלה. אבל אם תסתכל על עצמך כעל אריה, זה שמולך יסתכל עליך כעל זאב - ולפחות לא מישהו שכדאי להתעסק איתו, כי אתה מפגין ביטחון.
וכך לשון הרלב"ג: כאשר אדם חושש ומפחד ממשהו, מתעוררת מסיבה זו התעוררות אצל האחרים להזיק לו ולשלול אותו, מפני שהם מכירים שכבר ינצחוהו. כשאני רואה אותך מהסס, אני יודע שכאן אני יכול לתת מכה ולגמור אותו; אבל כשאני רואה מישהו בא בביטחון רב, זה מטיל בי מורא ואני מפחד להתעסק איתו. וכך בכל עניין, גם בעניין רוחני. בעבודה, בכל מקום, ואפילו בבית: כשאדם משדר שאין לו ביטחון מושלם במה שהוא עושה, זה תמיד יגרור דרישות לוויתורים מהצד השני. "אז אל תלך היום לשיעור, מה קרה?", "אז תאכל את זה, לא נורא" - כי הם ראו שאתה רק "מעדיף" כשר אם אפשר. אבל אילו היית אומר להם: תשמעו, את זה אני לא אוכל, אם זה לא כשר איני נוגע בשום דבר - רואים שיש כאן אדם עם חוט שדרה, וייתכן מאוד שאחרי חודש חודשיים הם יתקפלו וידאגו לך. וכשאתה מראש משדר רפיסות ואומר "יש לי קצת בעיה עם זה" - הצד השני רוכב על הסוס. אותו דבר אדם שאומר לאשתו: שיעור תורה אני לא מפסיד, והיא רואה שהוא מתמסר לזה לא רק על חשבונה אלא גם על חשבונו - גם כשהיא צריכה עזרה בקניות, היא יודעת ששיעור תורה הוא אינו מוותר, ואינה מבקשת ממנו, כי היא יודעת שעל זה הוא מוסר נפש.
ומוסיף הרלב"ג על החלק השני: האיש הבוטח בה' ואינו מפחד מדבר, מעוצם ביטחונו בה', ואפילו מדבר שראוי לפחד ממנו קצת - הוא ישוגב ויתחזק להימלט מאותו רע. כמו שתראה בדוד שהתחזק באלוהיו לרדוף אחרי הגדוד ששרף את צקלג, וכמו שתמצא בחזקיהו על דבר סנחריב. כשאתה בוטח בה', יש ישועות הרבה מעבר לכוחותיך.
והמלבי"ם מביא לזה דוגמה מהלל: כשאדם בוטח בה' הוא ישוגב ולא יהיו לו חרדות. על הלל מסופר שכשהיה נכנס לעיר ושומע קול זעקה, אמר: "מובטח אני שאין זה מביתי" - משום שאדם הבוטח בה' ישוגב. אמר הלל: יש לי מידת ביטחון כזו שאני בטוח שה' לא יביא עליי כדבר הזה. "מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'". ויש שהסבירו באופן אחר: מניין היה הלל בטוח שאין זה מביתו? הרי גם לצדיקים קורים דברים. אלא שהלל אמר: את בני ביתי חינכתי שמה שקורה - לא צועקים, מאמינים בה' ויודעים שהכול ממנו יתברך. לכן מובטח אני שאם נשמעת צעקה - אין זה מביתי; אצלי בבית חונכו לא לצעוק, ואם קורה משהו מקבלים זאת באהבה. אבל המלבי"ם מסביר כפשוטו, שהלל היה בטוח בה' שלא תבוא עליו צרה.
אל מי פונים באמת
רַבִּים מְבַקְשִׁים פְּנֵי מוֹשֵׁל וּמֵיהוה מִשְׁפַּט אִישׁ׃ (כו)
גם כאן כל המפרשים מסבירים על קו אחד. "רבים מבקשים פני מושל" - הראב"ע מפרש ש"רבים" היינו אנשים גדולים, מלשון רב; ושאר המפרשים מפרשים כל אדם. כאשר יש להם משפט, הם מחלים את פני המושל: מנסים לקבל פרוטקציה, להשיג חנינה באמצעות קשרים, לפעול בכל דרך שהמושל יחון אותם ויוציאם בעונש קל או בלא עונש כלל. ובפרט בזמנם, כשמדובר במלך שהוא כל־יכול ויכול להחליט שאין לך שום עונש - אין כללי משפט ואין מינימום הקבוע בחוק. אבל מה הם שוכחים? "ומה' משפט איש". אומר המלבי"ם: יותר היה ראוי להם לבקש את פני ה', כי מה' משפט איש, והכול בהשגחתו, והוא יטה את לב המושל כאשר יחפוץ.
למה הדבר דומה? לאדם שיש לו בעיה עם פקח הרודף אחריו על חריגה כלשהי, וראש העיר הוא חבר שלו - והוא הולך ומתווכח עם הפקח ומפעיל עליו לחצים. טיפש! ראש העיר חבר שלך; מילה אחת לראש העיר ופתאום הפקח נרגע. מה לך ולפקח? כך בדיוק כאן: המושל הזה הוא פחות מפקח, שהרי יש מעליו את ראש העיר של העולם, קודשא בריך הוא. ובמקום ליצור קשר ישיר עם ריבונו של עולם, אותו שכחת, ואת הקשר אתה יוצר עם הפקח, עם המושל, עם מי שנמצא כאן למטה. היה צריך האדם לפנות ישירות לריבונו של עולם - זו הדרך הנכונה. ואל תבינו לא נכון: השתדלות צריך לעשות, אדם צריך להשתדל, אבל לעולם לא נשכח שהכתובת המקורית היא ריבונו של עולם, ושם צריך להשקיע את עיקר ההשקעה.
התיעוב ההדדי שבין צדיקים לרשעים
תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ׃ (כז)
אומר רבנו יונה: הצדיקים מתעבים את הרשע, כמו שכתוב "תועבת צדיקים איש עוול" - כשמדובר באדם רשע ממש, הצדיקים מתעבים אותו בגלל מעשיו השליליים. אבל אדם שאינו רשע ואינו צדיק - "גם תאב לא יתעבוהו, גם קוב לא יקבוהו, גם ברך לא יברכוהו"; הוא באמצע, לא מתעבים אותו ולא אוהבים אותו, לא מקללים ולא מברכים. אבל האיש אשר תדע ובחנת דרכו כי אין פחד אלוהים לנגד עיניו ותמיד יתייצב על דרך לא טוב - מצווה לספר בגנותו ולגלות על חטאיו ולהבאיש את בעלי העבירות בעיני בני אדם, למען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים.
כלומר, כשמדובר באדם רשע - אדרבה, צריך לגלות את גנותו ולפרסם זאת ברבים. ומדובר דווקא באדם כפי שהגדיר רבנו יונה: בעל עבירות אשר בחנת את דרכיו ואין פחד אלוהים לנגד עיניו ותמיד יתייצב על דרך לא טוב. מאדם כזה צריך להתרחק, להתרחק מדעותיו המשובשות, ולהזהיר את הילדים שלא יתקרבו אליו. שאם לא כן, יחשבו: "תשמע, גם הוא בסדר, הוא נחמד, אל תסתכל עליו ככה, הוא לא כל כך גרוע". אומר לך רבנו יונה: לא זו בלבד שאין בזה איסור לשון הרע, אלא יש מצווה להבאיש את בעלי העבירה בעיני בני אדם. ויש כל מיני "צדיקים בעיני עצמם" שאומרים "זה לשון הרע, כבוד הרב" - ואילו רבנו יונה אומר ההפך: יש בזה מצווה.
ונאמר: "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע". מי שיש בלבו יראת ה' שונא את הרע. הוא אינו יכול לראות רע ולומר "בסדר, מסתדר איתו, דווקא נחמד, יש לו מעלות, יש לו דברים טובים". וכי היית אומר כך על מישהו שיורק על אביך יומם ולילה - "יש לו גם דברים טובים"? חשוב בהיגיון: כיצד אפשר לומר על אדם רשע שהוא חיובי? המדד ליראת שמיים הוא עד כמה האדם שונא את הרע ואת הרשע.
והגמרא בסנהדרין נ"ב אומרת: רשע בן צדיק - מותר לקרותו רשע בן רשע, כדי להרחיק ממנו; וצדיק בן רשע - מותר לקרותו צדיק בן צדיק, כדי ליצור קרבה אליו. ומעבר לכך, מעצם העובדה שאדם זה צדיק ניכר שגם לאביו הייתה זכות כלשהי שנולד לו בן צדיק כזה; ולרשע, כיוון שיצא ממנו בן רשע כזה, יש בזה סימן שגם באביו היה מקום כלשהו של חיסרון שיצא ממנו בן רשע.
הגר"א מדייק בלשון הפסוק: "תועבת צדיקים" - לשון רבים, ואילו אחר כך "תועבת רשע" - לשון יחיד, והיה לו לומר "תועבת רשעים ישר דרך". מדוע בצדיקים דיבר ברבים וברשע ביחיד? מסביר הגר"א: מפני שהרשעים, גם כשהם יחד בחבורתם, לא ידברו כנגד האיש הצדיק, כיוון שהם יודעים שהוא הולך בדרך הישר ואינם יכולים למצוא בו פגמים. אחד יאמר לחברו: "נו באמת, מה יש לך נגדו? מה אתה יכול לומר עליו? תמצא בו פגם, תמצא בו חיסרון". אבל בלבו של כל רשע ורשע, ה' יודע שהוא מתעב את הצדיק. לכן נאמר "תועבת רשע" ביחיד - כי רק הרשע היחיד, לעצמו, אומר את מה שבלבו. לעומת זאת הצדיקים, כאשר הם מתאספים בחבורתם הקדושה, אומרים בפרהסיה וללא כחל וסרק את רעתו של הרשע, מפרסמים את גנותו, אומרים שהאדם הזה איש עוול ומתרחקים ממנו בכל דרך - ולכן "תועבת צדיקים איש עוול" בלשון רבים.
והמלבי"ם מסביר: הטוב שונא את הרע והרע שונא את הטוב, עד שלכל אחד תהיה דרכו של השני תועבה. טוב ורע הם שני ניגודים, ומשום כך הטוב באמת אינו יכול לקבל את הרע ואינו יכול להסכים עמו, והרע באמת אינו יכול לקבל את הטוב ומתנגד לדרכו. נמצא שכל אחד מתעב את הדרך השנייה.
ומכאן לימוד גדול: לפעמים אדם אינו נראה לנו רשע, אבל אנו רואים אותו מתעב צדיקים - מה זה אומר? שהוא רשע, שהרי מי שיש בו רשעות מתעב צדיקים. ולהיפך: יש אדם שאינו נראה צדיק כל כך, אינו מושלם, אבל אני רואה שיש לו אהבה גדולה לצדיקים, לחכמים, לבני תורה ולעובדי ה' - תדע שיש בו מידה טובה, שהוא מסונף אל הטוב ומחובר אל הטוב. כי מי שמחובר לטוב אוהב את הטוב ושונא רשעים, ומי שמחובר לרע אוהב את הרע ושונא צדיקים. ואם אתה רוצה לדעת מיהו האדם - ראה את מי הוא שונא, ועל פי זה תדע: אם הוא שונא צדיקים, דע לך שהוא רשע; ואם הוא שונא רשעים, דע לך שהוא צדיק.
לסיכום:
סיום הפרק מעמיד בפנינו מאזניים ברורות. הגאווה עצמה היא המשפילה, ושפלות הרוח היא הנושאת כבוד - וכשהאדם מכיר את מקומו ואת ערכו האמיתי, אין לו צורך לרדוף אחר כבוד שאינו שלו. החולק עם גנב אינו "נקי", והשותק במקום להעיד נושא בעצמו את עוון העבירה ומזיק לנפשו עד כדי שבועת שקר. החרדות שאדם חי בהן נובעות מן המוקש שבידו, ואילו הבוטח בה' משוגב ואינו ירא משמועה רעה; ומי שמשדר ביטחון, גם בני אדם אינם מחפשים לדחוק אותו. וכך גם ביחס לשלטון: אין לשכוח שהכתובת האמיתית אינה המושל אלא ריבונו של עולם, שממנו משפט איש והוא המטה את לב המושל. ולבסוף - הטוב והרע הם שני קטבים שאינם יכולים לדור יחד, ולכן המבחן האמיתי של אדם הוא את מי הוא אוהב ואת מי הוא מתעב: "יראת ה' שנאת רע".