פתיחה
בפרק כ"ט ממשיך שלמה המלך ומעמיד לנו אבני יסוד בחינוך, בהנהגת ציבור ובדרכי תוכחה. בשלושת הפסוקים שלפנינו אנו למדים שלושה מהלכים משלימים: מה מרוויח אב המייסר את בנו, מה עולה בגורלו של עם שאין לו חזון ומדריך, וכיצד יש לדבר אל מי שהדיבור אינו פועל עליו. נלך על סדר הפסוקים.
"יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ" - מנוחה לאב
יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ׃ (יז)
יש בספרים "ויניחך" בשתי גרסאות; למעשה אין בכך שינוי במשמעות הדברים אלא בדקדוק בלבד. הקריאה המדוקדקת יותר בתנ"ך קורן היא "ויניחך", וכן הגרסה בשאר הספרים.
כאשר הבן רשע, אין לאב מנוחה. הוא נתון בדאגה מתמדת ובלחץ: מה עשה הבן עכשיו, איזה תעלול יתגלה, איזה סיפור חדש עומד לצוץ. על כך אומר שלמה: יסר את בנך, כלומר תן לו מוסר, ואז הבן יניח לך ותהיה לך מנוחה.
ולא זו בלבד, אומר הגר"א. "ויניחך" - מן הגיהינום, שלא יהיה לך גיהינום שבו האדם מיטלטל, אלא מנוחה. "ויתן מעדנים לנפשך" - זה גן עדן. לא רק שיניח לך מן הגיהינום, אלא עוד יכניס אותך לגן עדן.
כמעשה שהיה ברבי עקיבא, שראה אדם שחור כפחם מקושש עצים במדבר, כדי שישרפו אותו באותם עצים. רבי עקיבא לימד תורה את בנו של אותו רשע, ולבסוף בא אליו אותו אדם ואמר לו: תדע לך שהנחת את דעתי; מאז שהתחיל בני ללמוד תורה, הוציאו אותי מן הגיהינום והכניסו אותי לגן עדן. כך מביא הזוהר הקדוש את הסיפור. מכאן אתה רואה שלא רק "יניחך" מן הגיהינום, אלא גם "ויתן מעדנים לנפשך" - יתן לך גן עדן.
והסבר נוסף אומר הגר"א, ודברים נוראים הם: אפילו צדיק, אם יש לו בן רשע, נוטלין אותו מגן עדן לגיהינום למען יראה את ייסורי בנו. גם צדיק מוציאים אותו מגן עדן ומביאים אותו לראות כמה בנו מתייסר.
וכל זה, בפשטות, מדובר באדם שיכול היה לחנך את בנו ולא חינך. אבל אדם שחינך את בנו על מבועי התורה, עשה כל מאמץ ולא חסך כדי לגדלו לתורה ולמעשים טובים, ומה לעשות - לבן יש בחירה חופשית, וחברים או סיבה אחרת גרמו לו להתקלקל - מן הסתם לא יתבעו אותו. מה שאנו מדברים כאן הוא במצב שבו האדם פשע בחינוך ילדיו: שלח אותם למוסדות חינוך פשרניים ובעייתיים, ואחר כך "ויצא העגל הזה", והוא עומד ותוהה: מאיפה זה? מה קרה שהבן שלי מתנהג כך, ומביא הביתה את כל המרעין בישין והטכנולוגיות? זה אתה, זה מה שנתת לו. ולכן לשם ייקחו אותך: גם למעלה לא יהיה לך מנוחה, ייקחו אותך לגיהינום להראות לך מה עובר על הבן.
אל תתרגש מסנקציות
אתה לא רוצה שהילד יהיה מחוץ לבית אחרי אחת עשרה בלילה. עמדת על כך, התעקשת, והילד חזר בשתים עשרה או באחת, וצעקת עליו. ופתאום אתה רואה שהוא מתקרנף, מוציא עור של קיפוד, זה לא מוצא חן בעיניו. ואז ההורה הטיפש מנסה לרצות את הילד. למה לרצות? הילד לא רוצה לדבר - שלא ידבר. זה לא מונע ממני לדבר אליו ולתת לו הוראות. כשאני אומר לו לנקות את השולחן, הוא ינקה את השולחן. אתה לא רוצה לדבר - אל תדבר. לא בא לך לדבר על זה - אל תדבר על זה. אבל להפעיל עליי סנקציות? על מה? על משהו שאמרתי לך לעשות מתוך דאגה לחינוך שלך? איפה ההיגיון? אנשים איבדו את השכל הישר.
אני מכיר אדם שהיה יושב, ומשהו לא מצא חן בעיני הילד או הבת, וקמו מהשולחן, עשו פרצוף והלכו לחדר. והוא היה הולך אחריהם לחדר ומתחנן: בוא, תחזור, מה קרה. אדוני, מי שמתרגש מסנקציות יקבל אותן שוב ושוב. מי שאינו מתרגש - מה זה הלך לחדר? נוח לו בחדר, שיישאר בחדר. פעם ופעמיים שאדם רואה שההפגנות אינן מועילות, הוא מפסיק להפגין. אבל כשילד רואה שההפגנות והסחטנות הרגשית שלו על ההורים עובדות, הוא ימשיך בהן.
העריץ הקטן שבבית
ילד אומר: לא רוצה, לא יכול, אין מה לאכול. וההורה: בוא חמודי, אכין לך כך; לא? אולי אבשל לך אחרת; לא? אעשה לך כזה וכזה. מה קרה? לא קרה שום דבר. אתה לא רוצה לאכול? יש לחם, תאכל לחם. עשיתי שניצל, אינך אוהב שניצל? היום אוכלים שניצל, ואם אינך רוצה - תאכל משהו אחר. שאשב לבשל לפי הגחמות שלו? אתה מגדל עריץ קטן בבית, והעריץ הקטן הזה יהיה עריץ גדול. איפה השכל של האנשים?
אומר שלמה: "יסר בנך ויניחך". אל תהיה מסוכר, אל תהיה סבוני. תעמיד את הקו נכון בבית: את זה לא עושים, וזה מה שיש לאכול. פעם חזר בנו של הרב מבריסק הביתה, ואשתו אמרה לו שהילד לא אכל את הדייסה כי אינה טעימה לו. אמר לה הרב: מהיום ועד סוף החודש יש רק את זה לארוחת בוקר. עד אשר יצא מאפכם. איני אומר שכך צריך לנהוג היום, אלא רק שנבין את הקו.
אני מכיר בית שהאם מכינה בו שש ארוחות צהריים, כי האחד אינו אוהב שניצל, והשני אינו אוהב מבושל, והשלישי אינו אוהב ממולא, ולרביעי צריך להוציא את העגבניות מהסלט, ולחמישי בלי בצל, והשישי אוהב את זה אחרת. ריבונו של עולם, איפה השכל הישר? למה אתה אכלת כל מה שהגישו לך? למה סבא שלך אכל אפילו חצץ? כי לא פינקו אותו. כי אמרו לו: אדוני, זה מה שיש היום לארוחת צהריים. אין ביסלי, יש לחם, תמרח לך גבינה, ואם אינך אוהב - תאכל משהו אחר.
איני מדבר על דברים קריטיים שילד אינו מסוגל לאכול ומקיא. באופן הרגיל: זה מה שיש לאכול, את זה תאכל. אבל אדם שחושב שימצא חן בעיני הילד, שיתרפס לפניו וינסה לרצות אותו כל הזמן - אתה יורה לעצמך כדור בראש, ואתה תקבל את זה בגדול.
מה שמתחיל בקטן נגמר בגדול
כשהילדים גדלים הם מקרקסים את הוריהם. כל עוד הוא קטן זה בדברים קטנים, וכשהוא גדול זה בדברים גדולים. עושים להורים את המוות, וההורים רוקדים סביבם, גם כשהבן כבר נשוי: אמא, אני צריך את זה; אבא, תקנו לי את זה. והם רצים וקונים. אדוני, הילד כבר נשוי, הוא כבר אמור לדאוג לעצמו ולהיות אחראי על עצמו. וההורים רוקדים לפי החליל שלו, נוסעים לכאן ולכאן כי הוא זקוק לבייביסיטר. שישלם לשכנה! לא, אמא שלי יכולה לבוא. ריבונו של עולם, אמא שלך היא בייביסיטר שלך? אין לה חיים משלה? היא כבר לא צריכה את השקט שלה? הבאת לה נכד - וכי הפכת אותה לשפחה נחרפת? ורואים לפעמים ניצול נורא ואיום של ההורים על ידי הילדים. כאשר היית קרקס בידי ילדיך כשהיו קטנים, תהיה קרקס גם כשיגדלו.
סיפרה לי אישה: פעם ביקשה ממני הבת, ואמרתי לה שאיני חושבת שזה יסתדר לי. ואחר כך היא לא דיברה איתי שבועיים. והתקשרתי אליה ואמרתי לה: אני מצטערת, אבל תביני, לא יכולתי. איזו טיפשות! מה את מתקשרת להתנצל? מה את חייבת לה? איפה השכל? זו בדיוק הסיבה שהיא עושה לך פרצוף, וזו הסיבה שהיא מרגישה שאת חייבת לה - כי את כל הזמן משדרת לה שאת חייבת ושאת מתנצלת. לא, גברת: יש לי את החיים שלי, את כבר ילדה גדולה, קחי לך בייביסיטר, זה לא יסתדר לי. תעשי פרצוף - תעשי פרצוף; לה יש יותר מה להפסיד ממך. כשהיא תחליט להפסיק לעשות פרצוף, הבית שלנו פתוח; אני מעולם לא ניתקתי את הקשר. כשאדם מבין שיש לו נשק ביד, הוא משתמש בו.
ואחר כך, כשההורה מזדקן, מתחילה מריבה בין הילדים: זה טורח, אני הייתי שבוע שעבר, עכשיו תורך, לא מסתדר לי היום. אין מי שיהיה עם אבא, אין מי שיהיה עם אמא. כך הוא, אדוני: כשגידלת ילדים שכל עניינם איך לקבל ואיך לקחת, ואתה בשבילם סוג של לימון שרק סוחטים אותו, אז כשאתה זקוק למשהו - מי סופר אותך? הרי אתה מחויב להם, אבל הם אינם מחויבים לך בכלום. ולעומת זאת, ראו את אלה שחינכו את ילדיהם נכון ויודעים לתבוע מהם: הילדים מרגישים מצווה וחובה ללכת ולדאוג לאבא. אני אבוא, אני אעשה, אני אביא, אני אהיה איתו היום. מסירות אין קץ. תבעת מהילד, דרשת ממנו, העמדת אותו נכון - הילד מתמסר. אבל כאשר הילד מרגיש שאתה כספומט או דרך למלא את רצונותיו, אל תתפלא שאין שום הערכה כלפיך, שאף אחד אינו מתחשב ברגשותיך, ושאם פעם אחת לא תיתן - יתייחסו אליך כאילו גזלת אותו והזקת לו.
וזהו שאומר המלבי"ם: על ידי שייסר אותו מן הרע, לא די שיניח לו, אלא גם "יתן מעדנים לנפשך" - הבן ילך בחוקי החכמה, גידלת בן תורה, ויוסיף אהבה וכבוד להוריו ויכבדם כראוי. אבל על ידי שאתה מזניח את חינוכו, ומתנצל בפניו כל הזמן, וחושב תמיד מה אתה צריך לתת לו ולא מה הילד צריך לתת - על ידי זה את הנשמה יוציא לך, הרבה לפני הזמן שנשמתך צריכה לצאת באופן טבעי.
"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" - כשאין מי שמדריך
בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ׃ (יח)
רש"י מסביר: כאשר עם ישראל גורמים שהנבואה תסתלק מהם - מתי? "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים", שהיו מלעיבים בנביאים - על ידי זה "יפרע עם". שהרי מי מחזיק את העם שמור וגדור והולך בדרך השם? הנביאים, שהיו העומדים והמוכיחים בשער. וכשאין חזון, נפרע העם. "יפרע" מלשון "כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם": העם נעשה כמו עם אחרי פרעות, פוגרום בעם, וכל אחד עושה מה שנוח לו ומה שנראה לו לפי הבנתו.
ומהו החזון? מסביר הגר"א: או שהכוונה לנבואה, ואז מדובר בתקופה שהיו בה נביאים; או שהכוונה למנהיג ומדריך, אדם שמורה דרך בעבודת השם. גם את זה אפשר לראות בגלוי: יש קהילות, יש אנשים, יש בתי כנסת שאין בהם רב. אינם צריכים רב - כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, אף אחד לא צריך רב. ואתה רואה כיצד בית הכנסת הזה הולך מדחי אל דחי, וכיצד הקלקול פושה שם. יש מרדן, ובכל פעם מריבות, ואין הכרעות - זהו "באין חזון".
אומר המלבי"ם: אבל "שומר תורה אשריו". שומר התורה אינו צריך את הנביא כדי ליישר את דרכו, שהרי גם בלי הנביא יש לו תורה. ודאי שנביא הוא תמיד דבר טוב ויש בו תועלת, אבל שומר התורה כבר רואה מתוך התורה את ציווי השם ואת רצונו, את הדרך הנכונה, את הדרך ליראת שמיים ואת המצוות - הכול הוא רואה מתוך התורה. לכן אשריו.
ומהו "אשרהו"? אומר הגר"א: "אשרי ה"ו". ה"ו רומז למצוות עשה ולא תעשה, כמו שמבאר הגר"א בכמה מקומות, וכן רומז לעולם הזה ולעולם הבא. נמצא: אשריו בין בעשה ובין בלא תעשה, אשריו בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, וכן קרן וחומש. הדברים צריכים עיון והעמקה בביאור הגר"א, אך על כל פנים הכול נרמז באותן אותיות ה"ו שבסוף המילה.
המלבי"ם מוסיף דבר נפלא: כשחותם הנביאים סיים את נבואתו, נאמר במלאכי "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא", ולצידו "זכרו תורת משה עבדי". ראו כמה הדברים מתאימים: כל עוד יש נביאים, הם המיישרים אותך אל התורה והמזכירים לך את הדרך הנכונה. אבל כעת, כשנחתמה הנבואה, ונאמר להם שהנבואה הבאה תהיה רק כשיבוא אליהו - מה נדרש מכם עד אז? "זכרו תורת משה עבדי". לזכור את התורה והמצוות, כי אין עוד נביא שיאמר לך מהו דבר השם. תהגה בתורה, ומתוכה תדע את הדרך הנכונה. כי באין חזון יפרע עם, ושומר תורה אשריו: את האושר תשיג על ידי שמירת התורה, שהיא במקום הנבואה.
"בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד" - כשדיבור אינו פועל
בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה׃ (יט)
כאשר אתה רוצה להביא את העבד למלא את רצונך, דיבורים לא יעזרו. סיפרתי לכם על הקבלן שביקש מן הפועל אחמד להעלות את הבלוקים לקומה חמישית. אחרי שעתיים הוא בא ורואה את אחמד עדיין עם הקאווה. אמר לו שוב: תעלה את הבלוקים. בא כעבור שעה - הבלוקים עדיין למטה. פגש את מנהל העבודה ושאל: מה קורה עם אחמד? אמר לו: חכה, תן לי. הלך מנהל העבודה לאחמד, סטירה מימין וסטירה משמאל: תעלה עכשיו את הבלוקים מהר לקומה חמישית. ותוך עשר דקות כל הבלוקים בקומה חמישית. בא אליו הקבלן ושאל: איני מבין, גם אני דיברתי איתך קודם, מה ההבדל? אמר לו: אתה דיברת, אבל הוא הסביר. לפעמים צריך להסביר, ולפעמים בפנטומימה, ולפעמים פנטומימה קצת קרובה. זהו "בדברים לא יוסר עבד" - לפנות אליו בדברים לא יועיל הרבה, ולא יקבל בזה מוסר.
מסביר המלבי"ם: אדם שהוא בן חורין, טבעו האנושי מתייסר על ידי דיבור. אתה מודיע לו את יראת השם ואת העונש על העבירות, וכבר הדבר מניע אותו לפעולה. לעומת זאת העבד הוא בחינת אדם בהמי, ובבהמה נאמר "במתג ורסן עדיו לבלום", וכן "שוט לסוס ומתג לחמור". בהמה אין משכנעים בדיבורים, והעבד בהמי בהנהגותיו; לפנות אל הרציונל, אל השכל ואל ההיגיון אינה דרך שכנוע עבורו. כך גם בלץ, שהדרך לפנות אליו אינה בשכנוע, שהרי יתלוצץ על כך, אלא בשפטים ובמכות. כך גם כאן: רק בהלקאה ייווסר העבד.
"כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה" - שלושה פירושים
האבן עזרא מסביר: "כי יבין" - אפילו שהוא מבין את המוסר שאתה אומר לו, "אין מענה". הוא אינו אומר לך: קיבלתי, אעשה. הוא לא יענה לך שהוא מסכים ושהוא פועל לפי דבריך.
הרלב"ג מסביר להפך: כאן מדובר בפיקח לעומת העבד. "בדברים לא יוסר עבד" - האדם השפל, גם אם תדבר איתו ברורות זה לא יועיל. אבל "כי יבין" - כאשר אתה מדבר אל האדם המשכיל, שיבין את אשר מדברים בו, "ואין מענה": די לו ברמז קל, אפילו לא צריך להוציא מהפה, והוא כבר קלט ויפעל לפי דבריך. האדם המבין אף אינו צריך שידברו איתו כלל, שהרי הוא יכול לראות בכישלונם של אחרים וללמוד לעצמו. "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" - ואף גערה אינו צריך, שכן הוא מסיק מסקנות מאחרים ומבין רמזים מקריצת עין.
והמלבי"ם מסביר: "כי יבין ואין מענה" - המענה אינו מזיז אותו ואינו מפעיל אותו. גם אם הוא מבין מה אתה רוצה, הדיבור שדיברת אינו פועל עליו. כביכול לא ענית כלום ולא אמרת כלום, הדברים לא חדרו בו. נמצאו לנו שלושה פירושים: או שאינו עונה לך "כך אעשה"; או שמדובר באדם המבין שאינו צריך מענה כלל וקולט מיד; או כמלבי"ם, שעם העבד לא יועיל לדבר, שכן כביכול לא דיברת ולא אמרת דבר.
ורש"י מסביר שאין מדובר כאן בעבד ממש אלא בכל מי שממרה את פי השופט. ובאמת לשופטים הייתה רצועת מרדות, וכשהיו אנשים ממרים את פי השופט היו מלקים אותם. היום אולי אין זה מכובד להלקות, ולכן מכניסים אותו לכלא, שזה עוד סוג של הלקאה. אבל ודאי שאי אפשר לומר "דבר איתו": מה תדבר עם אדם שהוא אסיר עולם, שנמצא פעם רביעית בכלא ויש לו חשבון עו"ש במעשיהו? אדם כזה רק מלקות יועילו לו, והיום המלקות היא הכלא. וכבר דיברנו שבנוגע לחינוך ילדים אין מדובר בייסורים ממש ובמלקות ממש, אלא רק בעונשים אחרים שאין בהם משום הלקאה.
לסיכום:
שלושת הפסוקים מצטרפים למהלך אחד: "יסר בנך ויניחך" - ייסור הבן הוא הדרך למנוחת האב בעולם הזה ובעולם הבא, ולעומתו ההורה המתרפס והמפנק מגדל עריץ קטן שיהיה עריץ גדול, ואין לו הערכה, ואין לו מנוחה. "באין חזון יפרע עם" - עם בלי נבואה, בלי רב ובלי מדריך מתפרע ומתפורר, ואילו "שומר תורה אשריו", שמן התורה עצמה הוא יודע את רצון השם, ולכן משנחתמה הנבואה נאמר "זכרו תורת משה עבדי". ו"בדברים לא יוסר עבד" - את מי שמידותיו בהמיות אין מיישרים בדיבור אלא במתג וברסן, ואילו המבין די לו ברמז קל, ואפילו מענה אינו צריך.