אחרי השאלות והתשובות שבפתח הפרק, עובר אגור בן יקה לבקשה אישית שהוא מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא. רש"י, וכן הגר"א ההולך באותו קו, מבארים שכאן אגור מדבר לפני השם. הגר"א מוסיף שאגור כתב גם לתלמידיו את הבקשה הזאת: כיוון שראינו שאיתיאל ואוכל שאלו אותו שאלות, כתב להם גם את הבקשה שהוא מבקש מאת השם. הבקשה הזאת, בפשוטה, היא בקשה של דרך אמצע בגשמיות, ובעומקה - בקשה על שלמות הנפש והדעת.
שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת׃
הרלב"ג מסביר: השאלות הללו שואל אגור כדי להשיג בהן שלמות בעבודת השם, ומאחר שאחרי המוות אין עוד יתרון לאדם ואינו יכול להתקדם מבחינה רוחנית, לכן הוא מבקש "בטרם אמות" - תענה לי עליהן עכשיו, "כי לא יתחדש לאדם קניין השלמות אם לא בחייו", כלשונו. שאדע את הדרך הנכונה בעודי חי.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר ש"בטרם אמות" מדבר על מיתת הנפש. השאלות נגעו בעניינים שברוחניות ובפילוסופיה, ויש חשש גדול שאם לא יהיו בידי התשובות המתאימות, אטה אחרי דרך הפילוסופים: אלה שהאמינו בקדמות העולם, אלה שסברו שהבורא כביכול אף הוא נברא, ועוד דברי הבלים שהאמינה בהם הפילוסופיה הקדומה. ולכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, אל תמנע ממני את התשובות בטרם אמות מיתת הנפש בדעות המשובשות של הפילוסופים, "האורגים קורי עכביש והחוזים משאות שווא ומדוחים", כלשון המלבי"ם.
שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי׃
פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי׃
שני הפסוקים הללו הם המשך אחד, וכל המפרשים מקשרים ביניהם. "רֵאשׁ" נכתב כאן באל"ף, אבל האל"ף אינה נהגית, והמשמעות היא מלשון רש ורשות - עניות. כלומר: אל תיתן לי עניות מחד גיסא ולא עשירות מאידך גיסא. ומה כן? "הטריפני לחם חוקי" - כמה שאני צריך על פי חוק, ו"חוק" פירושו דבר קצוב וקבוע.
רבנו יונה מדגיש: השנייה קשה מן הראשונה. הראשונה - "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'", שזה דבר גרוע מאוד, בבחינת וישמן ישורון ויבעט. אבל השנייה - "פן איוורש וגנבתי ותפשתי שם אלוהי" - גרועה יותר, שכן מתוך העוני אגנוב, ואחר כך אישבע בשם השם לשקר. וכמו שכתוב: "ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גילוליו לכו עבודו, ואחר אם אינכם שומעים אליי, ואת שם קודשי לא תחללו עוד". מכאן שחילול השם גרוע יותר מעבודה זרה, ועוון הנשבע לשקר בבית דין חמור מעונשו של העובד עבודה זרה בסתר - מפני שיש בו חילול השם.
אומר הגר"א: "שוא" הוא דבר שהוא שקר מעיקרו, כמו שבועת שוא - מראש, כשאמרתי את הדברים, לא היה בדעתי לקיימם. "כזב" לעומת זאת הוא מלשון נחל אכזב, ומלשון "אל תכזב בשפחתך" - וכי היא מבקשת שלא ישקר? חלילה, אלא: אל תיתן לי ישועה שתיפסק. כזב הוא דבר שהתחלתו טובה אך בסופו הוא מאכזב ונפסק באמצע. אלו שני הדברים שבהם פותח אגור את בקשתו. ואחר כך מוסיף: "ראש ועושר אל תיתן לי" - העני ביותר והעשיר ביותר, שתי הקצוות אינני מעוניין להיות בהן. מה אני רוצה? "לחם חוקי" - מזונותיי הנצרכים לי בלבד.
המלבי"ם, כדרכו בפסוקים הקודמים, מוליך את העניין אל הרוחניות. כשם ש"בטרם אמות" מדבר על מיתת הנפש, כך גם הבקשה הזאת. "שוא ודבר כזב הרחק ממני" - שלא אהיה עני בדעת. עני בדעת פירושו מי שאינו מבין את הנהגת השם ואת דרכיו, ומתוך כך יבוא להאמין באמונת שוא: באמונתם של הפילוסופים שאין בהם ממש, או באמונות הגויים עובדי כוכבים ומזלות.
ומאידך גיסא - גם עשירות יתרה בדעת איננה טובה. לכאורה הדבר טעון הבנה: מה רע בעשירות בדעת? אומר המלבי"ם: "שמא יעשיר שכלי לפרוץ בחקירה יותר מדי". כלומר, מרוב חריפות השכל אחקור חקירות בענייני רוחניות בהתבוננות יתרה - וכבר ראינו כאלה שנכנסו לפרדס והתרסקו. גם עשירות בדעת היא סכנה: אפשר להגיע לנקודות שמהן באים לידי כפירה, ולהבנות מוטעות, כמו שאירע לאלישע אחר שראה את מטטרון יושב על כיסא. וכן חוקרים שהגיעו להשגות גבוהות במחקר הפילוסופי, ומתוך כך האמינו שהעולם קדמון כקדמות הבורא, ומשם נגזרו להם מסקנות משובשות. ולכן מבקש אגור: ריבונו של עולם, גם עושר רב מדי בדעת אל תיתן לי.
ומהו "לחם חוקי" בנמשל? אומר המלבי"ם: חכמת התורה, שעל ידה מגיעים אל הגדר המתאים, והיא לחם הנפש - "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". זו החכמה הנדרשת והראויה לאדם, המידה שהוא צריך כדי להשיג את הרוחניות ברמה המספקת.
המשל שבפסוק, אומר המלבי"ם, הוא על העושר הגשמי ממש. שהעושר הגשמי מביא את האדם לידי גאווה, והגאווה מביאתו לידי כפירה - "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'".
ומוסיף רבנו יונה: כל זמן שאדם הולך אחר תאוות ליבו הוא נמשך אחרי תולדת החומר - אחרי הגשמיות, התאוות והארציות, ומתרחק מעבודת השם, ובלשונו: "ירחק מדרך הנפש המשכלת". וכאשר אדם מתחבר לגשמיות, יצרו גובר עליו, שכן היצר מושך אל הגשמיות, וכמו שכתוב "וישמן ישורון ויבעט". ואמרו רבותינו: איבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע. הרי שהשובע מביא לרעב. ולפי זה אפשר לפרש "וכיחשתי" לא רק מלשון שקר אלא גם מלשון כחוש: מה שאתה חושב שתשבע ממנו בדבר עבירה - אדרבה, יעשה אותך כחוש יותר.
המציאות היא שברוב המקרים כשאדם מתעשר הוא מזלזל במצוות. מעטים מאוד האנשים העשירים הגדולים שהם גם יראי שמיים גדולים. לעומת זאת מוצאים הרבה עניים שהם יראי שמיים ותלמידי חכמים גדולים - "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". העשיר, באופן טבעי, מתחיל להתגאות; ועוד, יש לו עסקים רבים, והוא טרוד להרבות את ממונו ולשמור עליו. כמה עשירים אתה רואה מתמידים בתורה? כמה מהם מגיעים בכלל לשיעורי תורה? שיעור תורה - הרי לדעתו הוא יכול ללמד אותך, הוא יכול לתת לך תובנות לחיים, הוא המבין; וכי ילך לשמוע ממישהו? לכל היותר הוא מחזיק לעצמו רב מלווה, שאותו קנה בכסף ומשלם לו משכורת, שילווה אותו לכל מקום ויסדר לו את ענייניו - אבל ללמוד איתו? זה כבר יותר מדי.
מסופר על אדם אחד שבא לרב ואמר: אבי נפטר, ואני באמצע עסקת נדל"ן רצינית מאוד, אין לי זמן לשבת שבעה. שמעתי שאפשר לתת למישהו כסף שיאמר קדיש - האם אוכל לשכור מישהו שישב שבעה במקומי? אמר לו הרב: כן, למה לא. יצא האיש שמח וטוב לב, וכעבור שתי דקות חזר: כבוד הרב, עוד שאלה קטנה - האם אני גם צריך ללכת לנחם אותו? כך הוא העשיר: את הכול הוא מסדר עם הכסף, את כל הבעיות הוא פותר בממון.
על זה הוא אומר: ריבונו של עולם, אני יודע שאם יהיה לי עושר - "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך". ולמה אמרה תורה "לא ירבה לו כסף וזהב"? כי יסירו את לבבו. וראינו שכך היה אף אצל שלמה, החכם מכל אדם. הכסף הוא ניסיון קשה מאוד.
פעם עשה החפץ חיים תענית חלום. שאלוהו: על מה הרב מתענה? אמר להם: חלמתי, לא עלינו ולא עליכם, שנעשיתי עשיר. אמרו לו: על זה תענית? היינו עושים סעודת מצווה, איזה קידוש היינו עורכים! אמר להם: זה חלום שלילי ממה נפשך. אם החלום מורה שאתעשר - אוי ואבוי, ניסיון העוני קשה דיו, ומה תרצו שאעמוד גם בניסיון העושר שהוא קשה שבעתיים? ואם תאמרו שאין זו מציאות אלא רק הרהורי ליבי - זה גרוע עוד יותר: שביום אני מהלך במחשבות איך עושים כסף, ובלילה אף חולם שנעשיתי עשיר. איפה נמצא הראש שלי?
כשיש לאדם עושר, הוא מגיע למצב שאמר בר כוכבא: "לא תסעד ולא תכסוף" - ריבונו של עולם, אנחנו מסתדרים לבד, אני עם הגבורה שלי, אנחנו לוקחים את כל המערכה; אל תעזור לנו, אבל גם עשה טובה ואל תקלקל. אנחנו כמעט לא קולטים אמירה כזאת, אבל היא מופיעה בגמרא. ואין פלא שקראו לו בר כוזיבא - מאותו שורש שדיברנו בו, אכזב: היו תקוות, היו ציפיות, רבי עקיבא סבר שהוא המשיח, וראינו מה היה בסופו.
ולפעמים כך גם אדם מבחינה כלכלית: ריבונו של עולם, רק אל תפריע; ברוך השם אני על הגל, הכול בסדר, אני מסתדר יופי. אבל "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ומתרגם התרגום: עצה לקנות נכסים. כלומר לא רק ההצלחה שלך מצד המזל היא מאת השם - זאת כל אדם מבין - אלא אפילו הרעיונות שלך. אתה אומר: היה לי רעיון לפתוח עסק כזה, והיום אני מיליונר. גם הרעיון הוא מאת השם. והאדם השבע מכחש ואומר: הכול ממני, ושוכח את בוראו.
ומן הצד השני: "ופן איוורש" - שאהיה עני ביותר, ולא יהיה לי לחם ושמלה בביתי, "וגנבתי ותפשתי שם אלוהי". מבאר הגר"א ביאור נפלא: "ותפשתי שם אלוהי" - שאתפוס במידת הדין על שעשאני עני ביותר, ואתרעם על מידותיך. כמו "תפסתי את השם": ריבונו של עולם, למה אני עני? למה אני סובל? כלומר, מתוך העוני יגנוב, ויבוא לידי עונש, ומתוך כך יהיו לו תלונות על הקדוש ברוך הוא. נמצא שגם עושר גדול הוא סכנה וגם עוני גדול הוא סכנה - ולכן "הטריפני לחם חוקי".
למעשה היו חכמים שהיו עשירים גדולים, והגמרא מביאה שזכו לתורה וגדולה במקום אחד: כדוגמת רבי, רב אשי, אלעזר בן חרסום ועוד. הרב דסלר עוסק בזה במכתב מאליהו חלק ד' (עמ' 23), ומדבר על עניין הבעלות על נכסים: שאין לאדם שום בעלות על שום דבר שיש לו בעולם הזה, כי כל מה שיש לו כאן הוא כלים לעבודתו יתברך. יש טעות עצם במושג "בעלות". כמו בעל הבית שנתן לך רכב לנסוע בו - הרכב אינו בבעלותך, הוא כלי למילוי שליחויותיו, ואינך יכול להרגיש בעליו. ואם אתה נוהג ברכב מיגון שמונחים בו מיליון דולר, אינך יכול להרגיש מיליונר; היה פעם אחד שהרגיש כך ובטעות לקח אותו הביתה, והתבלבל. הרכב אינו שלך והכסף אינו שלך. כך צריך אדם להרגיש: כל מה שיש לי בעולם הוא לעבודת השם, ומטרתו לעבוד בו את הבורא.
וכך גם העושר - כלי הוא לעבודתו יתברך. ומוסיף הרב דסלר שתורה וגדולה במקום אחד מתקיימות רק כשיש באדם מידת ענווה והתבטלות, ואז הוא עובד את השם בשלמות וזוכה לשתיהן. אבל אם האדם "תופס מקום" - אי אפשר לתת לו את שתיהן. הוא מביא מדברי רבי נחמן מברסלב על מאמר הגמרא "הרוצה להעשיר יצפין, הרוצה להחכים ידרים" - צפון הוא עשירות ודרום הוא חכמה, ולכאורה אי אפשר לאדם להיות עשיר וחכם כאחד, שהרי אינו יכול להיות בצפון ובדרום בבת אחת. ומיישב: אם אתה עניו, אינך תופס מקום; ומי שאינו תופס מקום - יכול להיות בכל מקום.
וכוונת הדברים, אומר הרב דסלר: כשאיני מרגיש "החכמה שלי ואני החכמתי ואני משהו", "העושר שלי ואני התעשרתי ואני משהו" - אינך תופס מקום, ונמצא שגם החכמה וגם העושר הם כלים לעבודת השם מתוך התבטלות, ענווה ותחושת עבדות, ואז אפשר לזכות בשניהם. אבל המתגאה בחכמתו או בעושרו - תופס מקום, ואז החכמה והעושר הם ניסיונות. ולא ייתכן שיטילו על אדם שני ניסיונות קשים כאלה יחד; זה משא כבד מדי.
ודקדוק נאה בלשון: לא נאמר "תורה ועשירות במקום אחד" אלא "תורה וגדולה במקום אחד". ומהי גדולה? אנו אומרים זאת בכל בוקר: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" - לפי סדר הספירות, וגדולה היא חסד, כדברי הקדמונים. ועל מי מדובר כאן? על העשיר שמבין שהגדולה הממונית נועדה לעשות בה חסד עם אחרים. זו התבטלות: אין זה כסף שקיבלתי מפני שלי מגיע, אלא כלים שקיבלתי כדי לעבוד בהם את הבורא. כשאתה במציאות הזאת, אתה זוכה לתורה וגדולה במקום אחד. אבל אם העושר הוא רווחה כלכלית בשבילי - שני דברים כאלה אין נותנים לאדם, שזה משא כבד מדי כניסיון.
כאן מרחיב הגר"א ואומר: שני עניינים רעים מאוד יש בלומדי התורה. האחד - אדם הלומד עם פניות, כדי לקנטר: להקשות קושיות, לבוא ולהוכיח מתוך התורה "אתם הדתיים עושים כך וכך, וזה נגד התורה". כל לימודו הוא כדי לקנטר, וזה רע ונורא, ועל אדם כזה אמרו: נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. לימוד כזה, אומר הגר"א, נקרא לימוד של שוא - שהרי שוא הוא דבר ששקר מעיקרו, ומלכתחילה הדבר גרוע.
והשני - אדם הלומד בלי שום פנייה, באמת לשם שמיים, אך בשלב מסוים פורש מן התורה והולך לענייניו. כמו שמצינו במנחם, שהיה בדורו של הלל ופרש מן התורה לעבודת המלך. לימוד כזה, אומר הגר"א, נקרא כזב: אי אפשר לקרוא לו שוא, שהרי אינו שקר מעיקרו, אבל הוא אכזב - היו בו ציפיות והן כזבו ופסקו.
על פי זה מבאר הגר"א את מה שאנו מתפללים בכל יום: "וישם בלבנו אהבתו ויראתו ולעובדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". שני הדברים הללו מכוונים כנגד שתי הבחינות. יש שתי נשים שאין להן ילדים: יש עקרה שמעולם לא ילדה, ויש רחמנא ליצלן אישה שיולדת, ואחרי כל המאמץ קוברת את ילדיה - והיא הנקראת יולדת לבהלה.
מי שלומד תורה עם פניות כדי לקנטר, שהוא בחינת שוא - הוא האדם היגע לריק. כל יגיעתו לריק ולשקר, שהרי כל לימודו לשם קנטור, ובעיניו התורה ריקה ואין בה ממש; האדם הזה הוא כמו עקרה, לימודו אינו מוליד דבר. ולעומתו, מי שהתחיל ללמוד באמת לשם שמיים ובשלב מסוים פרש, שהוא בחינת כזב - הוא המוליד לבהלה: היה הריון, הייתה לידה, היה לימוד, הייתה תורה נפלאה, ומה עשה עמה לבסוף? קבר את כל מה שילד. נמצא שאיבד אף את מה שלמד מתחילה, כמו שאמרו חז"ל "שנה ופירש קשה מכולם", ובלשון אחרת: תוהה על הראשונות. על זה אנו מבקשים: לא ניגע לריק - כלומדים לקנטר, שלימודם שוא וריק מעיקרו; ולא נלד לבהלה - שלא נעזוב את לימודנו אחרי שלמדנו כראוי, כאישה היולדת וקוברת.
ממשיך הגר"א: זהו שכתוב "יראת ה' טהורה עומדת לעד". אדם שלומד בלי יראת שמיים - זו הסיבה שאחרי שלמד והשיג הוא עוזב לבסוף את התורה, שהרי חסרה לו היראה, ו"חכמה ומוסר אווילים בזו", ואם אין יראה אין חכמה. וכמו שהכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד - חבל על מי שאין לו בית ושער לבית הוא מתקין. שער מפואר, חשמלי, עומד באוויר - ואין מאחוריו כלום; שם אמור לעמוד בית. אנו צוחקים, אבל פעמים רבות זו המציאות של האדם: לומד תורה בלי יראה, בונה שער בלי בית, וגם החכמה אינה מתקיימת בו.
ומתי לא יהיה הלימוד כזב, לימוד שמכזיב את עצמו ופוסק, בבחינת שנה ופירש? כאשר האדם מוסיף יראת שמיים אל לימוד התורה שלו. ואז יש בו שתי מעלות: "יראת ה' טהורה" - אין לו שום פנייה, הוא לומד בטהרה, נטו לשם שמיים ולכבוד הבורא; "עומדת לעד" - אין זה כזב הפוסק באמצע, אלא לימוד המתקיים לעד, והוא אינו פורש מן התורה. לפי זה תבין גם את תחילת התפילה: אנו מבקשים שישים השם בליבנו אהבתו ויראתו - שברגע שתהיה בי יראה, לא אגע לריק ולא אלד לבהלה, שכן אלמד באמת לשם שמיים ולא אטוש את התורה בשלב כלשהו.
בקשתו של אגור בן יקה היא בקשת דרך האמצע. בפשט: לא עוני ולא עושר, אלא "לחם חוקי" - די מחסורו הקצוב, שהעושר מביא לגאווה ולכפירה ("פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'") והעוני מביא לגניבה ולתרעומת על מידת הדין ("וגנבתי ותפשתי שם אלוהי"). בנמשל, לפי המלבי"ם: לא עניות בדעת, שתביא לאמונות שוא, ולא עשירות יתרה בדעת, שתביא לפריצה בחקירה ולשיבוש. הגר"א מלמד את ההבדל שבין שוא - שקר מעיקרו, לבין כזב - התחלה טובה שנקטעת, ומיישם זאת בלימוד התורה: הלומד לקנטר יגע לריק כעקרה, והפורש אחרי שלמד מוליד לבהלה. והתיקון לשניהם אחד: יראת שמיים, שהיא טהורה ועומדת לעד, ועמה הופכים העושר, החכמה וכל הכלים שבעולם הזה לכלים לעבודתו יתברך מתוך ענווה והתבטלות.