פרק כ"ח במשלי עוסק בהרבה מן ההבדל שבין הרשע לצדיק, בין עוזבי התורה לשומריה, ובשאלה הגדולה של הנהגת ה' בעולם: מדוע דרך רשעים צלחה. בשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים מרכזיים: "עוזבי תורה יהללו רשע", "אנשי רע לא יבינו משפט", ו"מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה".
עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם׃ (משלי כח, ד)
רבנו יונה בשערי תשובה מונה בין חלקי החנופה את החלק השני: החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם, בין בפניו ובין שלא בפניו. ומדובר אפילו כאשר אינו מצדיק את חמסו ואינו מכזב על משפטו, אלא רק אומר עליו "איש טוב הוא". הוא אינו אומר "כל הכבוד לו שהוא גנב" או "כל הכבוד לו שהוא סוחר בסמים", אלא מתעלם ממעשה הרשע ומתייחס כביכול לאישיותו: תדע לך שהוא אדם הגון, אדם טוב. ועל זה נאמר "עוזבי תורה יהללו רשע".
אומר רבנו יונה: כי לולי אשר עזב את התורה, לא היה מהלל את העובר על דבריה ומפר מצוותיה. איך אדם מסוגל להלל אחד כזה? רק משום שעזב את התורה. ואל יאמר אדם "אני אמרתי עליו רק דברים חיוביים" - שעם כל רשעותו הוא גם עוזר לאנשים, כאן נתן לזה וכאן עזר לזה. וכי מה אתה מחפש לספר דברי שבח? על פושעים? על עבריינים? אתה הולך אל אנשים שכל עיסוקם ברשע, ומנסה לחפש בהם נקודות זכות? אין זה אלא מפני שאותו אדם עזב את התורה והפר מצוותיה, ורק בגלל זה הוא מסוגל להלל ולשבח רשע.
ויש להבין את התוצאה: כשאתה מהלל רשע, שוב אין אנשים מסתכלים עליו כעל מוקצה. פתאום הוא ראוי לבוא בקהל - "שמעתי שיש בו דברים טובים", "אמרו שהוא גם...". כך למשל אדם שכל דרכו אנטי־דתית, ולפתע מגיע לכותל ורוקד עם ספר תורה, ואשתו עושה הפרשת חלה. ומה יש לראות בזה? שיש לו יועץ טוב שאמר לו: אתה רוצה להגיע למעלה? זה מתחיל מלמטה; העם אינו נגד התורה, העם מכבד את התורה. ומאז אותו אדם חדל לדבר בריש גלי דברים אנטי־דתיים, והתחיל לדבר על ביטחון - כי זה מה שהעם אוהב לשמוע - ולמשוך ימינה. ואם מישהו חושב שהוא החליף את דעותיו, שלא יתבלבל: הוא לא החליף דבר, אלא שהדרך להנהגה עוברת לפעמים בכביש עוקף. ומי שיבוא עכשיו לחפש עליו נקודת זכות, מה הוא מראה בכך? שהוא מנסה לשבח מי שהוא אויב ושונא לקדוש ברוך הוא.
ואומר רבנו יונה: אפילו אם אינו משבח את הרשע אלא בדברים הטובים שבו, גם זו רעה חולה. כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכור, ועל כל פשעיו יכסה - וצדיק ייחשב אצל השומעים, ויתנו לו יקר וירימו ידו וגבר. אם אתה מספר עליו דברים טובים, ניחא - אבל תספר גם את כל הדברים הרעים: "והגם שהוא עושה כך וכך וכך". שהרי כשאתה מציג רק את הפן הטוב, אדרבה, על ידי זה יעלה ויגבר, ואולי אף יהיה ראש ממשלה. וכבר הקדים רבנו יונה להודיע את המכשולות וההשחתות הנמצאות בגבור הרשעים. וזוהי רק דוגמה קטנה, שהרי יש רשעים גדולים מזה.
לעומת עוזבי התורה, שומר התורה נוהג הפוך: גירא בעינא דשטנא, חץ בעין השטן. הוא אינו מחשבן, אינו מחניף, אינו מנסה למצוא אצלו נקודות שבח, אלא מציג אותו במערומיו ככלי ריק, כמות שהוא באמת.
וזה בדיוק מה שהתרחש בפרשת הבג"ץ. מה שהציבור החרדי זועק כבר שלושים שנה, פתאום נפל האסימון אצל ראש הממשלה - כשאת מתווה הגז לא אישרו לו. ואז מבינים שהבג"ץ הוא כגולם שקם על יוצרו. אתה יכול לחשוב שנבחרת בבחירות דמוקרטיות, ושיש כאן מדינה דמוקרטית של שלטון העם - אבל תמיד יבוא קומץ של "חבר מביא חבר", אנשים בעלי אג'נדה מסוימת מאוד, והם יקבעו בסופו של דבר מה כן ומה לא. ומי בחר אותם? ומי החליט שהם יעמדו שם? ואיך קרה שכולם בעלי דעות מסוימות, בוגרי אוניברסיטה אחת מאוד מסוימת? וכי אין אינטליגנטים במגזרים אחרים? הרי בזמנו כשרצו להכניס את גביזון, שהיו לה דעות שונות, אמרו עליה שיש לה אג'נדה שונה משלנו - כלומר: יש לנו סדר יום, תנו לנו לעשות את המהפכות שלנו כרצוננו, ואל תערבו כאלה שדעותיהם שונות. חבר מביא חבר, בלי שקיפות, בלי רישום, בלי פרוטוקולים - והם אדוני הארץ.
וכבר אמר גפני, שמעולם ולו בהכרעה אחת לא היה הבג"ץ לטובת שומרי המצוות. ומה שקשור לרפורמים אין אפילו מה לדבר: אהרן ברק, מוביל כל המהפכה הזאת, קיבל את תואר יקיר הקהילה הרפורמית וקיבל מהם כבוד וטובות הנאה לאחר שירד מכהונתו. הוא אפילו לא ניסה להסתיר זאת. אדם שהיה אמור להכריע כאדם ניטרלי, מתברר שהוא שייך לקהילה שכל מגמתה לקעקע את היהדות כאן ובעולם כולו - ולפחות היה עליו להתבייש, לומר: אני אדם ציבורי, איני יכול להרשות זאת לעצמי. אבל אין; הוא אינו עושה חשבון לאיש.
ואל תחשבו שלא היו כאלה שהבינו זאת קודם. אולמרט הבין זאת מזמן, ולכן הוא יושב היכן שהוא יושב. שהרי כל מי שמינו אותו לשר משפטים והכריז שהוא מתכוון לעשות ניקוי אורוות - תפרו לו תיק. ראו מה קרה עם רמון, וראו מה קרה עם נאמן. אולמרט היה פיקח ואמר: אני מביא מישהו מבחוץ, מהאקדמיה - פרידמן. מה תמצא לו? לא מצאו לו כלום. אמרו: מה אתה חושב, שאנחנו הולכים על המקל? אנחנו הולכים על האוחז. והפילו את ראש הממשלה, פתחו לו חקירות מכל הכיוונים - ולרוע המזל באמת לא חסר לו, ולא שלאחרים חסר; בכל מקום שתיגע הכל פצע וחבורה ומכה טרייה, ועוד כמה תיקים נסגרו בשקט. אבל מדוע דווקא עליו הלכו עד הסוף? מפני שכאן היה מישהו שניסה לעשות מהפכה בבג"ץ, ואמרו לו: בהם לא תיגע; אם תנסה - נשלח אותך.
זהו "עוזבי תורה יהללו רשע": אלו שאומרים "צריך לשמור על הבג"ץ". אבל "שומרי תורה יתגרו בם" - מעולם לא החנפנו להם, מעולם לא הגשנו בג"ץ, כי מעולם לא חשבנו שנזכה מהם לסעד. מי ששומר תורה באמת אינו עושה חשבון: נכון, אתה מרגיש אדון הארץ, אבל הכל כאן זמני. היה לנו גם פרעה, שגם הוא הרגיש אדון הארץ, וזה עבר לו. עברנו את פרעה - נעבור גם את הבג"ץ, ואיננו נבהלים. להחניף להם ולנסות למצוא חן בעיניהם - זה רק עוזבי תורה; אבל שומרי תורה אינם מפחדים לומר את האמת ללא כחל וסרק, ומה שאתם מרגישים עכשיו - אנחנו כבר זעקנו לפני שנים רבות.
הגר"א מסביר ש"שומרי תורה יתגרו בם" מוסב על שניהם: שומרי התורה מתגרים הן בעוזבי התורה והן ברשע עצמו. האבן עזרא לעומתו מפרש שההתגרות היא רק בעוזבי התורה ולא ברשע. כנראה נוקט האבן עזרא שאין להתגרות ברשע עצמו, אלא במי שעוזב תורה ומהלל את הרשע.
המצודת דוד מדייק בלשון "עוזבי תורה": לא נאמר כאן דלים בתורה, עמי הארצות או רשעים, אלא "עוזבי תורה" - אנשים שהיו פעם בתורה ועזבו אותה. ואדם כזה גרוע מן הרשע. מדוע? כי הרשע יודע שמעשיו אינם הגונים, והוא עושה אותם לתיאבון; אבל העוזב תורה הוא בבחינת "שנה ופירש", שקשה מכולם, והוא עושה זאת בכל החשק. ולכן דווקא הוא מהלל את דרך הרשע. הרשע עצמו, אם תשאל אותו בתוך תוכו, עשוי לומר לך: חביבי, אל תבחר בדרכי, אין זו הדרך הנכונה. אבל העוזב תורה, מפני שהוא רוצה להצדיק את עזיבתו, מחפש צידוקים ואומר שדרך הרשע היא הנכונה וכך ראוי לעשות. הוא מהלל את הרשע כדי לתת לגיטימציה לעצמו. שהרי באמת הוא עזב בגלל תאוות, ולא נעים לומר "עזבתי את התורה בגלל תאוותיי" - ולכן הוא מוצא דברי הלל ושבח במעשי הרשע. אבל שומרי תורה יתגרו בם: הם עושים מריבה עם הרשעים, אינם מחניפים להם, ואדרבה - מתגרים בהם.
המלבי"ם מבאר ש"יהללו רשע" הוא מלשון קנאה: הם מקנאים בהצלחת הרשע, ולכן מהללים את מעשיו, שהרי הוא משמש להם מודל. כשהם רואים את הרשע מצליח, הם אומרים: כך צריך להיות, כך ראוי לנהוג. אבל שומרי התורה מבינים שהמעשים האלה רעים, ושעל זה עתיד הוא ליתן את הדין ולהיענש, והם מתגרים באלה שמהללים את הרשע - וזה מתאים לדרכו של האבן עזרא, שההתגרות היא בעוזבי התורה המהללים ולא ברשעים עצמם.
ומוסיף המלבי"ם הסבר נוסף, שהוא המשך למה שראינו קודם ב"בפשע ארץ רבים שריה": כשעושים מרד, עולים רשעים ושרים רבים למשול בעם, וזה גרוע יותר ממלך אחד המושל בנו. עוזבי התורה מהללים את אותו רשע שקם למלוך, ואילו שומרי תורה אינם מחניפים לו, אלא יהיה להם תגר ומלחמה עם הרשע ועם המחזיקים את ידיו.
אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט וּמְבַקְשֵׁי ה' יָבִינוּ כֹל׃ (משלי כח, ה)
מלשון רש"י משתמע ש"לא יבינו" היינו לא יתבוננו, ו"משפט" הוא פורענות: הקדוש ברוך הוא עושה משפט ברשעים. אנשי הרע אינם מתבוננים ואינם שמים לב שעתיד לבוא משפט, שעתידות לבוא עליהם פורענויות, ולכן אינם שבים מדרכם. "ומבקשי ה' יבינו כל" - הם מתבוננים בכל מה שעתיד להיות, בטוב וברע, ומפיקים מכך לקח. רוחות מלחמה מנשבות? התבונן, התעורר. אבל אנשי רע אינם מתבוננים בכך שמשפט ה' עומד חלילה לבוא עליהם.
הגר"א מסביר באופן אחר: "לא יבינו משפט" - אינם מבינים מדוע מצליחים הרשעים בעולם הזה. ואדרבה, כשהם רואים שמשפט ה' נראה כלפי חוץ לטובתם, הם מקבלים מכך עוד חיזוק: הנה, דרך רשעים צלחה. "מדוע דרך רשעים צלחה" - ראשי תיבות מר"ץ; יש לו קושיות, והוא אינו מבין שההצלחה הזו היא "להישמדם עדי עד". מי מבין זאת? רק מבקשי ה' יבינו כל: הם מבינים שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה הוא במשפט, ושמה שנותנים לרשע הוא כדי להאבידו, ומה שנותנים לצדיק הוא כדי לזכותו. אבל אנשי רע אינם מבינים את משפט ה', מדוע הרשע מצליח ומדוע לצדיק רע.
מֵסִיר אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה׃ (משלי כח, ט)
ראשית יש להבין: מה שנחשב מוסרי אצל אחד, אינו בהכרח מוסרי אצל אחר, ומה שנחשב מוסרי בעיני הבריות עשוי שלא להיות מוסרי על פי תורה. לדוגמה, אומרים על אדם: הוא כל כך מוסרי, הוא אינו אוכל בשר כלל, כי אינו מסוגל לפגוע בבעלי חיים. והרי זו אינה השקפת התורה. ואיני מתנגד - אדם יכול שלא לאכול בשר, וכבר שיבחנו פעם את אותם אנשים ואמרנו שכיוונו לדעת חז"ל בלי לדעת: שהרי חז"ל אומרים שעם הארץ אסור לו לאכול בשר. נתנבא ולא ידע מה נתנבא. ומדוע אסור לעם הארץ לאכול בשר? וכי מפני שאתה חזק מן הפרה תאכל אותה - חוקי הג'ונגל כאן? אדרבה, הפרה מקיימת את תפקידה בעולם: ה' נטע אותה שתיתן חלב, תאכל עשב ותלך לישון, והיא עושה זאת. ואתה - האם אתה ממלא את תפקידך? לך ניתנו תרי"ג מצוות ועוד שבע מצוות דרבנן. אדם שאינו מיישם את התפקיד שלשמו נברא - יתוש קדמו, והוא גרוע מן היתוש. הפרה נועדה לשמש את האדם כדי שיקדש אותה בברכה שהוא מברך ובעבודת ה' שיעבוד מכוח אכילת הבשר; בלא זה - ודאי שלא.
יוצא אפוא: אדם שמסיר אוזנו משמוע תורה, כיצד תהיה לו הנהגה נכונה? הנהגה מוסרית, דרך ארץ בין אדם לחברו ובין אדם למקום - בלי תורה? ודאי שמעשיו של אדם כזה מתועבים, כי בלי תורה מעשיך מתועבים.
סיפרתי לכם על אותו בחור בבאר שבע, שאמר לי שהוא בחור מוסרי גם בלי תורה. שאלתי אותו: מהיכן המוסר שלך? אמר לי שהוא שומר את עשרת הדיברות, ומעבר לזה אינו חושב שהוא צריך מצוות. שאלתי אותו קודם כל האם הוא מודע לכך שבעשרת הדיברות כתוב לשמור שבת - וזה היה עבורו חידוש. רק אחר כך שאלתי את עצמי: אם כן, איזה עשר הוא שומר ושל מי? ולא רציתי כבר לדבר על "לא תנאף". על כל פנים אמרתי לו: אפשר לשאול אותך שאלה מוסרית? אמר: כן, למה לא. אמרתי לו: לו יצויר שחברתך באה ואומרת לך שהיא בהריון - מה אתה עושה? הוא חשב ושוב חשב, ולבסוף אמר לי: "התקלת אותי".
הוא לא היה פיקח דיו להבין את המלכוד שבשאלה, וזו שאלה שאי אפשר לצאת ממנה. שהרי כל תשובה שהיה עונה, הייתי תוקף אותה. אם יאמר: מה, בגלל שיש לי בעיה אפיל את העובר ואהרוג אותו? - אשיב לו: אז לא תהרוג אותו, תהרוג אותה? ילדה בת שבע עשרה תלך מחר ללדת, וכל חייה תדע שיש לה ילד באיזשהו מקום שלא גידלה אותו? ואם תגדל אותו - בגיל שבע עשרה תתחיל לגדל ילד, והרסת לה את החיים, וכל הדקלומים הבאים מן העולם שלהם. ואם יאמר לי: בוודאי שאעשה הפלה, מן הטעמים הללו - אשיב: וכי מפני שמישהו אינו מתאים לך ומגביל אותך, נרצח אותו? זו שאלה שאין עליה תשובה, אלא אם כן יש לך תורה. כי רק התורה יכולה להכריע מה כנגד מה: האם רצח נפש העובר גובר על נוחותה של האישה ועל "זכותה על גופה" וכל אותן זכויות, או שמא להפך. מי יכול לקבוע בזה? רק הקדוש ברוך הוא. וכל המנסה לתת תשובה אנושית, לעולם לא יוכל לקבוע שעשה את המעשה הנכון ולהחליט שזה המעשה המוסרי. בענייני מוסר אין הכרעה שאדם יכול לומר עליה: הכרעתי את ההכרעה הנכונה.
אומר הרלב"ג: אם בעניין יישור דרכו אי אפשר לאדם ליישר את דרכו בלי תורה, שמא יאמר - נכון, איני יכול ליישר דרכי בלי תורה, אבל לפחות להתפלל אני יכול. על זה נאמר "גם תפילתו": לא רק מעשיך מתועבים, אלא גם תפילתך מתועבת. ומדוע? אומר הרלב"ג, שהרי לא ייתכן שתהיה כוונתו ראויה בה כאשר הוסר מדרך התורה. ומעבר לזה כותב הרמב"ם, שכאשר האדם מרשיע - מתפלל וטורפין לו תפילתו בפניו, הרי זה שנוי ומתועב ומשוקץ; ולאחר שעשה תשובה הרי זה אהוב ומתפלל ומקבלים תפילתו. נמצא שלא רק המעשים פגומים ומקולקלים, אלא גם התפילה היא בבחינת תועבה.
אבל אגב זה יש להיזהר ממסקנה מוטעית: היצר הרע לוקח את הדברים צעד קדימה ואומר לאדם - אתה עושה דברים שאינם ראויים, עדיף שלא תתפלל, ה' אינו רוצה את תפילתך ותפילתך תועבה. זו שיטתו של היצר: לעשות אותנו "צדיקים". מה שווה התפילה שלך? עשית עבירה ואתה עומד מתפלל? עדיף שלא. והוא נותן לאדם הרגשה טובה, שהוא בעל מצפון ובעל מוסר - וכך הוא עובר עבירות ועוד מרגיש אדם הגון. וזו טעות גמורה. אדם צריך לדעת שגם אם הפסיד דבר מסוים או נכשל בדבר מסוים, אין זו סיבה שלא לקום מחר להתפלל, או לא ללכת להתפלל עכשיו. מה שאדם יכול לתפוס מן המצוות - יתפוס. עשית עבירה - זה חשבון אחד; קיימת מצווה - זה חשבון אחר. אין קיזוזים בשמים; אין זה מאזניים כפי שרבים מדמים. על המצוות תקבל שכר מושלם, ועל העבירות עונש מושלם אם לא תעשה עליהן תשובה. ולכן אל יאמר אדם "עברתי עבירה, כבר לא שווה להתפלל" ויפסיק להתפלל - ודאי שזו מסקנה שאינה נכונה.
המצודת דוד רואה כאן מידה כנגד מידה: האדם מסיר אוזנו משמוע תורה - יש מי שמוסר שיעור, והוא אומר: מה, הוא ילמד אותי? הוא יגיד לי? הוא אינו מחשיב את דברי זולתו - וממילא הקדוש ברוך הוא אינו מחשיב את דבריו; אתה עומד ומתפלל, ואין מחשיבים את דבריך. ויש הסבר דומה: אומרים לו דבר תורה, רעיון - והוא משיב "לא, כבר שמעתי, מוכר, עזוב". הוא אינו רוצה לשמוע. עומד אותו אדם ומתפלל שמונה עשרה, ואומר לו הקדוש ברוך הוא כביכול: עזוב, שמעתי, מוכר; ארבעים שנה אתה מתפלל שמונה עשרה - מוכר. מסיר אוזנו משמוע תורה מפני ש"זה מוכר" - גם תפילתו כביכול מוכרת, וגם תפילתו תועבה.
המלבי"ם מסביר: מי שאינו רוצה לשמוע תורה - ומדוע? מפני שהגיע זמן תפילה, והוא רוצה להפסיק את שיעור התורה בשביל התפילה. אתם מכירים את אלה שמגיעים בין מנחה לערבית: הוא בא לערבית, לא לשיעור, ונקלע לשיעור שלא בטובתו. ואז, לפי הבנתו ולפי חשבון הדקות שלו, כבר עברו שלוש עשרה דקות וחצי מן השקיעה והרב מאריך, ולכן הוא קורא "רבי חנניה!". ואם אין מבינים אותו, הוא מכריז באמצע דברי הרב "חזק וברוך!", כדי שהרב יבין שמכאן ואילך הוא מטריח. ובפרט שבעוד כמה דקות מתחיל מבט, ואם לא מבט ראשון אז שני או שלישי; זמנו לחוץ והתורה אינה מעניינו, והוא מוכן להפסיק את הרב מן השיעור.
ושימו לב מה מחדש המלבי"ם: גם אם כוונתו באמת להתפלל, ולא מפני שהוא ממהר להבליו. הגמרא במסכת שבת דף י' מספרת: רבי ירמיה הווה יתיב קמיה דרבי זירא, והוו קא עסקי בשמעתתא - ישב לפניו ועסקו בסוגיה. נגה לצלויי - הגיע זמן תפילה והשעה התאחרה. והווה קא מסרהב רבי ירמיה - היה מפציר ברבי זירא שהזמן מאוחר והשקיעה קרבה ולא יוכלו להתפלל מנחה. קרי עליה רבי זירא: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". כלומר, אפילו מי שרוצה באמת להתפלל מפני שהזמן עומד לעבור - אם הוא מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה. ומדוע? מפני שהתורה היא חיי עולם והתפילה חיי שעה, כפי שהסברנו באריכות בנפש החיים.
אדם צריך להבין שהתורה יקרה מן הכל. לבוא ולומר "צריך להתפלל, תפסיק את השיעור" - ודאי שאין זה נכון. וכבר אמר אחד החכמים בגמרא: מעולם לא הייתי ממקימי (ממעמידי) בית המדרש - כלומר מעולם לא הייתי מאלה שאומרים "רבותיי, זהו, עכשיו צריך להפסיק ללמוד, עכשיו צריך לקיים מצווה, להתפלל" או כל דבר אחר; לא הייתי זה שמפסיק את הציבור מלימודו. להפסיק ציבור מתורה הוא דבר חמור מאוד. ולכן כל אותם אנשים העושים תחבולות ותחכומים כדי להפסיק שיעור תורה על מנת להתפלל, הרי הם בגדר "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". אם אתה ממהר מאוד - לך ועמוד והתפלל בצד; טוב יותר שתתפלל בצד מאשר תפסיק את השיעור של כלל הציבור.
שלושת הפסוקים שלמדנו נעים סביב ציר אחד: מי שעזב את התורה מאבד את יכולת ההערכה הנכונה. הוא מהלל רשע - בין מחנופה ובין מקנאה בהצלחתו - ואף מצדיק בכך את עזיבתו שלו; הוא אינו מתבונן במשפט ה' ואינו מבין מדוע דרך רשעים צלחה; ובלי תורה אין בידו אמת מידה מוסרית להכריע בשאלות החיים הקשות, ולכן לא רק מעשיו אלא אף תפילתו נפגמת. לעומתו, שומרי תורה מתגרים ברשע ובמחזיקים בידיו ואינם מחניפים לו; מבקשי ה' יבינו כל - שהכל במשפט, גם הטובה הניתנת לרשע וגם ייסורי הצדיק; ומי שמקשיב לתורה ומחשיב אותה יותר מכל, זוכה שגם תפילתו תהיה רצויה לפני המקום.