פתיחה
בחלק זה אנו עומדים על סיומו של פרק כ"ז: פסוק אחד העוסק באויל שאין הייסורים מועילים לו, ומשם מעבר לפרשה שלמה של "ידוע תדע פני צאנך" - הדרכה כיצד להתייחס לנכסים הקטנים, לעסק, ולצאן, ומתוך כך גם משל נפלא על רב ומנהיג ציבור והנהגת תלמידיו. נלך על סדר הפסוקים, עם פשט הכתוב, ביאורי רש"י, הגר"א והמלבי"ם, והמשלים שנלוו אליהם.
אם תכתוש את האויל - כלי הכתישה
אִם־תִּכְתּוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי, לֹא־תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ׃
נתחיל בפשט. "אם תכתוש את האויל במכתש" - הכוונה למכתשת. המכתשת הייתה כלי כבד, בדרך כלל מנחושת, בעל שקע עמוק בתוכו (מה שקוראים לו "ואן"). ואילו הכלי שבו כותשים נקרא "עלי", ומסביר רש"י שנקרא כך משום שתמיד מעלים ומורידים אותו. העלי הוא כעין מוט, שבתחתיתו הוא שטוח ומתרחב מעט מעבר לרוחב המוט, ובו היו מכים וכותשים סממנים וכל מה שהיו צריכים להכין. בלשון התלמוד: המכתשת היא "אסיתא", והעלי הוא "בוכנא" - אותו כלי עולה ויורד (מן המילה הזאת הגיעה "הבוכנה" של ימינו).
"בתוך הריפות" - הריפות הן החיטים שהיו דכים וכותשים במכתשת. כלומר: גם אם תכתוש את האויל במכתשת, בתוך הריפות, על ידי העלי - לא תסור מעליו איוולתו. וכאן מתעוררת השאלה: מה עניין הריפות לכאן? היה די לומר "אם תכתוש את האויל במכתש לא תסור מעליו אולתו"; מה מוסיפות המילים "בתוך הריפות בעלי"?
ביאור הגר"א: שלושה זמנים שבהם האדם נלקה
מבאר הגר"א: הריפות נכתשות והכתישה מועילה להן - ואילו הוא, האויל, אינו מסיק מסקנות. היה עליו לראות שהכתישה מועילה לריפות ולהבין שגם אצלו זו התכלית, ואף על פי כן אינו לומד מהן דבר, ולכן "לא תסור מעליו אולתו".
ומוסיף הגר"א: בשלושה עיתים שונים ייענש האדם ויילקה. האחד - כאשר עשה אחד מן המעשים אשר לא תעשינה, עבר עבירה שיש בה מעשה, ובית דין מלקין אותו. השני - כאשר הקדוש ברוך הוא שולח חמתו על כל העולם, וכולם "נחפשה דרכינו ונחקורה", מחפשים ובוחנים את דרכיהם, והוא שליו ורגוע ואינו נוגע אליו כלל; סביבו יהום הסער ואצלו שום דבר אינו מפריע, ואינו עוזב את דרכיו הרעות - ועל אדם כזה תבוא חימה ומלקות משמיים. השלישי - שהקדוש ברוך הוא שולח עליו צרה וצוקה להלקותו בבנים או בשאר דברים רחמנא ליצלן, בלי קשר לעבירה שעשה ובלי קשר לחימה שבעולם, אלא עונש משמיים.
ולפי זה מתפרש הפסוק כולו: "אם תכתוש את האויל במכתש" - זה עונש בית דין, שראו שעבר עבירה וחייבוהו מלקות. "בתוך הריפות" - רמז לצרה כללית על הציבור, שהציבור כולו נכתש, כלומר שב בתשובה ומשפר מעשיו, והאויל שלנו אינו זע; שום דבר אינו כותש אותו, הוא עשוי מחומר אחר, אינו מושפע וממשיך כדרכו ואינו שב בתשובה. "בעלי" - מלשון עליון, מלמעלה, שהקדוש ברוך הוא נותן עליו עונש משמיים ומביא עליו צרות. ובכל שלושת העניינים הללו - בין על ידי בית דין, בין בצרות הכלל שלא לקח אל לבו ועל ידי כך מוסיפים עליו "שבע על חטאותיכם", ובין בעונש שמיים מחשבונות אחרים - לא תסור ממנו איוולתו.
ביאור המלבי"ם: אויל, כסיל, ודיבוק הקליפה
המלבי"ם מזכיר את מה שכבר ביארנו כמה פעמים: אויל שונה מכסיל. "אויל" מלשון "אולי" - זהו הטיפוס הספקן, הסקפטי. "מי אמר?", "אין הוכחות גמורות", "שום דבר לא ברור", "יש צדדים לכאן ולכאן" - כל הזמן הוא מטיל ספקות, מסתפק בחוקי החוכמה ואינו מאמין בהם. לאדם כזה אין הייסורים מועילים. לעומתו הכסיל יכול להיות אינטליגנט גדול, ויודע היטב שהוא נוהג שלא כשורה - אלא שהוא הולך אחר תאוות לבו, והתאווה מעוורת את עיניו. לכן אם תכתוש את הכסיל, מעט ייסורים יחזירו אותו לדרך הנכונה, שהרי דרך האמת ברורה לו; ברגע שיתברר לו שמן ההנאות שדימה אינו מקבל אלא סבל, יחזור. אבל האויל לא יחזור, כי הוא מסופק בחוקי החוכמה, ועל כל דבר אומר "אולי", וגם כשכותשים אותו אין ברור לו מה מטרת הכתישה.
ומביא המלבי"ם דימוי: יש זרעונים שהמוץ דבוק בהם דיבוק שכני, ויש שהמוץ דבוק בהם דיבוק עצמי. דיבוק שכני פירושו שאינו דבוק ממש אלא כמצפה אותו מבחוץ - למשל הבוטן, שקליפתו החיצונית וגם הקליפה האדומה מופרדות בקלות. לעומת זאת בחיטים ובשעורים הדיבוק עצמי, הקליפה דבוקה בפרי עצמו, ולכן כדי להסירה צריך מכתשת. זהו שאומר: האויל, גם אם תכתוש אותו במכתשת לא תוסר ממנו הקליפה, שכן הדעות המשובשות ודברי ההבל שבראשו אינם קליפה שכנה אלא חלק ממנו, חלק מן ההוויה והמהות שלו. קליפה כזו אינה יוצאת בכתישה. לא כן הכסיל, שכל טעותו נובעת מתאווה, ואצלו הקליפה היא דיבוק שכני - תכתוש אותו, ותסור ממנו איוולתו.
ומוסיף המלבי"ם: "והגם שיכתשו אותו בתוך הריפות" - היה עליו להסתכל סביבו ולראות מה קורה לריפות, שהקליפות נפרדות מן הגרגיר, ולהבין שאולי גם ממנו רוצים שיסיר את קליפותיו. אבל הוא אינו מסיק מסקנות, אינו בטוח בזה, שהרי זה האויל - המסתפק תמיד, זה שאינו בטוח לעולם; ומתוך שאינו בטוח, נשאר תמיד בספקותיו ובאיוולתו.
המגיד מדובנא: "לא אליי התכוונו"
והמגיד מדובנא מסביר את "בתוך הריפות" באופן מוכר ונפלא: כותשים את האויל בתוך הריפות, ואומרים לו - נו, אויל, תתעורר, תלמד, תסיק מסקנות, אינך רואה מה עושים לך? והוא משיב: לא, כלל לא התכוונו אליי, התכוונו לריפות, ואני רק באופן מקרי נמצא כאן. אילו היה האויל לבדו במכתשת, אומר המגיד מדובנא, הכתישה הייתה מועילה, שהרי היה מבין שמתכוונים אליו - מה יאמר ומה יסביר? אבל כיוון שהכתישה היא בתוך הריפות, הוא מרגיש שהוא כאן במקרה, ובאמת התכוונו לריפות. וזו הסיבה שלא תסור ממנו איוולתו.
ידוע תדע פני צאנך - אל תפקיר את נכסיך
יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ, שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים׃
רש"י מפרש: אל יקל בעיניך להתבונן בהם תמיד מה הם צריכים. אל תאמר "מה זה, סתם בהמות" - אלא התבונן בכל צורכיהם. והגר"א אומר: תלך תמיד לדרוש בשלום הצאן, ותשים לבך לעשותם עדרים עדרים, כל עדר בפני עצמו.
המלבי"ם מסביר שבאו כאן ללמדנו שלא לעזוב את נכסינו ביד אחרים. הגמרא אומרת שהרוצה להתמסכן - ישכור פועלים ולא ישב עמהם. כשאינך עומד עליהם, אתה בא בשעה חמש ומצפה שהעבודה גמורה, ומתברר ש"נתקענו כאן", "הייתה בעיה", "ארבע שעות ניסינו לשחרר" - ועבודה שהייתה צריכה להיעשות בשעה נמרחה על כל היום. זה מביא אותך לידי עניות. לכן "ידוע תדע פני צאנך": אל תעזוב את העסק שלך ביד אחרים, דע מה קורה איתו, נהל מעקב אחר מה שנעשה בו; "פני" - מלשון פנים אל פנים. ועל ידי זה תשתדל שיפרו וירבו ויהיו עדרים עדרים. אבל אם תניח אותם ביד אחר, יתכן מאוד שתבוא ותמצא שמכל הצאן שהיה אמור לפרות ולרבות נשאר אחד מעיר ושניים ממשפחה.
כי לא לעולם חוסן - אל תזלזל בקטנות
כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן, וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר׃
רש"י מסביר: אם אתה עשיר בכסף ובזהב, אין הכסף והזהב מתקיימים בידך לעולם. לכן אל תאמר "צאן אלו דברים קטנים, איני מתחשב בהם, יש לי השקעות, יש לי מיליונים". הכתוב אומר לך: לא לעולם חוסן, אין שום ודאות שהחוסן הזה יתקיים לעולם, ולכן אל תזלזל בדברים הקטנים - וזה הצאן.
פעם בא אדם אל החפץ חיים ואמר לו: רבי, הרב תמיד אומר שאדם צריך להיזהר, שאינו יודע מה יילד יום, שיכול להתהפך עליו הגלגל, ולכן יעשה ויפעל היום כפי יכולתו - ואני איני מבין זאת. אני מושקע בחצי עולם: בבנקים, במניות נפט, בטקסטיל, בגז, בבורסות, ביהלומים. גם אם ענף היהלומים כולו יקרוס, עדיין יש נפט; גם אם ענף הנפט יקרוס, עדיין יש מחצבים אחרים, וכן הלאה. אז איך אומר הרב שיכול להתהפך על אדם הגלגל, ו"בחצי ימיו יעזבנו" - שפתאום הכסף יעזוב אותו? אמר לו החפץ חיים: אין הכרח ש"בחצי ימיו יעזבנו" הכוונה שהכסף יעזוב את האדם; יכול להיות גם ההיפך. מיד נבהל האיש ואמר: לא, לא, שלא יאמר הרב דברים כאלה, שלא תצא שגגה מפי השליט, שלא יזכיר הרב כזה דבר בפיו... הוא כבר קלט את העניין והבין. שהרי אין כתוב מי עוזב את מי: אם הכסף יעזוב אותך - זה במקרה הטוב; ובמקרה הפחות טוב, חלילה, אתה תעזוב את הכסף. ולכן אל יזלזל האדם בקטנות, ואל יאמר "אין לדבר הזה ערך" - כי לא לעולם חוסן.
הגר"א מבאר: "בית והון נחלת אבות" - על פי טבע אין זה נשאר בידך לעולם; אבותיך הנחילוך, ואין הדבר מובטח לך לנצח. וגם "נזר" - הכוונה כתר מלוכה: מלך, בדרך כלל מלכותו מלכות עולם, שאינו נבחר כל ארבע שנים אלא הוא מלך לכל ימיו, והוא מוריש את המלוכה לבניו. ואף על פי כן אומר הכתוב "ואם נזר לדור ודור" - אין לך שום הבטחה שבניך אחריך יהיו מלכים. הנה לדוד המלך היה שלמה, והיה גם רחבעם בנו של שלמה, ובימיו נתפלגה הממלכה ורוב הממלכה עברה לירבעם בן נבט. וכן בזמננו, כמה מנהיגים ורודנים סברו שבנם ימלוך אחריהם לעולם, ובכל מקום נתברר שאין שום הבטחה שהמלוכה תישאר בידך לדור ודור. לכן, אומר הגר"א, שים לבך על צאנך - כי הצאן הם לדור ודור: אדם שיש לו עדר של אלף ראשי צאן, זה נשאר לבניו אחריו. לא לעולם חוסן, וגם נזר מלוכה אינו לדור ודור - אבל הצאן כן.
גלה חציר ונראה דשא
גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה דֶשֶׁא, וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים׃
הגר"א מסביר: תחקור אם גלה חציר ונראה דשא - עשבים וירקות שהם מאכל בהמה, ואף שהם גם לאדם, עיקרם לבהמה. "ונאספו עשבות הרים" - בראשי ההרים אין אפשרות להרעות את הבהמה (שם האוויר קריר יותר והגשמים מצויים יותר), ולכן אסוף אליך את עשבי ההרים והביאם לצאנך. וזהו המשך הרעיון: שלא יזלזל האדם בצאן, מפני שמהם תצא לו תועלת מרובה.
והמלבי"ם מסביר: "גלה חציר" - כשהגיע זמן הקיץ יתגלה החציר, שהוא מאכל הבהמה, כמו שכתוב "מצמיח חציר לבהמה"; "ונראה דשא" - בשדה נראה ונִכּר הדשא. "ועשבות הרים" - את אלו אסוף לביתך, שהרי אי אפשר להעלות לשם את הצאן.
כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ, וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים׃
הכבשים שיש להם צמר טוב - בהם תשתמש למלבוש, ותיהנה מגיזותיהם. והעתודים, שהם השמנים והבריאים - אותם תמכור, ובמחירם תקנה שדות. במילים פשוטות: יש לך תועלת מרובה מן הצאן, ולכן אל תזלזל בו, ולכן "ידוע תדע פני צאנך" ו"שית לבך לעדרים".
ודי חלב עזים - והמשל לרב המנהיג ציבור
וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ, וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ׃
רש"י מפרש: ודי פרנסתך שיהיה לך חלב עיזים ללחמך. את הצמר כבר הוצאת מהם, ועתה חלוב אותם, וזה יהיה ללחמך וללחם ביתך - הסתפק בחלב העיזים.
ומכאן מבאר רש"י את המשל שבכל סוף הפרק: "פני צאנך" - זה הרב המתמנה על הציבור, ש"ידוע תדע" ו"שית לבך לעדרים" פירושו שישאם בחיקו וינהלם לאט. לא ינהיג אותם בקושי, בצעקות ובאיומים, אלא את צאנו - הם בני עדתו - ישא בחיקו וינהלם בנחת. "כי לא לעולם חוסן" - תאכל פירותיהם והקרן קיימת. "גלה חציר" - שעל ידי שקהילתו ושומעי לקחו יפרסמו דבריו ויתפשטו שמועותיו, תגדל התורה; התורה שהייתה עד עתה במקום פלוני גולה ומתפרסמת ומכרזת עליו. "כבשים ללבושך" - אלו התלמידים, שהם יהיו לו לשם וללבוש הוד והדר, שכולם יאמרו "הם זרע ברך ה'", אלו תלמידיו של רב פלוני - וניכר עליהם שהם יראי אלוקים, בעלי מידות ותורה. נמצא שבדבר עצמו יהיה לו שם טוב, ובדבר עצמו יוכל להגדיל תורה ולהאדירה.
הגר"א מבאר: "די חלב עיזים ללחמך וללחם ביתך" - "לחם" אינו דווקא לחם אפוי, אלא כל מאכל, כמו "כי אם הלחם אשר הוא אוכל"; והכוונה לפרנסתך ולפרנסת בני ביתך. ומדוע אצל הנערות נקט לשון "חיים" ולא "לחם"? זהו שנאמר באשת חיל "ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה": לביתה היא נותנת את כל צורכם - טרף, כל מה שצריך; ולנערותיה היא נותנת "חוק", דבר קצוב, בצמצום ובקצבה. אף כאן: לך ולבני ביתך יהיה הלחם כל צורכך, ולנערותיך תיתן כדי חייהן. ובנמשל, מסביר הגר"א, הצאן הם התלמידים: השגח עליהם, "שית לבך לעדרים" - הושב ישיבות, כדי שעל ידי כך יתנהגו ויתנהלו בדרך התורה.
תרין עטרין: מלך ומושל
ועל "כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור" מוסיף הגר"א ביאור יסודי: במלכות יש תרין עטרין, שני מיני מלכויות. יש מלכות הבאה מאבותיו, ויש מלכות הבאה מן השמיים. מאבותיו - כשלמה, שירש את המלוכה מאביו, ועליו נאמר "מבניך אשית לכסא לך". מן השמיים - כדוד, שאביו לא היה מלך; ישי היה אדם גדול, אך לא מלך.
ועל יסוד זה מבאר הגר"א את הכפילות שבלשון הכתובים. השבטים אומרים ליוסף: "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" - הרי שיש בחינת מלך ויש בחינת מושל. וכן בשלושים המעלות של מלך אצל שמואל: "אשר ימלוך עליכם", ולאחר מכן "ואתם תהיו לו לעבדים" - "ימלוך עליכם" זה מלך, "תהיו לו לעבדים" זה מושל. וכן בתפילה: "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור".
ומהו ההבדל? מלך - כולם מטים שכם אחד לעובדו ונותנים לו כתר מלוכה; העם הוא שהכתיר את המלך, העם מקבל את מלכותו ברצון ואומר לו "אתה תמלוך עלינו". מושל - זה על ידי כוח הממשלה: אני מושל בך בכוח, לקחתי את המלוכה מפני שהייתי הגיבור מכולם, הכיתי את כל המורדים וקמתי ולקחתי שלטון. רודנים שהרגו כל מי שעלול להפריע, ומשתיקים כל עיתון וכל אדם שמדבר נגד השלטון, עד שהעיתונות כולה מספרת רק כמה המושל נהדר ומצוין - אלו שיטות המושל להשתיק את מתנגדיו. לעומת זאת המלך הוא זה שהעם מקבלו ברצון.
ובזה מתפרש חלומו של יוסף, שראה בו שני דברים: "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" - זו ממשלה, אני קם ומתייצב ומושל בכוח; "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" - אתם מרצונכם באים וסובבים ומשתחווים ומקבלים מלכותי. לכן השיבו לו השבטים בשתי הלשונות: "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" - האם תקבל מלכות מרצוננו, או תמשול בנו בכוח. נמצא שבחלומו ראה ביטוי לשני מיני המלכות, הן למלכות והן לממשלה.
ובזה מבאר הגר"א את מה שסידרו לנו בתפילה: "כי לה' המלוכה ומושל בגויים", ואחר כך "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה", ולבסוף "והיה ה' למלך על כל הארץ". ולכאורה למה נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ" רק בסוף, ולא בתחילה? אלא שההבדל פשוט: "לה' המלוכה" - עלינו, על עם ישראל, שאנו מקבלים מלכותו ברצון, שהרי אמרנו "נעשה ונשמע". "ומושל בגויים" - שהגויים לא קיבלו מלכותו יתברך עליהם, ושם הקדוש ברוך הוא מושל בהם בכוח, כרצונו, רודה בהם כחפצו. אבל לעתיד לבוא, שכולם יטו שכם אחד לעובדו בלבב שלם ויתנו לו כתר מלוכה - אז "והיה ה' למלך על כל הארץ", לא רק עלינו אלא על כל הארץ, שאף אצל הגויים ייקרא מלך, כי כולם יקבלו מלכותו עליהם ברצון.
סיום הפרק בביאור המלבי"ם
המלבי"ם מסביר את סיום הפסוק בפשטות: "ודי חלב עיזים ללחמך" - החלב טוב לבריאות, והוא יהיה לך ללחמך וללחם בני ביתך. ואילו הנערות, שהן המשרתות, אף שלא יאכלו את החלב בקביעות בתורת לחם, מכל מקום "וחיים לנערותיך" - ישיגו ממנו חיים ובריאות; גם אם לא יהיה להן חלב באופן קבוע בגדר לחם, מה שישתו מחלב העיזים מדי פעם ודאי ייתן להן חיים.
לסיכום:
סוף הפרק פותח באויל שהייסורים אינם מועילים לו, מפני שקליפתו דבוקה בו דיבוק עצמי ומפני שהוא מסתפק תמיד ואינו מסיק מסקנות - לא מן הכתישה שלו ולא ממה שנעשה סביבו; ובזה שונה הוא מן הכסיל, שיודע את האמת אלא שתאוותו מעוורת אותו, ולכן מעט ייסורים מחזירים אותו לדרך. ומשם עובר הכתוב להדרכה מעשית: "ידוע תדע פני צאנך" - אל תפקיר את נכסיך ועסקיך ביד אחרים, ואל תזלזל בקטנות, כי לא לעולם חוסן ואין אף נזר מלוכה מובטח לדור ודור, ואילו הצאן ותועלתו נשארים לבנים אחריך. ובנמשל - זו הנהגת הרב את עדתו: לשאתם בחיקו ולנהלם לאט, להעמיד תלמידים שהם "כבשים ללבושך" והוד והדר לרבם, ולהסתפק בפרנסה מצומצמת מתוך שמחה שהקרן קיימת והתורה מתפרסמת ומתרבה.