בפסוקים שלפנינו ממשיך שלמה המלך להעמידנו על יסודות ההנהגה: ערכו של בן חכם ומה שהוא פועל לאביו בעולם הזה ובעולם הבא, מעלת הערמימות - היכולת לראות את סוף העניין ולהישמר מן הרעה טרם בואה, מוסר הערבות, וערכם של חידוד התורה בחברותא ושל הדבקות בחכם. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי הראשונים ואת ביאור המלבי"ם, ואת המדרשים והמעשים שנלווים אליהם.
חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר׃ (יא)
ראשית יש לדעת ש"חֲכַם" כאן אינו שם עצם אלא פועל, הוראת פעולה: התחכם בני. זהו ציווי. האבן עזרא מבאר את "ואשיבה חורפי דבר" - מחרפים אותי על שאין לי בן משכיל, ומרגע שתתחכם יהיה בידי מענה: הנה ראו איזה בן משכיל יש לי.
הגר"א מסביר בדרך נוספת: בזה שאתה תהיה חכם - אתה משמח את לבי, ואף נותן בידי כוח להשיב. היו כאלה שמחרפים אותי, מקשים עלי קושיות ומציבים לפני תמיהות, ואין בידי תשובות. אבל אם בני חכם - אתה תיתן לי תשובות, אתה תספק לי רעיונות מה להשיב להם. וכך גם לעולם הבא: "ושמח לבי" בגן עדן, "ואשיבה חורפי דבר" - על השערים, כלשון הכתוב "כחצים ביד גבור... לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער". שם למעלה יהיה לך כוח ומהלכים בין העומדים, ומדוע? מפני שיש לך בן גדול בתורה, וכאשר בנך מתחכם בתורה הרי זה בחינת "ברא כרעא דאבוה" - הבן הוא רגלו של אביו, והוא המאפשר לאב להשיב את מחרפיו דבר שם בעולם האמת.
המצודת דוד מסביר שהציווי כאן הוא דברי שלמה לבנו: התחכם בתורה, שמח את לבבי, וכאשר תהיה חכם אוכל להשיב למי שיחרף אותי. אבל אם תהיה סכל - אאלץ לשים יד לפי, שמא יתגלה קלוני שיש לי בן חסר דעת. שואלים אותו, מדברים אתו ורואים שאין בו דעת, וזה ביזיון גדול לאב.
וזהו שנאמר "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו". למה דווקא תוגת אמו? כאשר הבן חכם, האב לוקח אותו לכל מקום: זה הבן שלי! מתפאר בו, וכל רואיהם יכירום - זרע ברך ה'. אם כן בן חכם ישמח אב, ומה יוצא לאם מזה? היא בבית. אבל בן כסיל - האב מתבייש לקחתו עמו, שלא יעשה בושות כמו בפעם הקודמת; מוטב שיישאר בבית. ומי מקבל ממנו תוגה? האם, שהבן נשאר עמה בבית וצריכה לסבול משטויותיו ומחוסר דעתו.
המלבי"ם מבאר ש"חכם", כפי שלמדנו לאורך כל הספר, הוא המקבל את חוקי החכמה - אותם דברי מוסר שאין להם הבנה מכוח השכל וההיקש, אלא רק ממה שקיבלנו במסורה, מן הנבואה, ממשה רבנו. לכן אומר לו: חכם בני ושמח לבי, כי עד עכשיו היו מחרפים אותי. וכאן יש לזכור את הגדרת ה"כסיל" לפי המלבי"ם: אין מדובר באדם שיש לו בעיה ברמת ההבנה, אלא באדם שיכולותיו השכליות עשויות להיות גבוהות ביותר, אלא שאינו מתנהג על פי התורה. הוא נקרא כסיל מפני שהוא במסלול של התאבדות, חסר דעת. וכשרואים אחד כזה אומרים: ארור שזה ילד, ארור שזה גידל, ארור שזה יצא מחלציו. ולעומת זאת כשהבן חכם אומרים: אשרי יולדתו, ברוך שזה גידל, ברוך שזה ילד. זהו "ואשיבה חורפי דבר" - יהיה לי במה להשיב למחרפי; אבל אם תהיה כסיל, יחרפו אותי ויקללו ויאמרו מאיזה מעיים יצא הבן הזה.
עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ׃ (יב)
פתיחה בענייני נוסח: המנחת שי מביא שבדפוס נאפולי נכתב כאן "ערום ראה רעה ונסתר". ואכן רבים זוכרים את הפסוק כך - "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו" - וזכרונם נכון, אלא שזהו הנוסח בפרק כ"ב פסוק ג', שם הכל בשני ווי"ן. המגיהים אצלנו התבלבלו והשוו את שני המקומות, ואין זה נכון. לסיכום: זהו אותו פסוק, אלא שכאן "נסתר" ו"נענשו" בלא ו'. ויש שינוי נוסף: שם כתוב "פתיים" בשני יו"דין, ואצלנו "פתאים" באל"ף, אלא שהאל"ף נחה והקריאה זהה.
רש"י מפרש: הערום הוא האדם המפולפל והמחוכם, הנוהג בעורמה. הוא רואה פורענות הבאה לעולם - "ראה רעה" - ונסתר. וכיצד נסתרים מפני הרעה? הוא יודע שהרעה באה בעקבות מעשים רעים, בעקבות עבירות וקלקול, ועל ידי זה הוא מושך ידו מן העבירה וניצל מן הרעה. אבל הפתיים לא נסתרו, אלא עברו בדרך הרעה, ונענשו והפסידו על העניין הזה.
הגר"א מגדיר: ערום הוא אדם המבין את סוף העניין. זהו סוג של חכמה, שהרי כאשר אדם מסוגל להבין ולהגיע במהירות למסקנות - הרי זו חריפות. האדם הפחות חכם צריך לשמוע את הדבר עד סופו, לעכל אותו, ורק אז נופל לו האסימון; אבל הפיקח - רק התחלת לומר, והוא כבר הבין לאן הדברים חותרים.
אגב זה יש להיזהר: לפעמים אין זו חריפות אלא קוצר רוח. אדם חושב שהבין, והדבר נובע מגאווה - אינני צריך שתסביר לי, אתה יכול לא לדבר, אני אכוון להוציא אותך ידי חובה. אדם כזה מנהל דיאלוגים של אדם אחד; כל דיאלוג אצלו הוא סוג של מונולוג. אין הוא אמור לשמוע מה יש לצד השני לומר - לא משנה אם זו אשתו, ילדיו או החברותא שלו: יש לו מה לומר, והשאר בעיקר יקשיבו. ועל זה נאמר "אי דטריד למיפלט לא בלע": הלכה היא בהלכות דם, שדבר הפולט דם, כגון כבד, באותה שעה שהוא פולט אינו בולע, לפי שהוא טרוד בהוצאה. כך אדם שבוויכוח אתך טרוד כל העת רק במה שיש לו לומר ובאיזו טענה לטעון - אינו מנסה כלל לקלוט מה אתה אומר, ואף אינו מנסה לחשוב מה יש לצד השני להשיב. זו מידה שלילית מאוד.
ובגוף הפסוק מבאר הגר"א ביאור נפלא: המילה "נסתר" אינה מתארת רק את מעשה הערום, אלא גם את הרעה עצמה. כאילו אנו קוראים: ערום ראה רעה שהיא נסתרת - ונסתר. המילה נקראת כביכול פעמיים, גם על הרעה וגם על הערום. הרעה נסתרת היא, אך הערום רואה כמה מהלכים קדימה, ואף ברעה נסתרת הוא אומר לך: דע לך, משם עלול לצאת נזק. ואילו הפתי אינו רואה למרחוק, עובר ונענש.
מספרים על הרב מבריסק, שאמר לו אדם: כבוד הרב, האין הרב חששן מדי? היו שהאשימוהו בעצבנות יתרה - מכאן יצא כך וכך, ומשם עלולה לצאת חורבה, ומזה יבוא קלקול. עמדו באותה שעה ליד חורשה. שאל אותו הרב: מה אתה רואה כאן? השיב: עצים. שאל: אילו עצים? השיב: את העצים הנמצאים כאן ממול. אמר לו הרב: מה אעשה שהקדוש ברוך הוא נתן לי כוח לראות גם את העץ האחרון של החורשה? לכן כשאתה שואל אותי מה יהיה, אני כבר רואה את העץ האחרון, ואתה רואה רק את העצים שלפניך. והוסיף הרב מבריסק: ויש כאלה שאף את העצים שלפניהם אינם רואים. יש עיוורון בהנהגה שהוא כזה, שגם בעיה הגלויה לעין, שאינה כלל "העץ האחרון" אלא ממש מול העיניים, אין האדם רואה אותה, עד שהוא שובר את ראשו ומקבל על הראש, ורק אז מבין שהייתה כאן בעיה. ואכן תמיד היה הרב מבריסק צופה את הסוף, ודבריו היו מתגשמים.
ועוד מספרים: ביקש הרב מבריסק מבני ביתו שאם ידפקו בדלת יעירו אותו, אפילו בשתיים בלילה, ולא משנה על מה. הלך לישון, ובשתיים בלילה נשמעו דפיקות חלושות. אמרו בבית: הרב כבר ישן - אך מיד נזכרו והלכו להעירו, והוא יצא עמם. כעבור שעתיים חזר, ושאלוהו: מה היה העניין? אמר להם: ידעתי שעומדת להיערך היום אסיפה בעניין חשוב מאוד, וידעתי שרוצים לקבל שם הכרעה נגד דעתי, וידעתי שיעשו זאת בחכמה ויאמרו שרצו לשאול את דעתי ושלחו אלי הביתה, אלא שהייתי ישן, ולכן קיבלו את ההחלטה. משום כך אמרתי לכם שתעירו אותי אפילו בשתיים בלילה. ובחסדי ה' העירותם אותי, הלכתי מיד, התערבתי בנושא, הבעתי התנגדות - והעניין ירד מעל סדר היום.
זהו אדם חכם הרואה כמה מהלכים קדימה: אין הוא מתחיל לחשוב מה עושים רק כשכבר נעשתה שוקת שבורה. וכבר אמרו שההבדל בין הפיקח לחכם הוא, שהפיקח יודע שלא להיכנס לבוץ שהחכם יודע לצאת ממנו - החכמה הגדולה יותר היא לראות מראש היכן הבעיה ולא להיכנס אליה. "ערום ראה רעה נסתר": הוא מסוגל לראות רעות נסתרות שאדם רגיל אינו רואה, ועל ידי זה להיסתר מהן.
"פתאים עברו נענשו" - הפתיים עוברים ונענשים מחמת אותה רעה. הם אינם מבינים את הסוף, באה עליהם הצרה, ואומר הגר"א שהם נענשים גם בעד אותה צרה, כלומר נענשים על כך שלא נשמרו. שימו לב: אדם ההולך למקום סכנה וניזוק - "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". משמים דנים אותו, ולפעמים אף שופטים אותו כמתאבד: מה הלכת לעשות דבר מסוכן כזה? מה הסיכויים לשרוד? אלא שהוא מחפש לו אתגרים וספורט אתגרי. הסתכנת - ותיתבע על שנטלו ממך את נפשך. ואפילו תאמר "ניצלתי בנס" - הרי מנכים לו מזכויותיו, שהרי ניצלת בנס, ומן הנס הזה מנכים. לכן הפתיים נענשים גם על עצם המעבר וגם על מיתתם, שאת דם נפשם דורשים מהם.
הרלב"ג מפרש את הפסוק בעבודת הנפש: האדם הערום, החכם, רואה את הבלי הגוף ואת רעתם, את ההימשכות אחר התאוות, כמה הדבר מזיק לאדם והורסו מגוף ועד נפש - ועל ידי זה "ונסתר", נסתר מן התאוות והולך בדרך ה'. אך הפתיים בטוחים שיוכלו ליהנות מכל העולמות, ואינם מבינים שברגע שעוברים - נענשים. הם הולכים אחר תאוות לבם ומשלמים מחיר יקר.
המלבי"ם, שעמד על כך שהפסוק כבר נכפל, מבאר: לעיל דיבר מרעת הזמן, וכאן מרעת הנפש. רעת הזמן היא הצרות המתהוות במציאות קיומו של האדם בעולם הזה - הוא רואה לפניו מהמורה ונשמר ממנה, ולאו דווקא מהמורה טבעית, אלא כל צרה עתידית שהוא צופה מראש ונשמר ממנה. וכאן מדובר מרעת הנפש: הערום רואה את הרעה העתידה לבוא על מי שעוזב את דרכי החכמה - כמו שאמר קודם "חכם בני ושמח לבי" - הוא רואה את רעתו של מי שאינו מתחכם בתורה, ונסתר; אבל הפתיים עברו ונענשו.
קַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וּבְעַד נׇכְרִיָּה חַבְלֵהוּ׃ (יג)
נבאר תחילה פשוטו של מקרא. אדם שנעשה ערב - כלומר חתם ערבות - בעבור אדם זר, והמלווה בא לגבות את כספו, וללווה אין לשלם. ממי גובים? מן הערב. על כך אומר הדיין למלווה: קח בגדו - גבה מן הערב את בגדו, כי ערב זר, שהרי הלך ונעשה ערב לאדם זר. "ובעד נכריה חבלהו" - לפי פשוטם של דברים זהו אותו רעיון במילים אחרות, על דרך "לא תחבול שלמת רעך", שהחבילה היא נטילת השלמה: כיוון שערב בעד נכריה, קח את בגדו.
מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ׃ (יד)
האבן עזרא מקשר את שני הפסוקים זה לזה: אותו אדם היה ערב בעבור אדם זר, חתם לו ערבות, והריהו מברך את רעהו המלווה בקול גדול, כדי שאחרים ישמעו שהוא מברך אותו. ומה הוא רוצה להרוויח בכך? למצוא חן בעיניו - הרי ראה, אמרתי עליך דברים טובים, שיבחתי אותך - והכל כדי שלא ייקח את בגדו. שהרי הערב, מששילם הלווה לא כלום, באים ונוטלים ממנו אפילו את הגלימא דעל כתפיה, אפילו את בגדו. ולכן הוא עושה זאת דווקא בבוקר השכם, כדי שלא ייקחו את בגדו באותו בוקר, שהרי דין הוא שבלילה נותן לו כסות לילה ונוטל כסות יום, וביום מחזיר לו כסות יום ונוטל כסות לילה: אי אפשר ליטול ממנו למשכון את בגדי השינה בשעה שהוא ישן, ואי אפשר ליטול את בגדי היום שבהם הוא יוצא לעבודתו.
בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ׃ (יז)
"יחד" כאן מלשון חידוד. כאשר רוצים לחדד ברזל, משפשפים אותו בברזל אחר; כך שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. מכאן חשיבות הלימוד בחברותא דווקא: כשלומדים יחד, אחד מחדד את חברו, מקשה קושיות ומביא פירכות. אבל הלומד לבדו - "חרב אל הבדים ונואלו", האדם נעשה אוויל ומיטפש. וכאשר יש מי שמחדדו, אדרבה, הוא מעמיק בתורה.
האבן עזרא מפרש בדרך אחרת: "פנים" כאן עניינו זעם, כמו "פני ה' חלקם", וכמו "ופנים לא היו לה" - פני זעם. ולפי זה: כשם שברזל מתחדד בברזל אחר, כך איש מתחדד לריב עם חברו מפני שהוא רואה פנים, כלומר את כעסו של חברו. ודבר זה יתבאר יותר להלן ב"כמים הפנים לפנים": כשאתה מקבל מחברך פנים זועמות, מתחדד האדם לריב עמו. נמצא שלפי האבן עזרא זהו ביטוי למריבה ולדבר שלילי.
הגר"א מביא את דברי חז"ל: אם ראית תלמיד חכם שהוא קשה כברזל - חוגרהו על מותניך, מפני שממנו תצא תורה, כעניין "ומעז יצא מתוק". כלומר, כדי שיהיה חידוד צריך ששניהם יהיו מחודדים, ואז הם מחדדים זה את זה. וכך היה אצל רבי יוחנן וריש לקיש: כשנפטר ריש לקיש הביאו לו תלמיד חכם אחר שישב ויעסוק עמו בתורה, והיה רבי יוחנן הולך ובוכה: היכן את בר לקישא, היכן את בר לקישא. ומדוע? אמר: על כל מימרא שהייתי אומר, היה בר לקישא מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והקושיות צריכות פירוקים; וכיוון שהוא מקשה ממקום אחר, אני נצרך לחלק, והחילוק יוצר דין חדש - שבמקרה כזה הדין כך ובמקרה אחר כך, והחילוק נולד מכוח הקושיה. ואילו התלמיד חכם שהבאתם לי, על כל הלכה שאני אומר מביא לי עשרים וארבע סיועים: וכן כתב פלוני, וכן אמר אלמוני, וכן מופיע במשנה, וכן אמר האמורא - ומה יצא לי מזה? שאני אומר טוב, וזאת אני כבר יודע. אני רוצה שתאמר לי שאיני אומר טוב, שתפרוך את דבריי, ואז תהיה לי קושיה ממקום אחר, אצטרך ליישב, ויתחדש מהלך חדש וסברה שלא אמרנו קודם.
נמצא לפי הגר"א, שכדי שיתקיים "ברזל בברזל יחד" צריך ששניהם יהיו מחודדים, ואז באמת הם מחדדים זה את זה; אבל אם אינם מחודדים, לא יחדדו זה את זה.
המלבי"ם מבאר: החרב, כדי להעמידה על צורתה, צריכה להיות מחודדת - בלא חידוד אינה חרב כלל. והחידוד גם מסיר את החלודה, שהרי בזמנם צורת עיבוד המתכת הייתה פרימיטיבית וכל דבר העלה חלודה בקלות, והיו צריכים לשפשפו, ועל ידי השפשוף מוסרת החלודה. כך "ואיש יחד פני רעהו": על ידי שעוסקים בתורה, אחד מסביר ומבין לחברו, כמו שאמרו "הרבה למדתי מרבותי, ויותר מהם מחבריי, ומתלמידיי יותר מכולם". ו"פניהם", מפרש המלבי"ם, היינו צורתם, וצורתו של אדם היא שכלו וחכמתו - אלו הם פניו. ולכן שכלו, חכמתו ופניו של אדם מתחדדים איש על ידי רעהו.
נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד׃ (יח)
רש"י מפרש: כשם שנוצר התאנה יאכל את פריה, כך שומר אדוניו יכובד - יאכל פרי מעלליו ויקבל תועלת. כשם ששומר התאנה מקבל תועלת בפירות, כך מי ששומר את אדוניו מקבל תועלת מאדוניו.
האבן עזרא סובר שייתכן שזהו המשך הפסוק הקודם. שהרי לשיטתו הפסוק הקודם עסק באדם המתחדד לריב עם חברו מחמת הפנים הזועמות שראה. בא הכתוב ואומר: עם האדון אל תעשה מריבות. במילים פשוטות - אין הוא חבר שלך. "נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד": עם אדוניו אין נוהגים כ"יחד פני רעהו", שכן אינו רעך אלא אדונך, וכבדהו. אין ראוי להתחדד עם אדוניו כדרך שמתחדדים עם הרע, ומי שישמרנו מכל דבר רע - האדון יכבדהו.
וזו עצה טובה בכל מקום, ובכל מקום יש "אדון" אחר. אין הכוונה דווקא למלך: זה יכול להיות הבוס בעבודה, המורה בכיתה, המנהל במקום הלימודים - כל אדם שהוא בעל השררה באותו מקום. אל תתחכם עמו ואל תריב עמו ואל תתחדד עמו, אלא יכיר האדם בתפקידו של אותו אדם. מתאים לך - המשך שם; לא מתאים לך - אל תמשיך. אבל ללכת ולריב עמו אינה דרך. "שומר אדוניו יכובד" - אדרבה, כשתשמור על האינטרסים שלו, יכבד אותך ויעריך אותך, ותצא לך מכך רק תועלת.
הגר"א מסביר מדוע נקט דווקא תאנה: התאנה אין לקיטתה כאחד. יש פירות המבשילים יחדיו ועושים בהם קטיף אחד - תפוזים, למשל, אין באים לקוטפם כל יום אלא בזמנם קוטפים את כל העץ. אבל התאנה אינה כן: אמרו חז"ל שהתאנה מתבשלת מעט מעט וצריך לקטוף בכל פעם מעט, ונמצא שהיא טעונה שמירה תמידית - מה שקטפתי אתמול אינו אומר דבר לגבי היום, והיום אינו אומר דבר לגבי מחר, וצריך לבוא יום יום ולראות מה גדל וצמח. ובתאנה יתר על כן, מפני שהיא רכה ונפסלת ונרקבת בקלות. אם לא תאסוף בזמן, אל תאמר "בסוף החודש אאסוף את הכל", שהרי אחרי יומיים כבר אין מה שגדל ראוי לאכילה. ומביא המלבי"ם מן הירושלמי שאף התולעים אוכלות ועושות שם שמות, ולכן צריך ללקט בכל בוקר טרם זריחת השמש, שאם לא כן יתליעו הפירות שביכרו. נמצא שהתאנה טעונה נצירה - שמירה מתמדת - שהרי היא מבשילה תמיד.
"ושומר אדוניו" - מי הוא השומר? אומר הגר"א שהשומר הוא הראש. היום יחס הבריות ל"שומר" הוא כאל אישיות מחוקה: לא די שאין לו שם, אלא שאם יורים על השר או על ראש הממשלה, תפקידו לעמוד לפניהם ולספוג את הכדורים ולהגן עליהם בגופו, ולכך מאמנים אותו. מי הוא ומה הוא ומי מכיר אותו? אף אחד. יכול הוא להיות אדם פשוט ביותר מצד אישיותו, ובלבד שידע לעשות את העבודה. אבל בזמנם לא כך היה: כשדיברו על שומר ראש למלך, דיברו על איש מעלה, כעין משנה למלך. והגר"א מביא ראיות: "שומר לראשי אשימך כל הימים" - וכי מדובר בסתם שומר? זהו הכבוד שנותנים לו? אלא הכוונה: תהיה שני לי, כשומר הראש ההולך עמי תמיד. וכן "שלושת שומרי הסף", שהיו מן החמישה משבעה רואי פני המלך - הרי שמדובר באנשי מעלה. נמצא ש"שומר אדוניו יכובד" פירושו: כשאדם שומר את אדוניו, הוא מקבל כבוד כאדם העומד לפני המלך.
המלבי"ם מבאר ששומר אדוניו צריך להיות כנוצר תאנה. מי שדבק באדוניו באמת, ולענייננו מי שדבק בתלמיד חכם, צריך להיות בבחינת נוצר תאנה: כל בוקר, מוקדם, עוד קודם שיתליע, שהרי בכל יום מבכרות תאנות חדשות, וממילא נדרשת שמירה תמידית. ודקדק המלבי"ם שנאמר כאן "נוצר" ולא "שומר", מפני שנצירה יתרה על שמירה - השמירה פחות הדוקה מן הנצירה. ומי שנוצר את התאנה, מתייצב בכל בוקר מוקדם, הוא שיאכל את פריה; ואם לא - עד שיגיע, יגלה שהקדימוהו התולעים. וכך "שומר אדוניו יכובד": זה הנמצא אצלו בכל בוקר כדי ללקט את הפירות, ומה הם הפירות? פרי חכמתו של החכם.
וחז"ל דרשו פסוק זה על יהושע, ובדיוק על עניין זה: יהושע היה נוצר תאנה. אמרו חז"ל שכאשר מינו את יהושע לראש, היו הזקנים אומרים: פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. ומה היא הבושה והכלימה? שהם חשבו שהם יהיו ממשיכי הדרך, ופתאום מתברר שדווקא זה המגיע כל בוקר לסדר את הספסלים הוא הממשיך את ההנהגה. והיכן היה יהושע בשעה שמשה עלה למרום? הגיע למקום הקרוב ביותר שניתן להתקרב אליו, וירד לו מן שם במקומו, ולמד באופן פרטי; וכשירד משה רבנו, מיד ליווהו מן ההר ולמטה. ומדוע? מפני שמן המקום שאעמוד בו ועד התחתית אוכל לשמוע עוד דבר הלכה, אוכל ללוות את רבי ולקבל ממנו עוד דבר. זו הייתה מעלתו העצומה של יהושע - "נוצר תאנה יאכל פריה, ושומר אדוניו יכובד". ראה שבסופו של דבר, "לא ימיש מתוך האוהל" - על ידי זה זכה לכבוד, שסמך משה את ידיו עליו והוא שנתמנה להיות ממשיך הדרך.
למדנו בפסוקים אלו ארבעה יסודות: "חכם בני" - שבן המתחכם בתורה משמח את לב אביו ונותן בידו מענה למחרפיו, בעולם הזה ובעולם הבא, בבחינת ברא כרעא דאבוה. "ערום ראה רעה נסתר" - שמעלת הערום היא לראות את סוף העניין ואף את הרעה הנסתרת, ולהישמר ממנה מראש, ואילו הפתי עובר ונענש גם על שלא נשמר; ולפי המלבי"ם כאן הכוונה לרעת הנפש, רעתו של העוזב את דרכי החכמה. "קח בגדו כי ערב זר" - אזהרת הערבות, והברכה בקול גדול בבוקר השכם שאינה אלא ניסיון להתחנף כדי שלא יטלו את בגדו, ולכן קללה תיחשב לו. "ברזל בברזל יחד" - שאין התורה מתחדדת אלא בשניים מחודדים המקשים ופורכים זה לזה, ופני האדם הן צורתו ושכלו, המתחדדים איש ברעהו. "נוצר תאנה יאכל פריה" - שהדבק ברבו ובאדוניו צריך נצירה תמידית, יום יום ובוקר בוקר, כתאנה שאין לקיטתה כאחת, וכיהושע שלא מש מתוך האוהל וזכה בכבוד ובהנהגה.