פתיחה
בפרק כח ממשיך שלמה המלך לברר את ההבדל שבין ההצלחה החיצונית להצלחה האמיתית, ובין האדם המכיר בחסרונו לבין מי שבטוח בעצמו. בקטע שלפנינו נעמוד על שלושה פסוקים סמוכים: העשיר החכם בעיניו ומולו הדל המבין, עליצת הצדיקים מול קימת הרשעים, והמכסה פשעיו מול המודה ועוזב. נלך בהם לפי פשוטו של מקרא, ואחר כך לפי רש"י, הגר"א, הרלב"ג והמלבי"ם.
חכם בעיניו איש עשיר - פשוטו של מקרא
חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר, וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ׃ (משלי כח, יא)
כמה הדבר הזה נכון. מי ראה עשיר שאינו בטוח שהוא סמל החוכמה? כל עשיר בטוח שהוא שיא הגאונות. ואם תאמר לו שיש כאן סתירה לדברי הפסוק, שלא לחכמים עושר ולא לנבונים חן, כלומר שדווקא העושר מוכיח שאינך מן החכמים - יענה לך שהוא יוצא דופן. ולא עוד, אלא שיסביר לך: אתה לא מבין מאיפה עשיתי את כל הכסף הזה? הכל מן החוכמה שלי, לדעת איפה להשקיע, מתי לקנות ומתי למכור. הוא תולה הכל בחוכמתו.
ואנחנו יודעים שאין בזה שום חוכמה. המציאות אף מוכיחה לפעמים את ההפך: אנשים שכלל לא נחשבו לחכמים מצליחים מעל ומעבר ונעשים עשירים גדולים. איך? בא עליהם מזל. ומהו מזל? דבר היורד ונוזל משמיא. נגזרה עליך עשירות, ולכן קנית דווקא בזמן המתאים, שהקדוש ברוך הוא נתן לך רעיון בראש לקנות. וכמו שכתוב "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ומתרגם התרגום: עצה לקנות נכסים. גם העצה עצמה - מי נתן לך אותה? הקדוש ברוך הוא. אין כאן דבר מחוכמתו של העשיר, וחוכמת העשיר גם אינה מבטיחה לו עשירות.
מספרים על מורה שעבר בשוק וראה בבסטה תלמיד שלו. התלמיד הזה לא היה דיקט אלא פורמייקה. ומה ההבדל? דיקט, אם תרטיב אותו, עוד נספג בו משהו. אבל הלה היה סתום לחלוטין. שאל אותו המורה לשלומו, וראה אותו עומד בבסטה. אמר לו התלמיד: ברוך השם, לא חסר, יש לי שלוש בסטות בשוק, שתי וילות ומרצדס בחניה. אמר לו המורה: אני לא מבין, אני זוכר אותך, שתיים ועוד שתיים לא ידעת לעשות. איך עשית את כל הכסף הזה? ענה לו: אגיד לך את האמת, לא צריך בזה הרבה חוכמה. אני קונה ארגז בחמישה שקלים, מוכר אותו בחמישים שקלים, ויש לי את שלושת האחוזים שלי, וזה מספיק לי. אין צורך לדעת הרבה חשבונות ואחוזים. מי שנגזר עליו - יש לו.
ועוד טעם לכך שהעשיר חכם בעיניו: כל מלחכי הפנכה סביבו עסוקים כל הזמן בלהחמיא לו ולשבח אותו. כל אחד חושב שאולי ידבק בו משהו, וכמאמרם: קרב לגבי דהינא ואידהן - התקרב למי שמושח עצמו בשמן, אולי יעופו עליך כמה טיפות. יש אנשים שברוב סכלותם חושבים: אתקרב לעשיר, אולי ייפלו עליי כמה דולרים, ולכן הם מחניפים לו. והעשיר אומר בדיחות תפלות וחסרות טעם, וכולם צוחקים כאילו אמר דבר גדול, ומפרגנים לו. ואילו העני המסכן, גם אם יאמר את דבר החוכמה הגדול ביותר - חוכמת המסכן בזויה, מי בכלל מסתכל לכיוונו.
רש"י: רב ותלמיד
רש"י מפרש שהכתוב מדבר כנגד רב ותלמיד. האיש העשיר הוא הרב, והוא חכם בעיניו: הכין את הסוגיה, בא לשיעור, שולט ויודע. ופתאום תלמיד שואל אותו: רבי, הרי בסוגיה הקודמת למדנו אחרת, ומה ההיגיון בדברי רבא כאן? והרב עונה: רגע, נכון, שאלה טובה, לא שמתי לב, אעיין. פותח ומוצא שזו הערת רבי עקיבא איגר, או קושיית התוספות. וזה בדברים הפשוטים, וכל שכן בדברים מורכבים יותר. לא פעם ולא פעמיים מסרו ראשי ישיבות שיעור, ותלמיד פרך להם את כל המהלך, וראש הישיבה סגר את הגמרא ואמר: נכון, זו סתירה למה שאמרתי, לא חישבנתי את הנקודה הזאת, וזו הערה נכונה.
מספרים על רבי חיים מבריסק, שכאשר הביאו חמיו לוולוז'ין כדי שימסור שיעור, טענו כמה מהם שהוא צעיר מדי, וביקשו לבחון אותו שימסור שיעור בפני רבי יצחק אלחנן ועוד מגדולי הדור, והם יראו אם הוא מתאים. מסר רבי חיים שיעור, ובאמצע השיעור הפסיק, חשב, ואמר להם: מה שאמרתי לכם אינו נכון, אני מפסיק את השיעור. הוא אמר פשט ברמב"ם, ופתאום נזכר שיש רמב"ם בפירוש המשניות - אינו יודע היכן, אולי באהלות - הסותר את דבריו. סגר את הגמרא. כולם היו בטוחים שהמבחן נכשל, ואדרבה, אמרו: הוא ראוי למסור שיעור, אדם שיש בו מידת אמת כזאת. מי בכלל מכיר את אותו רמב"ם בפירוש המשניות? לכאורה היה יכול לסיים את השיעור, ובעוד שבוע לומר שראה רמב"ם שממנו יש פירכא, וצריך עיון. אבל הוא לא הסכים, ואמרו: זה איש אמת, אנחנו רוצים שהוא ימסור שיעור בישיבה וינחה את התלמידים בדרך אמת.
נמצא שלפעמים החכם הוא חכם גדול, ומי מעמיד אותו על דרך הישר? התלמיד. וכמאמרם: הרבה למדתי מרבותיי, ומתלמידיי יותר מכולם. הדל הוא התלמיד הצעיר, והוא יחקרנו: יחקור, ישאל ויקשה, ומכוח קושיותיו מתרבה תורתו של הרב והדברים מתלבנים.
הגר"א: מי מרגיש צורך לחקור
הגר"א מסביר שהעשיר חכם בעיניו, ולכן אינו רוצה לרדוף אחר חוכמה. הוא אינו רוצה ללכת ולחקור את החכם, ללמוד ממנו ולקבל ממנו. ושימו לב שלשיעורים לא מגיעים עשירים. עשיר צריך שיעור? הוא בעצמו יכול למסור שיעור, הוא מרצה באוניברסיטה איך עושים כסף. גם אם הוא שומר מצוות, לא מצוי שעשיר יבוא לשמוע שיעור מפי חכם. אבל הדל מרגיש צורך לחקור את המבין, ולכן הדל יתחכם ביותר, ואילו העשיר יישאר במה שיש לו, ולפעמים גם זה מעט.
ועוד מוסיף הגר"א, מעין דברי רש"י: העשיר בתורה הוא מי שלמד הרבה, והוא חכם בעיניו. הרבה פעמים כשמתקשים באיזה עניין, הוא אינו רוצה לעיין בו, משום שהוא בטוח שהוא יודע, ומכוח ידיעותיו הכלליות הוא שולף תשובה מיד. ולעומת זאת תראה אברך צעיר שכתב תשובה מקיפה בנושא. ומדוע? היא הנותנת: דווקא משום שהוא עדיין אינו חכם כמו אותו רב, אמר לעצמו שעליו ללמוד את הנושא, ולקח וחקר אותו מראשית ועד גמירא, וכתב תשובה של עשרה דפים שמקיפה את הסוגיה מכל כיוון. ואילו העשיר בתורה שלף מזיכרונו כמה נקודות וענה מיד. נמצא שהדל בתורה השיג הרבה יותר מן העשיר, שכיוון שהוא חכם בעיניו אינו רוצה לעיין, ותשובתו חיצונית. אבל "דל מבין יחקרנו" - הוא יחקור באמת, ואף שמצד חוכמתו לא הגיע לדרגת אותו חכם גדול, את הסוגיה הזאת למד לעומק, כי באמת עניין אותו לדעת מה ההלכה, ועל ידי זה יגיע לחקר האמת.
הרלב"ג: חקירה כחקירת עדים
הרלב"ג מפרש שעשיר כאן כפשוטו: הוא רואה שדרכיו מצליחים ושעסקיו פורחים, ולכן בטוח שהכל בזכות האינטליגנציה הגבוהה שלו. "ודל מבין יחקרנו" - מצד החוכמה. יבוא דל מבין ויתחיל לדבר איתו, ותוך כדי הדברים יתגלה חוסר הדעת שלו ויתברר חיסרון מידתו. ומהו יחקרנו? כמו חקירת העדים: צריך לחקור כדי לראות מה מסתתר בפנים. והעשיר לא יוכל להתחבא מפני הדל המבין, שבתוך כמה שאלות יוכיח לו שהוא חושב עצמו לחכם ואינו מבין דבר, ואז יתברר מום שכלו. בכמה שאלות טריוויאליות, בעניינים פשוטים, יתגלה שאינו מצליח לנתח ואינו מצליח להבין. עשיר אתה? בסדר, שפכו עליך כסף, ואפילו את העצה לקנות נכסים קיבלת מאת השם.
ועוד למד הרלב"ג מכאן הערה לעשירים היודעים ללמד חוכמתם לזולתם: אדם שיש לו דעה ותבונה - ילמד אותה לאחרים, ואת העשירות הזאת יפזר הלאה. וכן מוסיף, שהאיש העשיר בדעות עומד על הדברים בקלות ואינו מעמיק בהם, כדברי הגר"א, ואילו תלמיד קל הבנה דווקא הוא ימצא את האמת באותם דברים.
המלבי"ם: חכם בעיניו גרוע מכסיל
המלבי"ם קושר את הפסוק לפסוק שאחריו. תחילה הוא מזכיר מה שראינו כבר, שהחכם בעיניו גרוע מן הכסיל. הכסיל נוהה אחר תאוות ליבו, ובתוך תוכו הוא יודע שדרכיו נלוזות, אלא שהתאוות מתגברות עליו. ויש סיכוי שבשלב מסוים יתעשת, שהרי את האמת הוא יודע ושכל יש לו. וכבר אמרנו שכשמדברים על כסיל אין הכוונה לאדם שרמת האינטליגנציה שלו לוקה בחסר, אלא לאדם שיכול להיות פיקח אדיר, אלא שהוא הולך אחר תאוות ליבו, ואפשר שמתישהו יתקן את דרכיו.
אבל אדם שהוא חכם בעיניו בטוח שכל מעשיו מבוססים על אדני השכל וההיגיון. כשאומרים לו שיש חוכמה, שיש דרך, שיש תורה - הוא אינו קונה את זה: איתי תשכון חוכמה, אני סמל החוכמה. אדם כזה לעולם לא יעמוד על טעותו ולא ניתן לתקנו, כי הוא בטוח שהמונופול על החוכמה שייך לו. הכסיל יודע שהוא טועה, אלא שהוא נגרר אחר תאוותיו, אבל החכם בעיניו - מי יראה לו שהוא טועה? לדעתו כולם טועים והוא הצודק.
מכירים אתם את הסיפור על אותו אדם שנסע בכביש נגד כיוון התנועה. ראה מכוניות נוסעות מולו וצופרות לו, עוד אחת ועוד אחת. התקשר לבתו ואמר לה: לא תאמיני מה קורה כאן, אני נוסע באוטוסטרדה ויש כאן עשרות מכוניות שנוסעות נגד הכיוון. אמרה לו: אה, כן, שמעתי ברדיו שיש איזה משוגע שנוסע נגד הכיוון בגהה. הוא בטוח שהוא הכיוון, מאה איש התבלבלו, ואותו אל תסביר. זו בדיוק בעייתו של החכם בעיניו.
אומר המלבי"ם, שהחכם בעיניו חושב שדרכיו הרעים הם דרכי החוכמה, ואחת הסיבות לכך היא האושר: הוא רואה שהוא מצליח, עשיר שדרכו סוגה בשושנים, ולכן הוא בטוח שמעשיו רצויים לפני השם. "אתה לא רואה כמה שפע נתן לי? עשה אותי כלי לברכה, זה רק מוכיח שדרכי נכונה".
אבל הדל, אם הוא מבין - שיש לו בינה, מבין דבר מתוך דבר, יכול לברר תעלומות ולהתבונן ולהעמיק - הוא יחקרנו. יברר איתו את העניין ויראה לו שהצלחתו אינה הצלחה אמיתית. גם אם אתה מולטי מיליארדר, מישהו לקח איתו משהו? זו הצלחה זמנית וחולפת, ולא יישאר לך ממנה מאומה. והאושר ותענוגי העולם הזה, אומר המלבי"ם, הם רק הצלחות לגוף הבהמי, שאינו האדם האמיתי. אין זה אלא אדם המתחפש ומתלבש בצורת בהמה, ודומה ליתר בעלי החיים שמוצאים את כל צורכיהם ברווח. ולד עתיר מחזירי - הגמרא אומרת שאין עשיר מחזיר. מדוע? החזיר נראה טוב, לעולם אינו סובל מרעב, מחטט באשפתות והאשפתות לא ייגמרו לעולם, ותמיד טוב לו ואף פעם אינו רעב.
בעלוץ צדיקים רבה תפארת
בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת, וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם׃ (משלי כח, יב)
אם כן, כשיש לך גשמיות - מה זה אומר עליך? אין זו תפארת האדם. תפארת האדם אינה באושר, שהאושר כאן והוא חולף. אבל "בעלוץ צדיקים": עליצות, אומר המלבי"ם, מבטאת תמיד שמחת הנפש, לא שמחה חיצונית וגופנית אלא בעניינים רוחניים. הצדיקים יעלצו לפני אלוקים בשמחה רוחנית על ידי צדקתם, ובזה רבה תפארת. תפארתם אינה כאושרם של שאר בני אדם, המאושרים בדברים גשמיים - עוד תוספת הכנסה, עוד אוכל, עוד תאוות. התפארת האמיתית היא "בעלוץ צדיקים רבה תפארת".
"ובקום רשעים יחופש אדם" - כאשר האדם עצמו מתחפש ומשתנה בלבושיו. כלומר שכל ההצלחה שלו היא רק בחלק החיצוני, על המלבושים: הוא מתלבש טוב יותר, נוסע ברכב טוב יותר וגר בווילה משובחת יותר. ומה כל זה אם לא חיצוניות? נמצא שזו תחפושת. שהרי מה היא הצלחתך האישית, מה שנשאר איתך? זו הרוחניות. הנשמה עוזבת את כאן, וכל קניין שקנינו בנפש הוא נצחי, וכל קניין שקנינו בגוף נרקב, בלה ונשאר בעולם הזה. "יחופש" מלשון תחפושת: הצלחה חיצונית גופנית שלא נשאר ממנה מאומה. אבל בעלוץ צדיקים רבה תפארת, שהתפארת היא הנאה ועליצות נצחית הנותרת לתמיד. העשיר בטוח שיש לו כל טוב והוא חכם בעיניו, ובא הדל המבין ומראה לו שכל מה שיש לו זמני וחולף.
הגר"א: תפארת העיר וחיפוש האדם
הגר"א מסביר: כשהצדיקים שמחים, יש עליצות אצלם, שמחה במעונם ושלווה בארמונותיהם, והם המנהיגים את העיר - אז רבה תפארת העיר מכוחם. העיר מתנהגת בצדק, ביושר, במידות טובות ובהנהגות ישרות, ויש בכך תפארת גדולה לעיר המונהגת על ידם. וכמו שכתוב "ומרדכי יצא" וגו' "והעיר שושן צהלה ושמחה": כשיש עליצות אצל הצדיקים, כל העיר רבה תפארתה.
"ובקום רשעים יחופש אדם" - כשהרשע נעשה מושל, אוי ואבוי. אותם צדיקים מועטים, טמונים ונסתרים, וצריך לחפש מישהו שהוא אדם. מה יש ברחוב? רשעים. איפה האדם? האנשים שהם בבחינת אדם מסתתרים, כי מי מושל כאן? הגנגסטרים, הרשעים, וממילא האנשים ההגונים מתחבאים. וכשאתה מחפש אדם, כדברי הנביא: שוטטו בחוצות ירושלים וראו ובקשו אם תמצאו איש, היש מבקש אמונה. איפה יש אדם, מי אשר צורת אדם לו? ובעלי המוסר אומרים על הלשון "לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי": קודם כל צריך להיות אדם, בן אדם, מה שנקרא מענטש, ורק אחר כך ירא שמיים בסתר ובגלוי. האל"ף בי"ת היא להיות בן אדם. ובקום רשעים יחפשו מישהו שהוא בדרגת אדם, כי ההגונים והראויים מסתתרים.
הרלב"ג: מדוע הרשע מחפש את מומו של הצדיק
הרלב"ג מסביר: כאשר לצדיקים יש הצלחה, רבה תפארת בעולם, שהם מנהיגים הנהגה ישרה ומשובחת, כדברי הגר"א. וכשקמים רשעים, ירבה קלון בעולם, מפני שהם יודעים איך עושים רע. ושימו לב מה הוא מוסיף: כשאדם עושה רע, מה תמיד מציק לו? שיש אנשים שעושים טוב, כי זה מציג אותו באור שלילי. אם כל הכיתה מופרעת, הריהו חלק מן הכלל; אבל אם חלק מן הכיתה הגונים, מיד אומרים לו: למה אינך כמו פלוני, תראה איך הוא לומד יפה ואיך הוא מתנהג. ואז המקבל ביקורת נלחץ, ומה הוא משתדל לעשות? "אמא, שלא תדעי מצרות, את יודעת מה הוא עשה בשיעור?" הוא מנסה להוכיח שגם אלה הנתפסים כהגונים רשעים הם, ואז יפסיקו לדקור אותו.
מכאן גם התשובה לשאלה למה תמיד מנסים להטיל בוץ ורפש על הדתיים ולהכפיש את שומרי המצוות. והרי יש דברים שאפשר לבדוק סטטיסטית: המקום עם הכי פחות פשיעה, מדי שנה בשנה, הוא בני ברק. עם האריתראים והסודנים בפרדס כץ, ועם הכל. אין שם תחנת משטרה אלא נקודת שיטור עירוני בלבד, והרבה בעיות שמטפלים בהן מחוץ לבני ברק כלל אינן קיימות שם. איני אומר שאין בעיות כלל, אבל הסטטיסטיקה מראה נמוך בעשרות אחוזים. ואם כן, למה בכל זאת ממשיכים תמיד לטעון כנגד הדתיים? זה נובע מאותה נקודה: כשבאים ואומרים לאדם שצריך לשמור שבת, להתנהג ביושר, להיות אדם הגון, לעבוד את השם ולקיים מצוות, הוא עונה: מי הדתיים האלה, אני הרבה יותר טוב מהרבה דתיים, ראיתי דתי גנב. ומה זה נותן לו? ברגע שמצא יהודי שומר מצוות שאפשר להדביק לו משהו, הרי זה פוטר אותו: תעזוב אותי, איפה שאני זה בסדר. אבל אם אתה מציג בפניו משהו נעלה יותר ומשובח יותר - מיד זה דוקר.
וזה לשון הרלב"ג: בקומת הרשעים ורוממותם ירבה קלון בעולם, כי מפני ידיעתם איך יעשו הרעות, ישתדלו לחפש ולהראות כי גם הטובים עושים אותן פעולות. הוא ישתדל בכל דרך להוכיח שגם הצדיקים אינם צדיקים כל כך, ושמתחת לקש הם עוברים את כל העבירות. ולמה? כי מחשבתם שתהיה הנהגת זולתם כהנהגתם, כאומרו "מוכיח לרשע מומו" - האדם מוכיח את חברו במום שלו עצמו; הגנב מוכיח את חברו בגנבה. הוא אינו מכחיש שהוא רשע, אלא טוען שכולם כך, אלא שהוא דוגרי יותר והם מסתירים. לפיכך "ובקום רשעים יחופש אדם": כשהרשעים קמים לשלטון, מתחילים לחפש ולנבור אחרי כל אדם הגון וצדיק כדי להכפישו ולהוכיח שכולם אינם בסדר, ועל ידי זה הוא רגוע יותר.
הסבר נוסף ברלב"ג: "יחופש אדם" - שכשקמים הרשעים, האנשים מתחבאים ובורחים. כשהרשע נוטל את רסן השלטון, כפי שהיה ידוע פעמים רבות בארצות פזורינו, היו היהודים יודעים שאם עלה איזה צר ועריץ, עליהם להנמיך פרופיל: לך עמי בוא בחדריך. אי אפשר עכשיו, יש מושל רשע ועריץ, ואם רק יראה אותך זו סכנה. לכן צריך לחפש אדם, כיוון שהאדם הולך ומתחבא מפחד הרשע.
מכסה פשעיו לא יצליח
מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם׃ (משלי כח, יג)
אומר הגר"א: אדם שפשע נגד חברו ואומר "לא פעלתי אוון, לא עשיתי לו כלום, איני יודע מה הוא רוצה" - לא יצליח. זה לא יעזור לו, החבר יחכה לו בפינה ויחזיר לו, ואתה תקבל על כך והוא ימתין לך. אבל "מודה ועוזב" - מי שמודה ואומר לחברו: עשיתי לך רעה, אני מתנצל, אני מבקש מחילה, אני חוזר בי ולא אעשה זאת שוב - החבר באמת ימחל לו ויסלח לו. אבל אם הוא מכסה פשעיו ואומר "זה לא אני", מחר ימצא שנגרם לו נזק כפול, ויאמר לו חברו: זה לא אני. הזקת לו והכחשת, והוא יזיק לך בסתר ויכחיש. לכן הנכון הוא שיהיה אדם מודה ועוזב, ובזה ירוחם.
וכן הוא, אומר הגר"א, כלפי הקדוש ברוך הוא. יש המכסה פשעיו: "לא עשיתי כלום, תאמין לי אני צדיק, הלוואי והרבה דתיים יהיו צדיקים כמוני, יש לי מצפון נקי". בטח נקי - כל דבר שאין משתמשים בו נשאר נקי. אנשים כאלה מסתירים את פשעיהם, ואומרים "שדדתי בנק?" - בנק אמנם לא שדד, אבל מעבר לכך הכל יש לו ביד. אדם כזה לא יצליח. אבל המודה ועוזב, בעל תשובה שיש בו עזיבת החטא, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד - ירוחם, והקדוש ברוך הוא ירחם עליו. ובלבד שיהיה באמת מודה ועוזב, ויתחרט על מה שעשה, ואז מן השמיים ירחמו עליו.
המלבי"ם: ההכחשה היא שמכשילה
המלבי"ם מסביר: אדם העוסק בכיסוי פשעיו לא יצליח בזה, כי סופה של רעתו להתגלות בקהל, ואז לא ירחמו עליו, לפי שראו שאינו מתחרט באמת. אילו היה מתחרט, היה הציבור מקבל זאת בהבנה: בן אדם עלול להיכשל, וכשרואים שהוא מתחרט מוחלים לו.
הדבר מוכר וידוע באמריקה. נשיא יכול לעשות הכל, ובלבד שלא ישקר לאומה. שיבוא ויאמר: כן, עשיתי, ערכו תחקיר, נכשלתי, אני מודה ומצטער - ויהיו מוכנים לסלוח לו. אבל אם ישקר, ואם ייתפס שניסה להכחיש ואחר כך יתברר שהדבר נכון, האמריקאי המצוי - ולא שהם סמל האמת, אדרבה - אינו מוכן שהנשיא שלו ישקר לו, וזה מה שמפיל אותו. ווטרגייט ועוד פרשיות בהיסטוריה יוכיחו.
כך גם אצלנו. אילו היה קצב מודה בזמנו, היה העניין נגמר בשקט ובפשטות. כל צרתו הייתה שיצא להוכיח את חפותו, וזה נתן דלק לכולם להוכיח את אשמתו. מתחת לאדמה חפרו בהיסטוריה שלו, והוציאו מן המגירות ומן הארכיונים, ושכנעו נשים שכבר לא רצו להיזכר בדברים, והבטיחו כסף ובלבד שיבואו ויספרו. ולמה? כי הכחיש. כשאתה מכחיש, אתה נותן לאנשים את הרצון להוכיח שאתה אשם. אבל אילו היה אומר: טעיתי, נכשלתי, אני מתנצל - היה העניין נגמר; אולי היה מקבל משהו, אבל לא כך.
זה שאומר המלבי"ם: תגלה רעתו בקהל ואז לא ירחמו עליו, כי ראו שאינו מתחרט על רעתו, וכל עניינו רק להעלים את האמת ולא להתחרט באמת על מעשיו. אבל מי שמודה על פשעיו ומקבל עליו לעזוב את הדרך הקלוקלת - זה סימן שהוא מתחרט ומתנחם: טעיתי, איני מושלם, אני מבקש מחילה ולא אשוב לזה, חטאתי. ולכן ירוחם.
לסיכום:
שלושת הפסוקים הללו מלמדים יסוד אחד: האמת אינה נמדדת במראה החיצוני. העשיר החכם בעיניו בטוח שהצלחתו מעידה על חוכמתו, ובא הדל המבין וחוקר ומגלה שאין בידו אלא הצלחה חולפת של הגוף הבהמי, ואילו הוא עצמו, שאינו סומך על עצמו, זוכה לחקור ולהגיע לחקר האמת. מולו עומדת עליצת הצדיקים, שהיא שמחת הנפש, וממנה "רבה תפארת" בעולם ובעיר, בעוד שהצלחת הרשעים אינה אלא תחפושת חיצונית, ובזמנם נסתרים בני האדם ההגונים וצריך לחפשם. ולבסוף, מי שמכסה את פשעיו אינו מצליח, לא כלפי חברו ולא כלפי שמיים, כי ההכחשה עצמה היא שמגלה את רעתו; ואילו המודה ועוזב, המתחרט באמת ומקבל על עצמו לעתיד - הוא זה שירוחם.