פרק כ"ז במשלי עוסק בשורה של כללים ביחסים שבין אדם לחברו, ובמרכזם שני פסוקים שכל עניינם היחס הנכון אל התוכחה: מי מוכיח אותנו, מדוע הוא מוכיח, וכיצד עלינו לקבל את דבריו. נעמוד עליהם לפי פירושי הראשונים, הגר"א והמלבי"ם.
טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת׃ (משלי כז, ה)
לפי פשט הכתוב: אדם מוכיח את חברו על הדרך הרעה שלו, והסיבה לתוכחה היא אהבה מסותרת שבלבו. אף שתוכחה גלויה איננה נעימה לנו, ואנחנו לא אוהבים אותה - היא טובה, ובלבד שהיא באמת באה מאהבה מסותרת, מאדם שאוהב אותך אהבה אמיתית בסתר לבו.
האבן עזרא מסביר שהמילה "תוכחת" חוזרת על שני חלקי הפסוק, כאילו נאמר: טובה תוכחת מגולה מתוכחת אהבה מסותרת. זהו ביטוי מצוי בלשון הקדמונים, כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - שהמילים "שלא שם" משמשות לשני החלקים.
לפי זה הביאור הוא: אדם שמוכיחים אותו בגלוי - זה טוב יותר ממי שאוהביו מוכיחים אותו בסתר. מדוע? כי כשמוכיחים אותך בגלוי, עצם הבושה והייסורים הללו יש בהם תוכחה ויש בהם תיקון. לכן אל תזלזל בתוכחה כזאת ואל תאמר "למה אמרו לי את זה לפני כולם" - כי דווקא בגלוי אני מתבייש, בזה אני מתייסר, ועל ידי כך לא אשוב אל החטא הזה עוד.
אבל יש להיזהר מאוד מלקחת מכאן מסקנה הפוכה: אין ללמוד שמותר לבייש. המוכיח מוזהר שלא לפגוע באדם שאותו הוא מוכיח - "ולא תישא עליו חטא", ואמרו חז"ל: יכול יהיו פניו משתנות? אתה מוזהר שלא ישתנו פניו ושלא יהיה לו ביזיון. האבן עזרא כאן מדבר על המקבל: אתה, המקבל, אל תמאס בתוכחה הזאת, כי תוכחה מגולה טובה לך יותר מתוכחה שמוכיח אותך אוהבך בסתר.
הגר"א מסביר: טובה לאדם התוכחה שבגלוי כאשר היא באה מאהבה מסותרת. כלומר, טוב לאדם שיוכיח אותו בגלוי מי שאוהב אותו בסתר. "בגלוי" אין הכוונה דווקא בפרהסיה, אלא שבא ואומר לי את הדברים ישירות בפנים: תדע לך, כאן לא היית בסדר, כאן אתה צריך לתקן, כאן אתה צריך להתאמץ יותר.
ומוסיף הגר"א שאין זה "כאשר" סתמי, אלא יתרון האהבה של האוהב לנאהב ניכר ביתרון התוכחה. איך יודעים שאתה באמת אוהב מישהו? כשאתה מרבה להוכיח אותו. ראיה לדבר: "את אשר יאהב ה' יוכיח" - את מי הקדוש ברוך הוא מוכיח? את מי שהוא אוהב.
וראיה נוספת מאיתנו: אהבת האב לבנו. אף שגדלה אהבתו לבנו אהבה בתענוגים והוא רוצה לענג אותו, עם כל זה הוא מכה את בנו ומוכיחו בגלוי תמיד. הבן שואל: אבא, גם הבן של השכן עשה אותו דבר! והתשובה: שהשכן ישבור את הראש עם הבן שלו, אתה הבן שלי, אני דואג לך. שאר קרוביו לא יכוהו אלא רק יוכיחוהו, וזרים לו כלל לא יוכיחו אותו. למדנו מכאן שככל שהאדם קרוב יותר ואוהב יותר, כך הוא מוכיח יותר. התוכחה מראה אכפתיות: אתה יקר לי ולכן חשוב לי לתקן אותך. (יובהר שבדורנו אין המלצה ליישם הכאה, ובוודאי לא בגיל גדול, אבל עצם הדוגמה של מעורבות האב בחינוך בנו במקומה עומדת.)
לפיכך, כשיש תוכחה מגולה - היא טובה, כי היא מוכיחה שהדברים באים מתוך אהבה שבסתר הלב. שאם לא כן, למה שאוכיח אותך בדרך הזאת? תעשה מה שאתה רוצה ולא אכפת לי ממך.
היום קשה לנו קצת להקיש ממה שנאמר אז, כיוון שהאנשים נעשו רגישים מאוד. גם אם זה קרוב שלך: אל תעיר לי, אל תאמר לי, אל תתקן אותי, אני יודע מספיק טוב, תתמקד בחסרונות שלך, תתקן את עצמך, חיה ותן לחיות. כל הסיסמאות מהסוג הזה גורמות לכך שהאדם שומר דיסטנס, וגם כשצריך לומר הוא נזהר מאוד ולפעמים מעדיף שלא לומר כלל, מחשש איך הדברים יתקבלו. אבל אומר הגר"א: דע לך שעל פי אמיתתם של דברים, אנחנו מוכיחים את אלה שאנחנו באמת אוהבים אותם.
ממשיך הגר"א ומביא: "יען לא האמנתם בי" - אשריהם לצדיקים שאין הקדוש ברוך הוא נושא להם פנים. ראה מה עשה למשה רבנו: תוכחה מגולה, "לא תביאו את הקהל הזה", לא תיכנס לארץ. ואוי להם לרשעים שהקדוש ברוך הוא נושא להם פנים - כמו אצל אחאב, שנאמר בו "הראית כי נכנע אחאב מפניי, לא אביא הרעה בימיו". האם טוב לו? גרוע מאוד, החשבון נשמר לו לנצח. ומשה רבנו - טוב לו? מצוין: הוא הוכח כאן, ולנצח נצחים הוא זך ונקי.
יוצא אפוא שטובה תוכחת מגולה, המעידה על אהבה מסותרת של קודשא בריך הוא, מן המצב שבו הקדוש ברוך הוא נותן לאדם "פה". אתה רואה רשע שהגיע לגיל מאה ושתיים ומת בנחת, בלי ייסורים ובלי מחלה - וכי יש לקנא בו? בדיוק ההפך: דווקא זה שהשם לא הוכיח אותו מראה שמאס בו, ולמעלה יקבל את כל החשבון. ולעומתו מי שהשם נתן לו ייסורים - "וה' חפץ דכאו החלי", והכול נועד לתקן אותו ולשפר את מעשיו. לכן אל תמאס בייסורים: אשריהם לצדיקים שאין הקדוש ברוך הוא נושא להם פנים.
נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא׃ (משלי כז, ו)
יש פסוקים רבים שאנשים הוגים אותם בטעות, וגם כאן: רבים אומרים "וְנֶעְתָּרוֹת", ואילו לפי דקדוק הכתוב הנוסח הוא "וְנַעְתָּרוֹת".
אומר הגר"א: נאמנים לו לאדם פצעי האוהב, יותר מנשיקות של מי ששונא אותו. אדם מוכן לספוג אפילו סטירה מאבא, אבל אינו מעוניין בנשיקות של מי שהוא יודע שהוא שונא אותו. וכי באמת אנחנו מעדיפים סטירות על נשיקות? תלוי מי הסוטר ומי המנשק.
מבאר הגר"א את הנמשל: טובים לאדם הייסורים והסיגופים הבאים מעצת היצר הטוב, ו"נעתרות" נשיקות היצר הרע, שהם נשיקין בישין, משוקצים ומתועבים.
לכאורה, מי שאוהב אותנו הוא היצר הרע. הוא אומר: היצר הטוב הזה חונק אותך, מגביל אותך, לא נותן לך כלום. בוא תיהנה מהחיים, קח את זה, קנה את זה, אכול את זה, הסתכל על זה - אני אוהב אותך, בוא ואתן לך נשיקה, קח עוד עבירה. אלו נשיקות, אבל של שונא. ואילו היצר הטוב כל הזמן רק מחטיף מכות: ייסורי מצפון, אל תעשה כך, זו עבירה, על זה נותנים את הדין, כאן גיהינום, עכשיו אתה צריך ללמוד, כאן אסור לך לקום, כאן אסור לך לאכול. לכאורה הוא מצטייר כשונא שרק מגביל אותי.
והאמת הפוכה: היצר הטוב הוא האוהב, ומה שאתה מקבל ממנו הם פצעים ש"נאמנים פצעי אוהב" - פצעים רצויים, נאמנים וטובים לך, הרבה יותר מנשיקות השונא, היצר הרע, שכביכול רוצה בטובתך ודואג לך. ברור שאלו נשיקות של שונא, שהרי הוא יודע כמה מחיר יקר אצטרך לשלם על כל אותם "דברים טובים" שהוא מעניק לי.
רש"י מפרש "נעתרות" לשון ריבוי וגודל, כמו "והעתרתם עליי". והאבן עזרא מפרש: עבות או חזקות. כלומר נשיקות השונא אינן טובות לך, הן רבות ומיותרות, וראוי למאוס בהן. ולעומתן פצעי האוהב - טובים.
הרלב"ג מפרש "נאמנים" מלשון ישר ונאמן, כלומר שהם לתכלית טובה: או כדי להוכיח אותו, או כדי למלט אותו מרעה. והוא מביא דוגמה: אדם רואה שאחיו או קרובו הזיק לאחרים, עשה להם רע וחירף אותם, והם כבר החליטו להיפרע ממנו. כדי להציל אותו ממה שעומדים לעשות לו, הוא נותן לו סטירה לעיניהם וגוער בו בחריפות. מה זה עושה? זה מרגיע אותם - כביכול כבר קיבל את שלו. נמצא שהפצעים שפצעת את אחיך נועדו להסיר ממנו נזק גדול הרבה יותר, ועל ידי שהכית אותו הם התפייסו ואתה מילטת אותו מידם. זה דבר טוב ונאמן. ואילו נשיקות שונא, אדרבה, מראות לו אהבה ומכשילות אותו, מפילות אותו ברשתם וגורמות לו נזק.
מספרים על נפוליאון שצר על עיר זמן רב ולא הצליח לכבוש אותה. החליט להתחזות ולהיכנס לעיר כאחד מאנשי המקום ולשמוע מה מדברים שם. הלך הוא ועוזרו, התחפשו לאנשים רגילים, ונכנסו למסבאה - המקום שאליו היו מגיעים הקצינים והחיילים בערב לשתות. הזמינו שתייה וישבו. לפתע שמעו אחד אומר לחברו: תגיד, זה שיושב שם, זה לא נפוליאון? אני אומר לך, זה נפוליאון. ולהיכנס כך לגוב האריות - זה כמו שיזהו פתאום את הרמטכ"ל שלנו בלב סוריה או בדאחייה.
מה עשה העוזר? שפך את הכוס כאילו בטעות תוך כדי הזזת השולחן, ונתן לנפוליאון סטירה הגונה: אתה לא שם לב? לך תביא עכשיו כוס אחרת! ונפוליאון קם שפל ומבוזה להביא כוס. ואז נשמע אותו אדם אומר: נפוליאון, אה? זה שחוטף סטירות מהמשרת שלו - זה נפוליאון? ובכך ניצל. ואם נשאל, מה העונש המגיע על סטירת הלחי הזאת? לא עונש אלא מדליה ושכר: בסטירה הזאת הצלתי את חייך. וזו בדיוק הדוגמה שמביא הרלב"ג: פצעים כאלה של אוהב - פצעים נאמנים הם.
המלבי"ם מסביר: גם כשאדם האוהב את חברו מכה אותו כדי לייסרו ולהשיבו אל הדרך הטובה, האהבה אינה נפגמת. זהו "נאמנים פצעי אוהב" - האהבה שביניהם נשארת נאמנה, כי המטרה כולה לטובה, ולכן היחסים לא ייפגמו בעקבות הפצעים.
וכך אנחנו רואים באופן טבעי אצל ילד היודע שאביו או אמו חינכו אותו. בדורות עברו, כשילד ידע שעשה משהו לא כהוגן וקיבל סטירה מאבא, הוא לא שנא אותו בעקבות זה ולא התרחק ממנו; הוא ידע שעשה משהו לא בסדר ושאבא חינך אותו. מתי כן מגיעים לשנאה? כשהילד מרגיש שאבא פורק עליו את התסכולים שלו, שמה שקיבל לא מגיע לו, שהאלימות והמצוקה של האב יוצאות עליו. במקרים קיצוניים כאלה הילד אכן ישנא. פעם סיפר לי אדם שאביו היה בועט בו, והוא בן ארבעים או חמישים ועד היום אינו מסוגל לסלוח לו - זו הייתה השפלה כזאת שנשארה לכל החיים. אבל ילד רגיל, שקיבל פעם "פליק" מאבא, ידע שסטה מן הדרך, וזה לא הביא לשנאה כלפי ההורים.
בדורנו ההכאה היא ודאי דבר משפיל ופחות תועלתי, ובוודאי מעל גיל שש, כשהילד כבר מבין והפגיעה גדולה. יש עונשים אחרים המדברים אל הילדים יותר מסטירה או צביטה: לא לצאת לשחק עם החברים, לא לקבל משחק, לא לקבל ממתק. וחשוב שההורה יעשה את שלו מתוך שיקול דעת ותוך העברת המסר לילד: זה לטובתך, עשית כך וכך ומגיע לך על כך עונש. כשזה נובע מאהבה - הדבר מתקבל בהבנה, ובסופו של דבר אנחנו עוד אומרים יישר כוח לאבא שהעמיד אותנו במקום, שחינך אותנו ולא נתן לנו לסטות מן הדרך. וכמו שכתוב: "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" - הוא אלוקיך, וגם כשהוא מייסר, אהבתו אליך גדולה.
השונא, אומר המלבי"ם, מרבה בנשיקות; הוא אינו מייסר ואינו מוכיח, ואדרבה - כשהוא רואה אותך עושה עבירות הוא מנשק אותך כדי שתמשיך.
מסופר על דיבוק שהיה בראדין, שהיה פוגש אנשים ומספר להם את העבירות שעשו. היה רואה אדם ברחוב, מחבק ומנשק אותו ואומר: אני אוהב אותך, אתמול עשית כך וכך, נכון? - ומזכיר לו את עוונותיו. אנשים היו בורחים ממנו כמו מאש. ומה היה קורה? מרוב הביזיונות והבושה היה אותו אדם מתחיל להרהר הרהור תשובה, ומיד הדיבוק היה מתרחק ממנו: למה אתה מהרהר בתשובה? מה, אתה חוזר בתשובה עכשיו? נשמה פגומה כל כך ורעה במעשיה, שכשהייתה רואה רשע - מצא מין את מינו וניעור, וכשראתה מי שמתקרב לצדקות - התרחקה. ראו עד כמה היה הדיבוק מסוגל לחוש שהלה מהרהר תשובה, ובעקבות זה לברוח ממנו. כך הוא השונא: מנשק אותך כשאתה עושה עבירות. והאוהב הוא זה שמתקן אותך כשאתה סוטה מן הדרך.
וכך אמר רבי עקיבא: מעיד אני עליי שמים וארץ, שכמה וכמה פעמים קבל עליי פלוני לפני רבו וייסרני - ובכל פעם הייתי מוסיף בו אהבה על אהבתי. כשמישהו בא להתלונן עלינו, גם כשהדבר לטובה, מתעוררת אצלנו איזו שנאה כלפיו: למה עשה לי את זה? למה הלך להתלונן? ואצל רבי עקיבא זה הפוך: האדם הזה תיקן אותי, ואם תיקן אותי - הוספתי אהבה על אהבתי. כך הוא אדם שמבקש שלמות: כשמישהו בא לתקן אותו, הוא שמח בזה.
כבר דיברנו על כך בעבר: אם אדם יאמר לך "אדוני, החליפה שלך מלוכלכת מאחור" - האם תשיב לו "ומה אתה חושב, עצמך נקי? הכול אצלך בסדר? אל תחפש פגמים אצל אחרים, תסתכל קודם על עצמך"? מעולם לא שמענו תגובה כזאת. אדרבה: תודה רבה לך, תזכה למצוות, ומיד מוריד את החליפה, מנקה, ומבקש מגבון.
ומדוע כשמישהו מוצא אצלנו פגם בנפש התגובה היא אנטגוניזם והתנגדות וחוסר רצון לקבל, גם אם לא אמרנו זאת במפורש? מפני שלכלוך בחליפה הוא חיצוני - החליפה התלכלכה, קורה, אין זה פגם בי. אבל כשבא אדם ואומר: המידות שלך פגומות, ההתנהגות שלך לא ראויה - הוא מצא חיסרון באישיות שלי, אני המקולקל, אני הפגום. זו פגיעה שקשה לאדם להבליג עליה, ולכן הוא מיד מנסה למצוא חסרונות במוכיח: מה, אתה מושלם? אצלך הכול בסדר?
אבל מי שבאמת רוצה לנקות את נפשו לא פחות משהוא רוצה לנקות את חליפתו, יאמר: תודה רבה לך, יישר כוח שהעמדת אותי בקרן אורה ועל דרך האמת, כי מה שאמרת היא נקודה שעליי לעבוד עליה ולתקנה. זהו רבי עקיבא, שמסוגל להודות כך משום שהיה מבקש האמת.
שני הפסוקים הללו מלמדים אותנו כיצד להסתכל על תוכחה ועל ייסורים. "טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" - התוכחה הגלויה, אף שאינה נעימה, מתקנת ומועילה, והיא סימן לאהבה: ככל שהאדם קרוב ואוהב יותר, כך הוא מוכיח יותר, וכך גם הקדוש ברוך הוא נוהג עם הצדיקים ואינו נושא להם פנים. ו"נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" - פצעי האוהב אינם פוגמים באהבה אלא מעידים עליה, בין באב המחנך את בנו, בין במי שמציל את קרובו מנזק גדול יותר, ובין ביצר הטוב המגביל אותנו לטובתנו; ואילו נשיקות השונא, כנשיקות היצר הרע, אינן אלא מלכודת. מי שמבקש את האמת יקבל את התוכחה כשם שהוא מקבל בשמחה הערה על כתם בבגדו, ויוסיף בה אהבה על אהבתו.