בפרק כז שלפנינו אנו עומדים על שני פסוקים שכל אחד מהם הוא עולם שלם בעבודת האדם: פסוק ז - סוד התיאבון, מדוע נפש שבעה מואסת אפילו בדבש ונפש רעבה מוצאת מתיקות בכל דבר מר; ופסוק ח - קושי הנדידה מן המקום, מן הצד המעשי ועד הצד הנפשי העמוק ביותר. שני הפסוקים יחד מלמדים אותנו על טבע האדם: כיצד ההרגל והשובע מקהים את הטעם, וכיצד הנפש תמיד משתוקקת לחזור אל מקומה.
נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק׃ (ז)
רבנו יונה מביא את הפסוק הזה על דברי התנא "ואוהביו שותה בצמא את דבריהם". מי ששבע מדברי תורה, אין הוא חפץ בהם. גם אם תאמר לו: בוא ושמע חידוש נפלא, בוא ותראה מרגליות, בוא וטעם מתוק מדבש - נפשו תבוס בהם, כלומר מואסת בהם. רש"י מוסיף: גם הטעמים המתיישבים על הלב, שאתה מראה לו כמה הדברים נפלאים וכמה הם מתאימים להיגיון - גם אלה אינם חשובים בעיניו.
לעומת זאת נפש רעבה - מי שרעב לדברי תורה - גם אם אומרים לו דברים שאין בהם טעם מובן, והוא אינו מבין אותם לאשורם, הוא שמח בהם. מדוע? כי הוא יודע שזה יצא מפי השם, זו קבלה שרבו מסר לו. שאל אותו: תוכל להסביר לי בזה סברה? יאמר לך: אינני יודע בזה סברה. למה "קבוע כמחצה על מחצה דמי"? מי יכול להסביר בזה סברה? אין לזה היגיון - ועם כל זה זו הלכה, והוא שמח בה, כיוון שיצאה מפי השם.
ומהו "כל מר מתוק"? רש"י מפרש: גם דברים שבאים לו במרירות וביגיעה. יש דברים שבאים לאדם בקלות - שמע רעיון, משהו קליל; ויש דברים ששבר עליהם את הראש, התאמץ ויגע כדי להבינם. מי שנפשו רעבה, אפילו הדבר שבא לו במרירות - מתוק לו ונעים לו. מכאן שכל טעמם של דברי תורה תלוי באופן שבו באת אליהם: בתיאבון או בלי תיאבון.
הגר"א מביא גמרא בסנהדרין בדף ק': אדם שמגישים לו לחם והוא אומר "במאי איכול לחמא" - עם מה יש לי לאכול את הדבר הזה - "לחמא סב מיניה", קח ממנו את הלחם. ומפרש רש"י: בידוע שאינו רעב, וכך הלחם מידו, שאילו היה רעב היה אוכל. מדוע? כי לנפש רעבה כל מר מתוק, והיא אינה מחפשת דווקא דברים מעודנים וממרחים מיוחדים - תביא מה שתביא, הכול ערב לה.
את הדברים הללו כדאי להעביר לילדינו. ילד מסוגל לפתוח את המקרר, לראות ארבעה מדפים עמוסים, ולומר: אין מה לאכול. יש שמנת, יש אשל, יש לבן, יש גבינה, יש מרגרינה, חמאה, טחינה, חומוס, סלט חצילים, שוקולד, חלבה - הכול יש בכל בית סטנדרטי - ובכל זאת "אין מה לאכול", מפני שהוא החליט שהוא צריך דווקא פוקצ'ה. וידוע שדברים שאין נאכלים בבית נאכלים בעבודה ובישיבה. חבילת ביסקוויטים ששכבה בבית שבועיים ואף אחד לא הביט לכיוונה, בעבודה פתאום היא מדברת אליך, וגם אל שאר העובדים, בשפה שאינה משתמעת לשני פנים. הבחור שהלך לישיבה - כל מה שזז שם נאכל. מי שגדל בישיבה שוב אינו בררן בענייני אוכל, הוא מסוגל לאכול הכול, וזה חלק מהתרגול לחיים שפותר אחר כך בעיות שלום בית. מי שרעב באמת אוכל הכול; הבררן הוא מי שאינו רעב, אלא כדברי אותו אדם שהגדיר לי: "אני רק רוצה לסגור פינה" - נשארה לו פינה שלא נסגרה, נישה שצריך למלא.
אומר הגר"א: כך גם באדם שאינו חפץ בהגיון התורה ואינו רוצה להגות בה - הוא אינו טועם את מתיקותה, אינו מרגיש את הסוכר ואת הדבש של התורה הקדושה. אבל מי שנפשו רעבה ומתאווה לדברי תורה, כל מר מתוק לו. גם סוגיה קשה, גם עניינים המצריכים אותו מאמץ - מתוקים לו, נעימים וטעימים לו, ובזה הוא משיג את מתיקותה של התורה הקדושה.
בעל חובות הלבבות כותב שאהבת הגשמיות והעולם הזה ועניני הרוחניות שתי צרות הן זו לזו: אם אתה מרצה את זו, בהכרח תחסר מן האחרת, ואם תרצה את האחרת - תחסר מזו. לעולם יהיו כצרות המתנגדות זו לזו. אי אפשר שיהיו לאדם גם כל תאוות העולם הזה וגם תורה, זה אינו הולך יחד. ולכן "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".
אמר פעם אחד מגדולי ישראל: אדם רוצה בלילה אחד ללמוד את כל התורה כולה, וגם להספיק לישון באותו לילה. את כל התורה הוא רוצה, ובלבד שיישאר לו גם קצת זמן לישון. כלומר, האדם בשום אופן אינו מוכן לוותר על ההנאות שלו, על התאוות שלו ועל ההרגלים שלו. אבל כשאדם ממלא תאוות נפשו - נפש שבעה תבוס נופת, היא מואסת בנופת של התורה. ומי שאינו ממלא תאוותו, מי שמסגף עצמו, וכך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' - אצלו כל מרירות התורה, כל סוגיה קשה וכל עניין המצריך מאמץ, מתוק לו ונעים לו.
המגיד מדובנא הביא על כך משל נפלא. עני מרוד היה, שכל ימיו חי מן היד לפה ובקושי אכל. יום אחד בישר לו אחיו העשיר שבנו בא בברית האירוסין, ובתאריך פלוני תהיה החתונה. איזו שמחה! בזמנם העניים היו מחכים לחתונה בכיליון עיניים, כי זו הייתה ההזדמנות היחידה לאכול מנת עוף, מנת בשר, משהו חם, ובוודאי אצל הגביר, ששם ייעשה הדבר כמו שצריך.
היה מקובל שהגביר שולח כרכרה שתאסוף את המוזמנים לפי שמות ולפי רשימה. העני שלנו התכונן לחתונה יומיים קודם: צמצם במאכלו, שהרי "דלי עול ירקא, ליעול בישרא" - חבל שייכנס ירק במקום שאפשר להכניס בו בשר. באותו יום כבר צם ממש, שהרי בערב יש חתונה. והנה בערב הוא מסתכל דרך התריס ורואה את הכרכרה מגיעה ומעלה את השכנים מימין, חוזרת ומעלה את השכנים משמאל, וממשיכה אל החצרות הבאות - ועליו דילגו. הבין שכנראה אינו מופיע ברשימות, שאם לא כן מדוע לא באו לאספו. ואמר בלבו: אולי אחי מתבייש בי מפני שאני עני. אמר לאשתו: תגישי משהו לאכול. ומה היה לו? פת קיבר ובצלים ושומים, וישב ומילא כרסו במה שיש, לאחר יומיים שלא אכל.
חצי שעה לאחר מכן - דפיקות בדלת: אחיך ביקש להזמין אותך לחתונה שהוא עורך היום. תודה רבה, עכשיו אתם באים... הוא מגיע לחתונה, ושם מגישים מעדנים שלא ראתה עין, דברים מיוחדים ביותר. הגישו מרק מוקרם, בלתי רגיל. והוא כבר אכל, הוא שבע, אבל מגישים - איך לא יאכל? לוקח וטועם, והחום מתערב עם הבצלים שבבטנו, והרגיש בחילה וגועל נפש. מה זו הסעודה המיוחדת שלכם? אומרים לו: חביבי, ממה אכלת קודם? מה אכלת שזה מגעיל אותך?
אומרים בעלי המוסר: אם אתה רואה שהתורה המתוקה אינה מדברת אליך, שמעדניה אינם מושכים אותך ואינם משדרים אליך - תחשוב מה אכלת קודם. תחשוב באיזה בצלים ופת קיבר האבסת את עצמך, ולכן כשמגישים לך מאכלים מעודנים אינך מסוגל לקבלם, והקיבה פולטת אותם. זהו "נפש שבעה תבוס נופת": אם היא שבעה בתאוות ובענייני גשמיות, היא מואסת בתורה. אבל נפש רעבה, מי שמסגף עצמו מן התאוות - אדרבה, יש לו את מתיקות התורה.
המלבי"ם מבאר כאן דבר אמיתי מאוד: הערב והבלתי ערב אינם תלויים במהות המאכל, אלא בתכונת האיש. מי שיש לו מעדנים - יקוצו בעיניו מהרגילו בם. הוא התרגל אליהם וכבר קץ בהם, ואינו מסוגל להביט בהם; תביא לו דבר פשוט - יאכלנו בתיאבון. ומי שאין לו - ימצא ערבות בכל דבר, כל דבר ערב וטעים לו. ובזה, אומר המלבי"ם, יש תוכחה לאלה שמבקשים מעדנים ורצים אחריהם, שהרי לאחר שישיגו אותם לא ייהנו מהם כלל. ואדרבה, תענוג יהיה לו אם הדבר יימנע ממנו, והרש ימצא יותר עונג מן העשיר.
וכמה הדברים נכונים. שכנה פנתה פעם לאמי ואמרה: איני יודעת מה לעשות עם הילד שלי, חולה פלאפל. בוקר, צהריים וערב - אמא, תעשי פלאפל. מכינה לו עוף, מכינה לו בשר, קציצות מטוגנות עם חומוס - לא, רוצה פלאפל. אמרה לה אמי: תגמלי אותו. שאלה: איך? אמרה: תעשי לו בוקר, צהריים וערב פלאפל. אחרי ארבעה־חמישה ימים התחילו לצאת לו כדורים מהאוזניים: די, אמא, לא רוצה פלאפל.
וכך גם אצלנו בישיבה. הטבח היה צריך להכין ארוחות, ולהכין חביתות זה מסובך - לבדוק ביצים, לשפוך, לטגן. אז היה לוקח חמישים ביצים, מאה ביצים, שם בפח של זיתים, מרתיח על הגז - ארוחת ערב ביצים קשות, ארוחת בוקר ביצים קשות. אחר כך במשך כמה שנים לא הייתי מסוגל להביט על ביצה קשה. אותו דבר בפסטה: זורקים שקית לסיר עם מים ויש ארוחה, ולמה להתאמץ ולגוון? וגם תקופה אחר כך לא הייתי מסוגל להביט על כל סוגי הפסטות. וכן היו מביאים חלבות מצופות באריזות אישיות; בהתחלה התלהבו, ואחר כך מה שהיו מוציאים - היו מחזירים, כי לאף אחד זה לא דיבר יותר. חלבה היא דבר טעים; השאלה היא במינון.
וכבר דיברנו על כך שהתורה הקדושה אינה מגבילה את האדם ואינה אומרת לו אל תיהנה. התורה אומרת: אני אלמד אותך את אומנות ההנאה, אני אלמד אותך איך נהנים. אתה רוצה ליהנות מחלבה? אכול אותה פעם בשבועיים או פעם בשבוע. אתה רוצה שהילד ייהנה מסוכרייה? תן לו סוכרייה פעם בשבוע והוא ייהנה ממנה. אם תיתן לו כל יום - למחרת כבר אין הסוכריות מעניינות אותו, ואחרי שבועיים הוא רוצה שאבא יקנה לו מגנום, כי סוכריות קטן עליו. טעות היא לחשוב שתשפיע על הילד ותאשר אותו בכך שתיתן לו הרבה; ההפך הוא הנכון. תן לו במינונים ובהקצבות, ואז באמת ייהנה ויהיה לו טעם בכל דבר שתיתן לו. ילד שאוכל כל יום ארטיק קרח - יש במקרר והוא אינו מעניין אותו. אבל אם כל יום נותנים לו איגלו ופעם אחת קיבל ארטיק קרח, תראה את עיניו בורקות; הוא אינו מחפש טילון ואינו מחפש דברים גרנדיוזיים, גם בארטיק קרח עשית אותו מבסוט.
מכאן המציאות שאנשים מואסים מהר מאוד במה שיש בעולם. מה שפעם אדם היה מגיע אליו בגיל מבוגר - היום ילד בן חמש עשרה הספיק לראות הכול ולטעום הכול. ואחר כך אתה תמה מדוע מגיעים להתאבדויות. אותו מארגן של הביטלס, שהיה מיליונר רק מן ההופעות שלהם, התאבד והשאיר מכתב, ובו כתב: היה לי הכול ולא היה לי כלום. ברגע שיש לך הכול - זה כבר אינו טעים ואינו מדבר אליך. מה אתה יכול לחדש לי? איזו נקודה בגלובוס שלא הייתי בה? איזה מאכל שלא טעמתי? איזו תאווה שלא מיצאתי? וממילא האדם מואס בכל.
דיברנו על כך פעם באריכות: מדוע היום כל המשוגעים יוצאים מן הארון? וכי פעם לא היו ארונות? אלא שפעם לא הייתה לאדם נגישות כה גדולה לכל התאוות שבעולם, והוא היה מתרצה בתאוות סטנדרטיות. אבל היום, כיוון שהכול נגיש, מהר מאוד זה אינו מדבר אליו והוא מחפש ריגושים אחרים. כמו המסומם שאינו מוצא טעם בסמים קלים, ורק בסמים קשים מתחיל להרגיש משהו - עד שהוא מת ממנת יתר. כך בכל התאוות: הרודף אחר התאוות גורם נזק לעצמו, שכן סף הרגישות שלו מדרדר, ובסוף אינו נהנה ואינו חש טעם בדבר שאדם רגיל היה אמור לחוש בטעמו.
ולכן, אומר המלבי"ם, דע לך שדווקא נפש שבעה תבוס נופת: דווקא מי שמשביע את עצמו וחושב שהוא המאושר ושיש לו הכול - הוא זה שמואס בנופת. אבל נפש רעבה כל מר מתוק, ומי שמרעיב את עצמו נהנה באמת מכל דבר.
ומדוע אמרה תורה שתהיה הנידה שבעה? אומרים חז"ל, שבפועל זה שבועיים, כדי שתהא חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה. וזהו בדיוק הרעיון שלפנינו: כאשר אדם ממלא רצונו ותאוותו, ואפילו בהיתר, הוא מואס בזה; ואם אומרים לו: לא אדוני, קח הפסקה - אחרי ההפסקה יש לו טעם לחזור לאותו עניין.
אגב, זו גם עצה בנוגע לילדים. הילדים מואסים מהר מאוד בכל משחק וצעצוע שתקנה להם; שיחק בו יומיים ואיבד את הטעם, וכבר הוא חושב על הדבר הבא, על משהו משודרג, כי מה שיש לו כבר אינו מדבר אליו. העצה היא לקחת את הצעצועים ולגנוז אותם לחודש או חודשיים. אחר כך תוציא אותם שוב, ופתאום תראה את הילד מתעסק בהם ומשחק, מרכיב את הרכבת ומכניס בה בטריות. מה קרה, הרי נמאס לך? אכן נמאס, אבל ברגע שלקחת לו את זה לתקופה והחזרת - זה שוב מעורר עניין. כך גם נפש שבעה תבוס נופת: אל תחשוב שבריבוי התאווה תטעם טעם טוב יותר, ההפך הוא הנכון, כי נפש רעבה כל מר מתוק.
כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ׃ (ח)
הגר"א מבאר בלשון נופל על לשון: הציפור הנודדת מקינה - מקוננת מאוד על כך שהיא נעה ונדה. כך גם האיש, כאשר הוא נודד ממקומו יש לו בכך צער והוא מקונן על זה, ועוגמת נפש היא לו להיות נודד ממקומו.
ומוסיף הגר"א שיש הבדל בין "קינה" ובין "מקומו": קן הוא מקום עראי, שבו הציפור מקננת לשעה, ו"מקומו" הוא המקום הקבוע לאדם. ומהו הנמשל? אומרים חז"ל: אדם שמתפלל תמיד ופעם אחת לא התפלל, דומה בעיניו כאילו לא התפלל מעולם. כשהוא חוזר להתפלל הדבר כחדש אצלו. וכך גם איש הלומד תורה תמיד, ופעם אחת לא למד - הוא מבולבל ונודד, הדברים אינם מיושבים לו, וההפסקה ברציפות יוצרת אצלו חיץ שמקשה עליו לחזור לעניין.
ולכן שים לב ללשון: אצל תפילה נאמר ציפור הנודדת מקינה, שהקן הוא מקום עראי - שכן התפילה היא עראי ביחס לתורה, והיא רק בפרקים מזומנים מן היום. ואצל תורה נאמר איש נודד ממקומו, שהמקום הקבוע של האדם הוא התורה, שהיא רוב הזמן. גם רש"י לומד ש"איש נודד ממקומו" הוא תלמיד חכם הנודד מן הלימוד ומלחזור על גרסתו: כמו שלציפור קשה כשהיא נודדת מקינה, כך לאיש קשה כשאינו חוזר תדיר על גרסתו, ואז תלמודו קשה עליו.
הרלב"ג מבאר את המשל באופן אחר: הציפור אינה נודדת מקינה אלא מחמת הכרח גמור, שאינה יכולה להישאר שם - קור גדול או חום גדול. כך ראוי לאיש שלא יהיה נודד ממקומו אלא מסיבה מכרחת; רק אם יש דבר הכרחי ביותר יעזוב את מקומו, ובלא זה לא יעזוב. וכך ראינו אצל אברהם ויצחק, שכאשר עקרו ממקומם היה זה בעקבות רעב, ובאופן רגיל לא היו עוקרים ממקומם.
והסבר נוסף שם: כמו שהציפור הנודדת מקינה מגיעה למקום חדש וצריכה לבנות את הקן מחדש, שעד עתה היה לה קן וכעת אין - כך אדם הנודד ממקומו יחסר לו כל, ובכל המובנים. אדם שעובר למקום חדש צריך להתחיל לבנות את עצמו מן המסד ועד הטפחות: קודם כל בית, אחר כך גנים לילדים ובתי ספר למבוגרים יותר, לחפש הסעות מכל מקום לכל מקום, למצוא עבודה לו ולאשתו, בית כנסת, שיעורי תורה. והדבר החשוב ביותר - לקנות לו שם. במקום שבו היה קודם היה אדם מוכר בקהילה, ידעו אותו והכירו אותו, והיה לו שם וחשיבות. וכידוע, הדרך ממעטת את השם, כדברי רש"י, ולכן היה צריך הקדוש ברוך הוא לומר לאברהם אבינו "ואגדלה שמך". נמצא שכאשר אדם נודד ממקומו יחסר לו כל, וזה מתקשר לדברי הרלב"ג שלא ידוד אדם ממקומו אלא לסיבת הכרח.
הגמרא אומרת שלאיש העקירה ממקומו קשה הרבה יותר מאשר לאישה - "הנני מטלטלך טלטלה גבר", ומפרשת הגמרא שטלטול של איש קשה יותר מטלטול של אישה. אישה שמגיעה למקום חדש, בתוך עשר דקות יש לה שלוש שכנות, היא מכירה אותן וכבר החליפה איתן מתכונים. אבל איש - עד שהוא מכיר את שכניו כלל, לוקח לו שנים. וכן בקניית השפה: יש עולים שאחרי עשר שנים בארץ מדברים עדיין כעולה חדש, ואילו לנשים בדיבור לא הייתה מעולם בעיה, והן מתאקלמות מהר. האיש הוא מקובע הרבה יותר במקומותיו, בשיעורי התורה שלו, בבית הכנסת שלו, במכריו, בשפתו ובציבור שאיתו הוא מתרועע, וקשה לו מאוד לעשות שינויים. לכן אומר הרלב"ג: אם אין לך הכרח, אל תעשה שינויים.
ובפרט ידוע הדבר אצל זקנים. תשמעו הרבה סיפורים על אנשים מבוגרים שעקרו אותם ממקומם - כאילן זקן שתנסה לעקרו ממקומו ולנטעו במקום אחר, שאינו צומח. "הבאנו את ההורים לידנו", ואחרי כמה חודשים אתה רואה את התוצאה, השם ישמור. אני מכיר כמה סיפורים כאלה. יהודי שגר ביפו, ירא שמים, ושם היה לו בית כנסת והיה לו הכול. אבל יפו לאט לאט הלכה והשתנתה, אתרע מזלו, וכבר היה קשה לו לגור בבניין שגר בו: לרדת במדרגות לא היה פשוט, וקולות מוזיקה צורמנית וכל השאר, ולא היה זה מקום שקל לגור בו. עקר והגיע למקום אחר, ולא לקח זמן רב והאדם, השם ישמור. צריך לחשוב פעמים רבות לפני שעושים שינויים מפליגים עם אנשים מבוגרים, כי קשה לנטוע אותם במקום חדש. זהו "כציפור נודדת מן קינה כן איש נודד ממקומו": יש קושי לאדם לנדוד ממקומו, ולכן לא ימהר לעשות כן בלי שיחשוב היטב על כל ההיבטים.
המלבי"ם פותח בכך שהאדם משותף בטבעו עם יתר בעלי החיים. כבר דיברנו על כך בעבר: יש בו טבעים של אריה ולפעמים של נחש, של צבי ולפעמים של צב, של כריש ולפעמים של שפן. כל הטבעים נמצאים באדם, ואם אינו עובד על עצמו כראוי הוא גן חיות שלם, ספארי שלם, והאדם צריך לשנות את טבעיו ולתקנם. ומכל מקום, מכל בעלי החיים יש באדם חלק מסוים, וגם בנקודה זו יש לו נקודת השקה אל בעלי החיים.
הציפור דרכה לנוד, וכשהיא נודדת מקינה - בסוף תחזור אליה. זה דבר פלאי מאוד, שעד היום הוא מוקשה לחוקרים: כיצד הציפורים יודעות לנווט מרחקים של מאות קילומטרים מעל ימים, ולחזור בצורה מדהימה לאותה נקודה שממנה יצאו. והיום יודעים זאת על פי טבעות שמסמנים בהן את העופות, וכמה מהם חזרו וכיצד. "כציפור נודדת מן קינה" - כמו שהציפור תמיד תבקש לשוב אל אותו הקן, כך גם איש, טבעו לשוב אל מקומו.
ומהו "טבעו לשוב אל מקומו"? אם תאמר על הצד הפיזי, אין זה נכון, שהרי כשאדם עוקר דירה, בדרך כלל למקום שלהבנתו טוב יותר, אינו חוזר למקומו הקודם. אלא אומר המלבי"ם שמדובר כאן על הנפש. הנפש נודדת מקינה - והקן שלה הוא העולמות העליונים; ומקומה הוא הרוחניות, תחת כיסא הכבוד. לעולם תהיה לנפש שאיפה ורצון לחזור ולהתאחד עם הקדוש ברוך הוא, להיות צרורה בצרור החיים. קרבת אלוקים, הרצון להתחבר אל האין סוף ברוך הוא - זה תמיד מקנן בתוכו, וכציפור הנודדת מקינה כך האיש חש תמיד שהוא נודד ממקומו.
והסברנו בעבר שזו גם הסיבה שאנשים רבים הולכים לחפש את עצמם בכל מיני מקומות, בהודו ובגואה ובעוד כל מיני מקומות. מה קרה? יש בתוכו משהו מפעם, הנפש מקשקשת בתוכו. ומדוע? כי אינה נוחה לה איפה שאתה מביא אותה ואיפה שאתה שם אותה. הנפש כל הזמן שואפת לרוחניות, היא הייתה רגילה לאוויר פסגות, ואתה מביא לה לחם שעורים - והיא אינה אוכלת את זה, אינה מתחברת לזה. ומתי יש לאדם מנוחה? כאשר הוא מתעלה ברוחניות, כאשר הוא עובד את השם - אז הנפש מגיעה לרגיעה שלה ומקבלת את מזונה. אבל אם לא, היא תמיד מרגישה: אני הייתי בעולמות עליונים, הייתי תחת כיסא הכבוד, ועכשיו לאן הורידו אותי, לאיזה שפל הביאו אותי? לכן לעולם יחוש האיש את עצמו כנודד ממקומו, עד אשר נפשו תגיע אל שלמותה ואל מקומה העליון.
שני הפסוקים שלמדנו מלמדים יסוד אחד: טעמם של דברים אינו תלוי בדברים עצמם אלא בנפש הטועמת אותם. נפש שבעה מואסת אפילו בנופת - מי שמילא את עצמו בתאוות ובמעדנים איבד את היכולת ליהנות, ואפילו מתיקות התורה אינה מדברת אליו; ונפש רעבה, שסייגה עצמה והרעיבה עצמה, מוצאת מתיקות גם בסוגיה קשה ובעמל מר. מכאן הדרך החינוכית: מינון והקצבה, ולא שפע שמקהה את החושים. ומן הפסוק השני למדנו את קושי הנדידה: מי שנודד ממקומו מקונן, מאבד את קביעותו ואת שמו, ולכן לא יעקור אלא מהכרח, ובפרט באנשים מבוגרים. ובעומק - כל אדם הוא נודד ממקומו, שנפשו נעקרה מתחת כיסא הכבוד, ורק בעליה ברוחניות ובעבודת השם היא מוצאת מנוחה וחוזרת אל קִנה.