בפרק כ"ה אנו עומדים על שני פסוקים מרכזיים: "נשיאים ורוח וגשם אין" ו"באורך אפיים יפותה קצין". שניהם פסוקים שגורים בפי כל, ודווקא משום כך כדאי לעצור וללמוד אותם לעומקם. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, האבן עזרא, רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם. אעיר מראש: מפרק כ"ה ואילך אין בידינו פירוש של רבנו יונה על ספר משלי, ומה שמובא בשמו הוא ליקוטים מתוך דבריו בספר שערי תשובה.
נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר׃ (יד)
רש"י מבאר שהפסוק מדבר בתוחלת שווא, כלומר בציפייה שנכזבה: ציפית, קיווית, חיכית - וזה לא הגיע. המשל הוא מן הטבע: מתקשרים עבים, יש עננות, אתה רואה שהעננים מלאים גשם, כבר צופים גשמים וממטרים, והחקלאי בטוח שסוף סוף השדה יקבל מים. למחרת בבוקר אתה קם ומגלים לך שהגשם ירד במקום אחר. "נשיאים" הם העננים, "ורוח" - באה הרוח ונשאה אותם, "וגשם אין" - בסופו של דבר לא ירד כלום.
כך בדיוק, אומר שלמה המלך, "איש מתהלל במתת שקר". אדם מתהלל ואומר: אני אתן, אני אעזור לך, כמה אתה צריך? בוא אליי. ואחר כך מחפשים אותו ולא מוצאים - לא זמין, לא נמצא, דלת נעולה. הוא התהלל במתנה שכולה שקר, ובסוף לא נתן מאומה. מה גרם? בדיוק מה שגרמו העננים לחקלאי שציפה לגשם. הרבה דיבורים, הרבה רעש - וגשם אין.
על זה נאמר "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה". ודווקא ממי שאומר לך "אין לי, אני לא יודע", בסוף אתה מקבל. אנשים פשוטים, שאינם מיליונרים, הם המחזיקים את עולם התורה. אבל זה שאומר "אני אתן, אני אביא, אני אעניק, תסמוך עליי" - הרבה דיבורים, ובתכלס לא יוצא מזה כלום.
ושימו לב לכלל: ככל שאדם פטפטן יותר, כך הוא עושה פחות. זו מציאות. כשאתה שומע אדם שמכריז "אנחנו נביא, אנחנו נעשה, אנחנו לא נסכים" - דע שלא יצא מזה הרבה. כך אנו רואים אצל מנהיגים ופוליטיקאים המכריזים הכרזות גדולות, ובסוף אין מעש. מי שעושה, דווקא הוא זה ששותק: הוא איש מעשה - בא, עשה, נתן, הניח. לכן כשאדם פותח ב"תזכיר לי, אני אביא לך" - עזוב. כשתביא, נדבר. אל תגיד לי מה תביא, תביא.
יתרה מזו: כפי שנראה בדברי האבן עזרא, לפעמים עצם האמירה היא זו שמקלקלת. "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה" - עצם זה שאדם מכריז "אני אעשה, אני אביא" גורם קטרוג, והדבר אינו יוצא לפועל. לכן כמה שפחות דיבורים: אל תהיה מתהלל במתת שקר, בוא ועשה. כך לא יהיו מניעות ולא תהיינה הפרעות.
האבן עזרא מבאר שהעננים נקראים "נשיאים" מפני שהם נישאים מקצה הארץ, שהרוח נושאת אותם. ובדרך צחות אפשר לומר: גם ה"נשיאים" שלנו - ראשי ממשלה ונשיאים בעולם - נקראים כך משום שהם כמו רוח, אוהבים לדבר. על סמך מה נבחרים? על סמך הבטחות: אנחנו נשנה, אנחנו נעשה, מחר יהיה כאן גן עדן, רק תבחרו בי. זהו ממש "איש מתהלל במתת שקר".
אבל חז"ל דרשו את הפסוק על נשיאים ממש - נשיאי ישראל, נשיאי השבטים בנדבת המשכן. הם אמרו: עם ישראל יתנדבו מה שיתנדבו, ומה שיחסר אנחנו נשלים. ומה היה בסוף? "והמלאכה היתה דיים והותר" - לא היה צורך בהם כלל. נבנה משכן, והם לא נתנו פרוטה. אמרו: טוב, אנחנו נביא את אבני השוהם. ומאין היו להם אבני שוהם במדבר, וכי יש שם מחצבים? אלא שהעננים הביאו להם את אבני השוהם והניחו אותם על פתחי אוהליהם; הם קמו בבוקר, לקחו את האבנים, ונותרה להם רק מלאכת ההובלה - והיא נקראה על שמם. הרי לך שוב "נשיאים ורוח".
הנשיאים נתבעו על שהייתה בהם עצלות: היה עליהם לומר "אנחנו ראשונים ניתן, ומה יהיה אחר כך ה' יודע". ומכיוון שלא עשו כן, הוצרכו שמישהו אחר יביא להם את האבנים עד פתח ביתם, והם רק יובילו, בלי לתת משלהם. על כן במקום "והנשיאים הביאו" נכתב שמם חסר יו"ד - שחסרון האות מורה על פגם ועל חיסרון.
רבנו יונה בשערי תשובה מונה את החלק השישי: "המבטיח את חברו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מילתו". הבטחת ואמרת - וכלום, ומלכתחילה לא התכוונת לקיים. והרי היה מי שאמר בשעתו, כששאלוהו "הרי הבטחת": נכון, הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים. ואחר אמר למי שהזכיר לו את ההסכם החתום: תעשה מזה תמונה על הקיר. וכידוע, לפני הבחירות הקירות צועקים אליך - אצבע פלוני, אצבע אלמוני, כל הקירות מלאים מודעות; ואחרי הבחירות אתה צועק לקירות, כי אין עם מי לדבר. זהו "נשיאים ורוח וגשם אין".
וטעמו של דבר, כלשון רבנו יונה: אחרי שאמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זו דרך שקר, והוא כאדם שעבר ברית. הרי הוא לא אמר "אם אוכל", "אם יסתדר לי", אלא "אני אתן לך". ונאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא יימצא בפיהם לשון תרמית".
ועוד כותב רבנו יונה: מי שמתפאר לפני רבים לתת מתנה לאדם, הרי הוא כמתהלל בנדיבותו, וזה כמו הבטחה, ואין זה נכון שישוב מדבריו לאחר שהתכבד והתהלל בדבר. קיבלת שם ותהילה על נדיבותך - ועכשיו אינך נותן? את הכבוד קיבלת ואת הכסף אינך משלם?
כבר דיברנו על התרמות ציבוריות מן הסוג הזה. מעלים אדם מכובד, מנכ"ל של חברה, מנהל של מוסד, לוחצים עליו קצת - "אתה יכול יותר, המצב כזה וכזה" - ומוציאים ממנו התחייבות על עשרת אלפים שקלים. הוא קיבל את הכבוד שלו, קיבל את הפרסום, מחאו לו כפיים, אמרו כמה הוא נדיב וכמה הוא עוזר. ואחר כך - לך תחפש אותו. ומי בכלל יודע שלא נתן? אף אחד. את הרייטינג שלו כבר עשה. וכלל ידוע בפי כל פוליטיקאי מתחיל: חשוב יותר מה שאתה אומר ממה שאתה עושה; אם אמרת ולא עשית - עשית, ואם עשית ולא אמרת ולא פרסמת - לא עשית. הוא את הפרסום כבר קיבל, אז בשביל מה לתרום? על זה נאמר "איש מתהלל במתת שקר".
ומכאן מביא רבנו יונה את הפסוק שלנו: כשם שמצטערים בני אדם לאחר שבאו סימני הגשם והגשם לא בא, כך במתהלל במתת שקר. עצם ההתהללות היא סימן שהדבר עומד להתקיים - "הרי הוא אמר, ולפני כולם, ודאי יקיים" - וכשלא בא, הצטער האיש שהובטח לו על המתנה, כי הוכזבה תוחלתו.
הגמרא אומרת שבשביל הפוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים, השמים נעצרים מלהוריד גשם. פוסקים צדקה ברבים, כמו שנהוג היום בהתרמות: זה מתחייב כך וזה מתחייב כך; ובסוף, כשאתה מגיע לגבות, שומע שהעסקים קשים בזמן האחרון, שהיה פיחות, שיש מיתון - ובתכלס נשארו הבטחות באוויר.
שואל הגר"א: היכן כאן מידה כנגד מידה? אדם הבטיח ולא נתן - ומה הקשר לעצירת גשמים? ומבאר: מה שהשמים נותנים לארץ גשם, זו צדקה. שהרי הארץ "לית לה מגרמה כלום". הארץ נמשלה לספירת מלכות, הספירה התחתונה שבספירות, ועליה נאמר שאין לה משלה כלום - היא רק מקבלת ומעבירה הלאה. וכך הארץ: מה שתשים בה, זה מה שתוציא. תשים זרע של עץ רימונים - יצמח עץ רימונים; תשים זרע קוץ ודרדר - יצמחו קוץ ודרדר. אין לה משלה כלום.
נמצא שהשמים עושים צדקה עם הארץ, שהיא ענייה ואין לה משלה כלום. והעננים כביכול עושים פרסום לצדקה הזאת: אוטוטו גשם, ארץ ענייה, אין לך מה לשתות, אנחנו בדרך - תראי אילו עבים שחורים, תכף ירד גשם. ומי מביא את העננים? הרוח.
וזהו הנמשל: כשאדם מבטיח לתת צדקה, במה הוא מבטיח? בפה - ו"רוח ממללא", הפה הוא הרוח. ההבטחה היא כנגד הרוח שאומרת "אני אביא גשם". וכאשר הוא מתהלל בפרהסיה - "ואני אביא, תסמכו עליי" - זה כבר בדוגמת העננים, שכבר נראים באופק ומלאים, שהרי המתהלל מפרסם את עצמו: "תדעו לכם שאני אמרתי שאתן, אני זה שאעזור לו". רוח היא עדיין רק דיבור; עננים הם כבר פרסום של הדבר, ואתה כבר צובר על כך דיבידנדים.
ואחר כך הוא אינו נותן כלום - ולכן גם העננים ימשיכו הלאה ולא ייתנו כלום. הייתה רוח שאמרה "אני אביא", היא אכן הביאה עננים, וזוהי ההתהללות, אוטוטו יורד - ובסוף גשם אין. מידה כנגד מידה ממש.
המלבי"ם מבאר אף הוא באותו כיוון: אדם מבטיח ואינו נותן, כרוח שפיזרה את העננים ואין גשם. אלא שלפי דרכו של הגר"א יש קושי מסוים בסדר המילים: היה לו לומר "רוח ונשיאים", שהרי הרוח קודמת ומביאה את העננים. ואילו לפי המלבי"ם הסדר מדויק: "נשיאים" - כבר יש עננים ונדמה שעומד לרדת גשם; "ורוח" - באה הרוח ודוחה ומושכת את העננים משם; "וגשם אין". נמצא שהרוח כאן אינה הרוח המביאה את העננים אלא הרוח הדוחה אותם.
וכך גם בנמשל, כלשון המלבי"ם: "ועבר עליו רוח ולא נתן, ושיקר בדברו" - כמו "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו", שפירושו שינוי במצב רוחו. היה לו רצון, הלהיבו אותו באותו מעמד, ואחר כך נרגע ועבר עליו רוח אחרת ולא נתן. כך גם העננים: עוברת עליהם רוח ואינם נותנים את גשמם.
בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבׇּר־גָּרֶם׃ (טו)
לפני הביאור, דעו שישנם פסוקים רבים ששגורים בפי הבריות בשיבוש, ואין להוכיח מהם. הנוסח שלפנינו הוא "ולשון רכה תשבר גרם" כפי שהוא כתוב ומנוקד בפנים, וכך מופיע בכל הספרים, ואין מי שמעיר על גרסה אחרת - סימן שזו הגרסה הנכונה, והציבור הוא שטועה.
דוגמה לדבר: יש ששומעים אנשים אומרים "מדרש חזית". אין מדרש כזה - שמו מדרש חזיתא, על שם שהוא פותח בפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב". אדם שמע שיש מדרש כזה, יודע במה הוא עוסק, וקורא לו בלשון המוכרת לו - וכך "פתח חזית" עם המדרש. וכן בפסוק הקודם: הצורה השגורה בפי הבריות שונה מן הקריאה המדויקת שבכתובים. זה פחות משמעותי לעניין התוכן, אבל שנדע שאין להביא ראיה מפי הבריות לדקדוק הנכון, אלא צריך לראות כיצד הדבר כתוב בפנים.
רש"י מפרש ש"קצין" כאן הוא הקדוש ברוך הוא. "קצין" הוא מי שעומד בקצה המחנה, ושני קצוות יש: הקצה של "הנחשלים אחריך", והקצה שבראש המחנה. וכאן הכוונה לעומד בראש - קודשא בריך הוא.
"באורך אפיים יפותה קצין": הקב"ה מאריך אפו ואינו נפרע מיד, וריווח הזמן הזה הוא שנותן לחוטא אפשרות לפתות את בוראו. ובמה מפתים את הקב"ה? בתשובה, במעשים טובים ובתפילה. שאילו לא היה הקב"ה ארך אפיים, ועל כל טעות הייתה מכה יורדת מיד בראש - מתי היינו חוזרים בתשובה? אלא שמפני אריכות האף ניתן לנו פרק זמן, ועלינו לנצלו לשוב בתשובה ולעשות מעשים טובים.
"ולשון רכה תשבר גרם": לשון רכה של תפילה ותחנונים שוברת את קושי הגזירה. "גרם" פירושו עצם, כתרגום "והעליתם את עצמותי מזה" - "ואסיקתון ית גרמיי", וכן "הבלא דגרמי", הבל העצמות. כלומר, אפילו גזירה קשה כעצם - לשון רכה של תפילה ותחנונים מסוגלת לשברה.
האבן עזרא לוקח את הפסוק לכיוון ההפוך, השלילי: מכיוון שהקצין מאריך אפו על זעומיו ואינו נוקם מהם, יפתוהו שונאיו ויוכלו לו, ולשונם הרכה תשבר גרם. במילים פשוטות: אסור לו לקצין להיות אדם שמאריך אפו יתר על המידה ואינו נפרע, שכן על ידי כך שונאיו יפתו אותו ויגברו עליו.
הדוגמה הקלאסית היא גדליה בן אחיקם. אילו היה רואה באויב הפוטנציאלי אדם מסוכן שיש להישמר ממנו, לא היה מגיע למצב שנרצח בידי ישמעאל בן נתניה. אבל מכיוון שהזהירוהו שהלה עומד להרגו, והוא דחה את הדברים בטענת לשון הרע - שאין הוא רוצה לשמוע לשון הרע - ולא כעס על מי שראוי באמת לכעוס עליו, הצליח האויב בחלקת לשונו לעשות רושם כאילו הוא מאנשיו, ובערמה להורגו.
וכך גם במלך: "מלך במשפט יעמיד ארץ". אם המלך יאריך אפו על זעומיו - כל דבר שקורה אינו חשוב, יעבור, הפעם אסלח לך - ולא יינקה מאויביו, סופו ששונאיו יפתוהו ויוכלו לו, שלשונם הרכה תשבר גרם: אפילו מלך קשה כעצם ישברו בפיתויים.
הדברים אמורים גם בנוגע לחינוך ילדים, ובימינו הדבר נצרך מאוד. כפי שמישהו הגדיר, אנשים היום עשויים ממרגרינה. הילד מבקש - "לא". "אבא, למה?" - "לא, בשום אופן איני מסכים". ואז מגיעות דמעה או שתיים, ומיד: "טוב, בסדר". מה עשית בכך? לימדת את הילד שכל דבר שהוא רוצה מאבא, והרבה פעמים בעיקר מאמא, הוא משיג בלחץ: תבכה, תעשה רעש, תשכב על הרצפה, תרקע באמצע הסופר - ואמא תאמר "טוב טוב, קח, רק אל תעשה לי בושות". הילד לומד: אל תסכים, תצעק, בסוף היא תיכנע, כי אינה יכולה לסבול את הבושות.
הורה פיקח נוהג אחרת: בפעם הבאה אינו לוקח עמו את הילד, או שמתרחק ממנו מעט, והילד מבין שההורה נעלם, נבהל והולך אחריו. ולפעמים צריך להרים את הילד ולאחוז בו ביד בצורה פחות נעימה, כדי שיבין שאמצעי הלחץ הזה לא יפעל. אבל אם ההורה הוא "באורך אפיים יפותה קצין" - בכל פעם שצריך לכעוס ולהקפיד הוא מתרצה מהר - הילד לומד לעשות כרצונו, ולומד שהכול עניין של הפעלת הלחץ המתאים, עד שההורים ייכנעו.
הגר"א מבאר: "באורך אפיים יפותה קצין" - כשהקצין מאריך את אפו, ממילא בהמשך הזמן יצליחו לפתותו. ומה יהיה כשהקצין אומנם מאריך אף, אבל הוא אדם קשה כעצם שאינו מתפתה בקלות? אתה יודע שהמשפט עדיין עומד ותלוי אצלו, שהוא עוד עתיד להיפרע ממך, ובעוד חודשיים יתבע אותך או יפעיל נגדך סנקציות. על זה בא חלקו השני של הפסוק: "ולשון רכה תשבר גרם" - גם את האדם הקשה הזה, שאתה יודע שהעונש ממתין לך אצלו, אם תשתמש בלשון רכה תצליח לשבור.
נמצא הכלל בפשטות: בכך שהקצין מאריך אפו, יש לך שהות לפתותו. ואם הוא אדם קשה כעצם שפיתויים אינם עובדים עליו - דע לך שלשון רכה כן תשפיע, שהרי לשון רכה אפילו עצם היא שוברת.
שני הפסוקים שלמדנו מלמדים על כוחו של הפה לטוב ולמוטב. "נשיאים ורוח וגשם אין" - מי שמרבה בהבטחות ובהתהללות ואינו מקיים, מכזיב את תוחלת חברו כעננים שהתקשרו ולא הורידו גשם; ומידה כנגד מידה, בשביל הפוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים נעצרים הגשמים. הדרך הנכונה היא למעט בדיבורים ולעשות בפועל. ומנגד, "באורך אפיים יפותה קצין ולשון רכה תשבר גרם" - אריכות אפיו של הקב"ה היא המתנה שנותנת לנו זמן לשוב בתשובה, ולשון רכה של תפילה ותחנונים מסוגלת לשבר אף גזירה קשה כעצם. ומן הצד השני, הזהירו האבן עזרא והגר"א שמי שמאריך אפו יתר על המידה כלפי מי שראוי להקפיד עליו - בין מלך, בין קצין ובין הורה - עלול להישבר בלשון רכה של פיתוי.