פתיחה: פרק כ"ו - פרקו של הכסיל
פרק כ"ו במשלי פותח שורה ארוכה של פסוקים העוסקים בכסיל: במה שראוי לו ובמה שאינו ראוי לו, בכבוד שנותנים לו, ובנזק הנגרם כאשר משהו טוב מגיע למקום ולזמן שאינם שלו. נפתח בשני הפסוקים הראשונים, ונלמד אותם על פי פשוטו של מקרא, על פי הגר"א ועל פי המלבי"ם.
פסוק א: כשלג בקיץ וכמטר בקציר
כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד׃
ראשית, מהו "קיץ"? הרבה אינם יודעים את מקור המילה. "קיץ" הוא שמן של תאנים מיובשות, וכך מופיע פעמים רבות בכתובים - היו מביאים את הקיץ. ולמה נקראו כך? מפני שאת התאנים המיובשות היו קוצצים ועושים מהן קציעות. וכיוון שזו העונה שבה מוציאים את התאנים לייבוש וקוצצים אותן, נקראה כל העונה על שם זה: קיץ.
פשוטו של מקרא: השלג - אין זמנו בקיץ, והנה הגיע בקיץ. והמטר - הקציר הוא הזמן שבו החיטה מיובשת ואין גשם, והנה יורד מטר בקציר. שניהם דברים שאינם בזמנם ואינם מתאימים. "כן לא נאוה לכסיל כבוד" - כך אין הכבוד יאה לכסיל, בדיוק כמו "נזם זהב באף חזיר", כמו שלג בקיץ וכמטר בעת הקציר.
ביאור הגר"א: מטר בזמנו מחיה, ושלא בזמנו מחריב
הגר"א מדגיש שהשלג והמטר תועלתם לארץ גדולה מאוד. השלג מרווה את הארץ, כמו שכתוב "כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ" - על ידי השלג מתהווה הארץ ומתחזקת. וכן המטר בשתי הרביעות הראשונות, כמו שנאמר "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים... כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל". כל עניין הארץ נמשל להריון וללידה: המטר נקרא "רביעה", מלשון רביעה; אחר כך "הולידה" - זהו ההריון; ולבסוף "והצמיחה" - השלב שלאחר הלידה, כשהצמח יוצא וגדל.
אבל שלג בזמן הקיץ - לא די שאינו מרווה את הארץ, אלא הוא מאבד את התבואה שכבר התבשלה ומזיק. וגשם בקציר הוא סימן קללה: הוא הורס את התבואה ומקלקל אותה; אף התבואה שכבר נקצרה ומונחת בשדה להתייבש, במקום להתייבש היא מתרטבת, מרקיבה ומתקלקלת.
כך, אומר הגר"א, הנותן לכסיל כבוד - והיינו מי שמלמד תורה לכסיל. התורה מצד עצמה "כי לקח טוב נתתי לכם", אמת וטוב, אבל לא במקום הזה ולא לאדם הזה. הגשם - האם הוא טוב? מעולה, אבל לא בזמן הזה. וכשם שאתה מבין שהגשם מעולה ובזמן לא מתאים הוא שלילי, כך תבין שהתורה מעולה, ולאדם שאינו מתאים לה היא נעשית שלילית.
והכסיל לא יבין זאת. ומה יוצא? שממה שהוא לומד מן התורה, לא רק שאינו משביח אותה, אלא עוד מחדש חידושים אשר לא שמעתן אוזן - לא מפני שהם חידושים מופלאים ועליונים, אלא מפני שהם סברות כרס, המצאות, עקמומיות וחוסר הבנה במה שלמד. מדוע? מפני שהכסיל אינו משקיע את עצמו בתורה. הוא קרא משהו מלמעלה, "הבנתי, הבנתי", ומיד "לפי זה יוצא חידוש", והוא כבר מגיע למסקנות. כמה עמלת להבין? כמה התבוננת? כמה יגעת בזה עד שהגעת למסקנות הללו?
"עברת על חושן משפט?"
יהודי אחד בא לשאול את ר' משה פיינשטיין שאלה בדיני ממונות, בחושן משפט, ור' משה פסק לו כפי שפסק. אלא שאברך אחד הורה לו קודם לכן להיפך. בא אותו אברך חצוף אל ר' משה פיינשטיין ואמר: "הרב, על סמך מה אמר הרב כך?", והתחיל להתווכח עמו. שאל אותו ר' משה: "עברת על חושן משפט?" השיב: "לא כולו". אמר לו ר' משה: "אני עברתי עליו מאה פעם. תעבור על חושן משפט, ואחר כך תבוא ונתווכח". כזו היא החוצפה: חושן משפט הוא לא למד, אבל להתווכח עם ר' משה פיינשטיין הוא מתווכח, ויש לו סברות וקושיות והערות. ריבונו של עולם, מה למדת שאתה בא ומקשה קושיות? מה למדת שאתה כבר מחזיק את עצמך למבין?
"בתורה אתה מבין פחות מכפי שאני מבין באווירודינמיקה"
ר' יעקב גלינסקי סיפר על ימיו כמלמד בישיבה בחדרה, בתקופה שהגיעו העולים, והיה מצב קשה מאוד להוציא את הילדים מעדות המזרח, להילחם עליהם, להביאם לישיבות ולחנכם בדרך התורה. מי שרצה לשלוח את ילדיו לבתי ספר דתיים לא קיבל פנקס אדום - סיפורים ידועים. הם הקימו את ישיבת חדרה, ויום אחד הופיע שם מלומד מן הטכניון. "מי כבודו?" "אני דוקטור לאווירודינמיקה". "ובמה אוכל לעזור?" אמר לו: "שמעתי אותך אתמול מוסר דרשה בחיפה, ובאתי להתווכח איתך על התורה, על כך שאתה עוד מאמין בה". אמר לו ר' יענקל: "מוכן להתווכח, אבל קודם אני רוצה להתווכח איתך על אווירודינמיקה". התחיל הלה לגחך: "אתה יודע בכלל מה זה אווירודינמיקה?" אמר לו: "לא ממש, אבל בוא נתווכח". אמר לו: "על מה אתה רוצה להתווכח איתי במשהו שאינך מבין בו?" השיב לו ר' יענקל: "ותדע לך, שבתורה אתה מבין פחות ממה שאני מבין באווירודינמיקה".
אם אדם יביע דעה בתחום שאינו מבין בו, ילגלגו עליו. רק בתורה כל זב חוטם פוער פיו לבלי חוק, ויש לו הערות והשגות ותיקונים לחכמים, ויש לו טענות מדוע החכמים לא נהגו כך וכך. מה אתה יודע? מה למדת שאתה קובע לחכם כיצד להתנהג?
"תנקה את הזגוגית"
בא אדם אחד לר' ישראל סלנטר ואמר לו: "הרב הוא אדם עם ראש פתוח ואיש עולם. יש הרבה רבנים חשוכים, שאינם מבינים בענייני העולם; צריך ללמד אותם דרך ארץ". השיב לו ר' ישראל סלנטר: "לתקן עכשיו את כל העולם ואת כל הרבנים - זה קשה מאוד. אבל יש לי עצה כיצד מתקנים את זה ברגע אחד". "כיצד?" "פשוט תהרהר בתשובה, ואז תראה שהרבנים בסדר, שהם חכמים, שהם יודעים את התורה, ושהכול בסדר". כשהזגוגית של האדם מלוכלכת, הוא רואה בחוץ הכול מלוכלך. הנוף טוב, הבעיה בחלון - נקה את הזגוגית.
וכשאדם חושב שיש לו הערות והשגות: למה הרב ההוא אמר כך, ולמה הרב עובדיה התבטא כך - הוא כבר נעשה גדול הדור ומאן דאמר, ויש לו מה לומר להם. שאלו פעם אדם אחד, מאותם "רבני המה יפית" שמביאים אותם בתקשורת כדי לרקוד "מה יפית" לפני הפריץ: "הרב עובדיה יוסף אמר שנספי השואה היו נשמות שבאו לתיקון - מה יש לך לומר על כך?" ענה בהתנשאות ובזלזול: "אין לי את התשובות של הרב עובדיה יוסף". וחשבתי לעצמי: כמה שוטה האדם הזה. אין לך את התשובות שלו? אין לך את התורה שלו, אין לך את החכמה שלו, אין לך את ההתמדה שלו, אין לך את יראת השמיים שלו - כלום אין לך! ומה שהרב עובדיה אמר, גדולי הדור הקודם אמרוהו. אלא שהאדם הולך לומר את מה שהתקשורת רוצה לשמוע. ובפני מי הוא בא לתקוף אדם גדול מישראל? בפני מרשיעי ברית, שכל עניינם להציג את הרב עובדיה יוסף כפנאט חשוך - ואתה נותן להם דלק ומסייע בידם. כמה בורות יש כאן וכמה רשעות יש כאן.
אם כן יש כסיל שאין ללמד אותו תורה, כי אם תלמד אותו - לא די שלא ישביח אותה, אומר הגר"א, אלא עוד ימציא פירושים שלא היו מעולם, ישבש ויעקם את התורה ויוליד דברים שלא היו. הגשם דבר נפלא, אבל בקיץ הוא הרסני מאוד.
ביאור המלבי"ם: מטר על שדה שאין בו זרע
המלבי"ם מבאר שהשלג והמטר שניהם עוזרים לזרעים ולתבואה: השלג מוליד את האדמה והמטר מצמיח. אלא שבקיץ ובקציר כבר אין זרע בשדה - ומה יצמיח? לא את מה שצריך להצמיח. מה כן יש בקיץ? קוצים, חרולים ועשבים שוטים. נמצא שהמטר מזיק בקציר ומרקיב את התבואה; לא זו בלבד שלא השבחת, אלא עוד קלקלת. והשלג מזיק בקיץ, שהרי בקיץ אנו צריכים את חום השמש כדי לייבש את התאנים, וכשהשלג מקדים - לא זו בלבד שאינו מועיל, אלא עוד מקלקל את התאנים. זמנו של השלג לאחר המטר, וזמנו של המטר בחורף, אחרי הקיץ; וברגע שהם באים שלא בזמנם, הם משחיתים ומקלקלים.
כך גם "לא נאוה לכסיל כבוד". כשנותנים כבוד לחכם - "כבוד חכמים ינחלו" - הכבוד מפתח בחכם את התורה, את היראה ואת עבודת ה', שכן ברגע שנותנים כבוד לתורה, אנשים דבקים בתורה, דבקים בחכמים ודבקים בעובדי ה'. הרי אחת הקללות הקשות של הדור האחרון, של תקופת ביאת המשיח, היא "יראי חטא ימאסו": דווקא היראים ועובדי ה' ייחשבו לשפלים, לבזויים ולמאוסים. וכשרוצים לייקר את התורה, צריך לתת כבוד לחכמים.
לעומת זאת, כשנותנים כבוד לכסילים - זהו ביזיון לתורה. ובמקום להעריץ גדולי תורה, אדם מעריץ שחקני כדורגל ושחקני קולנוע. מניין זה בא? מפני שנתת לכסיל כבוד; מי שהיה ראוי לביזיון - עוד קיבל כבוד.
שלא יתבלט בחור בשום דבר חוץ מתורה
הרב כהנמן זצ"ל דאג שבישיבת פוניבז' לא ישירו בשבת. אני למדתי בחברון, ושם בשולחן שבת היו שרים; בפוניבז' לא שרו. ולא מחמת התמדה, שימהרו ללמוד, אלא מפני שהוא אמר שאינו רוצה שבחור בישיבה יתבלט בשום דבר חוץ מלימוד תורה. שהרי אם שרים, יש בחור אחד בעל קול מיוחד, בעל כישרון בלתי רגיל - ובישיבה הוא יקנה לו שם וחשיבות על כך. הוא לא רצה שבחור יתבלט בישיבה בשום דבר אחר.
לכן כל עניין אלילי הזמר, שלצערנו נכנס גם לציבור שלנו, לציבור היראים, הוא דבר פגום ומקולקל מאוד, וגדולי ישראל יוצאים נגדו: הופעות ותוכניות שבהן מעלים אותם ומדברים אליהם בכבוד. הרי ידוע ששמונים או תשעים אחוז מהם - ויש שיתעקשו על מאה, ונסתפק בשמונים - הם אנשים שפלים מאוד בחייהם הפרטיים. על החילונים אין מה לדבר כלל, הם במדמנה של הציבוריות, יש להם תקשורת ושם ופאר; אבל גם בציבור שלנו יוצאים כל פעם עוד ועוד סיפורים, והם ידועים כאנשים שפלים מאוד מבחינת אישיותם. אין זו הדמות שיש להידבק בה, לא הזמר ההוא ולא השחקן ההוא, ואין זה מישהו שנעלה אותו על נס. ולזה אתה נותן במה ותוכניות, ומדברים אליו: "איזה שיר הוצאת?", ומדברים על השיר חצי שעה. האם זה מעניין? למה לעשות הילה סביב דבר שהוא ריק בעיקרו? צריך שירים? נכון, אפשר לשיר, אפשר לקנות דיסק ולשמוע. אבל להאליל את זה? מה אתה עושה לחינוך של ילדיך? הילד שלך, במקום לשאוף לתורה, למידות וליראת שמיים, שואף להיות כמו אותו שחקן, כמו אותו זמר, כמו אותו איש תקשורת. "יבקשו אלוהים חדשים" - מושאי הערצה חדשים. אנחנו רוצים שיעריץ אנשים גדולים, יראים, אנשים שעבודת ה' נר לרגליהם, בעלי מידות וצדיקים. שלא יתלה תמונה של זמר בחדר; יתלה תמונה של אדם גדול. ואם אינך רוצה - אל תתלה כלום, אבל בשום אופן אל תיקח מי שאינו מושא להערצה בשבילנו ותהפוך אותו למישהו שמסתכלים עליו בהתפעלות.
נמצא אפוא: הכבוד לחכם הוא כגשם על שדה זרועה - יש בו זרע שמניב ומצמיח, והגשם נפלא. אבל הכסיל הרי הוא קוצים; אין בו דעת ואין בו זרע שיצמיח דברים טובים. תיתן לו כבוד - זה רק יצמיח את השטויות ואת ההבלים שלו, שהרי עכשיו קיבל לגיטימציה לדבריו ולשטויותיו, שהרי כיבדו אותו עליהן. אצל החכם הכבוד מביא אותו לעסוק יותר בתורה ולהתאמץ יותר במעשיו. לחכמים נאה הכבוד, ואילו הנותן כבוד לכסיל שלא זרע מאומה - הגשם רק משחית ומקלקל, ועוד גורם לו להחזיק עצמו בסכלותו.
פסוק ב: כצפור לנוד כדרור לעוף
כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) [לוֹ] תָבֹא׃
רש"י מפרש: כשם שהציפור נודדת, וכשם שהדרור חוזר אל קִנו, כך קללת חינם. ולפי הכתיב באל"ף, "לא תבוא" - פשוטו שהקללה לא תגיע. ונשים לב שיש כאן שתי גרסאות: הקרי הוא "לו" בוי"ו, והכתיב "לא" באל"ף. ושתי הגרסאות אמת, שכן בשתיהן יש מסר נכון.
הזוהר: קללת צדיק אף בלא כוונה
המנחת שי מביא מן הזוהר הקדוש בפרשת וישלח: רבי יוסי אמר, כתיב "קללת חינם לא תבוא", ואוקמוה "לו" בוי"ו - זהו הקרי. ואם קללת צדיק היא, אפילו לא התכוון, כיוון שיצאה מפיו נוטלה היצר הרע ומקטרג בה בשעת הסכנה. כמו שאירע ליעקב אבינו, שאמר קללה בלא כוונה שלילית: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה". לבן בא לחפש את התרפים, ואמר לו יעקב שמי שאצלו יימצאו - לא יחיה; והוא לא ידע שרחל גנבתם. והיה זה כשגגה היוצאת מלפני השליט, ששגגה קטנה גרמה לנזק נורא. ועל זה אומר הזוהר: "קללת חינם לו תבוא" - תבוא לו לאותו אדם שקילל; לא שהיא חלה עליו עצמו, אלא על אשתו. אותה קללה תתקיים, אף שבאמת לא הייתה לו כוונה חלילה שרחל תמות.
ומביא המנחת שי מפרק ב' דמכות אזהרה לאדם שלא יקלל את חברו, שוודאי למקלל תבוא הקללה: "קללת חינם לו תבוא" - אליו עצמו. אתה קיללת? הקללה תתהפך עליך.
הגר"א: ציפור נודדת ודרור שב מיד
הגר"א מסביר כיצד זה מתלבש בפסוק. "כציפור לנוד" - הציפור, כששולחים אותה, נודדת ממקומה. "כדרור לעוף" - כששולחים אותה לעוף, היא חוזרת למקומה הראשון, לאותו בית שבו הייתה קודם. כך "קללת חינם לו תבוא": אתה משלח את הקללה מפיך, אבל כמו העוף החוזר אל מקומו הראשון, גם הקללה תחזור אל המקלל ותבוא על ראשו.
ומדוע אצל הציפור נאמר "לנוד" ואצל הדרור "לעוף"? מהו דרור? הגמרא אומרת: ציפור דרור, ולמה נקראת כך? שדרה בבית כבשדה; דרור פירושו חופשי, כמו "לקרוא לאסורים דרור" - שיחיה בצורה חופשית. והחילוק: הציפור אינה חוזרת מיד, אלא תחילה נודדת ואחר כך חוזרת - יונים או ציפורים נודדות יכולות לחזור רק לאחר שנה, וכל קיץ הן שבות לכאן; זהו "לנוד", נודדת וחוזרת לאחר זמן. ואילו ציפור הדרור חוזרת באופן מיידי. בכך רמז לנו שלמה: לפעמים הקללה מכה מיד, ולפעמים היא משתהה ומכה לאחר זמן. אבל קח בחשבון שאם קיללת קללת חינם - הקללה תחול על ראש המקלל עצמו.
אזהרה: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך
עוד מביא המנחת שי, שיש כאן אזהרה שאדם ישמור וייזהר שלא יקללו אותו, שהרי לפי הקרי "לו תבוא" - הקללה יכולה לחול, ויכול להיות מאוד שתהיה כשגגה היוצאת מלפני השליט ותחול. לכן אל תגיע לסיטואציה שבה אנשים יקללו אותך. ועל זה נאמר "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך", שהרי אבימלך קילל את שרה: "הנה הוא לך כסות עיניים" - מלשון כיסוי - ונתקיים הדבר ביצחק, "ותכהין עיניו מראות". כלומר, אף שהמקלל הדיוט ואינו אדם הגון, לפעמים יש כוח למלאך ליטול את הקללה הזאת ולהוציא ממנה תוצאות.
ומה זה אומר למעשה? אם אדם אומר: "אני הולך למקום פלוני, יש שם קרוב משפחה שכל הזמן מקלל אותי" - אל תלך לשם. אל תיכנס לסיטואציה כזו, ואל תאמר "קללת חינם לא תבוא, זה יחזור עליו". נכון, אבל ייתכן מצב שזה יבוא גם עליך. ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, כי אינך יודע. הדבר דומה לזבוב או ליתוש או לזיהום, שאם ימצאו פצע יתלבשו עליו. אמת שאדם בריא אינו נפגע, אבל די בחרך צר, באיזו שריטה קטנה, כדי שהזיהום יזיק. לכן ייזהר אדם מאוד שלא להגיע למצבים שבהם יקללו אותו, ולא יאמר "אינני דואג, זה לא יגיע אליי" - שמא יש בך איזה חיסרון קל, ותמצא הקללה מקום לחול עליו.
ביאור המלבי"ם: הציפור מקננת בבית והדרור אינו נכנס כלל
המלבי"ם מבאר: הציפור מקננת גם בבית, ועם כל זה דרכה לנדוד ממקום למקום ואינה נמצאת בקביעות - וזהו "גם ציפור מצאה בית", שהציפור אכן מקננת בבתים, בעליות גג ובמקומות כאלה. ואילו הדרור אינו מקבל מרות, ולכן אינו נמצא בבית כלל, אלא "ודרור קן לה" - דרכה לעוף למרחוק, ולכן היא מצויה רק בקן.
ולפי זה: לפי הכתיב באל"ף, "קללת חינם לא תבוא" - לא זו בלבד שלא תישאר בקביעות אלא תנוד כציפור, אלא לא תבוא בבית כלל אפילו לפי שעה, כדרור לעוף. ולפי הקרי בוי"ו, "לו תבוא" - היא תשוב אל המקלל, כציפור וכדרור שלאחר נדודיהם חוזרים אל הקן. ובמילים פשוטות: יש כאן את שני הדברים גם יחד - הקללה תבוא על המקלל ולא תבוא על האדם שאותו קילל; ועם כל זה, כפי שאמרנו, ראוי להיזהר גם מקללת הדיוט.
לסיכום: שני הפסוקים הראשונים בפרק מלמדים על כוחו של מקום וזמן. השלג והמטר הם ברכה גדולה לארץ - בזמנם; ושלא בזמנם הם מרקיבים את התבואה ומקלקלים את הפירות. כך הכבוד: לחכם הוא כגשם על שדה זרועה, המצמיח בו תורה ויראה ומקרב את הבריות לתורה; ולכסיל הוא גשם על שדה קוצים, המחזק את סכלותו ונותן לגיטימציה לשטויותיו, ומסיט את הערצת הציבור וחינוך הילדים ממושאי הערצה ראויים אל ריקנות. ובפסוק השני: קללת חינם חוזרת אל המקלל - לפעמים מיד כדרור, ולפעמים לאחר זמן כציפור הנודדת - ולכן ייזהר אדם מלקלל; ומצד שני, אף שהקללה אינה חלה על הצדיק, אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, ואל יכניס אדם את עצמו למקום שבו יקללו אותו, שמא תמצא הקללה סדק קטן לחול עליו.