הפרק שלפנינו ממשיך בקו המוסרי שהוצב בפסוקים הקודמים - היחס הנכון אל הרשעים ואל הצלחתם. לאחר שהזהיר שלמה את הרשע שלא יארוב לנווהו של הצדיק, הוא פונה עתה אל הצד שכנגד: אל האדם שאויבו נפל, ואל האדם שרואה את הרשעים משגשגים. שני מוקדים עומדים כאן: איסור השמחה לאיד, ואיסור הקנאה והחרון אף על הצלחת הרשעים.
בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ׃
כשקוראים את הפסוק הזה קשה שלא להיזכר ברעידת האדמה שהייתה בחודש האחרון בנפאל - שהרי "בנפול" כתוב כאן בלי ו', ואפשר לקרוא בו רמז: בנפא"ל אויבך אל תשמח. ולמה נזכרתי בזה? משום שקראתי שרבי יצחק זילברשטיין, בעקבות רעידת אדמה גדולה שהייתה בחוץ לארץ לפני עשרות שנים ובה נספו רבים, נשא שיחה לפני תלמידיו. הוא אמר להם: יש רבים שמגיבים "מה אכפת לי, הם הרי גויים, שימותו כולם". ואני רוצה לומר לכם שההשקפה הזאת נובעת מרוע לב, והיא מנוגדת להשקפת היהדות.
אנחנו מצווים לרחם אפילו על כלב פצוע. התורה מצווה אותנו על צער בעלי חיים - גם כאשר החמור סובל, "עזוב תעזוב עמו". אם אתה מצווה לחוס על בהמה, האם תוכל להישאר אטום לסבלם של בני אדם? ההשקפה היהודית היא שכאשר מישהו סובל - צריך לכאוב לי. עצם הסבל של הזולת צריך לכאוב לי.
ודייק בלשון הפסוק: "בנפול אויבך אל תשמח" - זו הנפילה עצמה, "ובכשלו" - זו תחילת הנפילה. ומה שייך בהתחלה? גילה. שהרי גילה היא שמחה על דבר המתחדש. עתה התחדש לו כישלון, והלב מתמלא התרגשות של "אה, איזו שמחה" - על זה אומר הפסוק: "אל יגל לבך". אפילו על ההתחדשות הזאת אל תגיל.
פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ׃
הפירוש הראשון: הקדוש ברוך הוא רואה שהרשע סובל ואתה שמח על מפלתו, ואומר לך - רגע, מה אתה שמח? הרי אתה רשע לא פחות ממנו. זו הסיבה שאשת לוט הפכה לנציב מלח: אין לך היתר להביט אחורנית ולראות במפלתם של אנשי סדום כשאינך טובה מהם. וכך גם "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא" - למה נענש יהוא? משום שהוא הלך להעניש את החוטאים, ואחר כך חטא בעצמו באותו חטא. כל עוד היה נקי, ענישתו את עובדי העבודה הזרה הייתה לשם שמיים. משהתברר שהוא עצמו עובד עבודה זרה, מתברר למפרע שהוא פעל מתוך נסיבות אישיות וחשבון פתוח - ועל כך ראוי לעונש.
והצד השני: "והשיב מעליו אפו". השמחה שלך היא עצמה סיבה שהקדוש ברוך הוא ישיב את אפו מעל הרשע. כיצד? נביא דוגמה. אחרי מעשה קורח ועדתו, כאשר נשרפו מאתיים וחמישים איש, נצטוו לעשות מן המחתות ציפוי למזבח - ומי אסף את המחתות? הבנים, ולא אהרן עצמו. מדוע לא אהרן? משום שהוא נוגע בדבר, ויש בזה עוגמת נפש גדולה. כביכול: אני חיסלתי אתכם, ואני גם אקבור אתכם; הוויכוח היה איתי, טענתם שמינויי אינו כשר - והנה אני בא לאסוף את המחתות שבהן נהרגתם. יש בזה עוגמת נפש עצומה לנפטרים ולמשפחותיהם.
מישהו סיפר לי - ולא בדקתי את הדבר - שהשופט שהכניס את דרעי לכלא, שהייתה ניכרת אצלו במשפט שנאה רבה בשפת הגוף ובצורת ההתבטאות, חלה זמן קצר לאחר מכן ונפטר. ודרעי נכח באותה שעה בלוויה אחרת שהתקיימה באותו מקום ממש, וכששמע שמתקיימת שם גם הלווייתו של אותו שופט - עזב את המקום, כדי שלא יאמרו שבא לרקוד על הדם. זה הרעיון: כשיש לך מאבק עם מישהו, ואותו אדם נפל, ואתה בא אחר כך ומפגין "הנה הוכחתי לך, הנה אני מעליך" - יש בזה עוגמת נפש גדולה.
וכך גם כאן. לפעמים הקדוש ברוך הוא גוזר על אויבך שייפול, אבל שהרשע יראה גם את שמחתך על מפלתו - זה כבר עונש שאינו מגיע לו, זה מעבר למידה. ואם קיבל יותר מדי, אדרבה, זה עצמו יהיה גורם שהשם ישיב את כעסו ממנו: "והשיב מעליו אפו".
רבנו יונה מסביר, שלאחר שהזהיר את הרשע - "אל תארוב רשע לנווה צדיק" - פונה שלמה עתה אל הצד שכנגד. הרשע ארב לנווה הצדיק ואף לקח אותו, אבל כפי שנראה בהמשך אין זה לאורך זמן, וסופו שייפול. ומה יקרה אז לצדיק? הוא יבוא לשמוח מחמת האיבה שהייתה ביניהם. על זה מזהיר הכתוב: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך".
ומעיר רבנו יונה: לשמוח בנפילת הרשע שמחה לשם שמיים - שאני שמח שאין כאן בעולם מי שמכעיס את השם - זה מותר. "כן יאבדו כל אויביך ה'" אמרה חנה, ו"באבוד רשעים רינה". אלא שכאן בא רבנו יונה וסותר אפשרות אחת של פירוש: יש מי שרצה לומר ש"בנפול אויבך אל תשמח" מדבר באויב שאינו רשע, ולכן אין לשמוח בנפילתו, ובזה מיושבת הסתירה מ"באבוד רשעים רינה". אומר רבנו יונה: אי אפשר לפרש כך, שהרי המשך הפסוק מוכיח את ההפך. אם השמחה גורמת ש"ישיב מעליו אפו" - משמע שאני מעוניין שאפו של הקדוש ברוך הוא ימשיך לחרות באותו אדם, ובמי שייך רצון כזה אם לא ברשע? נמצא שהפסוק מדבר בוודאות ברשע, ולא באדם הגון.
המלבי"ם מסביר את "פן יראה ה' ורע בעיניו" באופן אחר: השם יראה את האכזריות שלך ואת מידת הנקמנות שבך, וימדוד אותך מול הרשע - מי מכם גרוע יותר, אתה בשמחתך לאיד או הוא במעשה העוול שלו? ואז יימצאו מעשיך גרועים ממעשה הרשע, שכלפי שמיא האכזריות והשמחה לאיד נתפסות כחמורות יותר. ומה יקרה? "והשיב מעליו אפו" - עד עכשיו היה חרון אפו של הקדוש ברוך הוא על הרשע, ומעתה יסור ממנו ויעבור אליך, אל השמח. לכן: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" - שלא תיחשב אתה כרשע לעומתו.
אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים׃
רש"י מפרש "אל תתחר" מלשון תחרות, כמו "איך תתחרה את הסוסים", "כי אתה מתחרה בארז" - אל תתחרה ברשעים להיות כמותם ולעשות כמעשיהם. האבן עזרא ורבנו יונה מפרשים שהכוונה להתחבר ולהתערב עם המרעים.
ועל "אל תקנא ברשעים" אומר רבנו יונה: אין צורך להזהיר שלא יקנא אדם בחטאם וברשעם ויעשה כמותם - זה דבר פשוט. וכי אקנא בו שהוא אוכל חזיר? אתחרה בו שהוא מחלל שבת? ודאי שלא, ואין צריך לומר לי זאת. אלא הכוונה שלא יקנא אדם בשלוותם, בעושרם ובכבודם. ודייק: הוא אינו מזהיר אותך שלא להתאוות לעושר ולכבוד בכלל, אלא שלא תתאווה לעושרו ולכבודו של הרשע. כי כשאדם רואה רשע שיש לו עושר וכבוד, המסקנה המתגנבת ללבו היא: אפשר להיות רשע ולהיות עשיר ומכובד; ולך תדע, אולי דווקא משום שהוא רשע טוב לו כל כך. זו הקנאה שאסורה - הקנאה שאומרת "אין רע במעשיו, שהרי ראה כמה טוב לו", ומתוכה אתה עלול גם לעשות כמעשיו.
ושים לב: אם תראה עני מוכה שחין שהוא עשיר גדול - האם תקנא בעושרו? לא. תאמר "תודה רבה, מויחל טויבֶּס". כמה פעמים אתה עובר ליד ג'יפ יוקרתי, רכב חדש מהניילונים, ומבחין בתו נכה מלפנים - ואתה אומר לעצמך: אני הולך ברגל, ואמשיך ללכת ברגל בעזרת השם, ומודה לה' על כך. אתה יודע באיזה מחיר הוא קיבל את זה, ואינך רוצה את המחיר הזה. קו 11, זוג רגליים - זה הרכב שלי.
מכאן תבין: אין אנו נוטים לקנא במי שנראה בעינינו שפל ומסכן. אנחנו מקנאים לפי מעמדו של האדם. וכשהוא מוכה שחין או נכה - כבר איני מקנא במעמדו, והכסף שלו כבר לא מדבר אליי. אם כן, כשאתה מקנא במרעים וברשעים, אתה בעצם מקנא במעמדם: איזו פרסום יש לו, איזה רייטינג, טוק שואו, שומעים עליו ורואים אותו, כסף וטיולים וחוץ לארץ. אבל הרי גם למוכה שחין יש את כל זה, ובו אינך מקנא. נמצא שהקנאה היא במעמד - וזה הגרוע שבדבר, כי בעיניך העושר שלו נעשה מעלה ותוקף.
אומר רבנו יונה: ההסתכלות שלך צריכה להיות "נזם זהב באף חזיר". חזיר ההולך עם נזם זהב - אינך אומר "איזה חזיר מתוק, איזה נזם משובץ יהלומים יש לו". הוא נשאר חזיר בעיניך. כך כשאתה מסתכל על הרשע: אל תתפעל מהכסף, מהיאכטה ומהווילה. עליך להסתכל על זה כעל חזיר - מאוס בעיניי. כשם שמוכה השחין מאוס בעיניי ואיני מתאווה לעושרו, כך צריך להביט על הרשע. וזה לשונו: יש עלינו לשקצם ולהבזותם בעיני הלבבות, גם כי יהיו בעלי עושר וכבוד, מדעתנו כי לכלה ונחרצה, ואין העושר והכבוד ההוא יתרון להם. העושר הזה רק יקבור אותו, רק יביא אותו לגיהינום - כי מי שקיבל עושר עומדת נגדו תביעה קשה: למה קיבלת אותו? רק כדי לעדן את גופך ולקנות עוד חברות? הרי העושר ניתן לך כדי להעניק ולתת לאחרים, ולמה לא פעלת כראוי במה שהשם נתן לך?
הרלב"ג מפרש, מעין מה שדרשה הגמרא בברכות, ש"אל תתחר במרעים" פירושו אל תתקוטט עמהם; ו"אל תקנא" - אל תקנא בהצלחתם ללכת בדרכיהם. כלומר: יכול להיות שזה רשע שהשעה משחקת לו - הנח לו, אל תדרוך לו על יבלות.
כך היה בממשלה הקודמת. מה שהיה צריך זה "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", וחסד ה' עלינו שהזעם עבר אחרי שנתיים - וגם זה היה יותר מדי. מי לא זוכר את ההצהרות היהירות, כשנאמר לחבר הכנסת גפני: "המדינה כבר הפסיקה לקבל מכבודו הוראות". וכמה תענוג היה לומר את אותו משפט עצמו לכיוון ההפוך, אל עבר ספסלי האופוזיציה, כלפי המפלגה שהצטמקה בחצי. אפשר לעשות רעש ולפנות לבג"צים ולייצר רייטינג - בסדר, תעשה רעש, זה מה שנשאר לך. אבל צריך להבין שאין טעם להתחרות ברשע בשעה שהשעה משחקת לו. תמתין. כפי שנראה בפסוק הבא: "נר רשעים ידעך". היינו בלחץ כשעלה בגדול עם חמישה עשר מנדטים - ומי האמין אז? וראינו איך המפלגה אכלה את יושביה, ומתוך מפלגתו שלו בעטו אותו לכל הרוחות, ומת כאשמאי זקן מבלי שאיש יסתכל עליו. "התעיף עיניך בו ואיננו".
לכן: אל תתחר במרעים. אתה רואה רשע שהשעה משחקת לו - הנח לו, הוא יעשה את כל הטעויות האפשריות לבדו. והסיבה פשוטה מאוד: לרשע יש מידות של רשע. הוא שחצן, בלתי נסבל, רוצה לשלוט על כולם - והמידות הללו יהרסו אותו. לאנשים האלה יש מנגנון כליה עצמי; זה טיל עם מנגנון כליה עצמי, שיתפוצץ במעופו עוד לפני שישלים ארבע שנים. אל תתערב, זה יקרה לבד. אל תחשוב שעליך להיאבק בו בכוח - הדבר אינו מועיל אלא רק מזיק.
המלבי"ם מסביר: אדם הרואה את הרשעים מצליחים - אחת משתיים. או שהוא רוצה לעשות כמותם ולהימשך אחרי דרכיהם, או שאינו רוצה להיות כמותם כלל, שהרי הוא יודע שרשעות אינה אופציה, אלא שכואב לו ומצר לו שהם מצליחים. כנגד שני אלה מדבר כאן שלמה.
"אל תתחר במרעים" - כאן מחדש המלבי"ם פירוש מקורי: "תתחר" אינו לשון תחרות ואינו לשון התערבות, אלא הטיה של חרון אף, מלשון "יחר אפך", "וחרה אפו". כלומר: אל תכעס. האדם רואה את המרעים מצליחים ואומר - להיות כמותם? חס ושלום, לא יעלה על הדעת. אבל חורה אפי על כך שיש להם הצלחה: למה השם אינו מענישם? למה אינו נפרע מהם? כואב לי הלב. על זה אומר: אל תתחר במרעים, שלא יחר אפך על הצלחתם.
"אל תקנא ברשעים" - זה כנגד הצד השני: לרצות להיות כמותם, להתנהג כמו הרשעים ולעשות כמעשיהם. ולמה נקראים "מרעים"? מבאר המלבי"ם: משום שמעשיהם רעים בעיניו של הרואה, וכל דבר שרע בעיני האדם נקרא "מרע".
כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ׃
בסופו של דבר לא יישאר לו מאומה. האבן עזרא מפרש: לא יישאר לו בן ונכד אחרי מותו.
רבנו יונה מסביר: האור של הרשעים אינו מפאת מעלת נפשם, אלא השלווה והכבוד שלהם הם כל "אורם". ומה שמאיר את דרכו של הרשע - השקט, השלווה והכבוד - הוא שמן שנגמר מהר. הרשעים תכלה שעתם ואז יכלה טובם. יכול להיות שזה יתרחש כאן, ויכול להיות שרק למעלה; יכול להיות שתראה זאת מהר, ויכול להיות שייקח שנים - אבל בסופו של דבר נר רשעים ידעך.
ועוד מפרש רבנו יונה על אובדן הנפש ביום המוות: הנשמה נמשלה לנר, וכשנפש הרשע יוצאת מן הגוף היא דועכת וחשֵכה. שהרי מה מאיר את הנשמה? המצוות שעשית. כל עוד הנשמה בתוך הגוף אין אורה ניכר, אבל כשתצא מן הגוף ייראה אורה. יש נשמה שיוצאת ופתאום אתה רואה פרוז'קטור אדיר - כולה תורה ומצוות; ויש נשמה שיוצאת ואתה רואה חושך גמור, חור שחור. "נר רשעים ידעך" - תדעך ותחשך, וכמו שכתוב "תבוא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור", לפי שהחשיך נשמתו בעבירות.
הגר"א מבאר: אל תדאג מהצלחתם של הרשעים, כי לא תהיה אחרית לרע - סופו כגללו לנצח יאבד, כגלל הבהמה האובד לנצח. ומהו "נר רשעים ידעך"? לרשע ודאי אין תורה. מצוות - ייתכן שיש לו מעט; אין רשע שלא קיים שום מצווה מימיו. פעם עשה מה שאביו ביקש - כיבוד אב; פעם עני ביקש ממנו צדקה ונתן לו בטעות, מבלי משים - קיים מצווה. אי אפשר לומר שלא קיים מצווה כלל. אבל ללמוד תורה - זה אפשר לומר בוודאות שלא עשה מעולם.
ועל כך אומר הכתוב "נר רשעים ידעך". התורה היא בחינת אור, ואור לעולם אינו כבה; המצוות הן בחינת נר. ולכן למדנו שעבירה מכבה מצווה, אבל אינה מכבה תורה. ומה ההבדל? המצוות מגיעות לנפש ולרוח, ואילו התורה מגיעה גבוה יותר - לנשמה, שהיא החלק הרוחני הגבוה ביותר באדם. נמצא שמה שקשור לנפש ולרוח, זהו "נר" - וידעך; אבל התורה, שהיא בנשמה, לא תדעך לעולם. הרשע - מקסימום יש לו מצווה כאן ומצווה שם, ולא יישאר מהן מאומה, שהרי עבירה מכבה מצווה, ונרו ידעך מכוח עבירותיו. אבל הצדיק - אורו מאיר את דרכו, ואין בכוח שום עבירה לכסותו.
המלבי"ם אומר: "כי לא תהיה אחרית לרע" - זה כנגד "אל תתחר", שלא יחרה לך על הצלחתם. "ריבונו של עולם, למה לו יש? למה לזה אתה משפיע?" - אל יחר אפך, כי בסופו של דבר אחריתו נכרתה. אף אחד אינו מקנא בנידון למוות השותה עתה כוס יין משובח - "תשמע איך הוא נהנה"? זו הכוסית האחרונה שלו. אף אחד אינו מקנא במי שקופץ ממגדל אייפל: "איזו צניחה חופשית, איזה נוף, איזה אוויר" - בלתי רגיל עד הבּוּם. אז במה אתה מקנא? ועל מה חורה אפך? מה שווה כל טובתו לעומת נצח? "ימינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" - זה אפס גמור.
ו"נר רשעים ידעך" הוא כנגד הקנאה, כנגד מי שרוצה להיות כמותם. הנר שמאיר את דרכם, אותה הצלחה שאתה רואה - ידעך. ומהו לשון דעיכה? נר הדועך, אשו קופצת וחוזרת, קופצת וחוזרת. כלומר: הצלחתם אינה הצלחה אמיתית. ושים לב - המלבי"ם אינו שולח אותך לרגע המוות שלו, שבו ממילא יתברר שהכול היה אשליה אחת גמורה. הוא שואל אותך על עכשיו, וכפי שלמדנו בספר איוב: אין להם שלווה בהצלחתם.
כל העשירים שהעולם רגיל לקנא בהם - האם אתה מקנא בחיי המשפחה שלהם? בקשר שיש להם עם ילדיהם? רובם שרויים בסכסוכים איומים ונוראים, בפרט כשמדובר בירושות גדולות מאוד. האם אתה מקנא בחוסר השלווה ובלחץ האטומי שבו הוא נתון כל היום? לך יש שקט: סיימת עבודה בארבע, חזרת הביתה, והעולם מת - חיים שלווים. ואילו הוא חי במתחים; כדי לפגוש אותו צריך לקבוע ארבעה חודשים מראש, והוא במעקב תמידי - מה עלה, מה נפל, מה שער היורו, כמה הדולר, איפה הוא מושקע; ופתאום מתברר שהמניה נפלה, ואיזה לחצים. אצלך, ברוך השם, אין את זה.
וכל שכן אצל שחקנים למיניהם, שתמיד נראים יפים וזוהרים ומחייכים - וכל זה מכסה על הריקבון הפנימי. יש שם כאלה שגרושים בשלישית וברביעית, ויש שמראש ויתרו על מערכת נישואין. איזו הנאה יש לו בחיים? איזו שלווה? אומר המלבי"ם: אל תקנא בו. נר רשעים ידעך - הנר הזה קופץ כל הזמן, השלהבת אינה שלהבת יציבה; הוא תמיד מפחד מן העונש ומן הרעות, ושלווה ושקט אין לו. אנשים אלה מפרנסים בקלות הרבה פסיכולוגים. ואילו לך יש חיים שלווים: "לא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני" - לא לחפש להגיע גבוה מדי, וגם לא ליפול עמוק מדי. ברוך השם, איך שאתה חי - אלה החיים הטובים והמוצלחים יותר.
שלושה פסוקים ושני מסרים גדולים. הראשון: "בנפול אויבך אל תשמח" - אסור לשמוח לאיד, גם בנפילת אויב וגם בסבלו של כל אדם, ואפילו על בעל חיים מצווים אנו לרחם. ומי ששמח מגלה שאינו טוב מן הרשע, ומוסיף לו עוגמת נפש מעבר למידה - ועל כן "והשיב מעליו אפו", והחרון עובר אל השמח. השני: "אל תתחר במרעים" - אל תתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו, אל יחר אפך על הצלחתם, ואל תקנא במעמדם. כי כל אורם הוא נר של נפש ורוח שעתיד לדעוך, ושמן השלווה שלהם נגמר מהר; ואילו אור התורה, שהוא בנשמה, אינו כבה לעולם. וגם בהווה - אין להם באמת שלווה, והשקט והפשטות שלך יקרים מכל עושרם.