בהמשך הפרק, לאחר הקריאה "תְּנָה־בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה", בא שלמה המלך להזהיר משני סוגי נפילה: נפילה שמקורה בתאווה, ונפילה שמקורה בדעות משובשות. שני אלה נמשלים לשתי מלכודות שונות, ובהבדל שביניהן טמון עיקרון יסודי בעבודת האדם.
כִּי־שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נׇכְרִיָּה׃
המלבי"ם מבאר: כנגד "ועיניך דרכי תצורנה" נאמר "שוחה עמוקה זונה" - הזונה מבטאת את יצר התאווה שבאדם, אותו יצר המחפש דבר עבירה. הוא דומה לשוחה עמוקה: מי שנלכד בה קשה לו מאוד לצאת. וכנגד "תנה בני לבך לי" נאמר "ובאר צרה נכריה" - הנכריה מבטאת את מחשבות המינות, כלומר הכפירה.
ולמה דווקא באר צרה ולא שוחה עמוקה? מסביר המלבי"ם: בבאר צרה הנופל טובע מיד במים ומת. כך מי שנטבע במינות מת מיתת הנפש ואינו שב לראות באור החיים. לעומת זאת בשוחה עמוקה יש עדיין מרחב, יש מקום לזוז, יש אפשרות להתאושש ולצאת. קשה מאוד, אבל אפשרי.
וכמה הדברים נכונים. אדם שנפל בתאוות - אפשר לראות אותו חוזר בתשובה. אדם שנפל במינות - כמעט שלא תראה אותו חוזר. על זה אמרו חז"ל ששנה ופירש קשה מכולם. אדם שהלך ורכש לעצמו כל מיני דעות משובשות ואידיאות מזויפות, נסה להחזירו בתשובה: אחד מאלף, ואולי אחד ממיליון, אם בכלל. בודדים בודדים אפשר למצוא בהיסטוריה - מדברים על דוקטור בן דהאן, ועל עוד אחד, זה שטבע את המושג ציונות, שגם הוא חזר בתשובה. מכל אותם חכמי ההשכלה - מישהו חזר בתשובה? אף אחד.
ההסבר הוא, שכאשר הדבר נובע מאידיאולוגיה, השיבוש מוטבע בנפש עצמה. אבל כשמדובר בתאווה - טבעה של תאווה "עתים חלים עתים שוטה", באה והולכת. אדם שהיום הוא בסדר, אין בכך ערובה לעוד יומיים, כי פתאום תתגבר בו התאווה ויעשה דברים שלא האמנת. ואף על פי כן, מצבו בעוד יומיים אינו אומר דבר על מצבו בעוד שבועיים, כי אתה רואה כיצד אדם, לאחר שמילא תאוותו, פתאום תופס את עצמו ואומר: איפה אני נמצא, אילו דברים אני עושה - ומנסה שוב לעלות. התאווה היא משהו חיצוני, לא בנפש. האידיאולוגיה היא בנפש, ומן הנפש קשה מאוד להשתחרר.
על פי זה הסברנו פעם מדוע אברהם אבינו התנגד כל כך שייקח בנו אישה מבנות כנען: בנות כנען פגומות היו בנפשן. ואם תאמר, הרי גם במצרים וגם אצל לבן היו תאוות נוראות, וכתוב על בתואל שכל בתולה הייתה נבעלת להגמון תחילה - על כך התשובה: מתאוות, אפילו נוראות, אפשר להתגבר; אבל שיבוש בנפש, שהוא מתוך אידיאולוגיה, קשה מאוד לשנות.
על פי זה הסברנו גם את יציאת מצרים. הקדוש ברוך הוא הביא אותנו להזדכך, ובינתיים מצרים היא ערוות הארץ, מקום מ"ט שערי טומאה - איזה זיכוך הוא זה שמכניס אותם לטומאה? אלא שהזיכוך היה מן הדעות המשובשות. הטומאה היא חיצונית, היא תאוות, ומתאוות אפשר לצאת; אבל מדעות משובשות קשה מאוד. וזה שאמר: "באר צרה נכריה" - הנטבע במינות מת מיתת הנפש ולא ישוב לראות באור החיים.
אַף־הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף׃
"כחתף" - כמו בחטף, באופן פתאומי. רבנו יונה מסביר שהכתוב חוזר על הנכריה: אפילו שאינה שלילית כזונה, שהרי אישה נכריה יכולה להיות סתם אישה זרה לו ולא אישה העוסקת בענייני זנות - גם היא כחתף. "חתף" כמו חיית חתף, חיה חוטפת, כאריה שבא פתאום וחוטף ובורח. חיה אורבת, שאדם אינו יודע כיצד פתאום נפל וכיצד תפסה אותו.
וזה החידוש: כשמדובר באישה זונה, אדם יודע שיש כאן בעיה והוא נזהר. איננו מדברים ברשעים אלא באדם ירא שמים. אבל כשמדובר באישה נכריה - הרי מדובר באישה צנועה, לבושה בצניעות, נשואה ואם לילדים. וכי כל זה מבטיח ששום דבר לא יקרה? "אין אפוטרופוס לעריות". לכן "כחתף תארוב" - לא שהיא אורבת לו, שהרי אין אנו דנים אותה כמי שמנסה לארוב לאנשים, אלא העבירה והנפילה יכולות לבוא בחטף, ואדם אינו מאמין כיצד הגיע למצב כזה וכיצד הידרדר למציאות כזאת.
"ובוגדים באדם תוסיף" - האדם שהוא ישר בטבעו יהפוך להיות בוגד בגללה ובעבורה, כי יצר האישה יגבר על תולדת היושר אשר בו. וכמה הדבר נכון: כשיש לאדם פיתוי של דבר עבירה, וכי עולה בראשו "אתה בוגד באשתך"? הרי אמרו חז"ל: בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב. אדם שהולך לחתות אש בגחלים באשת איש, שהוא איסור חמור ביותר שיש בו חנק - וכי הבגידה היא מה שמעניין אותו? ואפילו בפנויה, שרובן ככולן נידות שאינן הולכות למקווה והרי זה כרת - האם עולות בדעתו המחשבות "אתה בוגד באשת נעוריך? ואילו אשתך הייתה עושה כן, מה היית חושב?" בשעת מעשה אדם אפילו אינו זוכר שיש דבר כזה יצר טוב. זהו "ובוגדים באדם תוסיף": מידת היושר הטבעית שבו נהפכת לבגידה בגלל הניסיון והפיתוי שאליו נקלע.
המלבי"ם, לעומת זאת, מבין ש"כחתף תארוב" אינו חוזר על הנכריה אלא על הזונה, שנאמר בה "שוחה עמוקה". הזונה תארוב כחתף - תחטוף פתאום את מי שעלתה על לבו רוח התאווה ותלכוד אותו ברשתה. אילו היה מתבונן היה נזהר ממנה, אך היא חוטפת אותו בפתאומיות. ואילו "ובוגדים באדם תוסיף" חוזר על הנכריה, על המינות והכפירה: היא תוסיף באדם בגידה, שתביא לו טענות והוכחות וראיות כדי להוסיף בו בגידה בתורת ה', בדרך האמת ובדרך הישר.
לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם׃
לַמְאַחֲרִים עַל־הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ׃
עד הפסוק השני שלמה רק שואל שאלות, ורק אחר כך באה התשובה. כאן אנו נכנסים לעניינם של הנוהים אחר היין. רש"י מפרש: "אוי" ו"אבוי" לשון צעקה ויללה; "מדינים" מלשון מדון ומריבה, כמו "אשת מדינים"; "שיח" לשון תלונה, כמו "ישפוך שיחו"; "פצעים חינם" - מכות שמכים אותו על לא דבר; "חכלילות עיניים" - אדמימות, עיניים אדומות.
רבנו יונה מסביר: "למי אוי למי אבוי" - על עוונו ועל חטאתו, כי היין מביא לידי זימה. וכאן מתגלה הקשר לפסוקים הקודמים: עד עתה דיברנו בזונה ובנכריה, ופתאום עוברים ליין - מה הקשר? אלא שהיין מביא לידי זימה. וזה פשוט ומובן: לכל אדם יש חומה בענייני זימה, עכבות, גדר מוסרית שאומרת "לא מתאים, אי אפשר לדבר כך עם אישה, זה אינו צנוע". ושוב, אין אנו מדברים ברשעים אלא באנשים ההולכים בדרך ה'. אך כשאדם שותה יין, כל הגדרות וכל החסמים והבלמים מתנתקים. היין מביא את האדם להיות חופשי, הוא זורם, הוא מצחקק, היא מצחקקת - ואתם מבינים לאן זה נמשך. כך שיש קשר ישיר בין הזנות ליין, וכפי לשון הכתוב שתירוש ימשוך זנות.
"למי מדינים" - היין מוליד כעס ומריבה. "למי שיח" - הוא מרבה דברים, שנאמר "לץ היין הומה שכר". וכמה הדבר נכון. הייתי פעם בשבת חתן, וישב שם אדם ושתה בלי גבול. יש אנשים שכשהם לבד אינם מרשים לעצמם, שהרי היין עולה כסף וכל החומרים הללו עולים כסף; אך כשמגיעים לשבת חתן ולמקומות כאלה, ויש שם וודקה חופשי, ערק, בירות ויין - האדם שותה ושותה. חשבתי שהוא יודע לשתות, ופתאום פתח את פיו. לא לכלך את הפה, אבל גם לא שתק - דיבר אולי שעה וחצי רצוף, מדבר עם זה ועם זה, כאילו בלע קלטת. נכנס יין יצא סוד. ועוד היה מציע לכולם לשתות ואומר: אנשים פוחדים לשתות שמא ישתכרו, אבל אני - כמה שאני שותה, אינו משפיע עליי כלל. והחברה מבסוטים ומוזגים לו עוד ועוד, והוא אינו מרגיש. אצלו הכול בסדר, רק לאחרים יש בעיה. פשוט ביזיון. והוא הדין במקום אחר שהזמינו את הרב לדבר, והוא כבר התנדנד - לא היה נעים כלל. זהו "למי שיח": היין גורם לאדם להרבות דברים, "הומה שכר", ובעקבות השכר באה ההמיה, ומי יעצור אותו ומי ישתיקהו.
"למי פצעים חינם" - לכאורה אפשר היה להבין שמתוך המדינים באות מכות ומן המכות פצעים. אך רבנו יונה מפרש: היין מוליד חולאים בגוף האדם, וזהו הפצעים. שתיין, השם ירחם, הכבד שלו נאכל וכל גופו ניזוק. "למי חכלילות עיניים" - כפירוש רש"י, אדמימות בעיניו.
הגר"א מנתח את הפסוק, שהרי שלמה המלך אינו מאריך בדברים חינם, וכשהוא כותב דברים שלכאורה חוזרים על עצמם - אוי, אבוי, מדינים, שיח, פצעים, חכלילות - חייבים למצוא לכך הסבר. אומר הגר"א: יש כאן שישה דברים, שלושה כנגד שלושה. כשאדם סר מדרך הטוב ונמשך אחר היין ורודף אחר תאוותו, שלוש קבוצות ניזוקות ממנו.
הקבוצה הראשונה היא בני ביתו, והם הסובלים ביותר. ידוע שאצל הגויים היה יום קבלת המשכורת יום של כוננות ספיגה לאישה: הבעל מקבל משכורת, הולך לבית המרזח, שותה כדבעי, וחוזר הביתה עם כסף בכיס, והיא כבר יודעת מה עומד לעבור עליה - חביט חביט ולא בריך. מסופר על עם הארץ אחד שלא ידע כיצד עורכים את ליל הסדר. אמר לאשתו: לכי וראי מה עושה השכן שיודע יותר טוב, ומה שהוא עושה נעשה גם אנו. הלכה האישה והציצה אל בית השכן, ופתאום ראתה שהבעל שם התעצבן על אשתו - וגם הוא כנראה עם הארץ לא פחות - והתחיל להכות בה. חזרה האישה הביתה, ושאל אותה בעלה: נו, כיצד עושים את ליל הסדר? מילאה פיה מים, שהרי מה תגיד לו, כדי שגם הוא יתחיל לעשות "סדר" בבית? התעקש: נו, את מדברת או לא, והתחיל לחבוט בה. אמרה לו: אני רואה שאתה כבר יודע איך עושים, אם כן למה שלחת אותי?
הקבוצה השנייה היא הקרובים - האחים, האחיות, ההורים. אינם ממש בני ביתו, אך גם הם סובלים: לא נעים לדעת שיש לך נכד שיכור או אח שיכור. הקבוצה השלישית היא שאר בני אדם שאינם קרוביו, שאם יש להם עמו מגע וקשר, גם להם מאוד לא נעים לסבול מאדם המהלך בגילופין.
וכנגד שלוש הקבוצות הללו מתבטא שלמה. "למי אוי" - אלה בני הבית הצועקים עליו אוי, על שרדף אחר היין במקום ללכת לעבוד לפרנסתו, ובבית אין מה לאכול, וכל פרוטה שיש לו הוא נוטל לבית המרזח. "למי אבוי" - אלה האומרים אבוי לנו שאין לנו מה לאכול ואין לנו לצורכי הבית, שכל אשר בביתו הוא מוציא בעבור היין. "למי מדינים" - אלה הקרובים הרבים אתו: אילו בושות אתה עושה לנו, אילו ביזיונות, אומרים לי ראיתי את אחיך, ראיתי את דודך. "למי שיח" - גם זה בקרובים, שהם מדברים בתוך ביתם שלא בפניו: אי אפשר כך, הדוד הזה אינו יכול לעשות לנו בושות כל הזמן, אין ביכולתנו לסבול בגללו. יש להם שיח ורב שיח על הרעה שהוא גורם להם. "למי פצעים" - אלה הרחוקים; כשאדם משתכר הוא מאבד את הבלמים, מכה את זה ואת זה ואין לו שליטה על עצמו, וגם הם מכים אותו. "למי חכלילות עיניים" - אלה האנשים הזרים הנקבצים עליו, עושים ממנו צחוק ומלעיגים על הנהגתו.
למלבי"ם ביאור מקורי. עד עתה הבנו ש"אוי" ו"אבוי" הם שני ביטויי צער, אך המלבי"ם קורא את הפסוק כשאלה ותשובה. "אבוי" מלשון "אבה", כמו "לא אבה לשלחם", מלשון רצון ותאווה, וכמו "אביונה" שמבטאת תאווה. אם כן: למי אוי? למי אבוי - למי שנמשך אחר התאווה. מי שכל היום מתאווה, הוא זה שכל הזמן צועק אוי.
וכן: למי מדינים, מי שיש לו תמיד דינים וטענות ומריבות? "למי שיח". ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין דיבור לשיח: דיבור הוא בהשכל, ואילו שיח הוא כ"מסיח לפי תומו", דיבור בלא מחשבה ובלא שכל, פליטת דמיונותיו. וזה בדיוק עניינו של השיכור, המרבה שיח בלי הרף. מי שפותח פה ומדבר בלי טעם ובלי היגיון - הוא זה שמרבה מדנים: דיבר נגד זה, ההוא התעצבן, וכך התגלגלה מריבה שלא הייתה מתחילה כלל לו היה שותק.
ואותו דבר בסיפא: למי פצעים חינם? "למי חכלילות עיניים". מי ששותה ומשתכר ועיניו אדומות מרוב יין - אל יתפלא שהוא גם חוטף מכות חינם. יכולת שלא להיכנס לשם, שלא להיכנס לוויכוח הזה - אבל חכלילות עיניים לך.
מהו "ממסך"? רש"י מסביר: לשון מזיגה, כמו "מסכה יינה" - עירבה. היין בזמנם לא היה ראוי לשתייה מחמת חריפותו וריכוזו, והיו מוזגים אותו במים, וזוהי מזיגת היין. ואגב, היום השתבש הביטוי: אומרים "תמזוג לי כוס תה", ואין זה נכון - תה מערים ואין מוזגים. מזיגה היא ערבוב שני דברים: תמזוג לי חלב בנס קפה, תמזוג מים ביין. גם היום אומרים ששתי חברות במשק התמזגו, כלומר התאחדו. שני דברים המתערבים ומתאחדים לאחד - זו מזיגה וזה ממסך.
לפי רש"י, "לחקור ממסך" פירושו שהם חוקרים היכן יש יין טוב והיכן מוכרים יין משובח. בזמנם היינן היה מייצר בעצמו את יינו ומוכרו, ולא היה שיווק מסודר, ולכן מי שרצה יין משובח היה צריך לחקור ולברר: היכן, אצל מי, אומרים שהבציר של השנה אצל פלוני יצא מיוחד במינו. וכך הוא מסתובב בחקירות ובירורים כדי לדעת היכן מוכרים את היין הטוב.
היום כמעט שאין בכך צורך, וזה עצמו מראה על הירידה שירדנו: פעם כמעט לא היו חנויות יין ואלכוהול, והיום בכל מקום פותחים חנות בוטיק "למבינים", עם טעימות, כמו לובי של מלון. פעם היו "מחסני יין" - אדם עם חנות כמו מחסן מלאה בקבוקים. ומי שיקרא פעם מה כתוב על התווית יעמוד בהלם: אדם לקח ענבים, עשה מהם יין, וחיבר להם שיר הלל. "ענבים ברמת עפיצות בינונית, שטופחו וגודלו באהבה בעמקים המוריקים של צפון רמת הגולן", "יין בעל גוף מלא, עפיצות מתקתקה, עם מעט נגיעות של רוזמרין". בחייך, תן לשתות יין - מה עשית מזה? לקחו אוכל והביאו אותו לדרגת אלוהות, התחילו לשיר לו שיר ושבח, ובסך הכול זה מיץ ענבים בעשרים שקל.
רבנו יונה מסביר אחרת, וגם מצד הלשון הדבר מסתבר יותר: "לחקור ממסך" אינו לחקור היכן מוכרים יין טוב, אלא לחקור את שיעור הממסך. הגמרא משמיעה שמזיגת היין הייתה חוכמה לא פשוטה, לא כברמן שמערבב סתם שני דברים; היו יודעים בדיוק כמה מים לשים ובאיזו מידה, ממש במינונים מדויקים. וזהו שהם באים לחקור: כמה להוסיף, כמה לגרוע, מהי הרמה המדויקת. ומצינו בגמרא באותו חכם שמזגו לו יין ואמר: דומה עליי מזיגה זו כמזיגתו של פלוני אלמוני - ואמרו לו שאכן הוא זה שהגיע עתה, ומזג לרב במקום מי שהיה רגיל למזוג לו. הרב זיהה את המוזג מתוך ניואנס דק בטעם, בהרכב המים לעומת היין. הרי לנו שהיו בזה חקירות של ממש.
הגר"א מביא את הכתוב בישעיה: "הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו, מאחרי בנשף יין ידליקם". שים לב להבחנה: המשכימים בבוקר רודפים אחר שכר, והמאחרים בלילה - היין מדליקם. ולכאורה, מה מתדלק חזק יותר, יין או שכר? בלא ספק שאר משקאות האלכוהול: ביין יש שלושה עשר או ארבעה עשר אחוז, ובערק ארבעים אחוז ויותר, ויש אף חמישים. מדובר במשהו חזק ופעיל הרבה יותר.
מסביר הגר"א: מי שקם בבוקר ומיהר למלאכתו אין לו פנאי לשבת על היין עד שיגיע לרוויה, ולכן הוא חייב לעשות זאת מהר ולוקח את החזק - כוסית ערק עושה מה שארבע כוסיות יין עושות. לכן נאמר בו "משכימי בבוקר שכר ירדופו", מגודל בהלתו לרוץ למלאכתו הוא רודף אחר שכר. ובלשון חז"ל "שכר" אינו מה שאנו קוראים כך היום, אלא יין ישן וחזק מאוד, ולכן נאמר בנזיר "יין ושכר אל תשת" - וכי נאסר עליו וויסקי או וודקה שאינם מן הענבים? אלא הכוונה ליין ישן וחזק הקרוי שכר משום שהוא משכר מאוד, ובאותו רעיון גם המשקאות החריפים.
אך בערב, כשחוזר הביתה וסיים את יומו, הוא מעדיף דווקא יין. מדוע? כי המשקה החזק מביא אותך מיד לבום ותם הסיפור; אחרי שתי כוסיות ערק הגונות האדם עובר למצב מאוזן ואין עוד מה לעשות. אבל ביין הוא מושך את ההנאה: עוד כוסית ועוד כוסית, עד שזה מתחיל להשפיע, ובינתיים הוא נהנה. לכן "מאחרי בנשף" - הנשף הוא הערב - יושבים ושותים כל הלילה עד ש"יין ידליקם", ולזה נדרשת גבורה, שיהא מסוגל לשתות הרבה מבלי להתעייף.
ולפי זה מתפרש הפסוק: "למאחרים על היין" - אלו המאחרים בלילה על שתיית היין, לפי שאין היין חזק כל כך; "לבאים לחקור ממסך" - ואחר כך הם באים לחקור ולדרוש היכן יש שכר, כדי שגם אותו ישתו. והשכר חזק מאוד ואי אפשר לשתותו עד שימזגנו במים, וזהו "ממסך" - שכר הטעון מסיכה ומזיגה. אל תחשוב, אפוא, שהוא נשאר ביין בלבד: זה מתחיל ביין, ולקראת השעות הקטנות של הלילה הוא כבר עובר לחומרים פעילים יותר, ומחפש גם את המזיגה הנכונה של השכר, שאינו מסתפק במה שיש.