בפרק כ"ג ממשיך שלמה המלך בדרכי המוסר המעשי: כיצד אדם צריך לנהוג בשולחנם של אחרים, לפני מי ראוי לומר דברי חכמה ולפני מי אין ראוי, והזהרת גזל היתומים והעניים. בדברים הבאים נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאורי רש"י, רבנו יונה, המצודות, הגר"א והמלבי"ם, וניקח מהם מוסר השכל מעשי לחיי היום־יום.
אַל־תִּלְחַם אֶת־לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל־תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו׃ כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל־עִמָּךְ׃ פִּתְּךָ־אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים׃
רש"י מפרש את הדברים כפשוטם: הזמין אותך אדם קמצן אל ביתו, אומר לך "בכבוד, קח תאכל" - זה הוא "לחם רע עין". ומה יגרום הדבר? "פיתך אכלת תקיאנה" - אתה עתיד להקיא אותה מפאת הבושה. איזה בזיונות; אכלתי וחשבתי שהוא מפרגן לי, ולבסוף התברר שהוא חיכה כל הזמן מתי אצא מביתו.
המצודת דוד מוסיף שהדבר פועל גם מבחינה פיזית, שהרי הוא הביט עליך בעין רעה. כשאדם חש שמסתכלים עליו בעין רעה, האוכל נעשה עליו קבס, יש לו בחילות, והוא מחפש איך להקיא.
ומהו "ושחתת דבריך הנעימים"? המלבי"m כבר לימדנו שכאן שלמה מגלה לנו שכל העניין משל הוא, ושהדיבור הוא על "דבריך" ולא על אוכל. אך לפי פשוטו של רש"י, היכן נמצאים כאן "דבריך הנעימים"? אלא כך: כשמישהו מזמין אותך, מגיש לך ומוסיף לך, ואומר לך "אכול ושתה", אתה מרגיש טוב איתו - ואינך שם לב ש"לבו בל עמך". אתה אומר לו תודה רבה, אתה איש רב חסד, אין אנשים מיוחדים כמוך, איזו הכנסת אורחים, איזה טוב לב. ולבסוף, כשמתברר שהכל היה מתוך רוע לב, נמצא שכל דבריך הנעימים, כל הקומפלימנטים שנתת לו, נשחתו והתבזבזו לריק. לא היה שם טוב לב, לא רצון לפרגן, ולא נתינה - אלא רק "מתי תצא מכאן", ואולי אף ציפה שתסרב. נמצא שכל האמירות היפות שאמרת כאות תודה והוקרה - שיחתת אותן לריק.
רבנו יונה מבאר את "פיתך אכלת תקיאנה" באופן אחר: כאשר אתה יושב לאכול עמו, אתה רואה את פניו, ורואה שהוא מצטמק ורע לו - פנים של אדם המצטער על אכילתך. מתוך כך אתה מכיר שלבו בל עמך, וממילא פיתך בעיצבון תאכלנה. וכיוון שכך, באופן טבעי "לא תטחון אותה האצטומכא". אצטומכא הוא ביטוי המופיע רבות בקדמונים, והכוונה לקיבה.
וכך הוא בטבע האדם: כשגופו בריא והכל כשורה, האצטומכא עובדת כראוי; אבל כשאדם כועס או שרוי בעצב, הדבר משפיע על האצטומכא. וכך כתוב בספרים. שימו לב לדבר מעניין: כשאדם נמצא בדיכאון הקיבה מתכווצת, והיא אינה משדרת אותות של רעב. אנשים שמנים הם לרוב אנשים שמחים ומבסוטים, ולעומתם תראו לפעמים אנשים דיכאוניים ורזים - כי כשאדם דיכאוני האצטומכא מתכווצת, וכשאדם מבסוט מן החיים יש משדר תמידי למוח שהקיבה רעבה ורוצה לאכול עוד. נמצא שכשאדם אוכל בעיצבון, זה גורם להתכווצויות קיבה, האצטומכא אינה טוחנת כראוי - ומכאן "תקיאנה".
וכיצד מתחבר לפי רבנו יונה "ושחתת דבריך הנעימים"? האדם חושב לעצמו: הרי כיבד אותי כל כך, במה אכיר לו טובה? אומר דבר תורה על השולחן, דבר חכמה, דברי דעת ודרך ארץ. ועל זה נאמר - חבל על הזמן, שחתת דבריך הנעימים. יש אנשים שאתה בא לומר להם חידוש, ווארט, רעיון, ואינך מבין מדוע אינם מתפעלים כמוך. כשאתה אומר את הרעיון אתה מתלהב, וכשהוא שומע הוא חושב: מתי הוא יגמור? מתי יסיים?
מכאן שצריך הרבה חכמה לדעת לפני מי לומר מה. לכל אדם צריך להתאים את הדברים. יש אחד שאתה בא ואומר לו: התחדש לנו משהו בסוגיית "יש בגר בקבר", התחדש משהו בדין "תקפו כהן" - והוא משיב לך: עזוב אותי מהתקפות האלה, יש לך גימטריה? תן לי משהו קליל, איזה ווארט. ויש אדם אחר שאם תאמר לו גימטריה יאמר: עזוב, עייפת אותי עם הגימטריות שלך, תגיד משהו מפולפל, משהו חריף יותר. את כל אדם צריך לקלוט ולהכיר, לדעת מהי השכלתו ומה מדבר אליו. יש אדם שאתה אומר לו חידוש הלכתי - ורוממת אותו: איזו שאלה מעניינת, מה הדין כשעשה כך ונתן כך, חייב או פטור? הדלקת אותו. ויש אדם שעל דבר כזה יאמר: כבד עלי, רבנו, תדפדף. היום יש כל מיני לשונות שבהן מבטאים החבר'ה את הריקנות ואת חוסר ההתבוננות; הוא מרגיש אותך כמו פלאפון ומעביר אותך באצבע ימינה, מריץ אותך, כי אין לו כוח ואין לו סבלנות לשמוע.
נמצא שבאת אליו, ישבת, ואף אמרת דברי תורה - ושחתת דבריך הנעימים, השחתה של זמן. כי אותו אדם לא די שחושב לעצמו "זה גם אכל לי את האוכל", אלא עוד עכשיו רוצה למסור לי שיעור. הלחצת אותו לגמרי. לכן: אל תלחם את לחם רע עין. גם אם הוא אומר לך לאכול, אל תתרגש ואל תאכל ממה שהוא אומר - לבו בל עמך, פתו אכלת תקיאנה, שיחתת דבריך הנעימים. אמור לו: תודה רבה, אכלתי לא מזמן, איני רעב - והמשך הלאה.
בְּאׇזְנֵי כְסִיל אַל־תְּדַבֵּר כִּי־יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ׃
רבנו יונה מחבר פסוק זה לקודמו. שהרי הוא הסביר "אל תשחת דבריך הנעימים לשווא": אותו אדם רע עין, תורה אינה מעניינת אותו, אתה בא ואומר לו חידושים וווארטים ואין זה מדבר אליו. וזה המשכו של העניין - באוזני כסיל אל תדבר. אדם שהוא כסיל, מה טעם לדבר באוזניו? "יבוז לשכל מליך" - יש לך דברים של שכל ושל טעם, והוא יבוז להם, מה שתאמר לו לא יחדור אותו, ואדרבה עוד ילעג לדברים. לכן אומר רבנו יונה: אין להאריך עמו בדברים, ולא ידבר באוזני כסיל דברי חכמה, כי דברי חכמה הוא בז להם.
סיפר פעם הרב נויגרשל, שהיה בהרצאה בסמינר "עממי" - "עממי" הוא ראשי תיבות של "על מי מנוחות ינהלני", בנחת ובפשטות, אנשים פשוטים. אחר ההרצאה סיפר שהוא ממשיך לסמינר נוסף, סמינר של אקדמאים. ניגש אליו אחד המשתתפים: כבוד הרב, מאוד נהניתי מהדרשה, אפשר להתלוות לרב לסמינר השני? בשמחה. נסע עמו. ושם דיבר הרב נויגרשל כדרך שמדברים לאקדמאים, במושגים של קוונטים ותיאוריות. בסיום ניגש אליו אותו אדם ואמר: כבוד הרב, אני רוצה לומר לרב שבסמינר הקודם הרב דיבר יותר לעניין. הוא לא הבין מהיכן נכנס הרב ומהיכן יצא, מה התחיל ומה סיים; אבל בסמינר העממי, שבו דיבר בסגנון פשוט, שם קלט את העניינים. זהו "באוזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מליך".
ורבנו יונה אומר כאן דבר מעניין: "ולכבוד החכמה אין לדבר בדבריהם זולתי באוזני מי שיאהבם ויחבבם". כולם מבינים שאין טעם לדבר דברי חכמה באוזני מי שלא יבין ויבזה אותם - שיחתת דבריך הנעימים. אומר רבנו יונה: לא רק זה. אתה ביזית את החכמה עצמה. חכמה היא דבר יקר, ונותנים אותה למי שיודע להעריכה. "יהיב חכמתא לחכימין" - ולמה הקב"ה נותן חכמה דווקא לחכמים? לכאורה שייתן חכמה לטיפשים, שיקבלו מעט שכל! אלא שהתשובה היא: "חכימין" הם מבקשי החכמה ומעריכי החכמה. הקב"ה נותן חכמה למי שיודע להעריכה. אבל אם ייתן חכמה לכסיל, במה ישתמש בה? כדי להמציא שיטה איך לעלות על המספרים של הלוטו. בשביל זה קיבלת גאונות? לשבת ולחשב חישובים מתמטיים כדי להגיע קרוב ככל האפשר לזכייה? ואילו חכם שמקבל חכמה מתייחס אליה בכבוד הראוי לה: איך לעזור לאנשים, איך להשכיל בדברי תורה, איך להעמיק בחקר ההלכה. נמצא שכשנתת חכמה לכסיל - ביזית את החכמה, שהרי הוא משתמש בה לדברים שליליים.
ועל עניין זה אמרו בספרי המוסר: אל תהיו כמשליכי הפנינים לפני החזירים. הנותן דברי חכמה למי שאינו ראוי, כמשליך פנינים לפני חזיר. וכי החזיר מבין בפנינים? "נזם זהב באף חזיר" - אינו מבין, ומה טעם להשליך לפניו פנינים?
הדברים חשובים מאוד, שכן תמיד חייבים לדעת לפני מי אומרים מה, וצריך בזה הרבה השכלה והתבוננות. לא כל דבר אפשר לומר בפני כל אדם. יש דברים מדברי חז"ל, מן התמוהים שבהם, שאדם צריך לקבל להם הסבר כדי להבינם; ואם תאמר אותם בפני עם הארץ, הוא ילמד אותם כפשוטם ויגיע מהם למסקנות מוטעות. הרי מובא שאפילו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" הביא לטעות - צדוק וביתוס יצאו וקלקלו, כי כך הבינו: אין פרס, אין שכר.
מכאן שכשאתה מוסר מסר, עליך לשים לב מאוד איך הוא מתקבל, ומהי יכולתו של השומע להכיל אותו ולהבינו כראוי. אחרת אמרת לו דבר, והוא השתבש בו, והגיע מכך למסקנות מוטעות, ועל סמך זה עושה מעשים שאינם ראויים - כי שמע ממך מסר ולא הבין אותו נכון.
יש כאן גם הערה לאותם אנשים שנעשו "מסבירנים" מטעם עצמם. אדם שאין לו ההשכלה המתאימה, אינו מתעסק בתחום ואינו מבין גדול בו, ומיד רץ לתקשורת; רוצים לראיין מישהו - והוא נעשה המסבירן הלאומי, מקרב רחוקים. ואינו מבין שלא רק שאינו מקרב רחוקים, אלא הוא מרחיק קרובים. וכי יש לך ההכשרה המתאימה להיות מסבירן? יודעים אתם כמה חכמה צריך כדי להסביר דבר מה? ייתכן שאתה יודע את הסיבות, ואפילו את הסיבות האמיתיות על פי תורה - ואף על פי כן אסור לומר דבר כזה לאדם שאינו שומר מצוות בצורה כזו. אתה אומר לו את הטעם האמיתי, ומיד: הנה, אתם רואים איך התורה... מדוע? כי פעמים רבות כדי להסביר דבר צריך שעתיים: להסביר את היסודות, את המקורות, את ההבנה של העניין. ואם אתה בא להסביר זאת בחצי דקה, גרמת לו לקבל חיזוק לטעותו.
למשל, אם ישאל אותי אדם מדוע נשים אינן סומכות על כך וכך, ואשיב "כי נשים דעתן קלה" - וכי הסברתי לו מהו "דעתן קלה"? למה דעתן קלה? האם זה חיסרון או יתרון? מדוע ברא הקב"ה את האיש במידות ובטבעים מסוימים ואת האישה במידות ובטבעים אחרים? אמרת משפט כזה, ומיד: הנה, אתם רואים איך הדתיים, איך התורה מתייחסת. ובתקשורת אין זמן להסביר - זרקת משפט, "תודה רבה לך, אנחנו חייבים, יש לנו מבזק, כן, המרואיין השני". ומי שומע אותך? מי מקשיב? אף אחד. נמצא שצריך להיות בעל כישרון גדול מאוד, ובעל חכמה והבנה באמצעי תקשורת, כדי לדעת מה לומר, לנסח משפט קצר שיתמצת את העניין, ולדעת איך לצאת ממוקשים - שהרי הם מומחים בהצבת מוקשים. אתה חושב שאתה אומר דברי טעם ו"כך כתוב" - ומי מקשיב למה שכתוב? באוזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מליך; אפילו להסביר לא ייתנו לך.
לכן אדם צריך תמיד להיות חכם: מה לומר, איך לומר, באיזו צורה לומר, ולפני מי לומר. לפני כל אדם צריך לומר טעם אחר וסיבה אחרת. לפעמים רואים בגמרא שבא כופר והקשה קושיה, והחכם עונה לו תשובה והלה הולך לו מרוצה; ואחר כך שואלים התלמידים: רבנו, ולנו מה תאמר? ואז הוא עונה להם תשובה מעמיקה. ראו כמה חכמה יש בזה: התשובה השטחית שאמר לו, שאפילו אינה התשובה האמיתית, יישבה את דעתו; אילו היה אומר לו את התשובה העמוקה, היה מלעיג עליה. לתלמידים אפשר לתת תשובה עמוקה, אבל לאותו אדם שבא לשאול צריך לתת תשובה שתניח את דעתו - העיקר שתצא מכפירתך ולא יישארו לך קושיות. לכל אדם צריך לדעת איזו תשובה מועילה לו באמת.
המלבי"ם, כזכור, יוצר תמיד הבחנה בין כסיל לאוויל. הכסיל אינו שוטה; יש לו שכל, אלא שהוא הולך אחר תאוותיו. לכן הוא נקרא כסיל: הוא מתאווה לדברים שהוא עצמו יודע שאינם נכונים, אינם אמיתיים ואינם טובים, ובכל זאת הולך אחריהם ונמשך אליהם. הכסיל יודע את האמת ומתעלם ממנה, יודע שהדרך אינה נכונה ואף על פי כן הולך בה - אין זה אלא כסיל.
לעומתו האוויל, שאינו בטוח בחוקי החכמה. "אוויל" הוא מלשון "אולי" - השיטה הסקפטית. על כל דבר: אולי, מי אמר, אין הוכחות, לא ברור, לא חד משמעי; הכל ספקות ותהיות וקושיות והוא אינו בטוח. נמצא שיש לאוויל יתרון על הכסיל: לאוויל חסרה הוכחה - אביא לו הוכחה ויקבל שכל. ואילו הכסיל יודע את חוקי החכמה, אלא שהוא רוצה ללכת אחר תאוותיו ולכן אינו מקבל אותם, ובמודע אינו מקבל. האוויל מעלה ספקנות - אשב עמו ואתרץ לו. לכן אומר המלבי"ם שיש אפשרות ליישר את האוויל, אבל הכסיל בורח מן החכמה מחמת תאוותיו, וקשה הרבה יותר לשכנעו.
והבעיה, כמו שהסברנו כמה פעמים, שאת חוקי החכמה קשה לבאר על פי ההיגיון הקר. חוקי החכמה הם המוסר, היושר, ההגינות, ההנהגה שראוי לאדם לבחור בה; אין מדובר באמת ושקר שהם דברים מוחלטים, אלא בהיבטים מוסריים, שבהם יש מקום להתווכח - מי אמר שכך, אולי אחרת. לכן אמרנו שאת חוקי החכמה צריך לקבל: לקבל מנביא, ממשה רבנו, מן התורה הקדושה. אלה דברים שאדם אינו יכול להגיע אליהם בצורה עצמאית. לעומת זאת תבונה, שהיא להבין דבר מתוך דבר, אפשר להגיע בה למסקנה חד משמעית, וזו בחינה של דעת: הגעתי למסקנה האמיתית והנכונה, ידיעה ברורה.
נמצא שמי שישכיל את האוויל יוכל להוציאו מאווילותו, שהרי האווילות היא חוסר ידיעה; נלמד אותו השכלה וחכמה והוא יגיע למסקנה הנכונה. אבל עם הכסיל אין מה לדבר, ולכן נאמר "לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת" - אל תלך לידו ואל תלך עמו. הוא אינו רוצה את החכמה ואינו רוצה את ההשכלה, וממילא מכל מה שתאמר לו יעשה צחוק, ונמצא ששיחתת דבריך לריק וביזבזת זמן, שכן באמת אינו רוצה לקבל.
זו באמת אחת הבעיות כשבאים לנסות להחזיר בתשובה מי שלא בא להתעניין: מיד יש לו התנגדות, ועל כל טיעון שתביא יביא לך עשרה טיעונים הפוכים. מדוע? מפני שיש לו תאוות והוא פשוט אינו רוצה. אין לו בעיה של חוסר ידיעה, אתה התלבשת עליו והוא אינו רוצה. לעומת זאת אדם שאינו יודע - פעמים רבות אתה מעניין אותו בדבר מה, והוא אומר: כן, באמת מסקרן, מעניין מאוד לשמוע. אבל מי שעושה להכעיס אינו מחפש שתשכנע אותו, אינו מחפש אמת כלל, אלא רוצה ללכת אחר תאוות לבו.
אַל־תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל־תָּבֹא׃
"תסג" הוא מלשון נסוג לאחור: יש גבול, ואתה מסיג אותו לאחוריו לכיוון רעך, כדי לקחת משהו מגבולו - וסיפחת אליך עוד חצי מטר, עוד מטר, מחצרו ומשדהו. ו"בשדי יתומים אל תבוא" - רש"י מביא את דרשת חז"ל, שהכוונה ללקט, שכחה ופאה הראויים לעניים: אל תיקח מהם את המגיע להם.
ומדוע ההקפדה כאן? אומר הגר"א: שאר אנשים ייתכן שימחלו לך, אבל יתומים לאו בני מחילה נינהו - יתומים הם קטנים ואינם בני מחילה. ואם כן, אם תבוא בשדי יתומים, מי ימחל לך?
המלבי"ם מעיר ש"אל תסג גבול עולם" כבר הופיע בפרק כ"ב, וכאן, בצירוף "ובשדי יתומים אל תבוא", מדובר בגבול העניים; וכך מובא בספרא, שמדובר באדם הגוזל לקט שכחה ופאה, כדברי רש"י. ומבאר המלבי"ם ש"גבול" ו"עולם" הם לכאורה שני הפכים: "גבול" הוא מה שיש לכל אחד ואחד באופן פרטי, ואילו "עולם" הוא מה ששייך לכלל, לא לפרט האינדיבידואלי. אם כן, איך אפשר לומר "גבול עולם"? וכי לכלל יש גבול? לפרט יש גבול - עד כאן החצר שלי; אבל בכלל, היכן גבולו?
אלא בהכרח שמדובר בכלל שמצד עצמו הוא מתוחם ומוגבל ואינו מתערב עם שאר הכלל. כלומר, גם בתוך הכלל יש קבוצות, ובכך יש מציאות של כלל שיש לו גבול. ומהי הדוגמה? מתנות עניים. העניים הם כלל מסוים; לא כל הכלל, אך חלק ניכר ממנו. והכלל הזה יש לו גבול, והגבול שלו הוא מתנות העניים: לקט, שכחה ופאה. על זה אומר הכתוב "אל תסג גבול עולם" - את הגבול שגבל הקב"ה לאותה קבוצה בתוך העולם ואמר לה: זה חלקכם. אל תלך ותיקח ממתנות עניים, שבזה אתה משיג את גבולו של אותו כלל.
כִּי־גֹאֲלָם חָזָק הוּא־יָרִיב אֶת־רִיבָם אִתָּךְ׃
שמא תאמר: שדי יתומים - מי ישפוט אותי, מי יריב עמי? על כך אומר הכתוב "כי גואלם חזק". המלבי"ם מסביר: יש לשדותיהם גואל, הוא הקרוב אשר לו משפט הגאולה. במילים פשוטות, כשיש מי שעתיד לירש, אותו יורש מוטרד ממה שייעשה בנכס שהוא עתיד לרשת בעוד שנים; אף שכעת אינו בעל הנכס, בשלב מסוים יירש אותו, והוא נקרא גואל. ולכן, אף שמדובר ביתומים שאין להם אב שיריב את ריבם - יש להם גואל, קרוב משפחה הלוטש עיניים ויודע שהוא הבא בתור. אל תחשוב אפוא שאין מי שיריב את ריבם: הגואל הזה, מי שלו משפט הגאולה, חזק הוא ויריב את ריבם אתך, ועל ידי זה אנוש תיענש.
רבנו יונה מסביר באופן אחר. כבר הוזהרנו על גזילת העני שאין לו עוזר, וראינו ששם הקב"ה יריב את ריבו. וכאן הוא מזהיר על גזילת היתומים - ושימו לב, אף על פי שהם עשירים. זו סיבת הכפילות: שם דובר על דל, ואילו כאן תאמר "הם אינם דלים, יתומים הם, אבל אביהם השאיר להם די והותר" - על כך אומר הכתוב שאין זה משנה. אף שאינם עניים, בשדי יתומים אל תבוא, כי גואלם חזק - וגואלם לפי רבנו יונה הוא הקב"ה בעצמו, אבי יתומים ודיין אלמנות, והוא חזק ויפרע ממך.
הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאׇזְנֶךָ לְאִמְרֵי־דָעַת׃
נשים לב, אומר רבנו יונה: לגבי מוסר נקט הכתוב "לב" - "הביאה למוסר לבך"; ולגבי דעת נקט "אוזן" - "ואזנך לאמרי דעת". והדבר מובן בהחלט. הלב מסמל את התאוות ואת הרצונות, כמו שנאמר "תאוות לבו נתת לו"; הלב הוא החשק, החפץ והרצון. והמוסר הוא דברי חכמה המתקנים את מעשי האדם. אם כן, כשיש לאדם תאוות, מי יתקן אותו? המוסר. "הביאה למוסר לבך" - את הלב המתאווה תן למוסר, והמוסר ייישר אותו.
"ואזנך לאמרי דעת" - דברי החכמה הם הדברים שצריכים להיכנס באוזניך. פירוש הדבר: אמרי הדעת אינם דברים שנועדו לתקן בהם את מעשי האדם, אלא עסק התורה מצד התורה עצמה, ההשכלה בתורה. גם בלי קשר לתיקון המידות אדם צריך ללמוד תורה; גם בלי קשר לשיפור הנהגותיו, ואפילו היה אדם מושלם בין אדם למקום ובין אדם לחברו - עדיין צריך הוא ללמוד תורה.
למדנו בקטע זה כמה יסודות מעשיים: אל תיהנה מסעודתו של רע עין, שכן "לבו בל עמך", והתוצאה היא בושה, בחילה, ובזבוז כל דבריך הנעימים לריק. למדנו שצריך חכמה גדולה לדעת לפני מי לומר מה, שכן "באוזני כסיל אל תדבר" - לא רק מפני שאין תועלת, אלא מפני שבזה אתה מבזה את החכמה עצמה, כמשליך פנינים לפני חזירים. ראינו את הבחנת המלבי"ם בין האוויל, שחסרונו חוסר ידיעה וניתן ליישרו, לבין הכסיל, שיודע את האמת אך נמשך אחר תאוותיו וקשה לשכנעו. למדנו על חומרת הסגת גבול העניים והיתומים, ש"גואלם חזק" - בין הגואל הבשר ודם ובין אבי היתומים שבשמים. ולבסוף, "הביאה למוסר לבך ואזנך לאמרי דעת": את הלב המתאווה מרפאים במוסר, ואת האוזן ממלאים בדברי תורה ודעת, שהם חובת האדם גם כשמידותיו מתוקנות.