פתיחה: מדרגות בעבודת האדם
בחלק זה של הפרק שלמה המלך ממשיך את דברי האב לבנו. למעלה נאמר "בְּנִי אִם־חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם־אָנִי" - זו הדרגה הגבוהה, אדם שכבר קנה חכמת לב. כעת פונה האב אל הבן שעדיין לא הגיע לשם, ומציע לו סולם: קודם כל להטות אוזן ולשמוע, ואם גם זה עדיין קשה - לכל הפחות להתרחק ממה שוודאי מזיק, מן הזלילה והסביאה. ומכאן להישמע לאב ולאם ולא לבוז לחכמת הדורות שקדמו.
"שמע אתה בני וחכם" - הלב כמצפן
שְׁמַע־אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ׃ (יט)
רש"י מבאר: מתוך שתתחכם בתורה, תוכל ללכת בדרך לבך, שכן לב חכם לא יפתה אותך ולא ישיאך לדבר עבירה. פירוש הדבר, שלאחר שאדם מיישר את לבו לעבודת השם, על ידי זה הוא מתגבר על הפיתויים.
דבר נפלא כותב המלב"ם במקום אחר, בעניין חיתוך כנף מעילו של שאול בידי דוד. לאחר שסיים דוד את המעשה נאמר "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ" - לבו הכהו והוא הצטער על שחתך את כנף המעיל. אומר המלב"ם: כי הלב השלם, כלומר האדם השלם, יתפעל ויתחרט אם יעשה איזו פעולה רעה. ומזה עצמו הבין דוד כי עדיין לא שלמה מלכות שאול ומורא מלכות עליו, וכי עוול בכפו לגעת במלבושיו ואף כי בגופו. נמצא שהלב של האדם השלם הוא מצפן: עצם העובדה שהלב מכה אותו מלמדת שהפעולה לא הייתה ראויה, שאם הייתה ראויה לא היו לו ייסורי מצפון. ואכן דוד נענש על כך בסוף ימיו - "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ", מי שביזה את הבגדים, בסופו של דבר אינו נהנה מן הבגדים.
זהו שנאמר כאן: האדם השלם יכול לסמוך על לבו שיורה לו את דרך הישר. "וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ" - כאשר אתה הולך בדרך לבך, מעשיך מאושרים, יש אישור למעשיך, ואתה הולך בדרך המיושרת בלי חשש שמא אתה סוטה מדרך הישר.
תיקון הלב - יסוד התועלת מן החכמה
רבנו יונה מסביר שכאן שלמה המלך אומר לאדם: למד חכמה, שעל ידי עסק החכמה תאשר את לבך ללכת בדרך הישר וביראת השם. "וזה יסוד התועלת מן החכמה, והראוי להקדימו - לתקן הלב".
וזו מציאות שאנו רואים בעיניים, בפרט אצל אנשים שמקרוב באו: קל מאוד לאדם לתקן מעשים. עד עכשיו לא הניח תפילין - הוא מניח תפילין; לא שמר שבת - הוא שומר שבת; לא נתן צדקה - הוא נותן צדקה. אבל הקשה מכל הוא לתקן את הלב, את נטיות הלב. יש אנשים שאפשר להגדירם "חילונים חובשי כיפה": הוא שומר שבת, הוא מניח תפילין - נכון, אבל בלב, בטבעים, במידות, בהנהגות, בדרך ארץ, בבין אדם לחברו, בדורסנות, בחוצפה ובעזות - הוא נשאר כמקדם. מה כן השתנה? הוא גידל זקן, וכדברי הרב לסרי: זקן גדל לבד, זה גדל מעצמו, לא התאמץ הרבה בשביל זה. וגם אימץ לעצמו גינונים, מתלבש כך ונוהג כך. זה החלק הקל של היהדות. החלק הקשה הוא עבודת הלב, לעבוד על המידות ולתקנן מבפנים.
אדם שלא למד מעולם מוסר, ובעיקר מי שאינו מגיע לשיעורי תורה, אתה רואה אותו פגום מאוד במידותיו, בהנהגתו, ביחסו לזולת - נשאר עם כל הדרכים המקולקלות שלו. ואם הוא בעל מקצוע, השם יצילנו: כל הקומבינות שעשה בלי כיפה הוא עושה היום עם כיפה, ובתוספת חילול השם. כל התחמונים והרמאויות והסיפורים, אותה התנהגות בדיוק, אלא שהיום יש לו חזות שהטעתה אותך לחשוב שהוא הגון, שזה בעל מקצוע מסוג אחר שיסיים את העבודה ולא ימכור לך לוקשים.
לכן אומר רבנו יונה שיסוד התועלת מן החכמה הוא תיקון הלב. כשאתה לומד תורה, מהו היסוד? להיות תם וישר וירא אלוקים - בלי קומבינות, בלי רוע לב, בלי דברים שאדם עושה כדי להצר לזולתו. זו העבודה השלמה. ואין הכוונה שכל מי שנולד כבן תורה בהכרח הכול אצלו מתוקן; הכוונה שאדם שהתרגל שנים לחיות בדרך מסוימת, וכשהוא עובר שלב המעבר הוא לעתים חיצוני בלבד ואינו עובר תהליך של תיקון פנימי - וזה קשה מאוד.
"אינני רשאי להיות בו סכל"
עוד מביא רבנו יונה בשם מחברי המוסר: "אינני לומד החכמה כדי שאחשוב לבוא עד תכליתה, אבל כדי שאחכם במה שאינני רשאי להיות בו סכל". וזהו "וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ".
הרבה פעמים אדם שואל: מה הטעם ללמוד, הרי ממילא איני זוכר את הפרטים? כששואלים אותי אחר כך מה בדיוק אמרנו, מה חייב ומה פטור, מה מותר ומה אסור - איני יודע. קודם כל, אמר החפץ חיים: שכחה היא מציאות גשמית, ובעולם האמת אין שכחה, וכל מה שלמדת יהיה קיים שם למעלה. ועוד, אומרים מחברי המוסר: איני לומד כדי להגיע עד תכלית החכמה, עד הקצה, לדעת הכול ולזכור הכול; אני לומד כדי שאחכם במה שאיני רשאי להיות בו סכל.
ומה פירוש "איני רשאי להיות סכל"? שלא יזכירו לפניך מושג ועניין ואתה סכל ממנו. אומרים לך "מוקצה מחמת חסרון כיס" - והוא שואל מה זה חסרון כיס. יש כאלה שדווקא ענייני חסרון כיס הם מבינים מצוין, מהכול הם זהירים משום חסרון כיס, ולכן אינם נותנים ואינם תורמים. ויש ילדים שההורים מעולם לא נתנו להם נשיקה, אז הם סובלים מחסרון kiss...
בנו של רב פנחס שרייבר, שהיה מגדולי הדור, סיפר שאצלם בבית ההכרח לדעת ש"ס היה כדבר פשוט. מי שאינו יודע ש"ס - מה יש לדבר איתו בכלל, עם הארץ גמור. אלה היו המושגים של למדנות ואהבת תורה שהחדירו בבית. היום אדם - הלוואי שישלוט במסכת, הלוואי שישלוט בדף. אבל לכל הפחות שלא יהיה עם הארץ במושגים. מזכירים לידו "חוט הסיקרא", למעלה מחוט הסיקרא ולמטה מחוט הסיקרא - והוא אינו יודע על מה מדובר, צריך להסביר לו שיש זבחים ויש הזאה למעלה והזאה למטה. "יש בגר בקבר, אין בגר בקבר" - הוא לא יודע במה מדובר. "התקפו כהן" - מושגים שהוא שמע פעם באיזה שיעור בדף היומי ואינו שולט בהם. יכול להיות שאם תשאל אותו פרטים לא יידע פרטים, אבל לפחות שלא יהיו אצלו תחומים שהם "בלאקאאוט", שחור מוחלט, זר לו לגמרי. שתהיה לאדם ידיעה כללית בכל עניין ועניין, שכשמדברים איתו יבין על מה מדובר. זהו "וַחֲכָם" - שתהיה לך חכמה וידיעה, אף שלא תגיע עד תכליתה, ולא תהיה כסומא באפלה.
העצה: אוזן קשבת
המלב"ם מסביר שפסוקנו הוא המשך לנאמר לעיל. למעלה אמר האב: "אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" - זו כבר דרגה והשגה, שהחכם־לב שולט על לבו. כעת הוא פונה לבן שעדיין רחוק מן החכמה, שכשמתחילה החכמה לבוא בלבו מתחילה גם מלחמה עם היצר, עם התאוות ועם ההנאות. ומה העצה? "שְׁמַע אַתָּה בְנִי" - העצה היא לשמוע.
וזו עצה נפלאה ביותר. אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא אמר לישראל: איני מבקש מכם אלא דבר אחד - הט אוזנך לי ושמע. מכל האיברים אני מבקש איבר אחד, אוזן. וזה אמת גמורה: ברגע שאדם מוכן להקשיב, מוכן לשמוע ומוכן לקבל - יש לו תקווה. והגרוע מכול הוא אדם חכם ומשכיל שאין לו אוזן קשבת; אי אפשר לחדור אליו, אי אפשר לתקן אותו ואי אפשר לקדם אותו. אומרים לו: בוא תשמע מה רוצים לומר לך, והוא עונה: אל תסביר לי, אני יודע טוב מאוד, היו לי הרבה חכמולוגים כמוך. יש לו מונופול על החכמה, הוא אינו צריך שיסבירו לו והוא יודע ממילא הכול - "כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה". זה הדבר הגרוע ביותר.
סיפר לי יהודי סופר סת"ם שהתחיל גרוע מאוד, כי מי שלימד אותו לא היה מוצלח. אמרתי לו: אבל היום יש לך כתב יפה מאוד. אמר לי: נכון, ואתה יודע למה? כי כל אחד שהראיתי לו את הכתב - סוחרים ואנשים - שאלתי אותו איזו הערה יש לו ובמה הוא יכול לקדם אותי. מזה קיבלתי כך, וזה העיר לי, וזה תיקן אותי בזה. עד שהיום, ברוך השם, המזוזות שלו מבוקשות מאוד. אדם שמוכן לקבל הערות הוא אדם שיתקדם ושישתנה.
זהו שאומר האב לבנו: אם עדיין לא חכם לבך, על כל פנים היה מוכן לשמוע ולקבל דברי חכמה, היה מוכן לקנות חכמה. "וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ" - יש דרך החכמה ויש דרך הסכלות, ודרך האושר היא אחת. דרך היצר הרע היא דרך החתחתים, דרך הסבל והייסורים, בעולם הזה ומכל שכן בעולם הבא. אבל אם תהיה מוכן לשמוע ולהחכים - לבך יהיה בדרך האושר, ותלך בדרך שבה אדם זוכה לאושר גשמי ולאושר נפשי. וכל זה על ידי שמיעת החכמה.
"אל תהי בסובאי יין" - התאווה והחכמה
אַל־תְּהִי בְסֹבְאֵי־יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ׃ (כ)
מצודת דוד מבאר: "לָמוֹ" - להנאת עצמם. שהרי יש זוללי בשר לכבוד שבת ולכבוד יום טוב (אף שהביטוי "זולל" אינו ממש מתאים לזה), אבל "למו" היינו רק להנאתו ולטובת גופו, בלי שום מצווה. וה"למו" חוזר גם על היין: אל תהי בסובאי יין למו ובזוללי בשר למו; אבל כשאתה שותה יין לכבוד שבת ולכבוד יום טוב, ואוכל בשר לשם מצווה - אין זה "למו" אלא לשם ציווי השם.
המלב"ם מוסיף מדרגה שלישית בדברי האב: הדרגה הגבוהה היא "אם חכם לבך"; ואם לא הגעת לשם - "שמע אתה בני", היה מוכן לשמוע ולהקשיב ותתקדם; ואם גם לזה עדיין לא הגעת, לכל הפחות אזהיר אותך ממה שוודאי מזיק לך - זלילת בשר וסביאת יין. שכן התאוות והחכמה שני דברים מנוגדים הם, ולא יתכן אדם שנוטה אחר כל תאוותיו ויהיה גם חכם.
אפשר לראות זאת אפילו אצל חכמי אומות העולם. לא כולם, אבל רבים מהם, ובפרט הגדולים שבהם, אנשים שנטו אחר החכמה היו מרוחקים יותר מענייני התאווה והגשמיות. טיפוסים כאיינשטיין ודומיו לא היו מחוברים ממש אל החומר. ככל שאדם מתעסק יותר במושכלות, כך הוא מתרחק יותר מן הגשמיות. ובתורה אין זו המלצה בלבד: כותב רבנו בחיי בחובות הלבבות שהתאוות והגשמיות מזה, והתורה והחכמה מזה, הרי הן כשתי נשים צרות זו לזו - אם אתה מרצה את האחת, הכעסת את השנייה. צריך האדם לדעת שעל אחת מהן עליו לוותר: או על תאוות ותענוגי העולם הזה או על התורה. וכאן יעשה חשבון מה באמת כדאי לו. אבל "אחוז מזה ומזה אל תנח ידך" - בזה אין הדבר הולך יחד.
"בזוללי בשר למו" - את בשרו הוא אוכל
ובביאור "למו" יש למלב"ם פירוש מקורי. חז"ל דנים באדם רשע שרואים אותו נהנה בעולם הזה מכל התאוות, ושואלים: היכן שכר ועונש, מתי יקבל האיש הזה את עונשו? ומשל נפלא אמר בזה רבי יעקב מדובנא, המגיד מדובנא: אדם אחד מרד במלך, המרה את פיו ומסר את סודות המלכות לאחרים, ועשה מעשים מחפירים ביותר. אמר המלך שמיתה קלה תהיה בשבילו פרס, וחיפש לו מיתה משונה. בנה לו באמצע כיכר העיר חדר זכוכית, הושיבו שם שירעב למוות לעיני כול, והכול היו באים לראות. יום אחד הגיע אדם אחד מתוך סקרנות, וראה את האסיר לוקח בשר ואוכל. אמר: הרי אמרתם שהוא מורעב, וראו אותו אוכל בשר! אמרו לו: טיפש, האיש הזה כבר יצא מדעתו, מרוב רעב הוא חותך חתיכות מבשרו שלו ואוכל. זה מצבו.
אמר המגיד מדובנא: כשאדם רואה רשע הנהנה מכל טוב העולם הזה ושואל מאין לו הזכויות האלה, מאין לאדם הזה כל זה - אל תקנא בו, את בשרו הוא אוכל. מה שאדם בונה לעולם הבא, אם הוא רשע מביאים לו את זה כאן שיאכלנו. אומר המלב"ם: זה עצמו "בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ" - אתה חושב שאתה נהנה, אבל איזה בשר אתה אוכל? את הבשר של עצמך אתה אוכל. וכמו שכתוב "וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ". ומתברר לאדם באחריתו שאת בשרו שלו אכל. ומעתה אל תקנא באותם אנשים.
"כי סובא וזולל יוורש" - לדבר בשפה שהוא מבין
כִּי־סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה׃ (כא)
עד כאן דיבר בלשון החכמה, וכעת מצד המועיל והמזיק. יש אנשים שאין זו הדרך לחדור אליהם; כדי לשכנע אותם צריך לדבר על משהו גשמי וחומרי. אומר להם שלמה: סובא וזולל יוורש. אתה רוצה לאבד את כספך? אתה רוצה להיות עני? את זה הוא מבין. "אתה רוצה לא לזכות לחכמה" - זה לא מדבר אליו כל כך; אבל כשמדברים איתו על כסף, ברוך השם הוא מבין מצוין.
אמר על כך הרב שטיינמן: הגמרא אומרת שיש טענת מיגו - תאמין לי בטענה זו, שהרי יכולתי לטעון טענה טובה יותר ולהיפטר, וממילא איני משקר. שאלו אותו: וכי כל אדם בהכרח יודע את הטענות האחרות? וכי הוא כזה למדן שידע שהיה יכול לטעון אחרת? והיכן אפוא המיגו? ענה: כשמגיעים לכסף של האדם, כולם נעשים תלמידי חכמים, כולם יודעים את כל הטענות, כולם נעשים פלפלנים ולמדנים. בכספו הוא יודע מצוין וחושב על כל האפשרויות. כך גם בענייננו: אם אי אפשר לשכנע אותך בדרכי החכמה, אומר לך הכתוב - סובא וזולל יוורש, זה אתה מבין היטב.
"וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" - הנומה, העצלות, מלבישה את האדם קרעים. מי שאינו עושה מלאכה ומתנמנם לו, סופו בבלואי סחבות. ולמה נקראת "נומה"? ששואלים אותו מה אתה עושה, והוא עונה כלום; אומרים לו: נו, מה? מה יהיה איתך? ובנמשל, אומר המלב"ם, הוא יוורש מעושר החכמה. אדם שעוסק בחכמה ומתמיד בה רוכש עוד חלקים בתורה, מבין עוד דבר, מתקדם בעוד מסכת וזוכה בעוד ידיעה. אבל מי שמתנמנם - חז"ל אומרים זאת על המתנמנם בבית המדרש - תורתו נעשית קרעים קרעים. הנומה מביאה אותו למצב שתורתו קרעים, ולא יישאר בידו הרבה.
ודרך צחות: שני מחותנים נפגשו לדון בהוצאות החתונה של הבן והבת. לאחד היה מצב טוב יותר, ולשני פחות. אמר בעל האמצעים לחברו: בוא נעשה סיכום, כל מה שאתה נותן - אני נותן כפול. וזה מעין מלכוד: מצד אחד הוא נותן כפול, ומצד שני אם לא תיתן - גם הוא לא ייתן כלום. וכל צד ממתין לשמוע מה יאמר הצד השני. מספרים שזה שהיה אמור לתת חצי אמר לחברו בכבוד: כבודו יתחיל. ענה לו: נו, נו... הרי "קרעים תלביש - נו, מה".
"שמע לאביך" - חכמת חיים מול השכלה
שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל־תָּבוּז כִּי־זָקְנָה אִמֶּךָ׃ (כב)
יש בנות שמתחתנות כשבידן כבר תואר. ואתה אומר לעצמך: ריבונו של עולם, לסבתא שלי הייתה חכמת חיים גדולה הרבה יותר. היא ידעה להתנהל, ידעה לכלכל את הבית, ידעה לכבד את הבעל, ידעה לחנך את הילדים - ידעה הכול, בלי תואר. בתימן לא הוציאו תארים, לא בפקולטה בצנעא ולא בשום מקום, והנה גידלו בית לתפארת, והכול היה מתוקתק כמו שצריך. והיום - למדה, הוציאה תואר, משכילה, וכאן אינה מסתדרת וכאן אינה יודעת מה לעשות עם הילד. מה קרה? ההשכלה הכללית של החכמות אין בה מאומה כדי לדעת לחיות נכון.
לסבתא בקושי היה כסף, אבל היא ידעה איך להתנהל עמו. היום אתה רואה זוגות צעירים שנכנסים למינוס שאינך מבין איך הגיעו אליו: "קניתי את זה וקניתי את זה". למה קנית? סבתא שלי לא הייתה קונה אלא אם ידעה שיש לה כסף ביד, ביד ממש. "לקחתי בתשלומים וחשבתי שאסתדר, והיה צריך להיכנס לי כסף" - הסבים והסבתות שלנו לא לקחו תשלומים; מה שידעו שיש, קנו. "אחכה עוד חודש־חודשיים, אאסוף עוד קצת ואקנה. לא אספתי - לא אקנה". הפקולטה של החיים, הלימודים בה מוצלחים לפעמים הרבה יותר מכל פקולטה אחרת. תשאל מה למדה - תואר שני בכלכלה; אולי "כלכלה" בק', שהרי לכלכל את הבית היא אינה יודעת. וכמובן אין זה דווקא בה, אלא גם בו בדיוק אותו דבר. הנקודה אחת: לפעמים חכמת החיים עדיפה מכל חכמה והשכלה שתלמד. וזהו "אל תבוז כי זקנה אמך" - אל תבוז לזקנתה ולחכמת החיים שלה, שהם יקרים וחשובים הרבה יותר מן החכמה שאתה חושב שיש לך.
כשההורים נעשים למשא
עוד מבאר רבנו יונה: אל תבוז לדבריה אף על פי שהיא זקנה והיא למשא על אחרים. שהרי הרבה פעמים כשאנו מקבלים ממישהו יש לנו הערכה כלפיו, אבל כשהוא נזקק לנו - כבודו הוזל בעינינו. חז"ל אומרים כן על תלמיד חכם: בתחילה הוא לפני עם הארץ ככלי זהב; דיבר עמו - ככלי כסף; נהנה ממנו - כזכוכית; נזקק לו - כבר ככלי חרס. כלומר, ברגע שתלמיד חכם זקוק לעם הארץ, מתחיל עם הארץ להרגיש חשיבות: "אפילו הרב פלוני צריך אותי". זו מציאות באדם, שכשמישהו זקוק לו הוא חש עליונות עליו. וכך אדם מכבד את אמו כל עוד הוא צריך אותה והיא פעילה; אך ברגע שזקנה אמו והיא זו שצריכה להיעזר בו, לצערנו נוטה הוא לבוז לה. על זה אומר הכתוב: אל תבוז כי זקנה אמך - אף שהיום היא למשא ואינך יכול להיעזר בה, אל תבוז לה.
ומצודת דוד מוסיף טעם אחר: אל תבוז לה, אף כי דרך נשים להרבות אמרים מבלי השכל.
מנהגי האם - "זה כבר לא לדור שלנו"
המלב"ם מבאר: "שמע לאביך זה ילדך" - הוא מצווה את הבן שישמע ויקבל את חוקי החכמה מאביו ולא יחשוש שמא אביו הנחיל לו דבר שקר, וכמו שכותב הרמב"ן שאין האבות מנחילים שקר לבניהם; "זה ילדך" - מי שילד אותך לא ינחיל לך שקר. ואת המנהגים יקבל מן האם, שכן בזמנם הבן גדל בבית ולא היו מוסדות חינוך, ועיקר ההנהגה קיבל מן הבית. ועל כך: אל תבוז למנהגים מחמת שזקנה אמך.
וכאן אומר המלב"ם דבר נפלא. יש אנשים שאומרים: "נכון, זה היה טוב פעם, זה סגנון של פעם, אלה מנהגים שהיו מקובלים אז. היום זה דור חדש, היום זה הולך אחרת, זה כבר לא מקובל. דרך ארץ וכבוד - זה היה יפה לזקנים, היום הכול יותר חופשי". ועוד כל מיני ביטויים משובשים מן הסוג הזה. ואנו מכירים את המציאות: פרקו רסן, אין דרך ארץ, אין כבוד לזולת, אין כבוד לזקנים. ואם תעיר - יאמרו לך: "זה לא הדור הצעיר, היום אם לא תתנהג כך ירמסו אותך". הכול לגיטימי, עשה כל מה שבא לך, שאם לא כן ידרכו עליך. על זה אומר הכתוב: אל תבוז כי זקנה אמך. אל תאמר "אלה מנהגים של פעם, של זקנים, היום יש מנהגים חדשים".
"אני מן המתקדמים"
מספרים שהמלב"ם נסע פעם ברכבת, ופגש אותו אחד המשכילים. היה זה זמן שחרית, וראה אותו מוציא תפילין ומניח. פתח עליו המשכיל זוג עיניים: "המלב"ם מניח תפילין? חשבתי שהרב הוא מן המתקדמים". שהרי המלב"ם היה אדם משכיל מאוד, וסבר הלה שאין הוא אוחז במנהגים שעבר עליהם הכלח. אמר לו המלב"ם: סלח לי כבודו, דווקא כבודו אוחז עדיין בהנהגות שעבר עליהן הכלח. אני מן המתקדמים, שהרי "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" - וכבודו ממשיך את דרכם; ואילו אנחנו "עכשיו קירבנו המקום לעבודתו". אני מן המתקדמים, וכבודו עדיין מעובדי עבודה זרה.
נפש המשכילים
ובהזדמנות אחרת אמר אחד מגדולי ישראל בדרך צחות: כתוב שיוסף אמר למצרים למול - באו לבקש ממנו אוכל ואמר להם שימולו ויקבלו. והמפרשים דנים בזה, ממתי צריך גוי למול ומה רצה יוסף להרוויח בכך, ויש שם הסבר שלם. אבל בדרך צחות אמר: יוסף מכיר את נפש המשכילים. אתה בא למשכיל ואומר לו שיש מנהג יהודי כזה וכזה - "עזוב אותי ממנהגים מיושנים". אבל אם תאמר לו: "יש גויים שנוהגים כך וכך" - "באמת? איפה? שבט האינקה? נהגו כך לפני אלפי שנים? ויש עוד שבט קדום שמצאו אצלו כך? וגם הסינים כבר אלפי שנים נוהגים כך? מה אתה אומר!" - והוא מאמץ הכול. תגיד לו שזה יהודי - עבר עליו הכלח; אבל מנהג של גוי, את הכול הוא מאמץ בשמחה. מה עשה יוסף? אמר להם שהמצרים נימולים. וכשיבואו לומר "למול? מה פתאום?" - יענו להם: "מה אתה מדבר, אפילו המצרים במצרים הקדומה הכירו בערכה של המילה!" - "אה, כן? אז גם אני נימול".
וסיפר הרב גרוזמן, שכשרצה למסור שיעור על פרקי אבות באוניברסיטה ידע שאם יכתוב "פרקי אבות - חכמתם של התנאים" יגיעו בודדים. מה עשה? כתב "חכמתו של צ'אנג צ'ונג צ'אנג - החכמה העתיקה בת 2000 שנה". הגיעו לחוג, והוא מסר להם שיעור על פרקי אבות, אלא ששינה מעט את הלשון. ואנשים נהנו מאוד: דברי חכמה, דברי שכל, דברי הגיון. עד שמישהו אמר לו: רגע, זה לא כתוב גם בפרקי אבות? יש שם משהו דומה. אמר לו: כן, כל השיעור שמסרתי לכם כולו פרקי אבות. שאילו היית אומר לאדם מראש "פרקי אבות", היה עונה: עזוב אותי מן האבות האלה.
וכך גם היום: תאמר לו הלכה - אינו מקבל; תאמר לו "במחקר שנעשה באוניברסיטה" - זה כבר קביל. וכמה מחקרים קיימים היום שמחר בא מחקר חדש ומפריך אותם לחלוטין? ולמה מחקר יקר בעיניך יותר מדברי תורה? תאמר לו "מצאו בארכיאולוגיה כך וכך" - איזו התרגשות: "מצאו שבאמת היה מלך ששמו אחאב!". מה צריך לספר לי, הרי זה כתוב בתנ"ך; אלא שהתנ"ך אינו קביל אצלו. "מצאו חרס בחפירות", "מצאו חומות יריחו ששקעו" - ומעכשיו הוא מאמין. וכמה זה מראה שהאדם חסר אמונה. על זה נאמר: אל תבוז כי זקנה אמך. אל תבוז למנהגי האם ואל תאמר שהם מנהגים זקנים ועתיקים; קבל אותם, ואל תאמר שאינם רלוונטיים לדור הזה - כי הם ודאי רלוונטיים לכל דור ודור.
האדם לא השתנה
פעם שאלו את הרב נויגרשל: הרי אנו דור מתקדם, ותפילין שקושרים על היד, וציצית שמתעטפים בה, וקלף עם כמה אותיות על הדלת - אינם נראים לך מנהגים מיושנים? אנחנו במאה ה-21, אולי נעדיף מזוזה דיגיטלית שרק מתקרבים אליה והיא מצפצפת. אמר לו: סלח לי כבודו, האם התפנית היום? אמר לו: כן. אמר לו: ואינך חושב שזה מנהג מיושן? אנחנו בעולם מתקדם, ונראה לך הגיוני שבמאה ה-21 אדם נכנס לבית הכיסא, וסלחו לי על הביטוי, ומתחיל להתפנות ולהתנקות ולהוציא דברים מגופו?
והוסיף: חביבי, האדם לא השתנה כהוא זה מאז שנברא ועד היום. ואם התורה נותנת לנו הוראות כיצד ליישר את נפש האדם - נפש האדם לא השתנתה וגוף האדם לא השתנה. מה השתנה? תנאים סביבתיים. זה שפעם בישלו על גחלים והיום מבשלים בכיריים חשמליות - האם זה משנה משהו באופיו הבסיסי של האדם, בדרכי התיקון שלו ובדרכי עבודתו? פעם התגלחו בתער והיום במכונת גילוח, פעם הורידו שערות בשעווה והיום במכשיר אחר - זה כל השינוי. אבל האם משהו השתנה באופי האדם ובטבעיו? כשאתה קורא את הדברים שבתורה, ורואה דברים בחז"ל, ומסתכל על מה שקורה היום - הכול אותו דבר. שרי אלפים ושרי מאות, "חַבְרֵי גַּנָּבִים", "כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" - ישעיהו מתאר את הדור שלנו ממש. כבר היה לעולמים. ואם האדם לא השתנה, מדוע אתה חושב שצריך תורה אחרת וסדר יום אחר? אותו סדר יום שנועד ליישר את האדם אז - נועד ליישר אותו היום. וזהו "וְאַל־תָּבוּז כִּי־זָקְנָה אִמֶּךָ".
לסיכום:
בפסוקים אלו מתווה שלמה המלך שלוש מדרגות בעבודת האדם. הגבוהה שבהן - חכם לב, שלבו עצמו נעשה לו מצפן לדרך הישר, כדוד המלך שלבו הכהו על חיתוך כנף המעיל. מי שעדיין לא הגיע לשם - "שמע אתה בני וחכם": שיטה אוזן קשבת ויהיה מוכן לקבל, שכן זו הדרך היחידה להתקדם, ותכליתה תיקון הלב, שהוא יסוד התועלת מן החכמה. ומי שגם לזה לא הגיע - לכל הפחות יתרחק מזלילה וסביאה, שהתאווה והחכמה צרות זו לזו, ומי שנהנה כאן מכל טוב אוכל את בשרו שלו, וסופו של סובא וזולל להיוורש בגשמיות וברוחניות. ולבסוף מזהיר הכתוב: שמע לאביך ואל תבוז לאמך הזקנה - אל תבוז לחכמת החיים ולמנהגי הדורות, כי האדם לא השתנה מאז שנברא, ואותה תורה שיישרה אותו אז מיישרת אותו גם היום.