בחלק זה של פרק כ"ב אנו עומדים על שלושה עניינים שהם מיסודות ההנהגה הישרה: האזהרה החמורה מפני ערבות, השמירה על גבולות שקבעו הראשונים - מנהגי האבות והסייגים, והשבח למידת הזריזות. נלך על סדר הפסוקים ונראה את דברי רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם.
אַל־תְּהִי בְתֹקְעֵי־כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת׃ (כו)
"תוקעי כף" - אדם שתוקע כף לחברו להיות ערב בעדו. מה שנקרא היום תקיעת כף או לחיצת יד, שבאה לבטא הסכם, ולבטא נכונות שלי להתחייב בעבורך. "בעורבים משאות" - "עורבים" מלשון ערב, ו"משאות" הן הלוואות, כלשון הכתוב "לא תשה ברעך משאת מאומה". כלומר: אדם ההולך להיות ערב בעבור הלוואה.
רבנו יונה אומר שבמקומות רבים שלמה המלך מזהיר על הערבות לזר, וכבר עצרנו כמה פעמים לדבר על העניין עד כמה ערבות היא דבר גרוע ומסוכן. אדם יכול לחיות את חייו נכון והגון וזהיר, ובחוסר זהירות אחת חתם פעם ערבות למישהו - הפסיד את הדירה, הפסיד את שלום הבית, הפסיד את הילדים, הפסיד הכל. למה? בגלל חתימה פזיזה אחת. ואם תאמר: אני אדם זהיר ואינני נכשל בכאלה - נכון, אבל חתמת לאדם שאינו זהיר, לאדם חסר אחריות שאינו בודק ומעיין בענייניו. העיקר שאתה חתמת לו ערבות, ובאו וגבו ממך. כמה סיפורים יש שחייהם של אנשים נהרסו בעקבות העניין הזה.
מוסיף רבנו יונה: לא רק על ערבות של הלוואה מזהיר הכתוב, אלא גם שלא תהיה ערב להבטיח לחברך דבר. "אני אעשה כך", "אני אדאג לך לתשלום", ואפילו למשוך את המקח ולהבטיח לו תשלום בעתיד - "אני ערב לך לשלם את זה" - אף שאין זו ערבות בעד אדם אחר. ולמה? משום ש"אוהב פשע אוהב מצה": אדם המגיע למצבים כאלה, בסופו של דבר יקשה עליו לשלם, ויבוא עמו לידי מריבות ולידי פשעים.
עוד אזהרה מוסיף רבנו יונה: אל תיכנס לערבות גם על דבר שמועד פירעונו רחוק - "בעורבים משאות" היינו פירעון לעוד שנתיים, לעוד חמש שנים. וטעם הדבר אחר: כשאדם חותם ערבות לזמן קרוב הוא נזהר, אך כשהמועד רחוק - "זה לעוד חמש שנים, זה לעוד עשר שנים" - הוא מזלזל. וכי העשר שנים לא יגיעו בסוף? וכשלא ישלם הלווה, יפנו אליך, ואם אין לך לשלם - זהו הפסוק הבא.
אִם־אֵין־לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ׃ (כז)
הגר"א, ובכיוון זה הולך גם המלבי"ם, מחלק בין ערב קבלן לבין ערב מסוג אחר. ערב קבלן פירושו שאני מקבל עליי במאה אחוז: ברגע שהלה אינו משלם, אתה פונה אליי, ואפילו מראש אתה יכול לפנות אליי. אינך חייב כלל לפנות לבעל החוב - אם נוח לך, גש אליי ואני אשלם לך. זהו ערב קבלן, שמקבל על עצמו לפרוע את החוב כאילו הוא בעל החוב בעצמו. על זה אמר "אל תהי בתוקעי כף".
ואחר כך מוסיף: "בעורבים משאות" - מצב שבו המלווה כבר כופה את הלווה לשלם, בלי ערבות. ראובן הלווה לשמעון, ועכשיו הוא בא אל שמעון ותובע. בא אדם שלישי ואומר: אני אערוב בעדו, אל תדאג, הוא ישלם לך. כלומר נכנס לערבות אחרי שההלוואה כבר קיימת, שלא בדרך קבלנות.
ומה החומרה הגדולה שבזה? כאן מתבארת הבעייתיות בפסוק "אם אין לך לשלם למה ייקח משכבך מתחתיך". אנו יודעים שכאשר אדם חייב לך כסף, אינך יכול לעשות בו כרצונך. ודאי שהוא חייב לשלם, ואם יש לו נכסים בית דין יורדים לנכסיו, אך התורה הגבילה את המלווה: אם לקחת ממנו משכון - עליך להחזירו. כסות לילה - תחזיר לו כל לילה. כסות יום - תחזיר לו כל יום. כרית שהוא ישן עליה - תחזיר לו בלילה. התורה הגבילה עד כמה מותר ללחוץ את הלווה.
ומאידך גיסא גם הלווה מוגבל כלפי המלווה. בימינו, לצערנו, זהו הדבר הבלתי מוגבל: הלווה עושה במלווה כרצונו, גם מכתיב לו מתי להתקשר וגם תובע אותו על הטרדה - "אתה מטריד אותי בדרישות החוב החוזרות ונשנות", וכשיהיה לי אני אתקשר. עושים סידור חוב, משאירים לו את הטלוויזיה, "זו חברה בע"מ" - ולך תחפש אותו. שלושים שקלים לחודש, ויש עוד ארבע מאות נושים בתור. זו מציאות של גיהינום. אבל על פי תורה יש שמירה על האינטרסים של שני הצדדים: אם לקחת הלוואה - אדוני, אתה תשלם, יקלפו לך מהקירות, אפילו את חליפתך יתנו לו; ומאידך לא יתנו למלווה להפוך את האדם לערום, ואת הבגד שהוא לובש - אף שמותר לקחתו כמשכון - יש להחזיר לו בשעה שהוא זקוק לו.
וכאן שימו לב: כל ההלכה הזו נאמרה בלווה, ולא בערב. ומכאן שהערב נכנס לבעיה חמורה הרבה יותר. שמעון לקח הלוואה, ואני אמרתי לראובן: אין לך מה לדאוג, אם שמעון לא ישלם - בוא אליי. וכשהוא בא אליי, הוא לוקח גם את המזרנים, גם את הבגד, גם את כסות הלילה, הוא לוקח הכל. זהו "למה ייקח משכבך מתחתיך" - כי כל ההלכה שלא ייקח משכבו מתחתיו נאמרה רק בלווה ולא בערב. ולכן זו סיבה להימנע מן העניין לחלוטין.
רבנו יונה מבאר את "אם אין לך לשלם" באופן אחר. האדם אומר: מה אתה מדבר, אני כבד בכסף ובזהב ובמקנה! ולשם מה הוא לוקח הלוואה? כדי לקנות מתחם, לפתח פרויקט. דעו לכם שרוב הכספים המולווים בבנק מולווים לטייקונים, לא לגברת כהן מחדרה. ההלוואות הקטנות לדירות הן כסף קטן - כמה עשרות או מאות אלפי שקלים. הבנק מתקיים בעיקר מרווחי הלוואות של עשרות מיליונים לקבלנים; קבלן אינו בונה בניין מהון עצמי אלא מכסף שהוא לוקח מהבנק ומכסה לאט לאט. ולכן כשיש קריסה בענף הנדל"ן - הבנקים קורסים. וכי מן המינוס שלך בבנק, אלפיים שקלים, מתקיים הבנק?
יוצא אפוא שאדם שמצבו טוב אינו צופה עתיד שחור. פעם סיפר לי מישהו על תוכנית שהראתה איך כל מוצר שני שאתה משתמש בו בבית שייך לאותו טייקון: משחת השיניים, השמפו, הכל. והיום אותו אדם יושב מאחורי סורג ובריח. לא נכנס לשמות ולא לענייננו; מה שאתה רואה זה שהגלגל יכול להתהפך.
וזה מה שאומר הכתוב: אתה תוקע כף וערב משאות ואומר "אל תדאג, יש לי, יהיה בסדר" - ואם אין לך לשלם, למה ייקח משכבך מתחתיך? גם אם אתה עשיר בשעת הערבות, אומר רבנו יונה: מי יודיע חיים עושרך אם יימשך עד זמן הפירעון? אין ראוי לאדם שיבטח בעושרו, כמו שכתוב "בוטח בעושרו הוא ייפול", וכמו שכתוב "התעיף עיניך בו ואיננו". ואז תופתע לגלות שכשתצטרך לשלם - גם הווילה אינה שלך, וגם את הדברים המינימליים ביותר ייקחו ממך כדי לפרוע את חובותיך.
הגר"א מבאר את הפסוק גם בדרך רעיונית: אל תהיה מחובר לאנשים שהם שונאי דעת ונמנעים מלעשות מצוות, ואתה אומר "אני אדריך אותם, אני אכוון אותם בעבודת השם". אל תהיה ערב להם - "בעורבים משאות" - ערב בעבור אנשים אלו שיקיימו מצוות. למה? כי אם לא יעשו מצוות, אתה תתחייב עליהם, אתה תיתבע כביכול על מה שהם לא עשו. ועוד: הדבר עלול לפגוע בך עצמך, שהמתחבר עם רשעים כדי לקרבם ולדבר על ליבם, בינתיים מתחבר עמהם, וייתכן מאוד שגם הוא עצמו יימשך אחריהם.
ועוד הסבר מביא הגר"א, שהכתוב מדבר על האדם עצמו. לפעמים אדם נודר ומקבל על עצמו: אני אעשה כך, אני נשבע, אני אלמד את המסכת הזו, אני אסיים את הש"ס. זהו "בעורבים משאות". אל תהיה רגיל בזה, אומר הגר"א, שהרי אנו יודעים מה קורה למי שנודר ואינו מקיים - בעוון נדרים אשתו של אדם מתה רחמנא ליצלן. וזהו "למה ייקח משכבך מתחתיך": התחייבת, נדרת, ואין לך במה לשלם - והאישה נקראת כאן בלשון נקייה "משכבך מתחתיך", שלא רצה לומר בפירוש "למה ייקח אשתך", ואמר זאת בלשון עקיפה.
אַל־תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ׃ (כח)
רש"י מפרש: אל תסג אחור את מנהג אבותיך - "להסיג" מלשון נסיגה. וכך מבאר גם רבנו יונה. ומדוע אין לפרש כפשוטו? שהרי אזהרה זו כבר כתובה בתורה: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך", ומה צורך ששלמה יחזור ויצטט פסוקים? אלא בא הדבר בדרך משל: ישנם מנהגים טובים, ישנן תקנות שתיקנו האבות, ישנם גדרים וסייגים - ואותם אל תסיג אחור.
ואם תאמר: הרי זה רק סייג, אין זה איסור תורה, אל תגזים - כבר אמרנו כמה פעמים שהסייגים הם רוב הדברים שאנו נתקלים בהם. רוב הדברים שאתה פוגש בהם הם בגדר סייג או מצוות דרבנן, וממילא לזלזל בדבר משום שהוא "רק סייג" ודאי אינו נכון.
מסופר על הרמ"א, רבי משה איסרליש, שכאשר נתמנה לרב בקרקא ראה יום אחד בבית הכנסת את בעלה של הבלנית ניגש לאדם, לוחץ את ידו ואומר לו "מזל טוב". למחרת ראה אותו ניגש לאדם אחר באותה דרך. נשמע לו משונה: מה זה המזל טוב הזה? אמרו לו: אשתו באה אתמול לטבול. נחרד הרמ"א: דברים שבצנעה, שאישה צריכה ללכת מבלי שיראו אותה - ועוד ללחוץ יד ולומר מזל טוב? זו עזות! וציווה לבטל את הדבר לחלוטין.
יום אחד הגיע לבית הכנסת אדם שלא היה בעיר בשעה שהרמ"א ביטל את המנהג. הוא רואה שבעלה של הבלנית אינו אומר לו מזל טוב, ניגש ושואל: מדוע לא אמרת לי מזל טוב? השיב לו: ראשית, הרמ"א ציווה להפסיק את המנהג הזה. ושנית - אשתך בכלל לא הייתה אתמול. מעשה שהיה, ואינני מתלוצץ. שמע זאת הרמ"א והחזיר את המנהג למקומו.
מה התברר שם? היו נשים שלא הלכו לטבול - באירופה, בקור, זה אינו פשוט; יוצאת, עושה סיבוב וחוזרת - והבעל בטוח שהייתה בטבילה. וכדי להבטיח את הדבר, הנהיגו שבעל הבלנית לוחץ לבעל את היד ואומר "מזל טוב", והרי זה כפתק מן הבלנית, כמו כלה היום שזקוקה לפתק שטבלה. וברגע שהבינו האנשים שאין מעקב ושהבעל אינו יודע דבר, היו שנכשלו באיסורי כרת.
מכאן למד הרמ"א שאין לבטל שום מנהג, גם אם הוא נראה לך תמוה, אלא אם כן המנהג הוא ממש עבירה על דברי תורה - ואז "מנהג" אותיות "גיהינום". אבל מנהג תמוה - יש לבדוק ולחקור מה סיבתו. בכל העדות היו גדולים: אשכנזים, עיראקים, תימנים, ספרדים, מרוקאים. וכשאומרים לך "בעירנו כך היה המנהג", צריך לחקור מאין הוא נובע ולמה הנהיגוהו. הרבה פעמים מתברר שהמנהג נועד לסתום פרצה או לתת מענה לבעיה מסוימת. ייתכן שהיום אין בו צורך, אבל לבטלו במחי יד ודאי אינה דרך נכונה.
מאידך גיסא צריך להיזהר גם מן הכיוון ההפוך. שימו לב ללשון הכתוב: "אשר עשו אבותיך". מן הדברים המצויים ביותר: אתה שואל אדם מדוע הוא נוהג כך, והוא משיב "ככה המנהג פה, אל תשנה". איזה מנהג? אנשים באו מקיבוץ גלויות, זה מפה וזה משם, הקימו בית כנסת והתחילו להנהיג דבר מסוים - וזה נעשה "מנהג". אבל מנהג הוא "אשר עשו אבותיך": כששואלים אדם מדוע הוא נוהג כך והוא משיב שסבו נהג כך ואבי סבו נהג כך - כאן כנראה יש מקור, זה מנהג מחו"ל, וצריך בדיקה. אבל "מאז שהקימו את בית הכנסת כך נוהגים" - מה מקורו ומה יסודותיו? ואם המנהג סותר דין או הלכה, או גורם ביזיון למישהו - דבר כזה לא עושים, ומנהג כזה אותיות גיהינום. הא' ב' של מנהג הוא "אשר עשו אבותיך", ואז אנו אומרים "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים".
הגר"א מבאר: "אל תסג גבול עולם" - הגדר ששמו בדורות עולם, "אשר עשו אבותיך". ואל תאמר עכשיו "זה כבר אינו נוהג", אלא שמור את אותו דבר.
לדוגמה, אצל התימנים נוהגים לתרגם בבית הכנסת, מנהג המכונה בפיהם "תרג'ום". בהרבה מקומות כבר מזמן רצו לבטלו: ראו את רעיהם הספרדים והאשכנזים יוצאים מבית הכנסת אחרי כשעתיים, ולהם נותרה עוד שעה, כי ילד שלא השלים שנותיו אצל המורי מנסה לתרגם ואביו דוחף אותו, והוא מקרטע בפרשה, וצריך להתעכב עד שיסיים - וצריך לגלות סבלנות, שהרי גם לילד שלך גילו סבלנות כשהוא תרגם. זה מכפיל את אורך הפרשה: החזן קורא את הפסוק במהירות, והתרגום ארוך כפליים, ועוד במילים ארמיות קשות. לכן הרבה קיצרו הליכים - יש שביטלו לגמרי, ויש שאמרו לתרגם רק בעלייה ראשונה, זכר למנהג אבותינו, שיהיה לילדים במה להתאמן ושיזכרו שהיה דבר כזה. ולמעשה, אומר הגר"א, אין ראוי לבטלו.
ועיקרון זה אנו רואים ברוב גזירות חז"ל. אתה יכול לומר: היום זה אינו שייך. אסרו לשחות במים שמא יתקן חבית של שייטין - מי בונה היום רפסודה? אסרו לטלטל לולב בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות, ילך אצל חכם שילמדנו את הנענועים, וכן בשופר שמא ילך אצל חכם שילמדנו לתקוע - וכי אתה מכיר בעל תוקע שממתין ליום ראש השנה כדי ללכת לחכם שילמדנו לתקוע? אסרו לדפוק על השולחן בניגון ולמחוא כפיים שמא יתקן כלי שיר - ראית לאחרונה מישהו שבעקבות מחיאת כפיים תיקן כלי שיר? ובכל זאת הכלל הוא שאין מבטלים גזירות קדמוניות גם אם הדבר אינו נוהג עתה.
וכאן אומר הגר"א דבר חשוב לצד השני: אל תחדש דבר בדרכי השם, אלא לך בעקבי הצאן. אדם אומר: הם שמו גדר? מצוין, אני אוסיף עוד גדר ועוד סייג. על זה צריך לדעת שאין לנו להמציא גזירות מעצמנו. איפה שחז"ל תיקנו - תיקנו, אבל שאנחנו נגזור גזירות - לא. ועם כל זה, חשוב שגדולי הדור בכל דור ודור יציבו סייגים, שאם לא כן אנשים יידרדרו וידרדרו. כשיש פרצה - ודאי שצריך לסתום אותה, ואם יש צורך באותו דור לגדור פרצה, את זה עושים. אך לקבוע גזירות לדורות מדעתנו - זה לא. הולכים בעקבי הצאן.
המלבי"ם מעיר שבאמת הכתוב "אל תסג גבול עולם" כבר כתוב בתורה - "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך" - ושם מדובר במסיג גבול רעהו ממש, ואילו שלמה המלך לוקח זאת לכל ענייני התקנות הקדמוניות, כמו שהסברנו. ומוסיף המלבי"ם דוגמה מן הילקוט: אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו - אל תשנה אותו. כגון אברהם, שתיקן תפילת שחרית. וכי כתוב בתורה להתפלל שחרית? אלא אברהם תיקן שחרית - ולכן תתפלל שחרית. זהו "גבול ראשונים" שאותו יש לשמר.
חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי־מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל־יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים׃ (כט)
לפני שנבאר, הערה אגבית: זהו פסוק שרבים משתמשים בו. יש מדרש הנקרא "מדרש חזיתא", ואנשים קוראים לו בטעות "מדרש חזית" - פשוט משום שאינם מכירים את הפסוק. ולמה נקרא כך? מפני שהמדרש פותח בפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו" ומתחיל לבארו, וקראו למדרש על שם הפסוק הראשון שבו. וכך גם "מדרש תדשא", שנקרא כן משום שפותח ב"תדשא הארץ". הווה יודע: אין זה "חזית" אלא "חזיתא", כלשון הכתוב.
אומר רבנו יונה: בא הכתוב לשבח את מידת הזריזות. אדם מהיר במלאכתו הוא אדם זריז, שכאשר מוטלת עליו מלאכה או תפקיד - "לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר". ועל מי נאמר הדבר? על בועז. כך אמרה נעמי לרות: אין לך מה לדאוג, לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום. והוא יברר עוד היום אם יוכל לשאתך לאישה ולגאול את השדה. וכך היה בדיוק: עוד באותו יום כינס את הדיינים, עוד באותו יום בירר את ההלכה, עוד באותו יום פנה לטוב לשאול אם הוא רוצה לגאול.
והיה עניין גדול בזה, שאילו היו מפספסים יום אחד - כל שושלת בית דוד לא הייתה קמה, שהרי באותו הלילה נפטר בועז. לאחר שנשא את רות וקידשה והיה עמה, למחרת לא קם. מה למדת? שפספוס של יום אחד היה מבטל את כל שושלת בית דוד. ופעם הארכנו בהתבוננות לאורך כל השושלת, שבכל שלב ושלב פספוס של רגע היה מבטל אותה מחדש; מי שירצה יוכל לשמוע זאת בדיסק של שבועות.
מכאן תלמד את מידת הזריזות. יש אנשים שאומרים בבדיחות: אל תדחה למחר דבר שאתה יכול לדחות למחרתיים - ואנשים אלו חיים בדחיינות. יש לו דברים לסדר, עניינים לארגן, ועד שאין אקדח מוצמד לרקה, עד שאין מכתב אדום עם התראות והדבקות על הדלת - אינו פורע את החוב ואינו מסדר את ענייניו. אין זו צורת חיים נכונה. ראשית כל צריך אדם להיות מהיר במלאכתו, לא לאחרה ליום מחר, אלא לעסוק בה בזריזות ובהתמדה.
ואדם כזה "לפני מלכים יתייצב", אומר רבנו יונה, כי מלכים אוהבים אדם כזה ומחפשים אחריו. מה רוצה מלך שיהיה סביבו? אנשים שמניעים עניינים, שאפשר לתת להם הוראה ולהיות רגוע שיסגרו את כל הפינות, אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אדם כזה באמת יתייצב לפני מלכים, כי מלכים מבקשים כאלה למלאכתם.
"בל יתייצב לפני חשוכים" - חשוכים מלשון חושך, והכוונה לעניים, כלשון "מאשפות ירים אביון", "מקלקלתא מרים חשיכה", "עמא דלים, עמא חשוכה". ומבאר רבנו יונה בהמשך לנאמר: את האומן הזריז והמומחה לוקחים לעבודות מורכבות ועדינות. משל למי שבא לקנות תכשיט לאשתו, ניגש לאומן וזה נוקב במחיר מפולפל. אומר הקונה: מה ההבדל? והלה משיב: זו אומנות. אך הקונה עוד לא התחיל להבין את רמת האומנות והמקצועיות שבזה לעומת התכשיט הפשוט שהוא קונה אצל האחר. זהו "בל יתייצב לפני חשוכים" - אותם דלים אין להם הבנה בדברים הללו. מי שמתייצב לפני מלכים נמצא ברמה אחרת לחלוטין, ואלו שלמטה אינם יודעים להעריך את ההבדל בין הזול והפשוט לבין מה שאומן מומחה ובקיא נותן.
אומר המלבי"ם: זו מליצה הבאה לדבר במוסרי האדם. מהו תפקידו של האדם בעולם הזה? זו מלאכת המלך: עסק התורה, קיום המצוות, עבודת השם, להשכיל באמיתתו יתברך ולעסוק במושכלות. אדם המהיר במלאכה זו מתייצב לפני המלך.
וממילא, כשבאים אליו ומבקשים ממנו לעזוב את עיסוקו כדי לעסוק בעניין כזה או אחר - פתרון בעיה מתמטית, סיוע בענייני גשמיות - הוא חושב לעצמו: וכי אעזוב את הרוחניות שבה אני נתון בשביל השטויות הללו, בשביל העניינים הגשמיים הללו? הוא לא יתייצב. כל מה שלפניו לעומת עבודת המלך - יראת השם, עבודת השם ועסק התורה - הכל "חשוכים" בעיניו, בחינת חושך. במציאות הזו כבר אין מדברות אליו תאוות העולם הזה, ענייניו והנהייה אחר החומר.
ובפרט שהוא יודע שהדבר מאוס בעיני המלך. שהרי כשאחזור לעשות את מלאכת המלך, יאמר לי המלך: למי הלכת לייצר תכשיטים? לפלוני? את האומנות שאתה מייצר עבורי הלכת לעשות לאחר? למלך יש בלעדיות על הכל. וזה מביא את האדם לומר: וכי אלך להתעסק בשטויות ובהבלים, ואחר כך תהיה לי בעיה עם המלך? כך גם בנמשל: אדם המייחד את כל כישרונותיו וכוחות נפשו לעבודת השם אומר לעצמו - וכי אלך להשקיע בגשמיות ובארציות, ואחר כך יקפיד עליי המלך: את המוח האלוקי ואת החוכמה האלוקית הזו הלכת להשקיע בהבלים? לכן מי שמהיר במלאכתו ומתייצב לפני מלכים לא ילך להתייצב לפני חשוכים, לא ירד לענייני הגשמיות והחומריות שידרדרו את מעלתו אחרי שנשם אוויר פסגות, ושהם בעיניו בחינת חושך ליד האור.
הגר"א ממשיך את ביאורו הקודם: "חזית איש מהיר במלאכתו" - בתורה ובמעשים טובים. מי שאינו מכניס את עצמו להיות בקרב קהילה של אנשים ששמירת המצוות שלהם שולית לחלוטין, שאינם מדקדקים ואינם מקפידים, ואינו נעשה ערב בעדם - אלא הוא מהיר במלאכת עצמו בתורה, ולפני מי מתייצב? "לפני מלכים יתייצב" - מאן מלכי? רבנן.
כלומר, לאן הוא מכניס את עצמו? לא לקבוצת אנשים שאינם יודעים דבר, שאז, כמו שראינו, אתה נעשה תוקע כף וערב משאות לאנשים שרמתם הרוחנית ירודה מאוד: א' - יתבעו אותך עליהם, ב' - הם עוד ידרדרו אותך. אלא הוא מחבר את עצמו לקהילה של יודעי תורה, לאנשים שיש מה לפעול עמם, שמוכנים לקבל, שאפשר לקדם אותם - לאנשים הנוטים אל החוכמה, תלמידי חכמים. "בל יתייצב לפני חשוכים" - לא יתייצב לפני אותם ההולכים בחושך, שאינם מקיימים מצוות, שאתה מדבר עמם שוב ושוב ורואה שאינך פועל אצלם מאומה.
מסופר על אחד מגדולי ישראל שבא אליו תלמיד חכם לקבל הסמכה. בחן אותו בשולחן ערוך וראה שהוא בקיא ויודע. שאל אותו: תגיד לי, את השולחן ערוך החמישי למדת? אמר לו: חלק חמישי? מה זה? אני יודע שיש ארבעה חלקים לשולחן ערוך. אמר לו: החלק החמישי הוא כיצד להתנהג עם בני אדם. את זה למדת? לא די ללמוד את הסוגיות - האם אתה יודע איך להתנהג עם אנשים, איך להגיב להם, באיזו צורה לתת להם יחס?
הלך אותו תלמיד חכם לרבנות, הספיק ללמוד את הדברים היטב וכיהן כרב. כעבור שנתיים פגש אותו מסמיכו ושאל: נו, הספקת ליישם את השולחן ערוך החמישי? השיב לו: רבי, אני הספקתי ללמוד גם את השישי. שאל: שישי מה זה? אמר לו: השולחן ערוך החמישי הוא כיצד להתנהג עם בני אדם, והשישי - כיצד להתנהג עם פראי אדם. גם את זה למדתי. אכן, יש אנשים שאין להם דין ואין להם דיין, אנשים חצופים, בלי דרך ארץ, בעלי עזות פנים - וגם עמם צריך לדעת איך להתנהג, איך להשתיקם ואיך להעמידם במקומם. אבל מי שחכם וזריז במלאכתו - מלכתחילה אינו מביא את עצמו להיות עם אנשים מן הסוג הזה. "בל יתייצב לפני חשוכים".
ועוד הסבר מעניין: "חשוכים" אינו רק מלשון חושך, אלא מלשון "חשוך עבדך" - מנע. "חשוכים" כמו "חסוכים". היום מדברים הרבה על ילדים שסבלו מחסכים: ילד שלא נישקו אותו מעולם, ילד הסובל מחסרון כיס. וכך יש אנשים שיש להם בעיות וצריך לקדם אותם. אומר הגר"א: האנשים הללו חסוכים, מנועים מקיום המצוות - ואל תלך להיות ראש לאנשים כאלה שאין להם כוונה לקיים ואין להם כוונה לעשות, שאז תצטרך להשגיח עליהם באופן תמידי ותבזבז עליהם את זמנך.
סיפרנו פעם שהרב עובדיה יוסף היה במצרים, ובשלב מסוים ראה שצריך לפעול שם פעולה, וראשי הקהילה שם היו אנשים חסוכים וחשוכים וחשוקים, מה שתרצה. בשלב מסוים אמר להם: אם לא תהיה אפשרות להעמיד את הדת על תילה בענייני הכשרות - אני עוזב כאן. ומה שהדהים אותו היה שאמרו לו: תעזוב. היעלה על הדעת? על מה הם היו מוכנים לוותר! איזו מרגלית עצומה הייתה בקרבם ואיזה מהפך הוא עשה שם בקהילה, אך אנשים אלו היו כה חסוכים וכה חשוכים עד שלא הבינו מה הם מאבדים, וזה נראה להם כאילו איזה עובד מתפטר. והרב עובדיה היה המום מחוסר הדעת של אותם אנשים. למעשה, אדם צריך לדעת לחפש לו קהילה שיש בה אנשים המוכנים להקשיב ומוכנים לשמוע, ואז גם תוכל לפעול אצלם.
שלושה יסודות למדנו כאן. "אל תהי בתוקעי כף" - הזהירות מפני ערבות, שהיא סכנה ממונית ממשית (שכן דין השבת המשכון נאמר בלווה ולא בערב), וסכנה רוחנית: אל תיעשה ערב לאנשים שאינם שומרים מצוות ואל תרבה בנדרים שאינך עומד בהם, ואל תבטח בעושרך, שהרי "מי יודיע חיים עושרך". "אל תסג גבול עולם" - שמירת מנהגי האבות והסייגים, שאין מבטלים מנהג או גזירה גם כשטעמם נראה בטל, ומאידך אין בודים מנהגים וגזירות מלבנו, וכל מנהג שסותר הלכה או מבייש אדם - "מנהג" אותיות "גיהינום". ו"חזית איש מהיר במלאכתו" - מידת הזריזות כדרכו של בועז, שבזכות יום אחד קמה שושלת בית דוד; ומי שזריז במלאכת המלך, שהיא תורה ומצוות, אינו יורד להתייצב לפני חשוכים - לא לפני ענייני החומר שהם חושך לעומת האור, ולא לפני חברה שאין בה מה לפעול, אלא מחבר עצמו אל "מלכים" - מאן מלכי? רבנן.