הפרק שלפנינו ממשיך לעסוק בענייני העושר והעוני, ובפסוקים שלפנינו הוא נוגע בנקודה רגישה: כוחו של הממון לשלוט בבני אדם. שלושה פסוקים ייבארו כאן כחטיבה אחת - עשיר ברשים ימשול, זורע עוולה יקצור אוון, וטוב עין הוא יבורך - ועליהם נוסיף את דרכי הפירוש של רבנו יונה, הגר"א ורש"י, ולבסוף מהלך נפלא של הגר"א על ברכת המזון.
עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה׃
רבנו יונה מסביר שהפסוק חוזר על עניין העושר שהוזכר למעלה. העניים יראים מן העשיר, מפני שהם זקוקים לו. זו המציאות: מדוע רבים מן העניים הם מלחכי פנכה אצל העשיר? כי אולי משהו יידבק בי, אולי יסדר לי עבודה, אולי ייתן לי משהו. מתוך שהעניים זקוקים לו - העשיר מושל בהם.
וכבר נאמר "אוהבי העשיר רבים ודל מרעהו ייפרד". ומהי הסיבה? אוהבי העשיר רבים - אבל אל תדאג, לא אותך הם אוהבים אלא את הכסף שלך. והראיה: ברגע שאותו אדם ייפול חלילה מנכסיו, מיד תראה שאותם אוהבים עוברים לאהוב את מי שהכסף עבר אליו. הם הולכים אחר הכסף, זה לא אישי. והרבה פעמים העשיר מתבלבל: "איך מכבדים אותי, איך כולם מדברים אליי" - אל תתבלבל, לא אליך הם מדברים אלא אל הכסף שלך, ואת הכסף הם מכבדים. ואילו כאשר האדם דל - הרעים עוזבים אותו.
כבר הזכרנו בזמנו את הפסוק "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" - כשמגיע היובל הקרקעות חוזרות, והאדם חוזר אל אחוזתו ואל משפחתו. ושואלים: "אל אחוזתו" מובן, אבל "אל משפחתו" - וכי עזבנו את המשפחה? והתשובה: כשאין לך כסף, אף אחד לא מכיר אותך. פתאום נעשית בעל אחוזות - תראה איזו משפחה גדולה יש לך. כולם מכירים אותך, כולם באים לבקר, ופתאום גם ההוא מגלה שהוא בן דוד שלישי דרך האחות של הסבתא, שעוד במרוקו גרו באותו כפר. "לא ידעתי שיש בינינו קרבה" - אם אפשר לקרוא לזה קרבה. הקרבה הרבה פעמים נובעת דרך הממון; הממון מקרב. אבל דל, מסכן - מרעהו ייפרד.
ומה עם "ועבד לווה לאיש מלווה"? תאמר: העשיר מושל רק ברשים? בא רבנו יונה ואומר: לא, לעשיר יש שליטה גם על אנשים שאינם רשים ואינם עניים. כיצד? אם תעשו חשבון ותבדקו בבנקים, תראו שאת רוב ההלוואות לוקחים דווקא העשירים, בעלי הממון. לא רק מפני שהבנק אינו נותן הלוואות למי שאין לו ממון - גם זו סיבה - אלא בעיקר מפני שאדם שאין לו ממון חי לרוב לפי יכולתו, ואילו העשיר הולך להקים בניין, לבנות קומפלקס. מאין יהיו לו שלוש מאות מיליון? האפשרויות קיימות, המזומן איננו. מה הוא עושה? לוקח הלוואה, עם הון התחלתי, ומתחיל לעבוד.
יוצא אם כן ש"עבד לווה לאיש מלווה" אינו מדבר על הרש בלבד. הלווה יכול להיות אדם סטנדרטי, אדם רגיל, ואף עשיר. וזה חידוש הפסוק: העשיר מושל ברשים, מפני שאני עשיר והם עניים; ואם תאמר "אני איני עני, אין לך ממשלה עליי" - גם עליך אני מושל, שהרי גם אתה מצפה שאולי אזדקק להלוואה, ארצה לפתוח עסק, ארצה לקנות דירה במחיר מציאה. ממילא העשיר מושל גם במי שאינו רש, מפני שגם הוא לווה. ומה עיקר המסר של הפסוק? אומר רבנו יונה: עיקר המסר נמצא בפסוק הבא, ומיד נראה אותו.
הגר"א מסביר שהרשים הם תחת ממשלת העשיר, והלווה הוא עבד למלווה, ואומר: וכך הוא בתורה. כלומר הוא הולך בכיוון שרש"י הלך, וזו שיטתו של הגר"א בכל ספר משלי. הגמרא מספרת על רבי אליעזר בן יעקב שהיה "יזיף ופרע" - לווה ופורע. היה לו סדר לימוד קבוע, וכאשר לא הספיק ללמוד את סדר לימודו של אותו יום - מפני עניין של פרנסה או מפני שהזמינו אותו לאירוע - היה לווה ופורע. כלומר: ביום אני צריך ללמוד תורה; לא יכולתי ללמוד ביום - אני לוקח הלוואה ופורע אותה בלילה. חוזר הביתה, רגיל לישון בעשר - יישן באחת עשרה, ואת השעה שהחסיר ביום ילמד בלילה.
קראתי על הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שכאשר היה מגיע פורים היה עושה משמר ולומד כל הלילה. מדוע? מפני שבפורים ביום אינו יכול ללמוד: מגיעים אליו כל היום, משלוחי מנות, משפחה, נכדים - איך אפשר ללמוד כך? ולכן היה לומד כל הלילה. שאם אדם נרדם עם משלוח המנות ביד - לא נורא, אבל להירדם תוך כדי לימוד - מה יצא מהלימוד? כך למעשה היה לומד בלילה על חשבון היום, כדרכו של רבי אליעזר בן יעקב שהיה לווה ביום ופורע בלילה.
ומי שאינו פורע גם בלילה - ביום הוא עובד ובלילה אינו פורע את החוב - נשאר לווה כל החיים. כל חייו לוקח הלוואות ואינו פורע אותן. לעומתו השכן שלו, תלמיד חכם ששם תורתו לילות כימים, פורע ביום ובלילה. יוצא שהשכן הוא הלווה, שהרי אינו לומד כלל, ושכנו הצדיק הוא המלווה - "עבד לווה לאיש מלווה". אתה כל החיים לווית, והוא כל החיים מלווה לך; שהרי ממה אתה חי? מכוח מה שההוא מלווה, שתורתו מגינה גם עליך. ונמצא שלעולם הבא תהיה בבחינת עבד למי שעסק בתורה, שפל בפניו, וכל הזמן הוא הלווה לך ואתה לקחת הלוואות שמעולם לא פרעת.
עוד הסבר מביא הגר"א, והפעם על פי תורת הגלגול. הגמרא במסכת בכורות דף ח' מביאה את הדין ודברים שבין רבי יהושע בן חנניה לסבי דאתונה - סיפור מרתק שהרבה ממנו מתבאר בדרך הרמז, שהם שואלים והוא עונה, והוא שואל והם עונים, דברים נפלאים שהעומק שבהם אינו הפשט. שאלו אותו: "גברא דאוזיף וטריף, מאי חזא דהדר אוזיף?" - אדם שהלווה מעות לחברו, בפשטות לצורך עסקה שיהיה בה רווח, והלווה לא החזיר לו, ונאלץ המלווה לטרוף מן הלקוחות. מהו "טריף"? כשאינך משלם, ומכרת שדה למישהו - אני ניגש לאותו קונה ואומר לו: תן לי את השדה. "מה זה קשור, הוא מכר לי?" - השדה משועבדת לי, אני נתתי לו הלוואה לפני שנתיים ואתה קנית לפני שנה, קנית שדה משועבדת. ואם כן, מי שהלווה ולא קיבל את כספו אלא הוציאו בכוח על ידי טריפה מן הלקוחות - מה הוא רואה שהוא חוזר ומלווה שוב? זה אינו הגיוני.
ענה להם רבי יהושע בן חנניה במשל: "גברא אזל לאגמא, קטל קמא טונא ולא מצי ביה, קטיל ומנח עילויה, אדייתא רמי איניש מדלליה". אדם הלך ליער, חתך חבילת עצים ראשונה וראה שהיא כבדה ואינו מצליח להביאה לעיר. מה עשה? הלך וחתך עוד עצים והניח עליהם. את הראשונות לא הצלחת להרים, ואתה מוסיף עוד? אלא שאמר: ממילא לבדי איני יכול, אך יבוא אדם אחר שיעזור לי ונרים יחד. וזו כוונתו: אמת, פעם ניסיתי ולא הלך - אנסה עוד פעם ועוד פעם עד שיילך. תשאלו אנשי עסקים; רבים מן המצליחים יספרו לכם כמה עסקים כושלים היו להם קודם. וכי התייאש? היה לי עסק ונסגר, פתחתי במקום אחר ושמו לי רגל, בפעם השלישית עברתי לכאן, בפעם הרביעית פתחתי עסק - ומאז ברוך השם. הלימוד: לא להתייאש. ואם אדם עשה פעם ולא הלך, והעסקה לא הצליחה - נותנים לו עוד פעם, יש עוד צ'אנס, עוד סיכוי.
אבל כאמור, הדברים שם כולם משלים. אומר הגר"א: מה הם שאלו באמת? על הגלגול. אדם מתגלגל פעם שנייה - מה הטעם? הרי בפעם הראשונה פספסת ונכשלת, מה הטעם להגיע פעם שנייה? "גברא דאוזיף" - הבא לעולם הזה לוקח הלוואה וצריך לפרוע אותה, ופריעתה היא לעשות מצוות, לעשות רצון השם, ללמוד תורה. כל חיינו הם מעין הלוואה. "וטריף" - בסופו של דבר לא עמדת במטלה, ונטרף האדם לבית עולמו. "מאי חזא דהדר אוזיף?" - מה ראה הקדוש ברוך הוא להוריד את הנשמה שוב לכאן? הגוף השני לא יועיל לגוף הראשון שלא תיקן. וענה להם: "דילמא יתרמי איניש מדלליה" - הגוף הראשון הוא בגדר לווה, אבל יבוא גוף שני שיהיה בגדר מלווה והוא יתקן. ברבות הפעמים: העסק הראשון לא הלך, השני לא הלך, השלישי יילך, הרביעי יילך - ועד אלף פעם, אומר הגר"א; כאשר התחיל הראשון לתקן קצת, מכאן ואילך יכול לחזור ולהתגלגל אפילו אלף פעמים. ומי שירצה - יעיין במשנת הגלגולים, שיש בזה סתירה, ואף בזוהר עצמו יש סתירה בעניין, ושם פירטנו את הנושא יותר.
ומכאן אתה מבין: הראשון הוא בגדר לווה - לקח הלוואות ועוד הלוואות, עשה עבירות ועוד עבירות, ולא פרע כלום, לא עשה תשובה ולא קיים מצוות. "עבד לווה לאיש מלווה" - למי הוא עבד? לאיש המלווה. ולמה נקרא עבד? כדי להבין זאת צריך להבין את שיטת הגר"א בשאלה גדולה: איזה גוף יקום בתחיית המתים? נושא נרחב שעסקו בו רבים. הרי לכאורה כל הגופים הראשונים לא תיקנו, ומי שתיקן הוא הגוף האחרון, ופשטות הדבר שהוא יקום. ומאידך יש מקום לומר שהגופים הראשונים אמנם לא תיקנו אבל הם הובילו אל התיקון, שהרי תיקון שלם הוא תרי"ג מצוות, וכל גוף עשה משהו, וברבות הגופים בסופו של דבר השלים נפשו - וכי האחרון עשה הכול? ודאי שלא.
שיטת הגר"א היא שהאחרון, המכה בפטיש, הוא שיקום, והשאר - "ואי לאי שופרא דבלה בעפרא", יישארו באדמה. האריז"ל לעומת זאת אומר שכל הגופים יקומו, בתנאי שאינו מאלה שאין עפרם ננער לתחיית המתים, כדוגמת מלווה בריבית, ושאינו מאלה שלא תיקנו כלום; אבל אם תיקנת משהו - תקום עם אותם ניצוצות שתיקנת. הגר"א כאן כותב לפי שיטתו, שרק האחרון קם, וזה מה שכתוב "עבד לווה לאיש מלווה": הגוף הראשון הוא בבחינת עבד, שכל הזמן לקח הלוואות, ומי שיקום בסופו של דבר הוא האיש המלווה - הגוף השני. ולכן כדאי להביא את הנשמה בגלגול כמה וכמה פעמים, כי ברבות הימים תמצאנו, ובסוף עוד יבוא לידי תיקון.
המלבי"ם מסביר את הפסוק שלנו בהקשר לפסוקים הבאים - "עשיר ברשים ימשול ועבד לווה לאיש מלווה", "זורע עוולה יקצור אוון ושבט עברתו יכלה", "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל". ידוע מקורות העמים בימי קדם, שהעשירים היו מלווים לעניים בריבית, והחוק היה שכאשר אין ללווה במה לשלם - רשות למלווה לקחת אותו, את אשתו ואת בניו לעבדים, ולרדות בו כרצונו כאדון הרודה בעבדו, ואין לעבד זכות דיבור, אינו יכול לפצות פה ולצפצף.
הדבר הזה היה גורם שהעשירים, שהיו מלווים בריבית רצחנית, מוטטו את הדלים ועשו אותם רשים. והרש גרוע מן הדל: הדל הידלדל מנכסיו - היה לו והידלדל; אבל רש הוא "ולרש אין כל", בלי כלום, ממש רש. וכיוון שנעשו רשים - נעשו לו לעבדים. אלא שמתוך כך הייתה מתעוררת מרידה בממלכה: הלווים היו מתקוממים כנגד העשירים, כנגד בעלי האחוזות, כנגד הרודים בהם, והיו הורגים אותם ועושים בהם נקמות גדולות - כפי שהיה במהפכה הבולשביקית.
ומי שיודע, עיקר הסיבה לפוגרומים באירופה היא זו. ליהודי לא הרשו לעבוד כמעט באף עבודה, ואחת העבודות הבודדות שהתירו להם הייתה הלוואה בריבית. היהודים ידעו לעשות כסף, והלוו אותו לאנשים; אך הריבית הייתה אוכלת בהם, וכל פעם שראה הלווה את היהודי נזכר בחובו, ואמר: יש לי פתרון קל לחוב - במקום למחוק את החוב, מוחקים את הבעל חוב. והיו ממתינים לפוגרום, לדרשה של הכומר. עד שלפעמים, אומר המלבי"ם, נוצר מצב שהשרים נצרכו לחוקק חוק של מחיקת חובות - "תספורת" לא התחילה מהיום - כדי להשיב את השקט על כנו, שהרי אף שליט אינו אוהב שיש רעש בממלכתו, כולם אוהבים שקט. ולפעמים היו הם עצמם משלמים לעשירים מכספי המדינה את חובות העניים, כדי לקנות את השקט.
בזמנים הללו, העשירים שלא היו מלווים בריבית אלא נותנים צדקה ואף עוזרים לעניים - היו ניצולים ועמדו בכבוד בין העם. וזה מה שכתוב כאן: "עשיר ברשים ימשול" - ומכוח מה? על ידי ש"עבד לווה לאיש מלווה", שמכוח ההלוואה יש לו שלטון עליו.
זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצׇר אָוֶן וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה׃
אבל מה היה הסוף? מי שזורע עוולה, מלווה בריבית ומביא אותם אנשים לעניות נוראה - זה עוול, וזורע עוולה יקצור אוון. "אוון" היינו לפי מה שעשית, לפי הפעולות שפעלת יהיה לך מזה הפסד ונזק. "ושבט עברתו יכלה" - אותו מקל שבו שלטת בעברה על העניים, יכלה. זרעת עוולה - תקצור אוון, מפני שהם יקומו עליו ויהרגו אותו.
רש"י אומר: לפי זריעתו כן קצירתו, לפי פעולתו קבלת משכורתו. "ושבט עברתו יכלה" - קנה השיבולת שלו כלה והולך לו. אינו ברור לי כל כך כיצד רש"י לומד את המילה "עברתו", איך היא חוזרת לפי דרכו על קני השיבולת, וצריך לעיין מעט במפרשים; אך על כל פנים כך רש"י מסביר.
הגר"א מבאר על פי מה שהזכיר כמה וכמה פעמים, שישנן שתי מידות מרכזיות שליליות: התאווני והכעסני - מידת התאווה ומידת הכעס. "זורע עוולה" - הוא נוטל בעוולה מאחרים את מה שיש להם, כדי למלא תאוותו. יש לו תאווה להיות עשיר, תאווה למלא את רצונותיו בכל ענייני הגשמיות, ולכן הוא זורע עוולה ולוקח משל אחרים. אדם זה יקצור אוון: יעמדו כנגדו וייטלו ממנו את מה שלקח. "ושבט עברתו" - זה כנגד הכעסני, מידת הכעס שיש בה עברה - גם הוא יכלה. אל תחשוב שאתה יכול להתנהג בתאווה ובכעס בלי שבסופו של דבר תשלם את המחיר.
טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל׃
ועל מי הם יחוסו? ממשיך המלבי"ם: אתה יודע מי יבורך? מי שהיה טוב עין. מי שהיה "לארג'" עם האנשים, שלא דרש מהם ריביות והיה מוכן להלוות אף בלי ריבית - הוא טוב עין, הוא יבורך; אותו יברכו ואותו יצילו ואף אחד לא יפגע בו. והסיבה: "כי נתן מלחמו לדל" - שבאמת עזר ונתן לעניים ולדלים.
רבנו יונה אומר: כיוון שהזכיר "זורע עוולה יקצור אוון", כנגד העוולה הוא אומר "טוב עין הוא יבורך" - זה נדיב הלב, והוא יצליח, כי נתן מלחמו לדל. ומהו טוב עין? אדם שרוצה בטובת חברו ומוכן לצמצם משלו - זה נקרא טוב עין. וכמו שאמרו חז"ל, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה מהם צדקה: תאמר, כמה כבר יש לי? נכון, אבל ממה שיש לך תיתן גם אתה משהו לצדקה, שלא תחשוב שאתה פטור.
הגר"א מביא תחילה ביאור בדרך דרש. חז"ל אומרים "טוב עין" - זה יעקב. כיצד? יעקב חי מאה ושלושים שנה עד שבא למצרים, ובמצרים היה שבע עשרה שנה, ובסך הכול מאה ארבעים ושבע. וקחו את המילה "עין" בגימטריה: ע' שבעים, נ' חמישים - מאה ועשרים, ועוד י' - מאה ושלושים. "עין" שנים היה יעקב בארץ ישראל. וכמה היה במצרים? שבע עשרה. וכמה "טוב" בגימטריה? שבע עשרה. יוצא שיעקב הוא "טוב עין": "טוב" במצרים, "עין" בארץ ישראל, כגימטריית השנים שהיה. זו בחינת "טוב עין זה יעקב" - ועליו נאמר "הוא יבורך", יעקב אבינו שהייתה עינו טובה הוא יבורך.
להלן מביא הגאון עוד פירוש, פירוש נפלא ביותר, והוא מעט ארוך - כדאי לשים לב לדברים, כי המהלך נפלא. חז"ל אומרים: "טוב עין" זה בעל הבית, "הוא יבורך" - אל תקרא יבורך אלא יברך, בעל הבית מברך ברכת המזון (יש שיטה שהאורח מברך, ואנו הולכים כאן לפי השיטה שבעל הבית, שהוא טוב העין, מברך). מי מברך? מי שנתן לאנשים לאכול על שולחנו, שיש בו מידת טוב עין - הוא יברך, שהמילה כתובה בלא ו'. עד כאן דרשת חז"ל.
אומר הגר"א: איני מבין. כיצד תסביר את המשך הפסוק "כי נתן מלחמו לדל"? מה הקשר? וכי בעל הבית בהכרח נותן מלחמו רק לדל? מה זה שייך לעניין?
ומביא הגר"א את הגמרא במסכת ברכות דף כ'. דרש רב עוירא: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אתה עושה תורתך פלסתר - שהרי בתורה נאמר "אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד", ומאידך כתוב "יישא השם פניו אליך". נושא פנים או אינו נושא פנים? ענה להם הקדוש ברוך הוא: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. אני בתורה אמרתי שמברכים ברכת המזון כששבעים, וישראל מברכים אף על כזית ואף על כביצה. במילים פשוטות: הם נושאים פנים כביכול, עושים מעבר לחיוב - לפיכך גם אני נושא להם פנים. זה פשט תשובת הגמרא.
אבל שואל הגר"א שלוש שאלות. ראשית, מה פירוש "מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה"? אם כבר על כזית התחייבתי בברכת המזון, על כביצה לא אברך? זה קל וחומר - ביצה היא שני זיתים (לפי רש"י; ומיד נראה את הרמב"ם). לכאורה אין זה מובן כלל. שנית, אפשר היה לומר שכוונת הדברים למחלוקת שבגמרא בדף מ"ה - בכמה מברכים ברכת המזון, בכזית או בכביצה - ושהם מדקדקים כדעת חכם פלוני שאומר כזית או כחכם אלמוני שאומר כביצה. אבל גם פשט זה אינו מובן: "מאי כספקא קמיה שמיא"? ההוא סובר כזית והשני סובר כביצה, אבל הקדוש ברוך הוא ודאי יודע בכמה, ואיך יאמר השם "עד כזית ועד כביצה"? "דעת שפתיו ברור מללו" - אצל הקדוש ברוך הוא הכול ברור ואין לגביו ספקות.
ושלישית, השם אומר: אני נושא להם פנים מפני שהם מדקדקים. וכי אין עוד דקדוקים שאנו מדקדקים? הרי בנות ישראל החמירו על עצמן, שעל טיפת דם כחרדל יושבות שבעה נקיים - הנה חומרה, הנה דקדוק; איך לא אשא להם פנים על כך? ואל תדחה ותאמר שהדוגמה אינה טובה מפני שברכת המזון היא בגברים ובנשים כאחד, ואילו זו בנשים בלבד - שאין זו תשובה, שהרי יושבות על טיפת דם כחרדל פירושו פורשת מבעלה, ונמצא שהחומרה היא גם של הבעל. ובקצרה: יש עוד הרבה דברים שאנו מדקדקים בהם, ומדוע נתפס דווקא לעניין הכזית והכביצה?
לכן אומר הגר"א, נראה שביאורו כמו שמפרש הרי"ף: שיעור שתי סעודות הוא שמונה עשרה גרוגרות, שהן שש ביצים. ואם כן, סעודה אחת היא תשע גרוגרות, שהן שלוש ביצים. ובזוהר כתוב שבשלוש ביצים יש עשרה זיתים - כלומר עשרה כזית בשלוש ביצים. וזה מתאים מאוד לרמב"ם: אם נחשב כביצה חמישים ושישה גרם, הרי חמישים ושישה כפול שלוש הם מאה שישים ושמונה, ואם בשלוש ביצים עשרה זיתים - נחלק לעשרה ונקבל 16.8 גרם. זה הכזית של הרמב"ם. כלומר לשיטתו הכזית אינו קרוב לשלושים גרם אלא סביב שבע עשרה גרם, בין חמישה עשר לשבעה עשר, לפי החשבון ששיעור סעודה הוא שלוש ביצים.
רש"י חולק ונוקט ששיעור סעודה הוא ארבע ביצים. והסימן לזכור: רש"י - שמו הפרטי שלמה, ארבע אותיות; הרמב"ם - שמו הפרטי משה, שלוש אותיות. משה - שלוש ביצים, שלמה - ארבע ביצים. אנשים נוטים להתבלבל, שהרי "רמב"ם" הוא ארבע אותיות ו"רש"י" שלוש, אבל אין הולכים לפי ראשי התיבות אלא לפי השם הפרטי. ואגב, זהו גם שיעור קביעות סעודה לשיטת הרמב"ם: בערך במאה ושבעים גרם יש שיעור קביעות סעודה.
נמשיך אם כן בחשבון. יוצא ששיעור סעודה הוא שלוש ביצים שהם עשרה זיתים, וזה השיעור שעליו מברכים ברכת המזון מדאורייתא: אכלת שיעור של מאה ושבעים גרם - זו סעודה, זו שביעה, "ואכלת ושבעת" - אומרת התורה תברך. וזה מה שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת" בלשון יחיד, שאם אכלתי לבדי שיעור סעודה - אני מברך.
אבל ישראל קדושים, ובלשון הגר"א שם: "וחיפשו בנרות איך לגדלו ולרוממו יותר" - עם ישראל מחפשים בנרות כיצד להודות לקדוש ברוך הוא יותר. מה הם עושים? אם יש לו שיעור סעודה כזה, שלוש ביצים שהן עשרה זיתים, הוא מחפש עשרה אנשים. מדוע? כי כשאני אוכל יחד עם עוד תשעה, כל אחד מאיתנו מקבל כזית - ויש לנו זימון, זימון בשם. הרי נפלא: אני יכול לאכול לבדי שיעור סעודה, ואני יכול להביא עוד תשעה אנשים שכל אחד יקבל כזית משיעור הסעודה שבידי, ואז זכינו בזימון בשם השם. ואם ניסיתי לאסוף עשרה ולא מצאתי, ומצאתי עוד שניים - ניחא, יהיה לנו זימון אף שלא בשם, וכמה יקבל כל אחד? כביצה, שהרי שיעור סעודה הוא שלוש ביצים; אם היינו עשרה כל אחד קיבל כזית, וכשאנחנו שלושה - כל אחד יאכל כביצה.
וזה מה שאומר הקדוש ברוך הוא: וכי לא אשא פנים לישראל? הרי אני כתבתי "ואכלת ושבעת וברכת", תאכל כדי שביעה ותברך, והם מדקדקים על עצמם להביא עוד אנשים כדי לברך על כזית. ומיושבת שאלתנו מדוע הקדים כזית: מפני שהדקדוק הגדול יותר הוא להביא עשרה ולברך בשם, ואז כל אחד מקבל כזית; ואם אינו מדקדק עד כדי כך, או שלא מצא עשרה - "עד כביצה", דהיינו לפחות שלושה, וכל אחד יקבל ביצה, ושוב הרווחנו שיש לנו זימון.
ומוסיף הגר"א: ובאמת שים לב ששיעור כזית וכביצה הוזכר בגמרא בהקשר לזימון. המשנה בברכות פרק ז' משנה ב' אומרת: עד כמה מזמנין? עד כזית, רבי יהודה אומר עד כביצה. הרי שלגבי זימון הוזכר העניין של כזית וכביצה. ואם כן אין קושי בסתירת הפסוקים: מה אתם שואלים, הרי כתוב "לא יישא פנים ולא ייקח שוחד", ואיך הוא נושא להם פנים? אומר הקדוש ברוך הוא: אני נושא להם פנים מפני שהם מדקדקים - ומהאוכל שלהם הם מחלקים לעוד אנשים, כדי לזכות בזימון בעשרה או לכל הפחות בזימון בשלושה. ולכן גם אני נושא להם פנים.
ולפי זה יתבאר הפסוק שלנו: "טוב עין הוא יבורך" - מיהו טוב עין? אדם שלקח עוד אנשים וצירף אותם לסעודה, ומשלוש הביצים שלו חילק עשרה זיתים ונתן לכל אחד חלק, קיבץ אנשים לסעודה - הוא יבורך. ומהו "יבורך"? "יישא השם פניו אליך וישם לך שלום" שבברכת כוהנים. כיצד זוכים ל"יישא השם פניו אליך"? כשאתה טוב עין ומביא עוד אנשים כדי שיוכלו לזמן איתך ויהיה לך זימון בשם - אתה תזכה לברכת "יישא השם פניו אליך". וזהו "יבורך". ומדוע? "כי נתן מלחמו לדל" - וזו הנקודה הנפלאה, שבה פתח הגר"א ושאל: היכן כאן "נתן מלחמו לדל" ומה הקשר לברכת המזון? והתשובה: כיצד באמת אתה מגיע למצב שיש עשרה? על ידי שאת סעודתי, שהיא עשרה זיתים, חילקתי לעוד תשעה אנשים. ממילא "נתן מלחמו לדל", ועל ידי זה הם נושאים פנים בתורה - ולכן "יישא השם פניו אליך".
וגם לפי דרשת חז"ל שאל תקרא "יבורך" אלא "יברך" - הדברים מתיישבים היטב. טוב עין הוא מי שנתן מסעודתו לאחרים, ולמה נתן? כדי לברך בזימון. ולכן הוא יברך את ברכת המזון, שהרי מי יזם כאן את הזימון? אני, על ידי שחילקתי את סעודתי לעוד עשרה, ובזכותי יש לכם זימון בשם - אם כן אתה תזמן, אתה תברך. טוב עין, מי שעשה את הפעולה הזאת, הוא יברך, כי הוא נתן מלחמו לדל, וממילא לו מגיעה זכות הברכה. נפלא עד מאוד.
שלושת הפסוקים מצטרפים למהלך אחד: "עשיר ברשים ימשול ועבד לווה לאיש מלווה" מתאר את כוחו של הממון לשלוט - לא רק בעניים אלא גם בכל מי שזקוק להלוואה; וההמשך מלמד לאן זה מוביל - "זורע עוולה יקצור אוון ושבט עברתו יכלה", שהעושק והריבית הרצחנית הפילו בסוף את העושקים עצמם, בעוד ש"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", ומי שהיה נדיב ולא לחץ את העניים - נשאר ניצול ומבורך. הגר"א הוסיף שני מבטים נוספים: "עבד לווה לאיש מלווה" בתורה - מי שאינו פורע את חובו בלימוד נשאר לווה כל חייו ושכנו תלמיד החכם הוא המלווה שתורתו מגינה עליו; ובדרך הגלגול - הגוף הראשון הוא הלווה, והאחרון, המכה בפטיש, הוא המלווה שיקום. ולסיום, "טוב עין" הוא יעקב אבינו לפי גימטריית שנותיו, והוא גם מי שמחלק מסעודתו לאחרים כדי לזכות בזימון ובברכה - ועליו נושא הקדוש ברוך הוא פנים.