אנו מתחילים את פרק כ"ג במשלי. בעקבות בקשות אחדות לזרז את קצב ההתקדמות, נתמקד מכאן ולהלן בעיקר בביאורי רבנו יונה והמלבי"ם, ומי שירצה להשלים את שאר המפרשים - ובכללם ביאור הגר"א - יוכל לעיין בהם בספר בפנים. עד כה התקדמנו בקצב איטי מאוד, ולכן נשתדל מעכשיו לעשות את הדברים בזריזות רבה יותר. שלושת הפסוקים הראשונים של הפרק קשורים זה בזה, ועוסקים באדם היושב לסעוד על שולחנו של מושל - ובסופו של דבר, כפי שנראה במלבי"ם, בסעודה שעורך לאדם המושל האמיתי שבתוכו.
כִּי־תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת־מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת־אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ׃
רש"י מבאר: "ללחום" - לאכול לחם, "את מושל" - עם בעל הסעודה, שהוא המושל בסעודתו. "בין תבין את אשר לפניך" - התבונן היטב: האם הוא נותן לך בלב שלם, בחשק וברצון? אכול. ואם לא - אל תאכל. התבונן אם עינו צרה או עינו יפה. בהמשך הפרק נראה עוד ביחס להתנהגות הראויה עם אדם שעינו צרה.
רבנו יונה מבאר: אם אתה נמצא באוכלי שולחן המלך, "בין תבין את אשר לפניך" - היינו מאשר לפניך, כמו "כצאתי את העיר" שפירושו מן העיר. ומה תבין מאשר לפניך? תשאל ותחקור אצל עבדי המלך ואוכלי שולחנו, ותדע במה מצאו חן ובמה יתרצה עבד אל אדוניו. יש עבדים שכבר אינם, יש אנשים שהמושל הרחיק אותם, ויש כאלה שקידם אותם ומצאו חן בעיניו. עמוד על הסוד: מה חשוב למושל, מה הוא אוהב ומה הוא מרחיק - ועל ידי זה תישמר מכל הנהגה שאין המלך חפץ בה.
זו עצה שנאמרה כאן כלפי מושל, אבל היא עצה כללית לכל החיים. התקבלת למקום עבודה, פיטרו את קודמך וקיבלו אותך - התחל לעשות מחקר: מי הבוס, איזה טיפוס הוא, מה הוא אינו סובל, מדוע פוטר הקודם, ומה הדברים שהוא מעריך באמת. "בין תבין את אשר לפניך" - תדע מה ההתנהגות הנדרשת. אבל אם לא עשית את הבדיקה הפשוטה והאלמנטרית הזאת, תחזור על אותן טעויות של קודמך, ותמצא את אותה דרך שהוא מצא - את הדלת.
עוד מבאר רבנו יונה: כאשר אתה יושב אצל המושל, הכר את המקום הראוי לך. התבונן וראה מהו מקומך. לפעמים אדם מגיע למקום ומתיישב שלא במקומו: היה עליו לשבת בשולחנות האחוריים, והוא הלך והתיישב מלפנים - ואז מישהו צריך לבוא וללחוש לו באוזן שהתיישב במקומו של פלוני, ושהשורות הקדמיות שמורות למקורבים ולראשונים במלכות. לכן "בין תבין את אשר לפניך": אל תנסה להתברג למקום שאינו מקומך.
גם זו עצה לכל מקום. איזהו חכם? המכיר את מקומו. אל תנסה להידחף למקום שאינו שלך; אל תעמוד בחבורת אנשים המשוחחים ביניהם שיחה פרטית, שאחר כך באי נעימות יבקשו ממך סליחה שתתרחק, או שתראה כיצד הם משנים את נושא השיחה, ותתפנה משם בבושת פנים. אדם צריך שיהיה לו שכל לדעת היכן הוא צריך להיות והיכן לא, מהו מקומו ומה אינו מקומו, ועל ידי כך יתנהל נכונה.
הדבר נוגע גם לענייני חינוך. יש מקומות שאתה אומר לאדם: נכון, תיגש, תתאמץ, תשתדל, והשם יעזור. ויש מקומות שאתה אומר לו - אין הדבר מתאים לך; המקום הזה מיועד לציבור אחר לגמרי. ואין זה נאמר חס ושלום בדרך גנאי או ביזיון, אלא "בין תבין את אשר לפניך" - הכר את מקומך. אתה יכול לטרטר את הילד למבחנים, לחכות לתשובה שתגיע באיחור ותהיה שלילית - ולמה לך כל זה? התבונן וראה: המקום הזה שייך אליי? מתאים לי? הרי גם אם אשלח את הילד לשם, כל שני וחמישי יבואו עם הערות, כי רמת הבית שלי אינה מתאימה לרמת הבתים של שאר הילדים שם, וממילא יהיו תלונות שהוא מדבר על דברים שהילדים האחרים אינם מכירים כלל. זו עצה לכל החיים: הכר את מקומך, ולפי מקומך קום ופעל.
המלבי"ם מבאר: כאשר אתה יושב לאכול לחם עם המושל, "בין תבין את אשר לפניך" - היזהר בכבודו ובמוראו. כי כשאדם יושב עם המושל, התחושה המיידית היא של סחבקיות: הוא הזמין אותי, ישבנו יחד, זרקנו בדיחות, אמרתי לו גם משהו עוקצני. לא כך! אתה יושב עם מושל, ואם כן - הבן את אשר לפניך. אל תתבלבל מזה שהזמין אותך ואתה מאוכלי שולחנו, כאילו הוא כבר ברמה שלך ואתה יכול להתנהג עמו בפתיחות יתר. הבן את אשר לפניך, ואל תשכח מוראו וכבודו של המושל, שלא תתחייב בנפשך.
וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם־בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה׃
פסוק זה, לכל הדעות, הוא המשך הפסוק הקודם, ולכן הביאורים בו מותאמים לביאורים שם. לפי רש"י, שביאר שיש להתבונן אם בעל הסעודה צר עין או לא ואין לאכול לפני שאתה יודע שהוא נדיב עמך - אם ראית שאינו הנדיב שחשבת, "ושמת שכין בלועך": תקע סכין בלחייך. הרלב"ג מדייק שהמילה כתובה בשי"ן, ומבאר שהיא מלשון קוצים: תקע קוצים בלחייך, ואל תאכל משלו אם ראית שעינו צרה.
"אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" - כלומר אפילו אם בעל נפש אתה. בעל נפש היינו מי שנפשו רחבה, בעל תאווה. גם אם אתה רעבתן גדול, הגעת רעב, יומיים לא אכלת - אם אתה רואה שאינו נותן בשמחה ועינו צרה, טוב לך לדחוף סכין בלועך ולא לאכול ממאכליו. המצודת דוד מבאר להיפך: "אם בעל נפש אתה" - אם אתה בעל נפש משכלת וקולט את העניין, תבין שגם אם אתה רעב והוא הציע לך, טוב לך יותר לדחוף סכין בלועך מלאכול ממאכלו של אדם כזה.
רש"י מביא גם דרשת חז"ל: אם אדם יודע ברבו שיחזיר לו תשובה על כל דבר שישאלהו - ידקדק וישאל שמועתו; ואם לאו - ישתוק. "כי תשב ללחום את מושל" - אתה יושב עם תלמיד חכם, עם רבך; "בין תבין את אשר לפניך" - התבונן מהן ידיעותיו ומהי שליטתו בנושא. אם אתה רואה שבנקודה מסוימת אינו שוחה בעניין, שהזכיר אותה רק בדרך אגב, או שהיום לא בא מוכן לשיעור - "ושמת שכין בלועך". אל תנדנד, אל תקשה קושיות ואל תלחץ; עדיף שתשתוק ולא תעמיד אותו במצב מביך.
הגמרא מספרת על חכמים שהיו עומדים ומתפללים: "רחמנא לשזבן מכיסופא דשימי" - הצילני מביזיונותיו של אותו חכם, שהיה מקשה על הרב בשעת השיעור עד שהרב היה עומד פה ורפה ונגרמה לו כיסופא, בושה. ואף מביאה הגמרא מעשה בחכם אחר שהתפלל, ואותם אנשים ניזוקו, השם יצילנו. נמצא שצריך חכמה רבה להבחין אם החכם יודע את התשובה; ואם אתה קולט שאינו יודע, עדיף לא ללחוץ ולא לנדנד, כדי שלא להעמידו במצב מביך ולא נעים.
מספרים על המהרי"ל בלוך, מתלמידי רבי ישראל סלנטר, שבהיותו בחור צעיר הגיע לעירו אחד הגדולים. תלו מודעות "ברוך מתיר אסורים" ו"ברוך בואך לשלום", והודיעו שימסור שיעור. הוא הגיע לשיעור, והרב החל למסור, והוא הקשה לו. הרב ניסה לתרץ - והוא סתר אותו ממקום אחר. הרב ניסה ליישב גם זאת - והוא הקשה ממקום שלישי. בקיצור, העמידו במצב מביך מאוד, וכאשר לא היה לרב מה לענות, הפטיר בשפה רפה: אפשר כבר לומר "ברוך צאתך לשלום". ביזיון נורא. מספרים שאחר כך התחרט על כך, ומספרים שלאחר מכן לא היו לו ילדים, השם יצילנו - על העניין הזה של פגיעה בתלמיד חכם ופגיעה באדם. מכאן שאדם צריך להכיר את המציאות: אם אתה יודע שלרבך יש תשובה - שאל והקשה; ואם אתה יודע שאין לו תשובה - אל תעמידו במצב שיגרום לו ביזיון ואי נעימות.
רבנו יונה מבאר: "ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה" - אם הגישו לפניך מאכלים רבים ומעדנים רבים, אל תמלא כרסך מהם, פן תשחית ותבלע את כוח האצטומכא. וידוע שהרמב"ם אומר שראש לכל החולאים הוא אדם הממלא כרסו, וזה גרוע יותר מאדם האוכל דברים פגומים. יש אדם שאוכל דברים טובים, אבל אינו מפסיק עד שמהבהבת נורת הדלק והצפצוף נשמע - אין יותר מקום. ראיתי פעם אדם שהשתתף בתחרות מי יאכל יותר; אכל ואכל, נשאר עוד גזר קטן, אמרו לו: נו, אכול גם אותו. אמר להם: אין לי מקום, לגזר הזה הייתי צריך להכניס אצבע... יש אנשים שאינם נחים ואינם שוקטים עד שהם מרגישים על סף פיצוץ. אומר הרמב"ם: זה משחית ומבלע כוח האצטומכא, וזה ראש כל החולאים - גם אם יאכל דברים טובים ומשובחים, גרוע יותר מאוכל דברים מקולקלים.
ומוסיף רבנו יונה: הנמשך אחרי התענוגים ייפרד מעל דרכי הנפש החכמה, שהתאוות והחכמה צרות הן זו לזו. תענוגות העולם הזה והחכמה צרות זו לזו, ומי שנוהה אחרי תאוות העולם הזה לא יוכל להשיג חכמה. וזהו שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו" - לשובע נפשו ולא לשובע בטנו, ולעומתו "ובטן רשעים תחסר", שתמיד הוא מרגיש צורך לאכול עוד ועוד. ועל זה נאמר "סובא וזולל ייוורש".
ביאור שני: "בלועך" - בבליעתך. אל תרבה לבלוע. "אם בעל נפש אתה" - אם אתה בעל נפש ובעל תאווה, שים סכין בבליעתך, מעט את בליעתך והנאתך ומשוך ידך ממנה. וביאור שלישי: "שכין" כפשוטו סכין, כרש"י, ו"בלועך" היינו בגרונך, בבית הבליעה - והכוונה שלא תזיק לעצמך, שאכילה מרובה דומה לבליעת סכין, ומזיקה לקיבה כבליעת הסכין ממש.
המלבי"ם מבאר על פי דרכו: אחרי שהזהיר אותנו שכאשר אנו יושבים לאכול עם המושל אין לשכוח את מוראו וכבודו, כי בשעת הסעודה אדם נוטה להרגיש ידידות וקרבה ולהתנהג בדרך שאינה ראויה - מצווה אותנו הפסוק דבר נוסף: כשאתה נמצא עם המושל, אל תאכל הרבה. גם אם הדבר נובע מתאוותך, שבעל נפש אתה ובעל תאווה - עדיף שתשים סכין בלחייך ותעצור את עצמך מלאכול הרבה. מעמד הסעודה עם המושל הוא מעמד נכבד, ואדם היושב עם המושל ובולס, חוטף מכאן ולוקח משם - אין זו דרך ראויה לאכול לפני אדם רם מעלה. אז ראשית - התנהג במורא, ושנית - אם אתה רעבתן, עצור בעצמך. כפי שאומרים: אכול בבית ואחר כך לך. אל תבוא לסעודת המושל אחרי שלא אכלת יומיים, ותתנהג לפניו בהתנהגות שאינה נאותה.
אַל־תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים׃
רש"י ממשיך בביאורו לפי דרשת החכם: אם החכם אינו בקי באותו עניין, אל תציק לו ואל תשאל אותו שאלות. "אל תתאו למטעמותיו" - שלא ישתדל אדם לבקש תשובות מאדם כזה, אלא פרוש ממנו ולך לפני רב הגון, ולא תביישהו בשאלות מאחר שלא ידע להשיב. ומה קורה הרבה פעמים? כיוון שאתה מציק, הוא ינסה לענות לך משהו, והתשובה תהיה דחייה בקש - הוא היה חייב לומר משהו, ואמר משהו.
סיפר פעם הרב לסרי שהיה בהרצאה, ושאל אותו מישהו: כבוד הרב, איפה כתוב בתורה שצריך לשים כיפה? אמר לו: זה פסוק מפורש - "והיה בצאתך מביתך וכיסית ראשך". אמר האיש: מה הרב אומר? כל הכבוד! הרב הראשון שענה לי תשובה! שאלתי הרבה רבנים גדולים ואף אחד לא ידע לומר לי... אם היה פסוק כזה, אכן הייתה זו תשובה נפלאה. אנו למדים שכאשר אתה מציק בשאלות, לפעמים תקבל תשובות שאינן מן העניין, תשובות שכל תכליתן להשתיק אותך. ולמה לך? אם אתה רואה שאין לרב הזה תשובות שמספקות אותך, פנה לרב שיענה לך תשובות מספקות - אך אל תביא אותו למצב שיצטרך למכור לך לוקשים רק מפני שאתה מציק.
רבנו יונה מבאר כלפי היושב עם המושל: השתדל מאוד שלא להיות מאוכלי שולחן המלך מחמת תאוות המעדנים, כי הוא לחם כזבים. מה פירוש? אתה מתרגל לשבת עם המלך, ואצל המלך אוכלים רק מאכלים מיוחדים - הכל גורמה, הכל מעוצב, הכל בסטייל. וכשאתה מגיע הביתה וצריך לאכול עדשים, כבר אינך מסתפק בהן: מה זה עדשים, מאכל עניים? התרגלת למאכלים ברמה אחרת ובסגנון אחר. ואז, אומר רבנו יונה, אם תבקש אחר כך להמשיך בהרגליך ובתענוגיך - תשחית את ממונך, ועל זה נאמר "סובא וזולל ייוורש".
פעם עשו ראיונות עם אנשים שזכו בפיס: מה נשאר להם מזה? כמעט כולם איבדו את ממונם; מי שהיה בלי כסף לפני כן נשאר בלי כסף אחרי כן, והיו שנשארו עם חובות. שאלו אחד מהם: מה נשאר לך מן הזכייה? אמר: נשאר לי ההרגל לעשן מלבורו. לפני כן לא ידע מה הוא מעשן, ועכשיו התרגל לסטייל - מן הכסף לא נשאר כלום, וההרגל נשאר. כך גם כאן: אתה כבר לא אצל המושל, אבל נשארו לך ההרגלים, הסגנון והסטייל, ואתה מבקש למצוא אותם ואינך מוצא, כיוון שאינך עוד עם המושל. ולכן, אומר רבנו יונה, יש כאן רמז: אל תתוודע לרשות. הרשויות מרגילות את האדם לסגנון מסוים שאחר כך קשה לו מאוד להשתחרר ממנו, וזה מן הדברים שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו.
בדרך צחות אפשר לבאר "והוא לחם כזבים" כפשוטו: מישהו סיפר לי שהיה בחתונה מפוארת בסטייל, והגדיר אותה כחתונה שמביאים בה קישוטים בצלחת - כל מיני עיצובים ומריחות מימין ומשמאל, עלה מכאן ועלה מכאן, דוגמיות. שאלתי אותו: ואיך זה הסתיים? אמר לי: כל החבר'ה אחרי החתונה הלכנו לשווארמה ואכלנו כמו שצריך... אדם שמגיע למקומות כאלה - אל יצפה שיהיה שם אוכל; זה יותר קישוטים וסטייל. "אל תתאו למטעמותיו", זה הכל כזב, פוזה וקישוטים, לא משהו שישביע אותך. אך זו דרך צחות.
ולפי המלבי"ם: אתה אומר "חבל, היה שם אוכל טוב וכל הזמן עצרתי את עצמי". אבל חביבי, האם אתה חושב שכשהמושל מכבד אותך הוא רוצה בכבודך? הרי "אל תתוודע לרשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן". אם המושל הזמין אותך לסעודה ועשה לך כבוד - הוא רוצה ממך משהו, יש לו תפקיד בשבילך ויש לו דרישות ממך. נמצא שאתה אוכל אצלו לחם ומרגיש שכיבדו אותך, והוא לחם כזבים: לחם שיש בו כזב, הכנה למה שיגוללו עליך ולמה שיבקשו ממך. לכן אל תצטער כל כך על שאינך יכול ליהנות מכל מה שיש שם - זה אינו נעשה להנאתך אלא כדי לתבוע ולדרוש ממך דבר מה, וקח את הדברים בפרופורציה. "כזבים" היינו שיש לך תקוות מן העניין, אבל הוא רק יאכזב אותך, כי הדבר נעשה לטובתו ולא לטובתך.
דוגמה לכך היא המשתה שהוזמן אליו המן: המן היה בטוח בעצמו, וקרא לכולם "כי אם אותי" - איזה תענוג, הזמינו אותי אל המלכות. אבל "אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים" - ההזמנה הייתה כדי להתגולל עליו ולסיים את הסיפור שלו אצל אחשוורוש. אתה חושב שקראו לך כדי לכבד אותך? כך הוא גם בענייננו.
אומר המלבי"ם: אין הפסוקים באים ללמד אותנו רק על הקשר והיחס עם הממשל, שאף שהוא עניין חשוב לעצמו - כל זה משל. ומהו הנמשל? המושל האמיתי. ומי הוא לצערנו המושל האמיתי בנו? היצר הרע. היצר הרע הוא מלך זקן וכסיל, אבל מלך; לצערנו הוא מולך ומושל באדם. הוא היצר המתאווה, הכוח המתעורר, כוח הכעס שבאדם, ואותו כינה שלמה בקהלת "מלך זקן וכסיל". והוא מזמין את האדם - ומי הוא האדם האמיתי? הנשמה, כוח השכל שלו. אומר לו המושל: בוא, עשיתי לך סעודה, בוא תאכל, בוא תראה מה אני מציע לך, איזה דברים טובים, בוא תראה כמה אני דואג לך. והתורה מזהירה: היזהר, היישמר מפיתוייו, אל תפרוץ את הגבול. "בין תבין את אשר לפניך" - היזהר ממה שהוא מציע לך; "אל תתאו למטעמותיו".
ולמה נאמר דווקא "מטעמותיו"? בפשוטו מטעמים, אבל לפי רעיון המלבי"ם אפשר לומר: כך מתחיל היצר הרע - בוא רק תטעם. כפי שאומרים החבר'ה היום: "בקטנה". "מה קרה לך, אני נראה לך מסומם? נראה לך נרקומן?" אבל הביאו משהו, החבר'ה מגלגלים, ואמרו: בוא, קח ככה קצת, בקטנה. וזו הדוגמה הטובה ביותר לשיטות השכנוע של היצר, כי היא עובדת בדיוק באותה שיטה. אף נרקומן לא כיוון בדעתו בהתחלה שהוא הולך להיות מזריק, כבול לסם, וגונב מאמו כדי לקנות. אף אחד לא חשב על כך; כל אחד אמר: בקטנה, ככה משהו, אחת שתיים, קצת היי והרגשה טובה. וכך זה התחיל - ואיפה זה נגמר? בירקון, בבתי הקברות. האנשים האלה אינם מאריכים ימים, ורובם מסיימים לפני גיל ארבעים. איפה זה מתחיל? ב"בקטנה".
על זה אומר הפסוק: אל תתאו למטעמותיו, זה לחם כזבים. הוא אומר לך "בוא רק קצת תטעם", אבל הטעם הזה יביא אותך לעוד ועוד, עד שתפרוץ כל גבול. ולכן כאשר אתה רואה שהמושל עורך לך סעודה - "ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה". היזהר והבן את אשר לפניך: זו סעודה שאפשר להגדיר אותה הסעודה האחרונה, סעודה שבה הוא יגמור אותך. ואם כן, מה הם אותם מטעמים וטעימות של קצת פה וקצת שם? מטעמים שסופם להביא את האדם לבחינת לחם כזבים. ומהו לחם כזבים? אומר המלבי"ם: אין זה לחם המיועד לנפש מצד מה שהאדם אדם, אלא רק מצד הבהמיות שבו. הוא נותן לך לחם שישביע את תאוותיך, אבל לא לחם שישביע את נפשך. ולכן אל תקנה את מה שהמלך הזקן והכסיל, המושל, מוכר לך, בכל אותו כבוד שהוא כביכול מכבד אותך.
שלושת הפסוקים הראשונים של פרק כ"ג מלמדים אותנו תבונה בהתנהלות: "בין תבין את אשר לפניך" - להתבונן במי שלפניך, אם עינו יפה או צרה, לדעת במה מתרצה אדון אל עבדו, להכיר את מקומך ולא להידחף למקום שאינו שלך, ולשמור על מוראו וכבודו של מי שגדול ממך; "ושמת שכין בלועך" - לעצור את התאווה, בין מפני צרות עינו של המזמין, בין מפני כבוד המעמד, ובין מפני נזקי האכילה המרובה שהיא ראש כל החולאים והמרחיקה את האדם מן החכמה; ו"אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים" - לדעת שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן, ושהרגלי התענוג משחיתים את ממונו ואת דעתו. ומעל הכל, כדברי המלבי"ם: כל זה משל למושל האמיתי, ליצר הרע, המלך הזקן והכסיל, שעורך לנשמה סעודה ומזמין אותה "רק לטעום" - ואותו לחם הוא לחם כזבים, המשביע את הבהמיות ומרעיב את הנפש.