בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים מפרק כ"א במשלי, שכל אחד מהם נוגע ביסוד גדול בעבודת ה' ובדרך ארץ: הפסוק הראשון עוסק בקרבן ובתפילה של רשעים - באדם שמנסה לרצות את בוראו בלי לשנות את דרכיו; והפסוק השני עוסק בכוח הדיבור - בהבדל שבין "עד כזבים" לבין "איש שומע", מי שמתבונן לפני שהוא פותח את פיו.
זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ׃ (כ"א, כז)
אומר הגר"א: עיקר הקרבן הוא שהאדם ישבור את גאוותו ואת רוחו. עיקר הקרבן הוא השפלות, החרטה וההבנה שטעיתי בדרכי - אני שב אל ה', מתחרט על רוע מעללי, ורוצה להתחיל דרך חדשה. אבל הרשעים אינם שבים אל ה' כלל; הם פשוט אינם רוצים עונש, ולכן הם הולכים ומקריבים קרבן. על כך אומר הפסוק שגם הקרבן שלהם תועבה: למה הבאת קרבן? הרי אינך עושה תשובה, הרי אינך מתחרט. "אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" - מכל שכן אם הקרבן עצמו בא על ידי דבר עבירה, שהוא גזול או שהושג בדרך אסורה.
וכך אומר הגר"א גם לגבי התפילה, שהתפילה היא במקום קרבן - "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". תפילת הרשעים היא תועבה, מפני שאין הם מכניעים את רוחם. ומכל שכן "אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" - כשהתפילה עצמה מלאה מחשבות זרות ופניות של גאווה והתנשאות; אדם מתפלל שהקב"ה יזכה אותו להתמנות לנשיא, שימנו אותו, שיפארו אותו, שירוממו אותו - על זה כל תפילתו.
וכמה אנשים רחוקים מדעת! מישהו סיפר לי שנשיא נבחר העיד על עצמו - וזו עדות שאי אפשר להתווכח איתה - שהוא ענוותן, ענוותן בטבע, ושאין הרבה ענווים כמוהו. ואף הוסיף: כל מה שנלחמתי כל כך כדי להיות נשיא, מתוך צניעות וענווה היה, שהרי מה לי ולנשיאות? מי אני ומה אני? אלא שאנשים דחפו אותי ואמרו שדווקא אדם עניו כמוני חייב להיות שם, ולכן בלית ברירה עשיתי כל מאמץ כדי להיכנס - והכל מתוך ענווה אמיתית. עד כמה אדם יכול להיות מנותק ולא להבין על מה הוא מדבר.
ונזכרתי בסיפור על הרמב"ם, שאמר שלא שייך שיהיה גוי בעל מידות - "חכמה בגויים תאמין", אבל תורה בגויים, תורה שמשנה את מידותיו של האדם, אל תאמין. אמרו לו: יש גוי ענוותן, בדואי שגר במדבר, עניו ברמות שאינך מכיר. החליט הרמב"ם ללכת לפגוש אותו, שהה אצלו כמה ימים, ובאמת לא מצא בו שום דופי ושום מתום - ענווה אמיתית ושלמה. כשהגיע זמנו לצאת, נפרד ממנו לשלום ואמר: יש לי קושיה עליך, משהו שאינו ברור לי כלל. אמר לו הבדואי: בבקשה, כבודו ישאל. אמר לו הרמב"ם: הרי כתוב "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", וכשאני רואה אותך - כיצד ניתן לאמור כך? הרי אתה הפירכה הגדולה ביותר לזה, ענוותן יותר ממשה! ענה לו הבדואי: לומר את האמת, אני כבר זמן רב מתחבט בשאלה הזאת... אמר לו הרמב"ם תודה רבה ונפרד ממנו לשלום. הבנתי באיזו ענווה מדובר - הוא כבר הרבה זמן מתחבט כיצד אומרים על משה שהוא העניו שבכל האדם, בזמן שהוא עצמו עניו יותר ממנו. אנשים מנותקים לחלוטין ואינם מבינים על מה הם מדברים.
ובחזרה לעניין: הא"ב של תפילה הוא שאדם יבוא ריקן - כלומר, אין לי כלום, אני תלוי בך ריבונו של עולם, "ולב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". מי שבא בדרך גאווה, ודאי שאין זו תפילה כלל.
רש"י מסביר "אף כי בזימה יביאנו" - כל שכן כשהוא מביא קרבן בזימה, מלשון מזימה, בעצה רעה. כמו הקרבנות של בלעם ובלק, שכל תכלית הבאתם לא הייתה אלא כדי לקלל את ישראל ולהזיק להם; על כן מכל שכן שהם תועבה לפני ה' יתברך.
הרלב"ג אומר שכאשר הרשעים מביאים זבח לה' יתברך, הדבר נתעב לפניו, מכיוון שאין הם מכוונים למה שה' רוצה ולעצם עניין הקרבן. ואף כשהוא מביא את הקרבן על חטא - באותו זמן עצמו הוא עדיין בחטאו, והרי הוא דומה לטובל ושרץ בידו. על כן אומר הקב"ה "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'".
מה אתה חושב, שהקב"ה הוא כמו כומר? שאתה בא אליו, מניח סכום כסף, והוא אומר לך: מחול לך, מחול לך. כמה זה, אדוני הכומר? מאה שקלים. יש לי שטר של מאתיים - לא חשוב, אומר הכומר, זה גם על השבוע הבא, תמשיך לעשות עבירות, נתתי לך מחילה קולקטיבית וגם שבוע קדימה, הכל מסודר. האם זה מה שה' מחפש ממך? הקב"ה מבקש שתביא קרבן כדי שתוכל להמשיך לעשות עבירות?
יש אנשים שמגיעים לבית הכנסת בראש השנה וביום הכיפורים, קונים פתיחת ההיכל, קונים הוצאת ספר תורה, קונים כל נדרי - למה? יש לו כסף, והכסף בא לו מכל מיני עסקי עולם תחתון. הוא בא לריבונו של עולם ואומר: קיבלת את שלך, עכשיו תעזוב אותי, אני אמשיך לעשות מה שבא לי. איני נכנס כלל לדיון אם מותר להשתמש בכסף כזה ומה מקורותיו; אבל מדוע אתה חושב שהכסף שלך ירצה את ריבונו של עולם כדי שתוכל להמשיך? אומר הקב"ה: הזבח הזה שאתה מביא - תועבה בעיניי. חשוב לי יותר שתתקן את דרכיך.
הדבר מצוי מאוד, ובפרט אצל "באבות": בא אדם ואומר, כבוד הרב, יש אצלנו צרות בבניין, יש בעיות. אומרים לו: תביא תרנגול, נשחט אותו ביום זה ובשעה זו, נעשה לך תיקון, 1,200 שקלים, יפרסו לך בתשלומים, תסכם עם הפקיד בחוץ. ובקיצור - הכל עניין של כסף, קרבנות, ונגמר העניין. והרי אם יש צרה, היא באה על משהו; הקב"ה דורש ממך שינוי. דיברת איתו על שמירת שבת? על טהרת המשפחה? על חינוך ילדים? על צניעות? שום דבר. לא צריך, אדוני - תרנגול פותר את כל העניינים. שמים על ראש הגבר את כל העוונות, שולחים לארץ גזרה, ואתם נקיים - תמשיכו בתועבותיכם. על זה נאמר "זבח רשעים תועבה": אין הקב"ה צריך זבח שמובא בעת שהמביאו בלתי מנוקה מן החטא ומעוניין להמשיך בו. זהו טובל ושרץ בידו.
מצודת דוד מסביר "אף כי בזימה יביאנו" - שלפעמים אדם מביא את הזבח במחשבה רעה, כדי לרמות את הבריות. הוא מקריב כדי לעשות עצמו כצדיק, להראות עצמו כהגון וישר: אל תסתכלו עליי כך, הרי אני מביא קרבנות, אני אדם הגון ויושר. וכל זה אחיזת עיניים לציבור. כלומר, לפי הביאור הראשון האדם מנסה לרצות את ה' כדי שיוכל להמשיך בעוונותיו, ולפי מצודת דוד - כדי למצוא חן בעיני הציבור: הוא מביא קרבן ועושה רושם של צדיק, בזמן שהקרבן אינו בלב שלם ולא באמת לעשות נחת רוח לה', אלא רק כדי לרמות את הבריות. זו ה"זימה" - יש לו מזימה בהבאת קרבנו.
המלבי"ם מבאר: הקרבן שהרשעים מביאים - אפילו אם מביאים אותו בלב שלם, כל עוד לא שבו בתשובה, הוא בבחינת תועבה. משל למה הדבר דומה? לאויב המלך שמביא לו מנחה. האם היא לרצון לפניו? הרי המלך אינו רוצה לראותו, אינו סובל אותו, שונא אותו; ואפילו יביא בכל לבו - ייקח המלך ויזרוק לאשפה, ויאמר: האדם הזה אויב שלי, אינני מעוניין בזה.
"אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" - כל שכן כאשר האויב המביא מנחה למלך אינו מביאה בלב שלם אלא בזימה, שאף בשעת הבאת הקרבן הדבר בא עם הרהורי עבירה ולשם מזימה; זה תרגיל, זו מחשבה רעה. ואם המלך אינו מקבל משונאו אף כשהוא מביא בכוונה טובה, כל שכן כשהוא יודע שהדבר בא מתוך אינטרס, שהמביא רוצה להרוויח משהו - יש כאן תוכנית ותחבולה, ותכלית הדבר היא לרע. ודאי שלא יקבל.
עֵד־כְּזָבִים יֹאבֵד וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר׃ (כ"א, כח)
"עד כזבים" הוא עד שקר. האבן עזרא מסביר: האיש השומע על אובדנו של עד הכזבים, כל ימי נצחו יגיד לאחרים שמה שאבד - בגלל שקרו אבד. כלומר, לאחר שעד השקר אבד, השומע ידבר בזה תמיד ויאמר: ראיתם? הוא העיד עדות שקר, ובגלל זה קרה לו כך וכך. "לנצח ידבר" - יזכיר תמיד שבגלל שקרו אבד זכרו.
רבנו יונה אומר: "עד כזבים" הוא אדם שדרכו להעיד תמיד כזב; בכל פעם שהוא מדבר אתה מחפש איפה הגוזמה, איפה השקר, איפה ההמצאה. וכת השקרנים, כפי שכבר בואר, היא מן הכתות הנפסדות והמושחתות.
ולעומתו "איש שומע" - ומסביר רבנו יונה שאין הכוונה לשמיעה שבאוזן, אלא "שומע" פירושו מאזין ונותן לבו, כלשון "דבר כי שומע עבדך", "ונתת לעבדך לב שומע" - לב מתבונן, לב מעמיק, לב מבין. וכן "גוי אשר לא תשמע לשונו" - וכי איני שומע? את כל השפות אני שומע, אפילו סינית, ואפילו סינית עתיקה; אלא "לא תשמע" היינו לא תבין.
אם כן, "איש שומע" הוא איש שמבין את הדברים ומדקדק בהם, ולכן שמיעתו שמיעה מדויקת ושלמה. ואף שריבוי דברים הוא דבר שלילי, מי שמדקדק ומכוון במה ששומע ומספר את הדברים בדקדוק - הוא ההיפך מאיש כזבים. איש הכזבים - אתה תמיד מחפש איפה הוא מרמה; ואיש השומע הוא האיש המתבונן. הוא אינו מוציא כל דבר מיד מפיו, אלא שם לבו מה צריך לדבר, מתי צריך לדבר וכמה צריך לדבר - וכל אלה מצריכים התבוננות. אדם כזה "לנצח ידבר": גם אם ירצה לדבר כל היום, כל היום יקשיבו לו ולא ילאה את האנשים בדיבוריו, מפני שיש לו הבנה מה ראוי לדבר ואיך ראוי לדבר. ולפעמים ההבנה הגדולה ביותר היא לדעת מתי ראוי לשתוק.
סיפרנו כאן פעם על החזון איש, שביקשו ממנו למחות נגד עניין מסוים. אמר: אין לי כוח. אמרו לו: אם הרב ימחה - יקבלו ממנו, לרב שומעים. אמר להם החזון איש: אתה יודע למה אתה חושב ששומעים לי? כי אני לא מדבר. ברגע שאתחיל לדבר, מי ישמע לי?
וכמה זה נכון. אם היה מוציא כל יום פסק ופתווה וגילוי דעת - אסור כך, החמור כך - היו אומרים: אה, עוד מכתב, ואף אחד לא היה מתרגש. לעומת זאת, כשפעם אחת דיבר ואמר שגיוס בנות ייהרג ואל יעבור - כל העולם רעד ורעש. ובן גוריון בא לביתו של החזון איש לראות מי הוא אותו יהודי קטן שגר בדירה מטה ליפול בבני ברק, שאף היא אינה שלו, ומי הוא היהודי שמילה אחת שלו מפעילה מאות אלפי אנשים - מה שהוא, בן גוריון, אינו מצליח ואינו מסוגל; מי הוא היהודי הזה שמרגיז ממלכות. למה? מפני שידע מתי לדבר ומתי לא, וכשהיה צריך לדבר - דיבר, ואז הדברים עשו רושם.
עדיף שאדם לא יאמר הרבה דברים שאין בהם ממש ופעם אחת יאמר דבר שיש בו ממש, מאשר שיאמר הרבה ובתוך דבריו יהיו גם דברים שיש בהם ממש. תגיד רק מה שנצרך - זה "איש שומע". אדם מבין, שיודע להתבונן מה לומר ומה לא לומר - "לנצח ידבר", תמיד יקשיבו לו, כי אנשים יודעים שמה שהוא אומר דברים נכונים ומאומתים, שהוא מתבונן לפני שהוא אומר ואינו ממציא. שימו לב שיש אנשים שכאשר הם מדברים אתה מיד רוצה להקשיב מה יש להם לומר, ויש שכאשר הם מדברים אינך מסתקרן כלל. אצל הראשון אתה יודע שהדברים מבוססים, מגובים ואחראיים, שהוא מחליט מתי לדבר - ולכן יש בהם עניין; והשני טוחן הכל, תבן ובר יחד, אינו שם לב מה מוציא מפיו. "עד כזבים יאבד" - מי ירצה להקשיב לו ולשמוע לו.
הגר"א מבאר על פי מה שלמדנו לעיל, ש"שנה ופירש איבד הכל": גם צדקת הצדיק אינה נזכרת לו בעת רשעתו. והסברנו שהכוונה שכאשר אדם עבד את ה' ובשלב מסוים פירש מדרך הישר, אם התחרט ותהה על הראשונות והצטער על כך שקיים מצוות - אף הראשונות לא תיזכרנה, ונמחקו כל זכויותיו וכל המצוות שעשה כל ימי חייו.
ומהו "כזבים"? מלשון "נחל אכזב". ודקדקו בלשון הקודש: "אכזב" פירושו מה שהיה ופסק, להבדיל ממקום שלא היה בו נחל מעולם - ואדי בלי מים איני קורא לו נחל אכזב, שהרי לא היה שם נחל כלל; רק אם היה נחל ואכזב - זהו נחל אכזב. וכן כאן מדובר באדם שהיה עובד ה' ואכזב, שנפסקה עבודת ה' שלו, כלומר שהתחרט עליה. "עד כזבים יאבד" - יאבד את כל הזכויות שעשה, שכל צדקותיו לא תיזכרנה והכל נמחק. ולעומת זאת "איש שומע" - מי ששומע תוכחת מוסר ומקבל ומתקן את דרכיו, המצוות שלו יישארו איתו לנצח: "לנצח ידבר", אף בעולם הבא ידבר בדברי תורה ולא יכזב מעולם.
ועוד ביאור: מי ששומע ומקבל תוכחה ומוסר, בשכר זה "לנצח ידבר" - מלשון "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור". "דבר" היינו מנהיג, ומלשון "הדברה" - הנהגה. אם כן, בשכר היותו "איש שומע", הקב"ה ידאג שיהיה מנהיג לנצח.
הרלב"ג מסביר: "עד כזבים יאבד" - אדם שבא לספר דבר כזב, אף שמספר אותו פעמים רבות, בשלב מסוים יפסיק לספרו, מפני שקשה לו להמשיך; הוא יודע שאין זו אמת, יודע שאין הדברים מתאימים לעובדות, ולכן לא יחזור על זה עוד ועוד. לעומתו, מי ששמע ממנו כן יחזור על זה שוב ושוב. מדוע? מפני שזה שהמציא את הבדותה אינו שלם איתה ויודע שאינה אמת, ולכן אמר אותה לצורך השעה ולא יחזור עליה; אבל מי ששמע ממנו קיבל את הדבר כאקסיומה, ומבחינתו זו האמת לאמיתה, ולכן יספר זאת עוד חמישים שנה - שהרי הוא בטוח שכך באמת היה, שהרי כך שמע.
וזהו "עד כזבים יאבד" - עדותו תאבד, שלא ימשיך לספרה; "ואיש שומע לנצח ידבר" - זה ששמע ממנו ימשיך ויספר לנצח, מפני שמבחינתו הוא מספר אמת: כך שמעתי מראובן. אלא שראובן שקרן, והוא אינו יודע. ראובן עצמו הפסיק מזמן לחזור על השקר, כי בתוך תוכו הוא יודע שזו בדותה, וחושש שאולי יתפסו אותו; אבל זה ששמע ממנו - אין לו שום בעיה להמשיך ולספר זאת באופן תמידי.
מצודת דוד מסביר: "עד כזבים יאבד" - אף אם לא תפסו את עד הכזב בבית דין ולא הצליחו לזהות את השקר שבדבריו, בכל אופן יאבד בידי שמים. "ואיש שומע לנצח ידבר" - ואף על פי שנאבד בידי שמים, הדברים שהעיד אינם נשכחים מן הלב, שהרי מי ששמע את עדותו יחשוב שזו אמת וימשיך לספר את הבדותה הזאת עד אין קץ.
ודבר מעניין ונכון מאוד אומר כאן מצודת דוד: אנשים נוטים לקבל מיתוסים, לחזור עליהם ולשנן אותם, אף שאין בהם ממש, ואפילו לאחר שהופרכו מזמן - המיתוס נשאר. קחו לדוגמה את מוחמד א-דורה, אותו ילד פלסטיני שלכאורה נהרג מאש חיילי צה"ל. יש תחקירים שהוכיחו שהילד עוד חי ולא נהרג כלל; והטוענים שנהרג - אין להם שום הוכחה שחיילי צה"ל הרגוהו, ואדרבה, מבדיקות בליסטיות מוכח שלא יכול להיות שהם הרגו אותו, שכן לא היה בקו האש שלהם. הגופה מעולם לא נמסרה ולא נבדקה, והכדורים לא נבדקו, והצליחו להוכיח זאת בבית משפט. ועם כל זה ממשיכים לחזור על העניין, והוא הפך לסמל. וכן אפשר להביא דוגמאות אין ספור כיצד מיתוסים תפסו ונשארו, אף שאין בהם ממש.
שני הפסוקים מלמדים אותנו על אמת פנימית. "זבח רשעים תועבה" - קרבן ותפילה אינם מטבע עובר לסוחר שבו אדם קונה לעצמו רשות להמשיך בחטאו; עיקר הקרבן הוא שבירת הגאווה, ההכנעה והחרטה, ומי שבא בגאווה, באינטרס או כדי לרמות את הבריות, מנחתו כמנחת אויב המלך שנזרקת לאשפה - ומכל שכן כשהבאתה עצמה עטופה במזימה. ומן העבר השני, "עד כזבים יאבד ואיש שומע לנצח ידבר": השקרן מאבד את עדותו ואת זכויותיו, והשקר שהפיץ ממשיך לרוץ בעולם בפי אחרים כמיתוס שאין בו ממש; אבל ה"איש שומע" - המתבונן, המדקדק בדבריו, המקבל תוכחה ומוסר ויודע מתי לדבר ומתי לשתוק - דבריו נשמעים לעולם, ולנצח ידבר.