פתיחה: ערכם האמיתי של הקניינים
פרק כב בספר משלי נפתח בהשוואה בין הקניינים שאדם רודף אחריהם בעולם הזה. שלמה המלך מעמיד זה מול זה את העושר ואת השם הטוב, את הכסף והזהב ואת החן הטוב, ומלמד אותנו איזה קניין באמת שווה, ואיזה קניין מדומה. מתוך כך הוא ממשיך ומלמד שגם העושר וגם העוני אינם מעשי ידי האדם, אלא מעשה ה' יתברך.
פסוק א: שם טוב וחן טוב
נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב.
פשט הפסוק: השם שיש לו לאדם חשוב ונבחר יותר מעושר רב, ומכסף ומזהב נבחר יותר החן הטוב.
רבנו יונה קושר את הפסוק למה שלמדנו לעיל. ראינו שהחוכמה והגבורה אין בהן תועלת ביום צרה וביום גזירה. בחוכמה נאמר במפורש: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'". ובגבורה נאמר: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" - אתה יכול להכין סוס, אבל מי שקובע בסופו של דבר איך תסתיים המלחמה זה הקדוש ברוך הוא. ואם החוכמה והגבורה אינן מועילות כנגד גזירה שנחרצה, ודאי שהעושר לא יועיל ולא יציל.
יתרה מזו, אומר רבנו יונה: בעושר יש פחיתות מעלה יחסית לשניהם. כשיש לאדם חוכמה - זו מעלה בנפשו; החכם אינו שמונים הקילו שלו, החוכמה היא מעלה בנפש. גבורה אינה בנפש אלא בגוף, אבל גם היא חלק ממנו ממש. הצד השווה שבשתיהן: הן חלק מן האדם. העושר לעומת זאת הוא הפחות שבהם, משום שהוא מחוץ לך. הוא בבנק, הוא לא אתה. חכם - זה אתה בנפשך; גיבור - זה אתה בגופך; עשיר - זה משהו חיצוני לך לגמרי.
ועוד: העושר אינו מגיע בהכרח בכוחו ובשכלו של האדם. אם אדם החכים, אתה אומר שלמד הרבה עד שהחכים; אם נעשה גיבור, התאמן הרבה עד שנעשה גיבור; אבל אם העשיר - נפלה לו ירושה טובה והוא נהיה עשיר. מה עשה בשביל זה? עושר אדם יכול לקבל בלי שום פעולה, ואילו חוכמה וגבורה דורשות אימון ועמל.
את ההדרגה הזו רואים גם בפסוק: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". הגבוה שבהם - חכם בחוכמתו, שהיא בנפש; פחות ממנו - גיבור בגבורתו, שהיא בגוף; והפחות שבכולם - עשיר בעושרו, שהוא חיצוני לו לחלוטין.
לפי זה מבאר רבנו יונה את הפסוק: השם הטוב מועיל לאדם יותר מעושר רב, שהרי העושר אינו מציל את בעליו ביום צרה, ו"לא יועיל הון ביום עברה". ואם תאמר: הרי העושר מנחיל כבוד - כשאנשים רואים עשיר מיד לוחצים לו יד, מלחכי פנכה צוחקים אפילו מבדיחותיו התפלות, כולם מקרקרים סביבו. על כך התשובה: עד כמה שהעושר מנחיל כבוד, השם הטוב יגדל ממנו. יותר יביטו בהערצה אל בעל השם הטוב מאשר אל העשיר.
ומדוע חילק הכתוב - את השם הטוב הציב כנגד העושר ואת החן הטוב כנגד כסף וזהב? אומר רבנו יונה: כל אחד אצל הדומה לו. עושר פירושו נחלות, עיירות, שדות, כרמים, מפעלים - "עתיר נכסין", דבר שכולם רואים אותו והוא יוצא למרחקים. וכנגדו השם הטוב, שגם הוא פרסום היוצא למרחקים - ובו הוא נבחר יותר. אבל כסף וזהב טמונים: טומנים אותם בארץ, בכספת, במקומות נסתרים. וכנגדם החן הטוב, שאינו יוצא למרחקים - כל מי שפוגש אותך ומכיר אותך נושא לך חן, אבל אין הדבר מתפרסם למרחוק. גם הגאון מווילנה הלך בקו הזה של רבנו יונה.
המלבי"ם: קניין מדומה מול קניין עצמי
המלבי"ם אומר שקנייני העושר הם קניינים מדומים. כמו שהסברנו, אין הם חלק ממך, וברגע אחד אפשר לאבד הכול. גבורה אינה אובדת ברגע אחד, חוכמה אינה אובדת ברגע אחד; אבל עושר - פתאום מתקשרים ומודיעים על נפילה בבורסה, כל ההשקעות ירדו לטמיון, ואתה כבר בעל חוב גדול לאנשים רבים. לעומת זאת השם הטוב שאדם קונה על ידי מעשיו הטובים נעשה חלק בלתי נפרד ממנו עצמו.
עוד אומר המלבי"ם: תכלית העושר הרב היא להשיג כבוד, שדבריו יהיו נשמעים - ואילו בעל השם הטוב דבריו נשמעים יותר מדברי העשיר. ולא עוד, אלא שהעושר מדיר שינה מן העיניים: מה קורה עם העסק? נשאר פתוח או נסגר? מי נמצא שם עכשיו? מה קורה בבורסות בעולם? הנפט יורד, מדד הבנייה עולה, ומה עם כל הפרויקטים שאני מושקע בהם? אדם עשיר אינו אדם רגוע. אדם רגוע הוא זה שאין לו כסף ואינו רץ אחר הכסף - כי ייתכן שאין לו והוא בכל זאת רודף אחריו כל הזמן. מי שאינו רודף, שנתו ערבה עליו, ואינו חי בפחדים מי יגזול ממנו. העושר צריך שמירה והוא גוזל את שנת בעליו. לא כך השם הטוב: אין צריך לשמור אותו בכספת ולא לעשות לו ביטוח. לעושר אתה עושה ביטוח כדי שתוכל לישון טוב בלילה; השם הטוב נותן לך לישון טוב בלילה גם בלי זה.
"מכסף ומזהב חן טוב" - המעלה ההסכמית
כאן עומד המלבי"ם על הבדל נוסף בין העושר לבין הכסף והזהב. עושר, כגון נכסים, הוא דבר אמיתי שאין להתווכח עליו: יש לך כך וכך דונמים, כך וכך בתים. אבל כשאומרים לך "יש לו כך וכך מטילי זהב" - האם יש בזה מעלה פנימית? אדם אחר יאמר: יש לי כך וכך מטילי ברזל. מיד מתחילים לצחוק. ולמה? לזה יש שני טון זהב ולזה שני טון ברזל - מה ההבדל? התבוננו ותראו שכל ההבדל הוא הסכמה של הציבור, שהזהב יקר ולכן מוכנים לשלם עליו הון, והברזל זול.
ואל תאמרו שהזהב יפה ובוהק. פעם אולי אפשר היה לומר כך. אבל היום אישה קונה תכשיט זהב, ואתה מסתכל ושואל: זה זהב? כן. אז למה הוא לבן, זה נראה כסף? "היום הולך זהב לבן". הרי זה מגוחך: שילמת מחיר של זהב בצורתו של כסף. אז תקנה תכשיט כסף. אבל אין לשכנע, זו הרגשה. וברוך השם כולן נשות אמת - "מה, אלך עם חיקוי? עם זרקוניה? כאילו יהלום, כאילו זהב?". ואם כבר הולכת, שיקנו כמו שצריך: טבעת, יהלום אמיתי, רצוי כמה קראט, שידעו כמה אני שווה. אלא שבסופו של דבר, אומר המלבי"ם, אין לזהב שום שווי עצמי רב יותר מן הברזל; הסכמנו שהוא מבוקש, ומחירי השוק פועלים עליו שיהיה יקר. לעומת זאת בנכסים אין מקום להסכמה: לאדם יש כך וכך מפעלים, שדות וכרמים - נכסים אמיתיים.
הדוגמה הקלאסית לכך היא הכסף שלנו. אתה מוציא מהכיס שטר אדום, ויש שרואים אדום בעיניים ומיד רצים אליו כשור אל הסדין. ומה התפעלת? זו חתיכת נייר. אלא שהחליטו להעניק לחתיכת הנייר הזאת שווי של מאתיים שקלים, ולנייר הירוק שווי של עשרים או חמישים. אין כאן שווי עצמי, זה עניין הסכמי. וכך גם הזהב: החליטו שמתכת בצבע כזה עולה כך ומתכת אחרת עולה אחרת.
ומכאן ההשוואה הגמורה לחן, אומר המלבי"ם: החן הטוב אף הוא מצד ההסכמה. אנשים כאילו מסכימים ביניהם שפלוני מוצא חן בעיניהם - "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה". תשאל אותי איזו מעלה יש בו - אין לי הסבר. כששואלים למה מעריצים את פלוני, אני אומר: כי הוא גדול בתורה. אבל למה כולם אוהבים את אלמוני? אין מה להשיב. יש לו חן מיוחד, אנשים נמשכים אליו. כמו זהב, שכולם נמשכים אליו בהסכמה. ואף על פי כן החן טוב מכסף ומזהב, משום שהחן נמצא באדם עצמו ולא בדבר חיצוני: הזהב נמצא מחוץ לי, והחן נמצא בי.
ובפרט מן הצד המעשי: מה שאפשר להשיג בכסף ובזהב, אפשר להשיג הרבה יותר במציאת חן. תאמר: הרי כסף פותח שערים - אמת. אבל כשאתה בא לפתוח שערים אצל אדם עשיר ומציע לו מיליון דולר שיסדר לך עניין, הוא צוחק עליך ואומר: מיליון דולר זה מה שאני מרוויח ביום. אולי אצל אנשים קטנים הבטחת עשרת אלפים או עשרים אלף שקלים תסדר את העניין, אבל אדם שיש לו חן - כל השערים פתוחים לפניו בכל מקום שהוא מגיע. "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה", יוסף מצא חן בעיני כל רואיו, משה רבנו - "כי מצאת חן בעיני", ונח מצא חן בעיני ה'. החן פותח שערים יותר מכסף וזהב, ובו אתה משיג הסכמה ורצון של אחרים לעזור לך הרבה יותר מבממון.
שם נקנה בעמל, וחן - במציאה
עוד יסוד מלמד המלבי"ם: השם שאדם קונה לעצמו הוא לפי מעשיו. איך נהיה לאדם שם טוב? קחו עסק שיש לו שם טוב וכולם באים לקנות אצלו. איך זה קרה? הוא נהג בישרות, תמיד נתן קצת יותר, וכשבאת להחזיר מוצר הוא לא סיפר לך סיפורים שאתה שברת ונהגת שלא כדין, אלא החזיר וטיפל בך כראוי. שם טוב קונים בעמל, שנים של התנהגות ישרה עד שאדם זוכה בצדק וביושר לשמו הטוב.
החן לעומת זאת אינו כך: "וגם ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני". מה עשיתי בשבילו? כמה התאמצתי? אין דבר כזה. חן אתה מוצא או שאינך מוצא. "ונח מצא חן בעיני ה'" - מה עשה בשביל זה? צדיק היה ודאי, אבל אצל שאר הצדיקים איננו מוצאים "מצאת חן בעיני". מציאת חן אינה בהכרח מצד הצדקות. אמנם האור החיים הקדוש בפרשת נח מסביר שנח קיים מצווה מסוימת שעל ידה מוצאים חן בעיני ה', ולא נודע לנו מהי - שאם כן היו כל האנשים רודפים אחריה. מכל מקום, זה דבר שאינו תלוי דווקא בעמלו של האדם. וכך גם בעיני בני אדם: יש אנשים שיש להם חן מיוחד, וכל מי שמדבר איתם רוצה להתחבר אליהם, ומה עמלו בשביל זה?
לסיכום דברי המלבי"ם: העושר הוא קניין, ונבחר ממנו השם הטוב שהוא קניין עצמי, ואילו העושר - כדברי רבנו יונה - יכול להיעלם ברגע אחד. והחן אינו קניין כלל: אין אדם עובד עליו שנים כדי לקנותו, אלא מוצאים אותו - "מצא חן בעיני". ולכן הוא טוב מכסף וזהב שאחרים נותנים לך. שימו לב: כשאני אומר שהוא מוצא חן בעיני אנשים - הפעולה היא בעיני המתבונן; אתה מקבל את החן מאחרים, הם רואים אותך ואתה מוצא חן בעיניהם. וכך גם כסף וזהב שאחרים נותנים לך - ומוטב שייתנו לך חן מאשר שייתנו לך כסף וזהב.
פסוק ב: עשיר ורש נפגשו
עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'.
רש"י מסביר: כשאני אומר לעשיר "פרנסני", והעשיר עונה לו עזות ומדבר אליו בחוצפה - על זה נאמר "עושה כולם ה'". הקדוש ברוך הוא יכול לשנות את המצב ולעשותם חדשים: את זה יעשה עני ואת ההוא יעשה עשיר.
סיפור קמצוץ הטבק
מעשה באדם עני מרוד, שבערב יום הכיפורים לא היה לו אפילו מה לאכול בביתו כדי להתכונן לצום. הגיע לבית הכנסת על בטן ריקה, וראה את העשיר מוציא את קופסת הטבק שלו. ביקש ממנו: אפשר לקבל קמצוץ טבק? העשיר לא לקח לעצמו אלא הניח את הקופסה בצד, ואמר לו: לפני כל נדרי, לפני תפילה זכה, זה מה שמטריד אותך? קמצוץ טבק? העני נפגע עד עמקי נשמתו: לא די לו במצבו הנורא, לא די לו שיצא מן הבית ואשתו בטרוניות ובתלונות שאין מה לאכול - גם קמצוץ טבק איני שווה? באותו יום כיפור בכה מעומק ליבו, ובשמיים ראו בצרתו. נגזר שהעשיר יהפוך לעני, והעני יקבל את הכסף ויהפוך לעשיר. ואכן תוך חודשים אחדים התהפך הגלגל על שניהם.
חלפו שנה ושנתיים, והעשיר שירד מנכסיו ניסה כל דרך ולא הצליח לצאת ממצבו. לבסוף פנה לאחד מגדולי ישראל - כמדומני המגיד ממעזריטש - וסיפר לו את סיפורו. שאל אותו הרב: פגעת פעם בעני שבא לבקש ממך צדקה, העלבת מישהו? ניסה להיזכר ואמר: היה משהו בערב יום כיפור אחד. אמר לו הרב: אם כן, הכסף שלך נמצא אצלו. רצה למרוט את שערות ראשו: על שטות כזאת איבדתי את כל הוני? שאל: כבוד הרב, מה עושים עכשיו? אמר לו: תיגש אליו בשעה שהוא שרוי במצב רוח לא מתאים, ובקש ממנו קמצוץ טבק. אם יגיב לך כפי שאתה הגבת לו - הרי אתם שווים, והכסף יחזור אליך. ואם לא - ה' יעזור, אין לי עצה בשבילך.
חיפש שעת כושר, ושמע שאותו עני שהעשיר עומד לחתן את בנו. הגיע לחופה, וראה אותו בשניות שלפני סידור הקידושין. הרב מבקש: את הטבעת בבקשה - וכולם מחפשים, החתן מחפש, שואל את אביו אולי אצלך. ניצל את הרגע וניגש: אפשר קמצוץ טבק? היה מקום לומר לו: אין לך מה לעשות? אינך רואה שאנו באמצע חופה והצלם מסדר את האירוע? תזוז! אבל שום דבר מזה לא אמר. חייך אליו, הוציא את קופסת הטבק מכיסו ואמר: קח כמה שאתה רוצה. באותו רגע התעלף הלה ונפל, וכבר החלו לצעוק להצילו, עד שהשיבוהו להכרתו.
לאחר החופה, כשנרגע, שאלוהו מה קרה, וסיפר את כל הסיפור. אמר להם הרב: בואו אליי שניכם לאחר שבעת ימי המשתה. באו שניהם, וישב עם העני ועם העשיר יחד. אמר לעני: דע לך שהכסף שלך הוא כספו של העשיר, ובעקבות אותה אמירה קיבלת אותו. היה איש חסד ותן לו חצי מן הממון. והמדהים הוא שאותו עני שהעשיר קיבל באמת ובאמונה את דברי הרב, ונתן לו חצי מממונו ורשם לו על כך שטר. מי מאיתנו היה מעלה דבר כזה על דעתו? היינו אומרים: כבוד הרב, הכול טוב ויפה, מן השמיים נתנו לי, זה כבר שלי, ומה אנחנו נכנסים לחשבונות שמיים, זה רצון הבורא. פתאום נעשים מאמינים גדולים, ואולי להפך - אם אתן לו אתנגד לרצונו יתברך, חלילה לי. והוא באמונה תמימה ושלמה קיבל את דברי הרב. הרי זה ממש כדברי שלמה: "עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה'".
רבנו יונה: הפגישה אינה מקרית
רבנו יונה מסביר: העשיר לא זכה לעושרו בכוחו ובשכלו. ואם תאמר: אתה יודע כמה עבדתי בשביל זה, כמה התאמצתי? חביבי, האם אתה היחיד שעבד? מאות ואלפי ומיליוני אנשים עבדו והשקיעו. במילים פשוטות: הכסף הוא מאת ה'. רד מכל המחשבות של "כוחי ועוצם ידי", הכול הבל. ה' רצה; גזירת עוני הייתה על פלוני וגזירת עושר על אלמוני, והכול מאיתו יתברך - לא ההשתדלות שלך ולא חוסר המעש של העני.
האבן עזרא ניסה לעסוק בכל מלאכה, ונגזרה עליו עניות, והיה עני מרוד ביותר. עד שחיבר על עצמו שיר: "אוי לו לגבר נולד בלי כוכב" - נולד בלי מזל. ובאותו שיר ארוך כתב: אם אמכור נרות, השמש לא תשקע לעולם; ואם אמכור תכריכים, אנשים פשוט יפסיקו למות. כלומר, כל עסק שאפתח נידון לכישלון. והרי האבן עזרא היה מגדולי החכמים שבכל הדורות - אין כאן חיסרון שכל ובוודאי לא שפלות ידיים, שהרי השתדל בוודאי במלאכתו.
אם כן, אומר רבנו יונה: העשיר לא הגיע לעושרו בכוחו ובשכלו, והעני לא הגיע לעוניו בשפלות ידיו ובחסרון שכלו. אלא "נפגשו" - העשיר פגש במקרה העושר והעני פגש במקרה העוני, ולא הם עשו את זה. ולכן אין ראוי שיתגאה העשיר על העני. ואם תאמר שהכול מסיבת הגלגל, כלומר מה שקוראים המזל - אין הדבר כן: "עושה כולם ה'", הסיבות כולן מעשה ה' הן, ובידו למנוע את הסיבה שהביאה אותך לעושר ואת הסיבה שהביאה את חברך לעוני. אל תאמר "זה בא מן הסיבה הזאת" - שהרי הסיבה עצמה מאין באה? מאת ה'. נמצא שהפגישה הזאת אינה אקראית כלל; מישהו תכנן אותה.
וכבר הסברנו בעבר בשם הרב דסלר, שהמילה "מזל" אינה כפי שהעולם קורא לזה היום, "פוקס". מזל הוא מלשון נוזל - יורד ומשתלשל ושופע מן העולמות העליונים, כלשון "ייזל מים מדליו". בסופו של דבר הכול משתלשל מלמעלה.
הגאון מווילנה: השם והחן פוגשים את שניהם
הגר"א מסביר שהפסוק הזה הוא המשכו של הקודם. "נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב - עשיר ורש נפגשו": השם הטוב והחן הטוב, שניהם נפגשים גם עם העשיר וגם עם הרש. ייתכן מאוד שיהיה לעני שם טוב כמו לעשיר, וייתכן שיהיה לו חן כמו לעשיר. אין זה קשור לעושר ולעוני ולא למה שיש לך או אין לך: שם טוב יכול גם עני לקנות לעצמו, וחן טוב יכול גם עני לזכות בו. ולמה? "עושה כולם ה'" - ה' עושה את כולם, וממילא הם שווים בשם הטוב ובחן הטוב. או שיש לך את זה או שאין לך, אבל אין זה תלוי בעושר ובעוני כלל.
ראיתי בספר זיכרון בספר שמבאר בדרך צחות: לפעמים יש אדם שבכספו קונה לעצמו את התואר "רב" - דואג שיעבירו אותו איזו בחינה קלילה, ותמורת שלמונים נותנים לו את התואר. וזהו הרמז: "נבחר שם מעושר - רב", כלומר אדם בוחר לו שם בארץ שיכבדוהו, מכוח מה? מכוח העושר; קונה את השם "רב" על ידי עושרו.
הרלב"ג: קיום העולם מחייב עשירים ועניים
הרלב"ג מסביר: "עשיר ורש נפגשו" - אי אפשר שיהיה עולם בלא עשירים ורשים. ולמה לא יהיו כולם עשירים? המשל פשוט: אילו היו כל האנשים עשירים, לא היה נמצא איש עושה מלאכה מן המלאכות המעשיות. תמצא סנדלר אם כולם עשירים? תמצא קצב? תמצא בעל עסק? ביל גייטס אינו פותח חנות. ואם תאמר: יעבדו אצלו - מי יעבוד, והרי כולם עשירים? אילו כולם היו עשירים, לא היה נגר, ולא רצף, ולא טייח.
וראיה לדבר: חז"ל גזרו על הסופרים, סופרי הסת"ם, שלא יתעשרו. ולמה? כי אם יתעשרו, מי יכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות? וכך הוא גם היום - הסופרים אינם מתעשרים ממלאכת הכתיבה. מי שעושה כסף טוב הוא מי שהפך מסופר לסוחר, וזה בדרך כלל השלב השני של שדרוג העסק. כמה אפשר לכתוב? מזוזה בשעה או בשעה וחצי, ומזה אין מתעשרים. אבל מי שמזמינים אצלו חמישים מזוזות והוא מרוויח על כל אחת, או שהוא מוכר ספרי תורה וגובה עמלה של אלפי דולרים על כל ספר - שם כבר עושים כסף בקלות. אבל בתור סופר אי אפשר להתעשר, וגזרו עליהם כך כדי שיהיו לנו סופרי סת"ם, ולא סתם סופרים אלא כאלה שכותבים ספרי תורה, תפילין ומזוזות כמו שצריך.
ואם תאמר: אולי יהיו כולם עניים? גם זה אינו טוב - איך יתפרנסו זה מזה? הרי צריך שיהיו בעלי ממון שיפרנסו את השאר. לכן "עושה כולם ה'": ה' עשה עניים וה' עשה עשירים כדי שמציאות העולם תתקיים. מה שאתה רואה בעולם פגישה של עשיר ורש - זה מעשה ה' לשם קיום העולם, שבלעדיו לא היה העולם מתקיים.
המלבי"ם: טעם למעלת השם הטוב
גם המלבי"ם, כמו הגר"א, מקשר את הפסוק לקודמו, ורואה בו נתינת טעם: מדוע השם הטוב נבחר מעושר רב? מפני שהעושר אינו קניין תמידי. היום קנית והנה הגלגל מסתובב, וסופו של העשיר לאבד את עושרו - ולכן טוב ממנו בעל השם הטוב. "עשיר ורש נפגשו": העשיר עלול לפגוש מחר את העני - הוא בדרכו למטה וזה בדרכו למעלה. העושר הוא גלגל הסובב, ואילו השם הטוב נשאר לעולם, אלא אם כן יעשה אדם פעולות לקלקל ולהרוס את שמו. אבל אדם שבאופן רגיל יש לו שם טוב - איש לא יוכל לגזול ממנו את שמו, ואין הדבר תלוי בשום סיבות חיצוניות.
לסיכום: שני הפסוקים הראשונים של הפרק מעמידים אותנו על סולם הערכים האמיתי. השם הטוב נבחר מן העושר, כי העושר הוא קניין חיצוני, מדומה, הגוזל את שנת בעליו ויכול לאבוד ברגע, ואילו השם הטוב נקנה בעמל של שנות ישרות ונעשה חלק מן האדם עצמו. החן טוב מכסף ומזהב, שכל ערכם הסכמי בלבד, ואילו החן נמצא באדם עצמו ופותח לו שערים יותר מכל ממון. ומעל הכול - "עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה'": אין העשיר מגיע לעושרו בכוחו ואין העני מגיע לעוניו בפשיעתו, הכול מאת הבורא, גם לצורך קיומו של העולם וגם כדי שיידע אדם שהגלגל חוזר. ולכן אל יתגאה העשיר על העני, ואל ידכא אותו אפילו בקמצוץ טבק - כי "עושה כולם ה'", ובידו להפוך את הקערה ברגע אחד.