פתיחה: שני פסוקים על העצל
אנו עומדים בשני פסוקים סמוכים בפרק כ"א שעניינם אחד: דמותו של העצל. שלמה המלך אינו מתאר כאן סתם אדם נוח לעצמו, אלא מצייר מהלך חיים שלם שסופו מר. המלבי"ם קושר את שני הפסוקים זה לזה, ומתוכם עולה תמונה מדויקת: העצל אינו נטול תאוות - אדרבה, תאוותיו גדולות מכל אדם, אלא שאין לו שלטון על ידיו למלא אותן. ומולו ניצב הצדיק, שהוא היפוכו הגמור.
"תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ" - כשהמנוחה הופכת לסכנת חיים
תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי־מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת׃
רבנו יונה מבאר: העצל מעדיף את העצלה מפני שהוא אוהב מנוחה. אל תזיז אותי, אל תטריח עליי, אל תקים אותי. והעצלה הזאת, מלמדנו שלמה, תביא את האדם עד כדי כך ש"תמיתנו". וזה נורא בעינינו: בסך הכל עצלן, מה כל כך חמור? אלא שהאדם הזה לא יוכל למלא את תאוותו לעולם. העצלות אינה מונעת ממנו להיות בעל תאווה; הוא מתאווה לכל מה שיש לאחרים, אלא שהוא עצל מכדי להוציא את תאוותו אל הפועל.
שאל אותו מה הוא רוצה, והוא יפרוס לפניך רשימה: וילה, רכב, עוד וילה בת שלושה מפלסים שיהיה ממה להתפרנס, טיסות לחו"ל, ואם אפשר גם מטוס קטן לקפיצות לפה ולשם. התאוות מלאות לגמרי. אבל בפועל - "חול וחול ואין מה לאכול". הוא מדבר ומדבר, ובתכלס שום דבר. הוא אפילו לא פותח מדור דרושים. למה? "תעזוב, אין לי כוח, זה לא מתאים לי עכשיו, רק סיימתי עבודה, זה גם מאמץ גדול מדי".
ולעצלנים תמיד יש גם פתקים מרופאים. הרבה מהם אף סובלים מהיפוכונדריה: תמיד יש חשש שמא הוא עומד לחטוף דלקת, נהיה לו איזה מיחוש וממילא הוא לא עובד ולא מזיז את עצמו; הוא משתעל בבוקר, ואולי אלו סימנים לשעלת, ולך תדע אולי דלקת ריאות, והרי היה לו בן דוד שלישי שמת מדלקת ריאות. אז הוא אפילו לא יוצא מן הבית - והכל, כמובן, מדין "ונשמרתם", לא מסיבות אחרות.
"כִּי־מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" - הידיים שהתנוונו
מדוע אין לו את הדחף להוציא את תאוותיו אל הפועל, את הרצון להשקיע כדי להשיג את מה שהוא באמת מעוניין בו? אומר רבנו יונה: כי הרגיל איבריו אל העצלה והמנוחה. האדם הזה הרגיל את עצמו להיות עצלן, וההרגל שלטון. ברגע שאדם מורגל במשהו, קשה לו מאוד לצאת מזה; קשה להפסיק הרגלים רעים, קשה לשנות מידות וטבעים. ואז כביכול הוא רוצה, אבל ידיו ממאנות לפעול. הידיים התנוונו, הורגלו שלא לעשות מאומה, וכבר אינן מסוגלות לעשות דבר.
זהו "כי מאנו ידיו לעשות": כשהאיברים מתרגלים לזריזות, האדם עושה הכל בזריזות; וכשהאיברים מתרגלים למנוחה, אפילו כשאתה כבר רוצה לעשות, ויודע שאתה חייב לטפל בעניין - אינך מטפל. אמנם ההזנחה שלך היא שגרמה לכך, אבל הדבר כבר יצא משליטתו. כל כך הרגיל עצמו בעצלה, עד שהידיים כבר אינן עובדות.
לעומתו אשת חיל: "ותעש בחפץ כפיה" - כיוון שחפצה במשהו, מיד "ותעש". אבל העצל, גם כשהוא חפץ, מאנו ידיו לעשות. ואפילו תסדר לו עבודה ותדאג לו - זה לא יחזיק מעמד יותר משלושה ימים. "תדע איזה דברים הוא רוצה שאני אעשה, הוא רוצה שארים, ויש לי בעיות גב..." - כבר דיברנו על ההיפוכונדריה. סוחבים איתם את כל הבעיות והמחלות, ולכן אינם יכולים לעשות דבר.
בטלה - שורש כל העבירות
דעו לכם שאדם שאינו עובד - זה המקור והיסוד לכל העבירות. אדם חייב שיהיה לו או עבודה או לימוד, אחד מן השניים. שעמום אינו אופציה בשום אופן. הרבה שוגים בזה וחייהם נהרסים: אנשים היוצאים לפנסיה ואין להם לא עבודה ולא לימוד, ואז מתחילות מריבות בבית, סכסוכים עם האישה, וחיפוש שטויות. תעשה משהו עם החיים שלך! שעמום הוא הדבר הגרוע ביותר. תעבוד במשהו גם אם אינך זקוק לכסף, שהרי "יגיעת שניהם משכחת עוון". ואם אין לך לא דרך ארץ, דהיינו לא מלאכה ולא תורה - אדם פנוי ומשועמם בא לידי עבירה. מתחילות שטויות בראש וכל מיני דברים שאינך מבין מניין הגיעו, והכל מתוך שעמום.
זו בדיוק גם בעיית הנוער. שומעים על "בני טובים" שעשו כך וכך, ושואלים: איך בני טובים נעשו כאלה? שעמום. שעמום מביא לידי חטא. אסור לאדם שתהיה לו בטלה; אדם צריך להביא את עצמו תמיד לעשות דבר מה, להעסיק את עצמו במשהו. כי "תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות": גם כשהוא כבר צריך לעשות - מאנו ידיו, וגם אם תשלח אותו למקום עבודה - מהר מאוד יעזוב. וזה הדבר הנורא מכל.
הזריזות והאמביציה
הדבר הראשון שאדם צריך לפתח בעצמו הוא הזריזות. אדם זריז - הכל הולך לו בקלות, הכל מסתדר לו. אבל אדם שקבעת איתו בשמונה בבוקר והוא מתעורר באחת עשרה, אתה כבר יודע מראש שאין עם מי לדבר; אתה אומר לו "תהיה בריא", ועושה עסקים עם מישהו אחר. הדבר הבסיסי ביותר, לקום בזמן, אינך מסוגל.
ולכן צריך לדעת גם בחינוך הילדים: לקום מאוחר אינה אופציה. איני מדבר על קימה בשש בבוקר; קום בשמונה, אבל אל תקום בשתים עשרה. "אבל אני לא עובד" - לא משנה. תקום, תתפלל; ואם לא תתפלל, לפחות אל תהיה עצלן. כשאדם עצלן, זה הורס לו את החיים בכל התחומים.
ותשימו לב: אלה שמגיעים להצלחה בכל תחום - וכבר דיברנו על כך באריכות, כדברי רבנו ירוחם - המכנה המשותף שלהם הוא שהם בעלי אמביציה. אמביציה היא ההפך מעצלות; אמביציה היא דחף לעשות. לא משנה באיזה תחום: בפרנסה, בעבודת השם, בחיבור ספר, בזיכוי הרבים, בלימוד - תהיה עם דחף ותצליח. חוסר אמביציה הוא קריסה, בכל תחום: בכלכלי ובענייני בין אדם למקום כאחד. הדבר הראשון - לא להיות עצל.
"עוד ינובון בשיבה" - האדם הפעיל
אדם שנמצא בפעולה, שמזיז את עצמו, מזדקן יפה. "עוד ינובון בשיבה" - כי הוא פעיל. לעומתו העצלן, שאתה רואה אותו כל היום כמו בטטה על הספה, מזפזפ עם השלט. זו מציאות. שאל אדם פעיל בן שבעים מה הוא עושה, והוא יאמר לך: בשעות הבוקר אני מתנדב באגודת חסד, אחר כך אני מלמד כמה ילדים, ואחר כך... יש לו מטרה בחיים, הוא עושה משהו עם חייו. והעצלן? הולך להתפלל, חוזר מהתפילה והולך לישון כי התעייף מהתפילה; קם, אוכל צהריים, והולך לישון כי התעייף מהאוכל; ואחר כך יוצא קצת, שותה עם חברים, מסתובב - ושרף את היום. "תאוות עצל תמיתנו". האדם צריך לדעת להיות פעיל, וכשאתה פעיל אתה מוצא לעצמך עיסוקים, ויש לך טעם בחיים ואדרנלין שזורם בדם - וזה נותן חיים.
דעו לכם שמצאו כי אנשים שיצאו לפנסיה ולא העסיקו את עצמם - לא בעיסוק אינטלקטואלי, לא התחילו ללמוד, לא באו למדרשה, וגם לא בעיסוק פיזי - הגיעו מהר מאוד לדמנציה, לשיטיון. בעיות אלצהיימר נמצאו מעט מאוד אצל העוסקים בתורה, כי אצל העוסק בתורה המוח תמיד עובד והקישורים במוח פעילים. לעומת זאת מי שמוחו בשקיעה, מתחילות אצלו בעיות מסוג זה; המוח מסתייד ומתנוון.
ראיתם אנשים זקנים העובדים בחנויות? אתה רואה בן שמונים וחמש עובד ופעיל. ולעומתו מי שיצא לפנסיה - אחרי חמש שנים אתה רואה אותו דועך. כשיש לאדם פעילות, החיים שלו ממשיכים; וכשאין, הוא קובר את עצמו: המוח מסתייד, הגוף מסתייד, מתחילות מחלות וכאבים, העצמות מתרככות, כל דבר קטן נעשה שבר, והוא רץ מרופא לרופא. זה יתרונם של העצמאים. אמנם מצד אחד זה חיסרון, וכבר אמרו בבדיחות על עצמאים ש"ההלוויה תצא מחנות פלונית", כי עד גיל תשעים ותשע הוא עדיין בחנות, ואם צריך להוציא את ההלוויה - מוציאים אותה מן העסק, שהרי קרס על משמרתו. יש בזה גם חיסרון, שאדם מתמכר לעבודה. אבל היתרון הגדול שנלמד ממנו הוא עצם היות האדם פעיל: כשהוא פעיל, הראש חושב, הוא מחשבן ועובד, ויש לו טעם לחיים. וזה נלמד גם לתורה: אדם שהולך לשיעור כאן ולשיעור שם, מתנדב פה ועושה שם - אדם פעיל, יש טעם לחייו.
המלבי"ם: העצל דווקא הוא בעל התאווה הגדול
המלבי"ם מסביר שפסוקנו קשור לפסוק הבא אחריו, "כל היום התאווה תאווה". יסודו של דבר: דבר שאינו חשוב ואינו נחוץ לנו - אנו מתעצלים לעשותו. המציאות היא שדברים החשובים לאדם מאוד, אין הוא מתעצל בהם. אתה יכול להיות עצלן גדול, אבל כשהוא צריך את הסיגריות שלו, אפילו באמצע הלילה הוא ייסע לקצה העיר כדי לקבל את מנתו היומית - שם הוא כבר לא עצלן.
על פי זה היה מקום לחשוב: מה שאתה רואה שהעצל מתרפה במלאכתו, אין זה אלא מפני שאין לו תאווה, שדברי העולם אינם חשובים בעיניו; אסיפת ממון אינה העיקר בשבילו - "עזוב אותי, מה זה כסף, הכל שטויות", ולכן הוא מתעצל.
ובעניין זה אומר הרב דסלר: פעמים רבות זמרת הביטחון על פיהם של אנשים, ואין זה ביטחון אלא עצלה. אתה שואל אדם: מדוע אינך הולך לעבוד? והוא עונה: "פרנסה משמיים, מה שנגזר לאדם יקבל, והכל מאיתו יתברך". דברי חיזוק מרגשים - אלא שמאחוריהם מתחבאת מידת העצלנות: אין לי כוח, אל תטריח אותי, תן לי לנוח. זו עצלנות מעוטפת במידת הביטחון. וכיצד תבדוק? יבוא אדם ויציע לו משרה של עשרים אלף שקל בחודש - הוא ירוץ על ארבע. אז היכן הביטחון? אתה בוטח בקדוש ברוך הוא עד חמשת אלפים, ומחמשת אלפים והלאה אתה כבר סומך על המשכורת? אם באמת מה שמגיע לאדם יקבל, היה עליך לומר למציע שלושים אלף: "האם תקנה את ביטחוני בכסף? אני בוטח בריבונו של עולם ואיני צריך לצאת לעבודה". ואם במקום זה אתה שומע "כמה אמרת? שלושים? מתי מתחילים? אפשר עכשיו?" - מכאן שהאדם הזה מדבר מתוך עצלות בלבד. לא מתאים לו להזיז את עצמו בשביל חמשת אלפים או שבעת אלפים; רק מעשרים ומעלה מתחיל לדבר אליו. סימן שאין זה ביטחון אלא עצלה.
"פת בסלו" - למה אנחנו מתאווים
אומר המלבי"ם: אל תתבלבל. יכולנו לחשוב שהעצל אינו נמשך אחר ענייני העולם, הגשמיות, ההתקדמות והרווחים, ושהוא אדם רוחני יותר, ומשום כך אינו הולך ופועל. לא כן הוא. "תאוות עצל תמיתנו" - דע לך שתאוותו גדולה יותר מתאוות מי שאינו עצל.
ומדוע? מפני שמי שאינו עצל יש לו פת בסלו; הוא יודע שביכולתו לעשות ולהשיג, הדבר בהישג ידו, שהרי יש לו אמביציה ודחף והוא הולך ופועל. אבל לעצל אין פת בסלו, הדבר אינו בהישג ידו. ולמה אנחנו תמיד מתאווים? למה שאינו בהישג יד. מה שיש לי - מוכר, משעמם. הילד פותח את המקרר: "אמא, אין מה לאכול". יש טונה, יש נקניק, יש קוטג' - "את זה כבר אכלנו". הוא רוצה משהו מיוחד, ספיישל. הרכב שיש לי כבר אינו מדבר אליי, הפלאפון צריך שדרוג, והבגדים... מה שיש לי אינו מדבר אליי. תמיד אני מתאווה למה שאין לי, למה שעדיין לא הגעתי אליו. נמצא שהאדם מתאווה תמיד לדבר שאין לו פת בסלו ממנו.
כבר הבאנו בעניין זה דוגמה מאדם המתענה: כבר בחמש בבוקר הוא צמא. מדוע? מפני שאסור לשתות. ברגע שאסור - אני כבר צמא. אבל אם מותר לי לשתות, אני יכול לדחות ברבע שעה, בחצי שעה, בשעתיים; יש שעד שתים עשרה בצהריים פתאום נזכר: יצאתי מבית הכנסת, רצתי לבנק, עשיתי כך וכך - שכחתי לשתות היום. הוא לא הרגיש כלל, כי הוא יודע שבכל רגע הוא יכול לשתות. וברגע שאומרים לו שאסור - מיד הוא צמא.
אם כן, מי בעל התאווה הגדול יותר, העצל או מי שאינו עצל? ודאי העצל, כי אין לו פת בסלו, הדבר אינו בר השגה אצלו, ולכן הוא מתאווה אליו מיד. ואילו מי שיש לו פת בסלו, שיכול קצת לעבוד ולהשיג, בשבילו הדבר בר השגה, וממילא אינו מתפתה אליו כל כך. אל תטעה לחשוב שאי-יציאתו של העצל לעבודה נובעת מכך שענייני העולם אינם מדברים אליו; אדרבה, הוא בעל תאווה גדול ורוצה יותר ממי שפועל ועושה.
ואם כן, מדוע אינו עושה? אומר המלבי"ם: מפני שאין לו ממשלה על ידיו, אין לו כוח שלטון על הידיים. כדי לפעול צריך כוח ממשלה, שאם אני רוצה - אעשה; והרצון הזה אינו קיים אצלו, והידיים כבר התנוונו. הוא נעשה עצל, והעצלות הביאה אותו למצב שכבר אינו תלוי בו. ונמצא ש"תאוות עצל תמיתנו": באופן הרגיל מי היה אמור להצילו מן המוות? הידיים - שילכו ויפעלו וימלאו את תאוותו. אבל כיוון שאין לו אפשרות למלא את תאוותו, יכול העצל גם למות ברעב; יש לו תאווה ואין לו דרך למלאה, וכל הדברים המוכנים להצילו ממוות, כפעולת ידיו, לא פעל אותם. על ידי שיעשה מלאכה ימצא תאוותו - אך הידיים אינן שומעות לו, כי הן עצלות. ונמצא שכל היום הוא מתאווה תאווה, ואין לו דרך למלאותה.
"כָּל־הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה"
כׇּל־הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ׃
שלא תחשוב שאין לעצל תאוות - יש לו, ובמנה גדושה, שהרי אין לו פת בסלו, ולכן "כל היום התאווה תאווה". אומר המלבי"ם: שים לב שבזה הוא שונה מן הזריז. הזריז מה עושה במשך היום? עובד. וכי יש לו זמן לתאוות? "יגיעת שניהם משכחת עוון" - כשאדם עובד, אין לו פנאי לתאוות. לכן אמרנו שמי שרוצה להינצל מיצר הרע צריך למלא את יומו, כל היום; אפילו תעבוד כל היום, לא משנה במה. כשאדם עסוק במלאכה, אין ראשו פנוי לתאוות. מתי מתחילות התאוות? כשהאדם נח - אז הוא מתחיל לחשוב ולדמיין. ואילו העצל, שאינו ממלא את יומו, מה יש לו לעשות? כל היום התאווה תאווה, כל היום הוא חושב על תאוותיו. הזריז, רק בלילה יש לו פנאי להתאוות, כי ביום יש לו מלאכה.
"וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ" - הרחמנות על העצל
ולעומתו בוא וראה את הצדיק: "וצדיק יתן ולא יחשוך". הצדיק נותן צדקה אפילו לעצל ואינו מונע ממנו, מפני שהוא עושה חשבון: העצל הזה מסכן; שליטה על עצמו אין לו, כוח להוציא את עצמו לעבודה אין לו, ואין מי שירחם עליו. אפילו ימות ברעב לא ירחמו עליו. וזה טבע אצלנו: כשאומרים לנו שהאדם הזה יכול לעבוד ואינו עובד - מי מאיתנו ייתן לו צדקה? "תעזור לעצמך! אתה יכול לעבוד ואתה מחפש שמישהו יפרנס אותך?" מי שיכול לעזור לעצמו ומעדיף ללכת לישון ולומר לך שאתה תעזור לו - אין אדם רוצה לעזור לו. זהו טבע האדם.
אבל הצדיק, אף שהוא יודע שהלה יכול לעשות ואינו עושה - נותן גם לו. אתה שואל: הרי ידיו בריאות? נכון, אלא שלאחד יש דלקת ביד ולשני דלקת בנפש. ומה גרוע יותר? מן הסתם דלקת בנפש גרועה יותר. הצדיק מרחם על העצל כי הוא יודע שהאיש מסכן, שכבר אינו מסוגל לעשות דבר עם עצמו ואינו יכול לעזור לעצמו, ולכן הוא נותן לו. אדם רגיל מן השורה אינו מזדהה עם החולי הזה, אינו מאמין שהאדם הזה באמת חולה - ולכן אומר לו "שיעבוד". אבל הצדיק מרחם עליו ונותן לו, אף שהוא עצל.
רבנו יונה: שלוש הפכים בין הצדיק לעצל
מסביר רבנו יונה שהפסוק מלמדנו שהצדיק הוא היפוכו של העצל. ראשית, לא ייתכן צדיק עצל, שהרי כתוב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", ו"שונא מתנות יחיה"; הצדיק אינו מעוניין במתנות אלא ביגיע כפיו. ובעבודת השם ודאי שאין שייך שהצדיק יהיה עצל, שהרי כל עניינו וצדקותו נובעים מזריזותו בעבודתו יתברך.
שנית, שלמה המלך מעמיד את הצדיק כהיפוך לתאוות העצל, לומר לך שאף שהצדיק יכול להשיג את התענוגים, הוא עוזב את תענוגיו והנאותיו ונותן לצדקה, כמו שכתוב "כל היום חונן ומלווה וזרעו לברכה", וכמו שכתוב "טוב איש חונן ומלווה". הצדיק מצמצם במאכלו, במשתהו ובהוצאות ביתו כדי שיהיה לו במה לתת לאחרים. לעומת בעל התאווה, שכל היום התאווה תאווה ומוציא את כל כספו על התאוות, ההנאות וענייני הגשמיות.
שלישית, "ולא יחשוך": אומר רבנו יונה, אפילו נתן כמה פעמים - חוזר ונותן. יש אדם שפנו אליו ונתן, ומיד בא עוד אחד, ואחרי כמה דקות עוד אחד - והוא נועל את הדלת ואומר "כבר מוגזם להיום", ומסתכל מן העינית. זה אינו צדיק. וכי השלישי אשם שקדמו לו אחרים? ואני מדבר על אנשים הגונים שיש להם חתימות רבנים ועברו בדיקות, לא על חשש רמאות. לתת ולחזור ולתת ולחזור ולתת - זה קושי אמיתי. והצדיק, אפילו נתן כמה פעמים, לא ימנע מן העני אלא יחזור וייתן ויחזור וייתן. וזו מעלה גדולה ועצומה.
הגאון מווילנה: "ולא יחשוך" - שלא ייחסר לו
הגר"א מסביר: העצל כל היום מתאווה ואינו עושה מאומה, ואילו הצדיק עוד נותן צדקה לאחרים, ועם כל זה "לא יחשוך". ומהו "לא יחשוך" לדבריו? כשאדם נותן לאחרים הוא עלול לחשוש שייגמר לו, שהרי את כל מה שיש לו הוא נותן. אומר הכתוב: אף על פי שהוא נותן וחוזר ונותן, הדבר לא ייחשך ממנו ולא יימנע ממנו שתהיה לו פרנסה ושיישאר לו. "יש מפזר ונוסף עוד" - אין הנתינה גורמת שייחסר לו בגלל שנתן לאחר.
הגר"א: הכל בתורה
והגר"א כדרכו לוקח את הכל לתורה. "תאוות עצל תמיתנו" - העצל מתאווה ללמוד, תמיד דואג ללמוד, אבל אינו לומד, "כי מאנו ידיו לעשות". הכל נשאר אצלו כתאווה ארטילאית: "יואו, אני כל כך רוצה לסיים את הש"ס". ומה אתה עושה לשם כך? "תשמע, מחר כשאתה הולך לשיעור תקרא לי". ולמחרת: "ראיתי שהתקשרת, אבל בדיוק היה לי עניין דחוף". תאווה יש לו, רצונות יש לו, שאיפות יש לו - ומעשה אין.
מסופר על בחורי ישיבה שישבו לדבר על היצר הרע, על פיתוייו ועל דרכי המלחמה בו, ובדיוק עבר שם המשגיח - איני זוכר בוודאות מי היה, אולי רבי חצקל לוינשטיין - והעיר להם שהם מדברים בזמן הסדר. אמרו לו: רבנו, חס ושלום לא דיברנו דברים בטלים באמצע הלימוד, דיברנו בדרכי המלחמה כנגד היצר הרע. אמר להם: היצר הרע מוכן שתדברו עליו, שתקללו אותו, הכל - ובלבד שלא תלמד. דברו עליי, אמרו עליי מה שתרצו, אבל אל תשימו לב שבזמן הזה לא למדתם.
וכך גם כאן: העצל מתאווה ללמוד, אך תאוותו תמיתנו; הוא רוצה ודואג תמיד ללמוד, ואינו לומד, כי מאנו ידיו לעשות. ויש בזה הסבר עמוק יותר: הרי "כל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת". גם אם הוא כבר לומד, האם הוא מוציא זאת אל הפועל? האם הוא מקיים? אינו מקיים, מתעצל, אין לו חשק בקיום המצוות - וממילא לא ישיג חוכמה, שהרי חכמתו מרובה ממעשיו ואין לחוכמתו קיום. "כל היום התאווה תאווה": כל שבעים שנותיו, אומר הגר"א, הכל נשאר בתאוותו ללמוד, והוא אינו לומד ואינו עושה.
ולעומתו הצדיק: לא די שהוא לומד, אלא עוד מלמד לאחרים. ולכאורה זה על חשבון זמנו, שהרי יכול היה ללמוד ולהתקדם בעצמו. על כך אומר הכתוב "ולא יחשוך" - אין זה בא על חשבונו. מה שאתה מלמד לאחרים אינו חוסך ואינו גורע ממך, כי אדרבה, ככל שאדם נותן ומעניק לאחרים משלו, הקדוש ברוך הוא מוסיף לו עוד ומסייע בידו; ומתוך שהוא מלמד אחרים יש לו סייעתא דשמיא גדולה יותר גם בלימודו העצמי.
לסיכום:
שני הפסוקים מציירים שתי דמויות הפוכות. העצל אינו נקי מתאוות אלא מלא בהן - ודווקא משום שאין לו פת בסלו, תאוותו גדולה משל כל אדם; אלא שידיו התנוונו בהרגל המנוחה ואין לו ממשלה עליהן, ולכן תאוותו ממיתה אותו, וכל היום כולו אינו אלא התאוות בלי מעשה. מולו הצדיק: זריז ולא עצל, חי מיגיע כפיו, מצמצם בהנאותיו כדי לתת לאחרים, נותן וחוזר ונותן בלי לנעול את דלתו, ואף מרחם על העצל עצמו שהוא חולה בנפשו. ולא רק שאין נתינתו גורעת ממנו - אלא שהיא מוסיפה לו, בממון ובתורה כאחד. והמסר המעשי לכל אחד מאיתנו: לברוח מן הבטלה, למלא את היום בתורה או במלאכה, ולפתח בנו את הזריזות והדחף לעשות - שכן בזה תלויים חיי הגוף וחיי הנפש.