אנחנו מגיעים לחתימתו של פרק כ' במשלי, לשלושת הפסוקים האחרונים. שלושתם קשורים זה בזה: הראשון מלמד את סוד קיומה של מלכות - השילוב של חסד ואמת; השני מדבר על תפארת הבחורים והדר הזקנים; והשלישי על חבורות ופצע שהם תמרוק. נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאורי רבנו יונה, הגאון מווילנה, הרלב"ג והמלבי"ם, ונראה כיצד כל זה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו.
חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ־מֶלֶךְ וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ׃ (כ, כח)
רבנו יונה מבאר: כאשר המלך עושה חסד עם נתיניו ומנחה אותם בדרך האמת, הוא שומר אותם מן העוול ושופט אותם משפט צדק - ובזה עצמו הוא עושה עמהם חסד. ודע לך, החסד הזה הוא שיסעד את המלך וינצור אותו, שלא יקומו נגדו מורדים. פירוש הדבר: לא די בכך שאתה הולך בדרך האמת, אלא אתה גם עושה חסד, ועל ידי זה הנתינים אוהבים אותך ומקבלים את מלכותך. אפשר להיות שליט עריץ, אך יגיע שלב שבו יעשו נגדך הפיכה. לאנשים בשלב מסוים נמאס. אבל כשאתה עושה חסד ואמת - זה ינצור את המלך ויבטיח לו ממלכה תמידית.
ומוסיף רבנו יונה: גמילות חסדים היא מן הדברים שאין להם שיעור, כמו ששנינו במסכת פאה "אלו דברים שאין להם שיעור", ואחד מהם גמילות חסדים. ולפי רוב החסד - כך תימשך מלכותו לזרעו אחריו. והיכן רמוזה בפסוק הימשכות המלכות? בלשון "וסעד בחסד כסאו"; הכיסא מבטא את המשך המלכות, כלשון "על כסא דוד ועל ממלכתו", "ובניתי לדור ודור כסאך סלה". וכך ראינו אצל דוד: "ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים" - בזכות החסד הקדוש ברוך הוא ממשיך את הכיסא ואת השושלת הלאה. נמצא שחסד ואמת הם מסעד ומשענת לכיסא, כדי שהמלוכה תתקיים בידו.
הגאון מווילנה מסביר "יצרו מלך" מלשון סביבה, כמו מצור - החסד והאמת מסובבים את המלך מכל צדדיו. המלך העושה חסד למי שצריך חסד, ואמת למי שצריך שיאמתו עמו את הדין, כיסאו נסמך על ידי כן. ואף שהכיסא מעצם טבעו הוא כיסא משפט, והמלך יושב בו לדון דין - עם כל זה "וסעד בחסד כסאו", הוא סועד וסומך למשפט את החסד. וזו ממעלת המלך. ומי הוא המלך הזה? קודשא בריך הוא. שהגם שהקדוש ברוך הוא עושה דין, והגם ש"ישבו כסאות למשפט", עם כל זה משפטו עם חסד, ועושה חסד עם ברואיו.
אני נזכר בדבר ששמעתי בשם ר' יענקל'ה גלינסקי זכר צדיק לברכה. הוא אמר: הקדוש ברוך הוא עושה חסד עם בריותיו, אבל החסד שלי גדול יותר. שאלוהו: איך ייתכן, חסד גדול משל הקדוש ברוך הוא? אמר להם: הרי מהי המדרגה הגבוהה ביותר בחסד? מתן בסתר - שאתה נותן ואינך יודע מי קיבל. והקדוש ברוך הוא תמיד יודע מי קיבל, ואילו אני הרבה פעמים איני יודע למי נתתי. בכל אופן, אנו רואים שהקדוש ברוך הוא, הגם שהוא אמת ועושה דין ויושר וצדק, עם כל זה "וסעד בחסד כסאו" - את כיסא המשפט הוא סועד וסומך לו את החסד שעושה עם הבריות.
הרלב"ג מסביר שבחסד שהמלך עושה עם עמו נמשך לב העם אליו, ובזה יהיה לו מסעד, כדרך שביארנו על פי רבנו יונה, שיפארו אותו וירוממו אותו ויקבלו את מלכותו - כי אין הוא סתם מלך עריץ, אלא בעל חסד.
אלא שהרלב"ג, כדרכו, מוריד את הדברים אל עולם המעשה, אל האדם עצמו. שהרי לא באו הכתובים ללמד אותנו כיצד יתנהג המלך, אלא כיצד אתה תתנהג. ומי הוא המלך? מי המושל בגוף האדם? זו הנשמה, וזה אתה - אתה המושל בגוף. ודע לך, מי שמבקש את השלמות, לא ראוי לו שישחית את גופו. אין זה ראוי, כמו שיחשבו הכסילים, שיעשה תעניות וסיגופים ולא יאכל ולא ייהנה ולא יעשה שום פעולה שיש בה מן הגשמיות.
אדרבה, גדולי ישראל אומרים: תאכל טוב, תישן טוב, תלמד טוב. ובן אדם חושב לעצמו: לא, אני אעשה תעניות וסיגופים. ובמציאות - אדם מתענה, בתשע בבוקר בא ללמוד עם החברותא, ואתה רואה אותו מנקר בראשו. מה קרה? לא אכל היום, לא שתה היום. הרי שבפועל זה משפיע עליו לרעה. על הגאון מווילנה כתוב שלא היה דרכו בסיגופים, ובאכילה שלו היה מתקן יותר ממה שהרבה מקובלים וצדיקים אחרים מתקנים בתעניות ובסיגופים.
אדם האוכל ושומר על בריאות גופו לעבודת השם, כדי שיהיה לו כוח לקיים מצוות ולעסוק בתורה - הרי הוא עושה חסד עם גופו ועם איבריו, כדי שיהיו לו לעזר בעבודת הבורא. שאם גופו חולה, גם הנפש אינה יכולה לעבוד את הקדוש ברוך הוא כראוי; ואם הוא מעמיס על איבריו יותר מדי, בשלב מסוים הם יקרסו. וזהו "חסד ואמת יצרו מלך" - אתה אדוני המלך, היזהר, "וסעד בחסד כסאו", היה בעל חסד עם גופך, ואל תעכור אותו.
וכמו שמביאה הגמרא על הלל הזקן, שהיה הולך לדרכו ושאלוהו להיכן, ואמר להם: לקיים מצווה. שאלו: איזו מצווה? אמר: לרחוץ את גופי. אמרו לו: וכי יש בזה מצווה? אמר להם: הרי למלכים יש ממונה שמנקה את האיקונין שלהם, את הפסלים העומדים בכל זווית רחוב, ואני שנברא בצלם ושומר את גופי ומנקהו לכבוד השם יתברך - לא יהיה לי בזה שכר? הנה אחד נכנס לאמבטיה כי הוא רוצה להתרענן קצת, והשני נכנס לאמבטיה מפני שהגוף הוא איקונין של מלך, צלם, "בצלמו בצלם דמות תבניתו", בצלם אלוקים עשה את האדם. הקדוש ברוך הוא יצר את הצלם הזה, את הגוף הזה, ואני צריך לשמור עליו ולהיות נקי לתפילה ולעבודת השם. זה קיים מצווה גדולה, והראשון עוד יכול מאוד להיות שהוא בגדר "חבורות פצע תמרוק ברע", כמו שנראה בהמשך, שאינו מחפש אלא תמרוקים לגופו.
נמצא, אומר הרלב"ג, שאל תפגע בגוף ואל תשחית אותו, כי אתה זקוק לו לצורך עבודת השם. והחזון איש העיד על עצמו שפעם למד והרגיש חולשה וקושי בלימוד, ואמר לעצמו: זה יצר הרע - והתגבר יותר והתאמץ יותר. בשלב מסוים פקע לו וריד, ולקחוהו לרופא, והרופא אמר לו שהוא במצב סכנה. ובכלל, החזון איש כל ימיו העיד על עצמו שהוא בגדר חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל עליו שבת; כל ימיו חולי ומכאובים. והוא מספר שבעקבות אותו מעשה גזר עליו הרופא שנה שלמה לא ללמוד בעיון, ולא היה לו צער גדול כמו הצער הזה.
רואים מכאן שלפעמים הגוף מדבר והאדם חירש, אינו מקשיב לו, ובכך גורם נזק לעצמו. חשב שזה בא מיצר הרע ואמר אתאמץ יותר - ועלה לו בשנה שלמה של לימוד בעיון. לכן צריך האדם לדעת: שמור על הגוף. הגוף הכרחי לעבודת השם ולקיום המצוות. כשהגוף חלש, האדם נחלש בעבודת השם; וכשהגוף שוכב בחולי, אין אדם יכול להתפלל ולעבוד את השם כראוי. על זה נאמר "חסד ואמת יצרו מלך" - אל תתנהג עם האיברים באכזריות, אלא עשה עמהם חסד, והם יגמלו לך חסד ויתנו לך לעבוד את הבורא מתוך נחת ומנוחה.
המלבי"ם אומר שדברי שלמה מיוסדים על דברי אביו דוד, שאמר "חסד ואמת מן ינצרוהו". ומה ההבדל בין חסד לאמת? אמת היא קו הדין וקו היושר - ייקוב הדין את ההר. חסד הוא לפנים משורת הדין, שאני מוותר ונותן.
מי שהולך רק במידת האמת אינו משומר כראוי, שכן יפגעו בו מרי נפש אשר שפך עליהם את חמת הדין. כאשר אתה נפרע מן הראוי להיפרע ממנו במלוא חומרת הדין, אתה מעורר כנגדך שנאה גדולה ומרי נפש שירצו להיפרע ממך. לכן צריך האדם להוסיף גם חסד, ואם מצד החסד יוותר קצת ולא ייפרע במלוא חומרת הדין - הדבר הזה ישמור עליו.
ואותו דבר להפך: אם ינהג רק בחסד, גם זה יהיה גרוע מאוד, שכן כל הפושעים וכל המרעין בישין יעשו ככל העולה על רוחם. וכך המציאות בימינו. אמר לי פעם עורך דין: לא תאמין מה קורה בבתי המשפט. אנשים ניזוקו, גנבו אותם, שדדו אותם, עבריינים פגעו בהם - ובבית המשפט שלושה חודשי שירות. השוטרים מתוסכלים: הם יושבים בחקירות שבועות, מגישים חומר ברור וחמור, סוף סוף מעמידים את העבריין לדין, וזה יוצא בשלושה חודשי מאסר, ומנכים לו שליש על התנהגות טובה. למה? מעוררים עליו רחמים, ויש לו בעיה כזו ובעיה אחרת. תרחם על מי שצריך לרחם - על האדם המסכן שרוצה לחיות את חייו ביושר, ואינו צריך שיסתובבו סביבו עבריינים וימנעו ממנו את זכותו הבסיסית לחיות בהגינות. מרחמים יותר מדי על העבריינים.
זהו שאומר המלבי"ם: מלך שינהיג את כיסאו רק בחסד, בלי דין, ירבה פשיעה וירבה עבריינות. מה כן? "חסד ואמת יצרו מלך". אם אתה רוצה שמלכותך תהיה מבוססת, אינך יכול חסד נטו, ואינך יכול גם משפט נטו. אתה צריך משפט שמצורף אליו חסד. ואז "יצרו מלך" - הם ינצרו אותו, ולא יהיה צריך שום שומר ראש. שהרי מלך שעושה רק חסד יתקוממו נגדו ויפילוהו, ויאמרו: מלך חלש הוא; ומלך שעושה רק משפט יקומם נגדו את הציבור בקשיחותו ויפילוהו. אבל מלך שעושה חסד ואמת - זה ישמור עליו, העם יאהב אותו, ואינו צריך שומר אחר.
וכך גם בענייני הנהגה בכלל, בין אדם לחברו ובכל תחום: אין ההנהגה יכולה להיות משפט בלבד. שמאל דוחה וימין מקרבת - צריך שתהיה שמאל דוחה, אבל הימין, שהיא היד החזקה, היא המקרבת. כך בחינוך הילדים, כך אדם עם אשתו, וכך בכל מקום.
קח בוס עם עובדיו. הוא אומר: אם לא אהיה קשוח איתם, יעלו לי על הראש. מצד אחד הוא צודק, יש את השמאל הדוחה; אבל מאידך גיסא צריך גם את הימין המקרבת. תפרגן להם, עשה להם ימי גיבוש וכיף, פרגן במשכורת מדי פעם, תן בונוסים - ויאהבו אותך. נכון שצריך לתפוס קצר, אבל במקביל יש לתת לעובד הרגשה טובה.
אותו דבר הורה עם ילדו. יש החושבים: תפוס אותו קצר, שלא יעלה לך על הראש. ומה קורה? כשהוא מגיע לגיל מסוים הוא בועט בך ומעיף אותך אל הרי החושך, אינו שם עליך ומצפצף עליך. למה? כי לחצת ולחצת ולחצת, וקפיץ לחוץ מעיף אותך אל קצה העולם. אבל אם מחד גיסא אתה דורש ממנו ותובע ממנו, ומאידך גיסא נותן לו הרבה אהבה והרבה חום, לוקח אותו לטיולים ונותן לו פרסי עידוד - הילד מרגיש: דורשים ממני, אבל גם נותנים לי.
וכך גם מורה בכיתה. יש מורים שאינם מצליחים להשתלט, מפני שהם הולכים רק בכוח: לך למנהל, הבא את ההורים, הבא חתימות, כתוב שלוש מאות פעם. זה לא עובד. במציאות, לאותו מורה הילדים תמיד ינסו להתחכם, תמיד יעשו מאחורי גבו, תמיד ינסו להרגיז אותו; ואם ילמדו, זה יהיה בכוח ומתוך חוסר רצון, ולהישגים גדולים לא יגיעו. הטלת מורא ופחד אינסופיים אינה עובדת. מה כן? מחד גיסא לדרוש משמעת, ומאידך גיסא לתת לילדים כיף - להוציא אותם לימי כיף, לקחת אותם למשחק, להיות יחד איתם, לקנות להם פרסים. חייב להיות ביחד; אם לא ילכו שני הדברים ביחד, לא תצליח להתקיים.
וזהו "חסד ואמת יצרו מלך". כל אחד הוא בבחינת מלך - בכיתה שלו, בבית שלו, בעבודה שלו. ובתור מלך צריך שיהיה בו חסד ואמת, והשיתוף של שניהם יביא לכך ש"יצרו מלך" - זה ינצור אותך, ולא תצטרך אחר כך עזרה וטיפולים ויועצים חינוכיים ופניות למנהל בכל בעיה. אתה נעשה מלך בגדוד שלך, בכיתה שלך ובבית שלך, וכולם פועלים על פי רצונך. וכל נטייה לאחד משני הקצוות מקולקלת: חסד יותר מדי - יעלו לך על הראש; משפט יותר מדי - ימאסו בך.
ואם כן, מהי המידה הנדרשת? אם גבורה היא מידה קיצונית לשמאל וחסד מידה קיצונית לימין, מהו קו האמצע? זו התפארת. חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, ותפארת איהו גופא. אברהם מידת החסד, יצחק מידת הגבורה, ויעקב מידת התפארת. וכך שנינו במשנה באבות: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" - האמצע. לא חסד אינסופי ולא גבורה אינסופית, אלא אמצע, גבורה ממותקת בחסד. וזה בדיוק מה שאנו מדברים: שיהיה חסד ויהיה גם אמת.
והסברנו פעם שיעקב אבינו התגלגל ברבי הקדוש - רבי בר יעקב. והוא, רבי הקדוש, הוא שאמר "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה". הרי שרבי רומז לעניין התפארת, שהוא גלגולו של יעקב. ולמה אני מזכיר כאן את עניין התפארת? מפני הפסוק הבא.
תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה׃ (כ, כט)
רבנו יונה מבאר: במה מתפארים הבחורים? בכוח. ומתי הכוח ניכר? בבחרות, "בן שלושים לכוח". והדר הזקנה היא השיבה הזרוקה בשערותיו, הלובן שיש בשערו.
ואנו בדור משונה, שכולם הולכים לצבוע. ייזהרו מן הצבועים - ואיני מדבר על עצם האיסור של "לא ילבש", שיש איסור לאיש לצבוע שערותיו. אבל זהו באמת ההדר: "הדר זקנים שיבה". ואף שיאמר האדם: מה ההדר בזה, והרי השיער הלבן מעיד שתש כוחך, שהזדקנת? למה היום כולם הולכים לצבוע? כי היום אומרים לזקן: סבא'לה, אתה כבר אולד פאשן, אתה משהו ישן, העולם שייך לצעירים. כך מתייחסים אל הזקנים ברחוב, לצערנו. אבל אצלנו, בהשקפה היהודית, אדרבה: ככל שאדם הוא יותר בעל שיבה וזקנה, ראוי יותר לכבוד, ואנו מעריכים את חוכמתו, את יישוב דעתו ואת תורתו. השיבה הזרוקה בשערותיו היא הדרו של הזקן. וזאת, אומר רבנו יונה, הקדמה למקרא הבא, ומתוך הפסוק הבא נבין את הדברים טוב יותר.
הגאון מווילנה מסביר: תפארת הבחורים היא הכוח ובו יתפארו, והדרם של הזקנים הוא השיבה. ומה פירוש הדבר? יש בתורה שני עניינים: יש תורה ויש חוכמת התורה. תורה היא רובד הפשט, וחוכמת התורה היא רובד הסוד, פנימיות התורה. התורה נקראת כוח, כמו שנאמר "ורב תבואות בכוח שור"; והחוכמה נקראת שיבה, כלשון "זקן ויושב בישיבה", ו"מרבה ישיבה מרבה חוכמה" - שיבה מלשון ישיבה, שהגיע לכך על ידי שהרבה לשבת ולעסוק בתורה.
"תפארת בחורים כוחם" - כוח היינו התורה ברובד הפשטי שלה, וזה באמת מה שבחורים לומדים: פשט, שור שנגח את הפרה. וכמו שאומרת הגמרא: עד ארבעין שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי - עד גיל ארבעים האכילה מועילה לאדם, ומכאן ואילך השתייה מועילה לו. האכילה היא כנגד התורה ברובד הפשט, והשתייה עניינה יין, ו"נכנס יין יצא סוד" - סודות התורה, שהם בגדר החוכמה. הדר הזקנים הוא החוכמה, חלק הסוד שבתורה, ומתי? מגיל ארבעים והלאה, שאז יותר יין, בחינת סודות התורה.
וזה מה שמובא על דוד המלך, שכשם שבקטנותו הקטין עצמו למי שגדול ממנו בתורה, כך בזקנותו הקטין עצמו למי שגדול ממנו בחוכמה. שים לב ללשון: בקטנותו הקטין עצמו למי שגדול ממנו בתורה - רובד הפשט; ובזקנותו, כשהיה בין אנשים מבוגרים יותר שכבר משיגים חוכמה, הקטין עצמו למי שגדול ממנו בחוכמה - רובד הסוד. "והדר זקנים שיבה" - אין הדר אלא חוכמה, וזהו הדרם של הזקנים, שיעסקו ברובד הסוד. אבל בתור בחור, התעסק ברובד הפשט, וזהו הכוח, וזהו הפלפול והעיסוק. לכו לישיבה ותראו בחורים נלחמים במלחמתה של תורה, פלפול והתלהבות - מדהים. בתור צעיר כך, וכשיתבגר כבר יעסוק במושכלות וברובד הסוד.
המלבי"ם קושר את הפסוק לפסוק הבא אחריו. שכבת זרע של האדם היא כוח הגוף, ומי ששומר על כוח זה ואינו מוציאו אלא בעת הראוי, עם הראוי וכפי הראוי - נשמר לו כוחו בבחרותו, ואין זקנה קופצת עליו קודם זמנה. ומי שלהוט אחר העריות ומאבד כוחו בבחרותו, כבר לימדונו חז"ל שזקנה קופצת עליו. וכן כותב הרמב"ם, שמי שמוציא בלא גבול - זקנה קופצת עליו, שערותיו נושרות, שיניו נושרות, גופו נחלש, וריח פיו נעכר. זהו כוח הגוף, שממנו יחיה לאחר מכן בזקנותו, ואם יוציאו יתר על המידה יחליש בכך את כוח גופו.
חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע וּמַכּוֹת חַדְרֵי־בָטֶן׃ (כ, ל)
ממשיך המלבי"ם: מי שממרק עצמו לדבר עבירה יתר על המידה - ולשון חז"ל "ממרק עצמו לדבר עבירה" היינו מקשט עצמו לדבר עבירה - הולך ועושה לעצמו כל מיני פעולות של קישוט. היום כבר נעשו פדיקור ומניקור לגברים, וסידור גבות, ולייזר, ובקיצור כל אחד נעשה כמו אישה, מסדר ציפורניים וכיוצא בזה. ואיני מדבר על אלו שיצאו מן הארון, אלא על אנשים שלכאורה אמורים להיות שפויים. זה נקרא "תמרוק ברע", שהוא ממרק עצמו לדבר עבירה. ומה מביא האדם הזה על עצמו? פצעים חיצוניים ומכאובים פנימיים - "חבורות פצע ומכות חדרי בטן".
רבנו יונה מבאר, שכשם שבפסוק הקודם הכוח הוא תפארת הבחורים והשיבה הדר הזקנים, כך נאים ויפים הייסורים והחבורות לאדם רע. אדם שאינו הגון, הייסורים מתאימים לו ממש כמכסה לסיר, ואין להצטער על הייסורים הבאים על האדם הרשע. אדרבה, החבורות והפצע הם לו תמרוקים, כלומר קישוטים, כלשון "ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה". ולמה? מפני שעל ידם הוא מזדכך מעבירותיו, ולא זו בלבד אלא שהם מביאים אותו להרהר בתשובה על מעשיו הרעים. ומי שחוטא בסתר - זהו "מכות חדרי בטן", שגם הוא, אדם שאינו הגון, יקבל את מכות חדרי הבטן.
הרלב"ג אומר: קצת הרעות אינן מתרפאות כי אם בדבר רע. כמו שמישהו אמר פעם: תרופה שאינה מרה אינה תרופה. תרופה צריכה להיות משהו ששורף, משהו מר. היום ברוך השם הצליחו להביא את כל התרופות בצורה מעודנת, אבל בעבר היה ידוע שתרופה היא בדרך כלל דבר כואב, מר ולא נעים. ופעמים רבות מרפאים דבר רע על ידי דבר רע אחר.
דוגמה לכך: חז"ל אומרים שכאשר הגיעו ישראל למרה והמים היו מרים, הכניס משה רבנו לתוכם עץ מר - ריפא את המר במר. ודוגמה נוספת אצל חזקיהו, שהניחו על השחין דבלה, שהיא דבר המזיק לשחין, ומכוחה ריפאו את השחין ואת הפצע. אתה רואה שהקדוש ברוך הוא אינו צריך דווקא דבר המרפא, אלא לפעמים מרפאים רע ברע.
וזהו "חבורות פצע תמרוק ברע": כיצד ממרקים ומנקים את החבורות והפצע, איך מוציאים מהם את כל הרע? ברע. למשל, כשיש פצע וצריך להוציא ממנו את המוגלה, מניחים עליו דבר האוכל את הבשר. ולכאורה אתה רק מזיק - אבל לא, אותו דבר אוכל את הבשר הפגוע שבמקום הפצע, ואחר כך עולה במקומו בשר טוב, נקי ויפה. וכן בהכשת נחש: לוקחים ארס נחש, מזריקים לסוס, הסוס מייצר נוגדנים כנגד הארס, ונוצר נסיוב שאותו מזריקים לאדם. ולכאורה, לאדם יש ארס נחש ואתה מוסיף לו עוד? אלא שהארס הזה הוא שיעזור לו להתגבר על הארס שבגופו. וכן כל עניין ההומאופתיה, שלוקחים דבר לא טוב, רעלים למיניהם, ומדללים אותם פי שלוש מאות ופי שלושת אלפים, ונותנים לו לשתות ובזה מרפאים אותו. נמצא שיש מציאות לרפא רע ברע.
וכיצד הדבר נוגע אלינו? כך גם בהנהגת האדם. אם ישאלונו מהי המידה הנכונה, כבר אמרנו: תפארת, האמצע. וכמו שכותב הרמב"ם, שצריך אדם לילך בדרך התיכונה - לא יהיה כאדם מת שאינו מרגיש, ולא יהיה כאדם שכל דבר קטן מקפיץ אותו ומרגיז אותו, בעל רגישות יתר, אלא ממוצע, וכן בכל עניין ועניין.
אבל אם יש לאדם "חבורות פצע", כלומר מחלה של כעסנות, שכל דבר קטן מרגיז אותו ומפריע לו - כיצד מרפאים? רע ברע. לך אל הקצה הרע השני: אדישות טוטאלית. החזק בקו הזה למשך תקופה. כמו שדיברנו בעבר, ברזל עקום כיצד מיישרים אותו? מעקמים אותו לצד השני, ואז הוא חוזר לנקודת המרכז. כך גם כאן: תהיה קיצוני לצד השני תקופה מסוימת, ואחר כך תחזור לקו האמצע. ודיברנו בעבר שיש בזה שתי שיטות, יש ההולכים בהדרגה ויש ההולכים בדרך הקיצונית, ולא ניכנס לזה כעת. על כל פנים ראינו שלפעמים את הרע מרפאים ברע אחר: "חבורות פצע" ממרקים ומרפאים על ידי רע, וכן רע של כעסנות יתרה מרפאים ברע של אדישות יתרה, ובסוף מגיעים אל קו המרכז ואל השיווי.
לבסוף מבאר המלבי"ם את עצם לשון "תמרוק" שבפסוק. מרק הוא לשון רטיבות הגוף על ידי סיכות ושמנים, וכלשון הכתוב "ומורק ושוטף במים" - להסיר ממנו את המרק והשומן שנבלע בו. וכך גם כאן, "תמרוק ברע" פירושו שהוא מוציא את הלחות של הגוף, שהוא דשן הגוף, היינו זרעו של האדם שהוא כוחו, כפי שביארנו. הרטיבות הפנימית והלחות הפנימית המחזקות את הגוף - אותן הוא מוציא יתר על המידה. זהו פירוש המילה "תמרוק" בפסוק זה. עד כאן פרק כ'.
חתימת הפרק מלמדת אותנו שלוש נקודות הקשורות זו בזו. "חסד ואמת יצרו מלך" - לא חסד לבדו, שאז ירבו הפושעים ויאמרו מלך חלש הוא, ולא אמת לבדה, שאז יעורר על עצמו מרי נפש; אלא שילובם, מידת התפארת, קו האמצע, וזו הדרך בהנהגת מלך, בחינוך ילדים, בבית ובעבודה, וכן ביחסו של האדם אל גופו, שהוא המלך על איבריו וצריך לעשות עמהם חסד כדי שיוכלו לשמשו בעבודת השם. "תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה" - הבחרות לכוח ולתורת הפשט, והזקנה להדר ולחוכמת הסוד, ומי ששומר כוחו בבחרותו אין זקנה קופצת עליו. ו"חבורות פצע תמרוק ברע" - הייסורים והחבורות הם תמרוק וקישוט לאדם הרע, שמזככים אותו ומביאים אותו לתשובה; וכשם שפעמים מרפאים רע ברע, כך מידה מקולקלת מיישרים בהטייתה אל הקצה השני, עד שיחזור האדם אל קו האמצע.