פתיחה: שני פסוקים על סוד הקנייה
בפרק כ' של משלי אנו עומדים על שני פסוקים סמוכים שמלמדים אותנו סוד גדול בעבודת הקניין: "רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה" ו"וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת". לכאורה מדובר בשני פסוקים על מקח וממכר, על מיקוח בשוק; אך המפרשים מגלים כאן משל נפלא לקניין התורה - מה קורה לאדם לפני שהוא קונה חוכמה, מה קורה לו אחריה, ומדוע דווקא הקניין הזה יקר מכל זהב ופנינים.
"רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה" - הרלב"ג: ההפך מכל הקניינים
רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל׃ (פסוק יד)
אומר הרלב"ג: קניין החוכמה אינו דומה לשאר הקניינים. בשאר הקניינים, שמחירם כסף, קורה בדרך כלל שלפני הקנייה האדם חושב על החפץ שהוא טוב, ואחרי שקנה אותו הוא חושב עליו לרע. כולנו מכירים את זה מן המציאות, ובפרט במוצרים המגיעים מסין: אדם רוצה לקנות משהו, מתלהב, הולך, משקיע, בטוח שזה יעשה לו את החיים קלים - ינקה לו את הבית, יכין לו קפה, לא משנה מה. רכב - הוא בטוח שזו פסגת האושר. לפני שקנה הוא חושב שזה הדבר הטוב ביותר, ואחרי שקנה: "אני אגיד לך, זה לא מה שחשבתי, זה לא עושה את זה, פה הוא צורך הרבה חשמל, וכאן זה, והדלק, וכאב הראש, והביטוחים". לפני הקנייה הדבר טוב בעיניו, לאחר הקנייה הוא רואה בו דבר שלילי. רע רע יאמר הקונה.
אבל בחוכמה, אומר הרלב"ג, אין הדבר כן. בתורה אין הדבר כן. בתורה, כאשר אדם בא לקנות את הדבר, בתחילה הוא חושב שזה רע. ולא שהוא סובר שהתורה איננה טובה, אלא הכוונה לכמה קשה לקנותה: להשקעה שהוא צריך להשקיע, לייסורים העוברים עליו, ל"פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". בתחילה "רע רע יאמר הקונה". וזה ההפך מן הקניינים הגשמיים: בקניין גשמי האדם נמשך - "זה מצוין, אני רוצה את זה"; כאן להפך, הוא אינו נמשך אחרי זה, וכשהוא קונה - זה קשה ודורש מאמץ. "וְאֹזֵל לוֹ" - לעומת זאת לאחר שהשיג את הדבר, אז הוא מגלה את הפסוק הבא: "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת". הוא מגלה שמה שקנה הוא דבר נפלא, יקר וחשוב, בבחינת זהב ופנינים.
המלבי"ם: בתחילה חושב על המחיר, ואחר כך נהנה מן הדבר
המלבי"ם מבאר את הפסוק בדרכו: בדרך כלל כשאדם בא לקנות דבר מה, בתחילה הוא מגנה את המקח. "לא, זה לא שווה. כמה אתה רוצה עליו? מה פתאום, זה יקר. אתה יודע שהשוק חלש היום, נכון? אמרו לך שהשוק חלש - זה לא שווה". בהתחלה רע רע יאמר הקונה. "וְאֹזֵל לוֹ" - אבל לאחר מכן, כשהחפץ הולך מרשות המוכר לרשותו של הקונה, "אָז יִתְהַלָּל". הוא הולך ומתפאר: "ראית מה קניתי? ראית איזו מציאה?"
ומדוע כך? מסביר המלבי"ם: בהתחלה, כשמציעים לי את החפץ, אני מאוד רוצה אותו, אבל הוא עולה כסף. הכסף בכיסי וקשה לי להוציאו - ולכן בתחילה הוא חושב על המחיר שהוא צריך לשלם. אבל אחרי שקנה, הכסף כבר יצא ממילא, ומעתה הוא רק נהנה מן הדבר. וזו מציאות: ממוצר טוב אתה שוכח מהר מאוד את הכסף שהוצאת עליו, ונהנה ממנו לאורך שנים. "אתה זוכר שזה עלה לך ככה? עזוב, מי זוכר כבר, זה כבר נבלע במינוס".
ואין כאן סתירה בין המלבי"ם לרלב"ג. הרלב"ג אומר שבהתחלה אדם מתלהב ואחר כך רואה שזה לא שווה - וזה נכון ברוב הדברים, שעושים רושם הרבה מעבר למה שהם. אבל יש דברים שאתה ממשיך ליהנות מהם שנים רבות, וכבר הספקת מזמן לשכוח מה הוצאת עליהם. יש ביטוי שסוחרים אוהבים לומר: הטעם של מוצר טוב נמשך זמן רב לאחר שהטעם הרע של ההוצאה הכספית עבר. ולהפך: הטעם של ההנחה המיידית, של המחיר הזול, מתפוגג במהירות כשאתה מתחיל לאכול מרורות מן המוצר שקנית. "למה לקחת את ההוא? זה סתם יקר" - ואחר כך מתברר: "אה, קנית את זה? נו, ידוע שלמכשיר ההוא יש בעיות". הטעם הרע הנלווה להנחה מר וגרוע לאין ערוך מן הטעם הטוב של התשלום הזול המיידי, ומשכיח אותו.
נמצא שבתחילה קשה לאדם כי עליו להוציא את הכסף, אבל אחרי שהוציא - החפץ מתעלה בעיניו, ואדרבה הוא אומר: "דע לך, הדבר הזה אינו פשוט, זה עלה לי יקר". דווקא דבר שעלה לנו יקר אנו מחשיבים אותו; דבר שעלה בזול - "עזוב, זה שלוש בעשר".
המשל לקניין התורה: מיעוט שינה ומיעוט תענוג
אומר המלבי"ם: כל זה משל. לעומת מה שנאמר קודם - "אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ, פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם" - שאל יאהב אדם שינה ואל יאהב עצלות, בא הפסוק ואומר: דע לך, התורה נקנית במיעוט שינה ובמיעוט תענוג. והגם שבתחילת החוכמה "רע רע יאמר הקונה". הרלב"ג דיבר על הסוף, והמלבי"ם מדבר על ההתחלה: כשהוא הולך לקנות, הוא אומר "זה רע". מה כוונתו? שזה דורש ממני - אני צריך לקום מוקדם יותר, אני לא יכול ללכת אחרי תענוגותיי. הקונה יאמר בתחילה "רע רע": זה דבר שמגביל אותי. על גדולי תורה מסופר שמעולם לא הלכו לים, ועוד כל מיני דברים כאלה, שמהם אתה מבין שכדי לזכות בכתרה של תורה צריך מסירות. אז בהתחלה זה נראה רע, כי אתה חושב מה אתה צריך להוציא בשביל זה: בקונה חפץ - כסף, ובתורה - הנאות, תאוות, רצונות, חומריות. כל זה אדם צריך למכור כדי לזכות בתורה.
"וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל" - כשיקנה את החוכמה, אז יתהלל. כשהדבר "אוזל לו", מלשון אזיל, הולך מרשות הקדוש ברוך הוא לרשותו, והוא כבר קנה את התורה ובתורתו יהגה יומם ולילה, והתורה נקראת שלו כמו שחז"ל אומרים - אז יתהלל. וכפי שהסברנו ברבנו יונה ובגר"א, או שיתהלל בעולם הבא, או שיתהלל אפילו בעולם הזה, שמכבדים אותו על גדולתו, על תורתו ועל חוכמתו. ואז הוא כבר מספיק לשכוח את המאמצים שהשקיע - להשקיע הוא תמיד ממשיך, אבל את העניות שחי בה ואת המסירות העצומה של צעירותו הוא שוכח, כי "אז יתהלל", עכשיו הוא מקבל רק טוב.
רבנו יונה: "למה יכזב האדם ללא צורך?"
רבנו יונה למד מכאן מוסר גדול בדרכי משא ומתן. הקונה דרכו לגנות את המקח: "איזו טרנטה. שמת לב לשריטה מתחת לפנס השמאלי, שם ליד הפגוש למטה? מה, אתה חושב שלא ראיתי? באתי עם זכוכית מגדלת" - הוא מתייחס לרכב כאילו הוא בודק אתרוג. "וגם האנטנה, שמת לב שהיא קצת כפופה? אני אוהב אנטנות ישרות" - כאילו הוא הולך לקנות לולב. חביבי, זה בסך הכול חתיכת פח כדי לנסוע. (וכבר היה מי שנסע בטרנטה, והנוסע מאחוריו קרא לו: אתה מוכן להתקדם יותר מהר? ענה לו: את האמת אני מוכן, אבל מה אעשה עם האוטו? איפה אשאיר אותו?) זה מה שאומר הפסוק: בהתחלה הוא בודק ומחפש איך לגנות את המקח.
ואומר רבנו יונה: אין זה מדרך הדעת. כי למה יכזב האדם ללא צורך וידבר שקר ללא תועלת? זה דבר נורא, והרבה אנשים נכשלים בו: כשהוא הולך לקנות, הוא מגנה את הדבר ביודעו שהגנות שהוא אומר איננה נכונה. אתה מספר לו כמה המוצר גרוע וכמה הוא מצריך תיקון: "יש לך פה בעיה כזאת וכזאת, זה לפחות עשרת אלפים שקל. עכשיו להיכנס להוצאה של עשרת אלפים על רכב של עשרים אלף?" - בשעה שאתה אומר לעצמך: לא, היה לי סיפור כזה באוטו הקודם, זה אלף וחמש מאות שקל ונגמר הסיפור. ואתה מספר לו סיפורים. הדוגמה היא ברכב, אבל כך בדירה וכך בכל דבר שאדם קונה. היום הפכו לקרוא לזה "שקר לבן" - ביטוי של התקופה החדשה לבטא שקרים כביכול לגיטימיים. ויודעים אתם למה זה נקרא שקר לבן? כי לבן כך התחיל, ואחר כך ראינו לאן הגיע - החליף את משכורתי מאה פעמים.
ועל אחת כמה וכמה לאחר המקח: המקח כבר בידו, כבר נרשם על שמו, ועכשיו הוא בא ואומר למוכר: "תדע לך, יש לך מזל שאני לחוץ; הרכב הזה ממש לא שווה כלום, ויש לי חברים שיודעים לסדר דברים...". זה גרוע שבעתיים, כי כאן כבר אין שום תועלת בשקר. מילא כשרימית אותו בתחילה, חשבת להרוויח כסף - שיבין שהרכב לא שווה וימכור לי בחצי מחיר; אבל כשאתה ממשיך לספר סיפורים לאחר מעשה, הרי זה רוע לב, שקר שאין לך ממנו שום תועלת. אין להשתמש בשקר בדבר שלא מועיל ולא מוריד.
לפעמים זה בא אפילו ממידה טובה: הוא אינו רוצה לאכזב את המוכר, רוצה שהוא ייצא בהרגשה טובה, ולכן אומר לו: "תשמח, עשית עסקה טובה". וזכור לי הסיפור של אותו אדם שהלך לקנות מקרר, התמקח והתמקח והוריד את המוכר משש לארבע, ופרס בארבעה תשלומים. הצ'ק הראשון חזר, השני חזר. התקשר אליו המוכר: מה זה? ענה לו: אגיד לך את האמת, אין לי לשלם. אמר לו המוכר: גנב, רמאי! שעה שלמה התמקחת איתי, הורדת אותי משש לארבע, ואחר כך אתה אומר לי שממילא לא התכוונת לשלם? השיב לו: נכון, אבל רציתי למזער לך את הנזק. כאב לי הלב שתפסיד שישה אלפים, אז רציתי שתפסיד רק ארבעה.
אבל לפני המקח, אומר רבנו יונה, דרך העולם להפחית מן המקח - וגם כאן צריך להיזהר מאוד שלא להפחית את המקח בשקר. אל תספר לו סיפורים על נזק גדול ועל הוצאות, דברים שהוא איננו יודע. ועל אחת כמה וכמה אלה שמנסים לקנות ואומרים: "המחיר שלו הוא כך וכך; ראיתי במחירון שכתוב כך", ובאמת מסבירים לו: "זה לא הפשט, הרכב שלך הוא דגם אחר, הוא זול בארבעת אלפים שקל; מה שכתוב שם זה על הדגם ההוא". שמעתי כמה סיפורים על אנשים שהלכו לבדוק אחר כך וראו שסובבו אותם בכחש, ושלפי הנתונים האמיתיים היה מגיע להם עוד ארבעת אלפים שקל על הרכב. על זה ודאי שאין מה לדבר - זו רמאות ושקר גמור. אבל גם כשאין כאן שקר, אלא שאתה אומר לו דברים שלא לצורך לאחר מעשה - הרי זה רוע לב, לרמות את האדם בשעה שאין לך בכך שום תועלת.
"וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"
יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת׃ (פסוק טו)
זהו פשט הפסוק: יש זהב ויש רוב פנינים, אבל כלי יקר מכל כלי הזהב והפנינים - אלו שפתי הדעת. ומהו "רָב פְּנִינִים"? מסביר הגר"א: יש פנינים קטנות שאינן שוות הרבה, והמשובחות הן הגדולות. גם ביהלומים כך: עשרה יהלומים קטנים במשקל קראט אינם שווים ליהלום אחד של קראט. יהלום אחד בשווי קראט יכול לעלות שמונה־תשעה אלפים שקל, ויהלומים קטנים אפשר להשיג גם בשבע מאות - וכולם קראט. וכמה יהלומים במשקל כביצה אינם מגיעים ליהלום אחד במשקל כביצה. כלומר: ככל שהיהלום גדול יותר, חשיבותו רבה יותר. לכן הפסוק מחלק: בזהב החשיבות היא בריבויו - "יש זהב"; ובפנינים החשיבות היא בגודל - "רב פנינים". ודע לך ששפתי הדעת יקרות יותר מזהב ומרוב פנינים.
רבנו יונה: לשקול את המילים בפלס
מהן שפתי דעת? מסביר רבנו יונה: שירגיל אדם את שפתיו שלא לדבר עד שישקול את דבריו בפלס. בלשון הרחוב: "שקול מילים" - וזה נאמר בדרך כלל רגע לפני הפיצוץ: "אדוני, תחשוב על מה שאתה אומר, שלא יעלה לך יקר אחר כך". אומר לך הפסוק: כלי הדעת הם היקרים מכול, ומהם כלי הדעת? שאדם לפני שהוא מדבר שוקל את מילתו, וחושב: ראוי לומר זאת או לא ראוי.
ומכאן, אומר רבנו יונה, מתבאר הקשר לפסוק הקודם: דיברנו שדרכו של הקונה לגנות את המקח, ושאין זה מדרך הדעת, כי למה יכזב האדם ללא צורך וידבר שקר ללא תועלת. לעומת אותן שפתיים המגנות בשקר, באה התורה ואומרת שהכלי היקר מכול הוא שפתי דעת - שפתיים שנשקלות היטב לפני שהן נפתחות.
המלבי"ם: מן הפה אל השפתיים - מחוכמה לדעת
המלבי"ם מסביר: הקניין שאדם קנה על ידי היגיעה - אותה יגיעה שעליה דובר בפסוק הקודם, "רע רע יאמר הקונה", כשהכוונה לאדם המסגל לעצמו תורה ומצוות, שבתחילה הדבר דורש ממנו מאמץ וכוחות והוא מרגיש קשה עם זה - מהו אותו קניין? "שפתי הדעת".
ומהם שפתי הדעת? שהאדם הגיע למצב שיש לו ידיעה גמורה בעניינים, ואינו מקבל אותם בקבלה בלבד. וכפי שהסברנו בעבר: "חוכמה" היא כשמלמדים אותי דבר ואיני מבין אותו עדיין לעומקו; ולהגיע בחוכמה לכלל "דעת" פירושו שהשגתי את מלוא העניין. בתחילה, בחוכמה - ובעיקר בענייני המידות - איני מבין למה צריך כך ולמה כך; ואחר כך, כשאני מעמיק בדברים, אני רואה שהדרך הזאת היא הדרך הנכונה והטובה, וזו כבר בחינת דעת. דעת היינו ידיעה ברורה בדבר, ולא לקיים את הדבר רק משום שכך אמרו לי או שכך קיבלתי.
וכיצד מגיעים לזה? "פְּקַח עֵינֶיךָ" - על ידי שאדם מפקח את עיניו הוא מגיע להשגה ברורה: שיהיה רגיל לדבר בדברי תורה, לעיין בהם ולהעמיק בהם, ויזכה על ידי זה לשפתי דעת.
ומדוע נאמר דווקא "שפתי דעת" ולא "פה הדעת"? כבר דיברנו כמה פעמים על ההבדל בין פה לשפתיים. הפה הוא הפנימי, והוא בחינת החוכמה - "והחכמה מאין תימצא", החוכמה עדיין נסתרת ואינה גלויה. השפתיים הן החיצוניות, והן בחינת הדעת: הדבר כבר יצא אצלו החוצה, הוא שולט בו, העניין ברור לו והוא מבין אותו היטב. בהתחלה זה כחוכמה, נסתר בתוך הפה; ועכשיו זו בחינת שפתיים. על ידי שאדם מפקח את עיניו להעמיק בדברים, הוא זוכה שהדברים יהיו אצלו מן השפה ולחוץ, ברורים לו בידיעה ברורה.
ההבחנה המעשית: "הבנתי" מול "תוציא את זה"
שימו לב: כשאני יודע דבר חלקית, אני יודע אותו - אבל אם מבקשים ממני להסביר, אני מסתבך. כשאני יודע דבר טוב, אני מסביר אותו חלק. הרבה פעמים הרב שואל: הבנת? אתה אומר: הבנתי. תחזור על זה - והסתבכת. קראת משהו, אתה אומר: הבנתי מה כתוב; תוציא את זה עכשיו - לא פשוט. פירושו של דבר, שיש שתי דרגות בהבנה: הבנה בבחינת פה, שהיא בפנים - "הבנתי"; והבנה בבחינת שפתיים, שהיא דעת - הגעתי לידיעה ברורה, להשכלה מלאה, ואני יכול גם להסביר ולהוציא את זה החוצה בשפתיי. זו השגה גבוהה יותר בהבנה.
ולכן אחת הדרכים ללמוד תורה, וכבר דיברנו על זה בעבר, הייתה דרכו של הרב אלישיב. הייתה לו חברותא שלמד איתו שנתיים בלי שהרב ידע: הרב היה יושב ולומד סוגיה, והחברותא יושב לידו ורק מקשיב. כלומר הרב אלישיב לא למד איתו - הרב אלישיב למד לעצמו, אלא שהיה גורס ומסביר, גורס ומסביר: "רבא שואל, אם אמרת קודם שלפי מה שהסבירה המשנה כך, איך עכשיו בברייתא כתוב אחרת? אומר לו אביי, שאמנם מה שהסבירה המשנה הוא כך, אבל חסורי מחסרא והכי קתני, ואם חסר כאן במשנה - יוצא שזה כן מסתדר". כאילו הוא מוסר שיעור. וההוא ישב לידו ולמד ממנו שנתיים, בלי שהרב ידע כלל.
מה למדנו מזה? שכשאתה מוציא את הדברים בפה, אתה מגיע בהם להשגה גבוהה הרבה יותר. וזו המלצה טובה: מי שרוצה להבין את הדברים לעומק, יחזור עליהם בשינון, בפה. למדת משהו? תחזור ותאמר: לסיכום, אליבא דרבא הדין כך ואליבא דאביי כך; לפי רבא המשנה תתבאר בדרך זו, ולפי אביי בדרך זו - ונפלא מאוד, הגעת לכלל דעת. אבל אם רק קראת בעיניים, לא הגעת לזה.
לימוד מן הספר או מן המסך
שאלו את הרב אלישיב בנוגע ללימוד תורה מתוך מחשב. אמר, שיש הרבה מקום לדון בזה, אבל דבר אחד ודאי שהוא מפסיד: שאינו לומד בקול. ראיתם פעם אדם יושב ליד מחשב ומנגן "אמר רבא, מנלן"? אדם הקורא מתוך מחשב קורא בעיניים; לעומת זאת ליד גמרא הוא קורא ולומד, לומד כמו שצריך. אז זה ודאי, ללא כל ספק, מינוס.
ואגב, קראתי מחקר, ועוד לפני שקראתי אותו נוכחתי בעצמי שהוא אמיתי ונכון: נתנו לשתי קבוצות של סטודנטים אותו חומר ללמוד. חלקם קיבלו אותו בספר, וחלקם בקובצי PDF לקריאה במחשב - אותו פונט, אותו הכול. אלה שלמדו מתוך הספר הצליחו לאין שיעור לעומת אלה שלמדו מן המחשב. ואני נוכחתי לראות זאת בעצמי: יש תוכנה "אוצר החכמה", עשרות אלפי ספרים, ואתה מעיין שם - ושמתי לב שדברים שלמדתי מתוך המחשב אני זוכר פחות מדברים שלקחתי ספר ולמדתי מתוכו. מה ההסבר? יש כל מיני הסברים: איך העין משדרת ואיך היא קולטת; ושבדרך כלל בתודעת האדם דברים הבאים מן המחשב הם דברים קלילים יותר, שפחות מצריכים עיון, וכשאדם לומד מספר הוא מרגיש יותר שהדבר מצריך עיון ויש לו רצינות יתרה. פסיכולוגיה, איני יודע מה ההסבר - אבל מה שאני אומר לכם הן עובדות. ולכן מה שאדם יכול ללמוד מתוך ספר, ודאי שהדבר עדיף, וודאי שהוא נותן יותר זיכרון.
"אמת קנה ואל תמכור"
נחזור ונסכם את הפסוק: "שפתי הדעת" היינו שיש לאדם ידיעה ברורה בדבר. אומר המלבי"ם: שפתי הדעת הן כלי יקר, כלי יקר מאוד שאין כמותו בעולם. ואם קנית אותו ונתת תמורתו זהב ופנינים - דע לך שאין זה הפסד גדול, כי "יש זהב ורב פנינים": מכרת זהב? לא נורא, זהב אינו חסר. אתה רוצה זהב, איזה סוג אתה מעוניין? אשלח אותך ותקנה מה שתרצה. קנית מפה, תקנה משם. אבל "וכלי יקר שפתי דעת" - שפתי הדעת יקרות מאוד, נדירות במציאות. להגיע בתורה לכלל ידיעה ולכלל העמקה, זה אינו מצוי. את זה אל תמכור: "אמת קנה ואל תמכור". על זה אל תוותר, כי את זה לא תוכל לקנות בכל מקום.
לסיכום:
שני הפסוקים הללו מציירים לנו את דרכו של הקניין. "רע רע יאמר הקונה" - בקניינים גשמיים אדם מתלהב לפני הקנייה ומתאכזב אחריה, ובקניין התורה להפך: בתחילה הוא רואה רק את המחיר - מיעוט שינה, מיעוט תענוג, ויתור על תאוות ורצונות; ואחר כך, משזכה, "אז יתהלל", והמאמצים נשכחים. ובתוך כך למדנו מרבנו יונה מוסר נוקב: שלא יכזב אדם ללא צורך ולא ידבר שקר ללא תועלת, לא בשעת המקח ובוודאי לא לאחריו. ומן הפסוק השני למדנו מהו הקניין היקר מכול: "וכלי יקר שפתי דעת" - שפתיים השוקלות את מילותיהן בפלס, ושפתיים שהגיעו לידיעה ברורה וגמורה, כזו שאדם יכול להוציאה מפיו ולהסבירה לאחרים. זהב ופנינים אפשר לקנות בכל מקום; שפתי דעת אינן נקנות אלא ביגיעה, בפקיחת עיניים, בשינון בפה ובלימוד מתוך הספר - ואותן אין מוכרים בשום מחיר.