בהמשך הפרק אנו עומדים על שני פסוקים שכל עניינם סובב סביב נושא אחד: כוחה של העצה, והדבר היחיד שמסוגל לרסק אותה - גילוי הסוד. הפסוק שלפנינו עסק בעצה עצמה:
מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה׃ (יח)
כבר ראינו בפרק ט"ו (כ"ב): "הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם". העצה חשובה מאוד, אבל דווקא בה טמונה בעיה: כשאתה מתייעץ, מה בעצם קרה? עוד אנשים שמעו על הבעיה, ועוד אנשים שמעו על הפתרון. ייתכן מאוד שאוזניים לכותל, שיש חפרפרת, ויש כאן מישהו שיודע את כל העניין. לכן כשרוצים לעשות משהו סודי, ההתייעצות היא מצומצמת מאוד - לא מכניסים לחדר ההחלטות אדם שעלול לתת לאויבים את הכתובות לאן לשלוח את הטילים. ומאידך גיסא, בלי רוב יועצים אתה בבעיה: אם העצה האחת תיכשל, מה העצה האחרת? וכיצד היא תיכשל? על ידי "הפר מחשבות באין סוד" - המחשבות יופרו אם לא נשמור על הסוד, שכן האויב יתכונן. לכן צריך עצה נוספת שתשרת אותנו אם יתגלה הסוד. וזהו גם המשכו של הפסוק הבא.
גּוֹלֶה־סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב׃ (יט)
במקום אחר ראינו את הצד ההפוך: "הולך רכיל מגלה סוד". אומר שם רבנו יונה - מי שהולך רכיל, אל תמסור לו סודות; אל תגלה לו את סודותיך, שהרי אדם זה אינו שומר את לשונו מרכילות, וממילא גם את פיו לא ישמור מלחשוף את סודותיך. וכאן הפסוק אומר את ההפך: "גולה סוד הולך רכיל" - מי שהוא גולה סוד, אל תדבר לפניו בענייני חסרונותיהם של בני אדם, או בחסרונות כלל הציבור, או בכל דבר שאינך מעוניין שיֵדעו אותו.
ואל תאמר: אמנם האדם הזה גולה סוד, אבל רכילות? הרי כתוב "לא תלך רכיל בעמיך", והוא ודאי ייזהר באיסור מפורש. נכון שלשונו משתלחת, נכון שקשה לו לשמור סודות - שהרי בגילוי סוד הוא אינו רואה עוון, ואין בתורה איסור מפורש "לא תגלה סוד" - אבל רכילות הוא לא חשוד בעיניי. על זה אומר הכתוב: אל תטעה. מי שגולה סוד, הוא גם הולך רכיל. והסיבה אחת היא: "אחרי אשר לא ימשול בנפשו מחשוף הסוד, לא ימשול ברוחו מלכת רכיל". האדם הזה אינו מסוגל לשלוט בלשונו, אינו מסוגל לכלוא סוד בתוכו - אז מדוע תחשוב שאם תספר לו ידיעה פיקנטית על פלוני הוא לא יעביר אותה הלאה? אינו מסוגל לשמור על פיו, וממילא הדבר כבר יצא לו. לכן, מי שאתה רואה שהוא תמיד מגלה סודות - דע לך שהוא מסוגל גם ללכת רכיל, ולכן אל תספר לו שום דבר.
"פותה שפתיו" - אדם שהוא פתי, ואל תשתתף ותתערב עמו. מי זה הפתי? יש אנשים שהפה שלהם מהיר יותר מן השכל, ולצערנו רבים עובדים כך. השכל פועל במהירות של מעבד אחד ג'יגה־הרץ, והשפתיים בשמונה ג'יגה־הרץ. שואלים אותו שאלה, והוא כבר משיב ארבע תשובות, מנתח ומסכם - עוד לפני שהבין על מה שואלים אותו. הפה צריך לפעול רק אחרי שהשכל חשב ושקל. אדם כזה, "פותה בשפתיו", אינו מדקדק בדבריו, אינו מקדים להם מחשבה לצרוף סיגיהם, ודבריו אינם צרופים מהסיגים; לשונו משולחת לכל העולה על רוחו. אדם כזה יהיה מסוגל לספר את סודך ולגלות דברים שאמרת לו בחשאי - ולכן ודאי שלא תתערב עמו, כלומר לא תעשה איתו שיתוף כדי לספר לו דברים, שהרי הוא מדבר בלי מחשבה.
הגאון מווילנה והמלבי"ם הולכים כאן פחות או יותר באותו קו. אומר המלבי"ם: אחרי שהעיקר - כפי שראינו בפסוקים הקודמים - הוא העצה, שכשאנו עומדים בפני דילמה העיקר הוא למצוא את העצה הנכונה לפעול בה את הפעולה הראויה, בא הפסוק ואומר: דע לך, העצה, ולו גם הטובה שבטובות, תתקלקל על ידי גילוי הסוד. יש לנו עצה מעולה, תוכנית נהדרת - ומה יגרום לשיבוש? שתעביר את הסוד הלאה. למשל: יש מלחמה, ויעצנו עצה כיצד לתקוף - הכול יהיה לאל אם מישהו יֵדע מה התוכנית שלנו.
שיירת הל"ה, כידוע, נהרגה כולה. וזה היה בגלל חמלה של יפה־נפש אחד מתוך השיירה: כשראה אותם רועה ערבי, רצו להרוג אותו, ואותו אדם אמר - מה פתאום, הוא לא הזיק ולא עשה כלום, למה להרוג אותו? אותו רועה המשיך לרעות את צאנו, וכשעברו - הלך מיד לכפר וסיפר, עשו להם מארב וטבחו בכולם. שלושים ושישה מבחורי ישראל נהרגו, השם יצילנו, ועברו שנים עד שהובאו הגופות לקבורה. ואף כשהובאו לקבר ישראל, נדרש ר' אריה לוין לעשות גורל הגר"א כדי לזהות כל אחד ואחד - מי הוא, מה שמו, ואיפה לקבור אותו. מעשה מרטיט: לאור נרות, בבית כנסת בירושלים, ורק על פיו הצליחו לזהות את השמות. הסיפור כולו מובא בספר "איש צדיק היה" לשמחה רז.
אפשר ללמוד מכאן כמה דברים. האחד: אל תהי צדיק הרבה, וכל המרחם על האכזרים סופו מתאכזר על הרחמנים. אבל הנקודה לענייננו היא אחרת: דע לך, תהיה לך התוכנית הנפלאה ביותר - עלו עליה, אינה שווה כלום. גילו את סודך, כל התוכניות מבוטלות. כמו במשחק שחמט: אם המהלכים שלך גלויים ליריבך, גמרנו - אתה יודע מראש שהמט הוא נגדך. אבל אם אתה מחביא קלפים מתחת לשרוול ומסוגל להפתיע - תפתיע וגם תנצח. לכן הדבר שלא יסולא מפז במאבק בין שתי מדינות הוא חפרפרת. מדינות משקיעות מיליונים בחפרפרות - מישהו מטעמנו שיהיה במטכ"ל, בפנטגון, במקום המרכזי של קבלת ההחלטות, וימסור לנו דיווחים - שכן אדם אחד כזה חוסך הוצאות של מיליארדים, של מלחמות ושל מה לא. נמצא שגולה הסוד מקלקל את כל העצה שתכננו, ולכן צריך להישמר מן הרגילים לגלות סוד.
אומר המלבי"ם, שלושה הם. הראשון: מי שבטבעו גולה סוד. יש אדם שאינו מסוגל לשתוק; סיפרת לו משהו - וזה כבר בחוץ. אין מצב שאתה מספר משהו ונשאר במקום. וכל אחד מוסיף בעצמו "אבל אל תעביר הלאה", ומספר לאחד, והוא לשני, והשני לשלישי - עד שמישהו אמר פעם: אתה רוצה פרסום? ספר את זה למי שאינו שומר סוד, ויש לך פרסום חינם - משם והלאה זה מגיע באופן אוטומטי.
ובהקשר זה יש לדעת: אצל האישה הטבע הזה הוא גם יתרון גדול. קשה לה להסתיר דבר מבעלה, והיא תמיד צריכה לספר - וזה יתרון. הנשים מתלוננות בדיוק הפוך: מן הגברים אי אפשר לשמוע דבר, לא שסיפר שפלוני הזמין לבר מצווה, ולא שפגש את ההוא ואמר לו כך וכך; "אני צריכה לשמוע את זה מהשכנה". כלומר אצל הבעלים לפעמים המצב קיצוני מדי לצד השני. ומעבר לזה, חווה נקראת חווה - כי היא אוהבת לספר חוויות; תשימו לב, גם כשהיא עושה משהו היא מתארת את כל המהלך: עכשיו אני לוקחת את הילד לשם, אחר כך מביאה אותו, ואחר כך הולכת לשם. וזה יתרון גדול שהקדוש ברוך הוא טבע בה. אמר מישהו פעם: מזל שהילדים גדלים אצל האישה, שאם היו גדלים אצלנו היו יוצאים נכים נפשית. האישה מרימה את הילד ומדברת איתו - בוא חמודי, אתה בטח רעב, עכשיו אמא תכין לך, עכשיו אמא מרסקת לך תפוח אדמה - והילד בן שנה אינו מבין כלום, אבל זו ההשקיה שלו, זו תשומת הלב שלו, ובזה הוא גדל ומתפתח. גבר מסוגל להתעמק בדבר אחד ולשכוח את כל מה שסביבו; אישה, לעומת זאת, דעתה מוסחת בקלות - וגם זה יתרון גדול לחינוך הילדים. היא בטלפון ומבשלת, בטלפון ומחליפה טיטול, בטלפון ומסדרת את הבית ועונה לילד. גבר אינו מסוגל ללעוס מסטיק ולקרוא עיתון בו־זמנית; שני דברים יחד לא הולכים אצלו. מכל מקום, זה מה שהכתוב אומר: יש אנשים שבטבעם גולים סוד, היזהר מהם. אתה רוצה לשמור דבר שאף אחד לא יֵדע? אל תספר אפילו בבית. ולכן, כשרוצים עצה - צריך קודם כול לוודא שאין בסביבה אנשים שיגלו אותה, שאם יגלוה הכול יתקלקל.
השני: הולך רכיל. אדם שדרכו לרכל - "ראית מה הוא עשה?", "שמעת שעצרו לו את הבנייה?", "היה שם משטרות ובלאגן" - תמיד אוהב חידושים ונייעס, תמיד מה קורה עם זה ועם ההוא. אדם כזה, מספרים לו דבר והוא מעביר אותו הלאה מבלי משים, בלי לחשוב פעמיים. ואחר כך הוא מצטער באמת: "לא רציתי". ייתכן שאכן לא התכוון להזיק - אבל אתה, שיודע שכך דרכו ושהוא תמים בכך, מה אתה הולך לספר לו? עם כל אלה אל תתערב.
הגר"א, כאמור, מסביר באותו קו, אלא שאת "פותה שפתיו" אינו מפרש לשון פתי אלא לשון פיתוי: אל תתערב גם עם המפתה בשפתיו. מי שמפתה בשפתיו יפתה גם אותך, שתספר לו מה היה כאן ומה היה שם, איך עשיתם וכיצד היה - הוא מפתה אותך בשפתיו לגלות את סודך, ואחר כך הולך ומספר הלאה. לא כדי לעשות במידע שימוש, אלא מסקרנות אישית: "ומה היה? ומה עשיתם? ומה הוא אמר? ומה הגבת לו?" - מושך אותך בלשון, עוד קצת ועוד קצת, עד שמוציא ממך את כל המידע. ומשיש לו חדשות טריות, הוא הולך ומשווק את מרכולתו. הוא חייב להיות "בעניינים", חייב שכולם יֵדעו שאם קורה דבר - הוא מרכז העדכונים; מחובר לכל מבזקי החדשות, ויודע תמיד ראשון מי מת, מי חי ומי גוסס.
היה אחד כזה, שכאשר הרב עובדיה יוסף שכב על ערש דווי, התקשר לכולל של אביו וכבר הודיע שנפטר - כי מישהו העביר לו הודעה פנימית שכך היה. אנשים כבר עשו קריעה - ורק כשעתיים לאחר מכן הוא נפטר. היה מצב קריטי, מישהו ראה תכונה, הסיק מסקנות ושלח לכולם הודעות, וההוא כבר מיהר להודיע. מסכן, לא הייתה לו כוונה רעה - אבל אתה רואה שיש אנשים שכל רצונם להיות מעודכנים ולהעביר הלאה, וזו מידה לא טובה. לכן אומר הכתוב: מאנשים כאלה שמור מאוד את סודותיך, כי דרכם יתגלו הסודות, ועל ידי זה תתבטל העצה שתכננת.
מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ׃ (כ)
רש"י מפרש "באישון חושך" - בהנשיף ובהשחיר החושך, כלומר בבוא הרעה ידעך נרו. האבן עזרא מפרש ש"נרו" רומז לנשמתו, ולפי זה "ידעך נרו" הוא ההפך מ"יאיר נרו": כשרוצים לברך אדם באריכות ימים, בברכה ובהצלחה, אומרים "נרו יאיר", וכשההפך חס ושלום - "נרו ידעך". ו"ידעך" הוא כנגד "מות יומת" - מי שמקלל אביו ואמו, נשמתו בבחינת דועכת, דהיינו מות יומת.
רבנו יונה מביא את הכתוב "כי נר מצוה ותורה אור". המצווה מגינה על האדם מן הצרות ומן הפגעים הרעים, וזו בחינת נר: אדם הולך בחושך ואינו רואה כלום - בלשון העם, אינו רואה ממטר - והוא זקוק למקור אור כדי להינצל מן הפחתים, הבורות והמכשולים. הנר הזה הוא המצווה, המגינה עליו מפני הנזקים המעותדים לבוא עליו. אלא שחז"ל אומרים: עבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה תורה. אדם שעשה מצוות ואחר כך עבר עבירות - העבירות מכבות את המצווה.
ויש להיזהר מטעות: לא נאמר שהעבירה מבטלת את המצווה או מוחקת אותה. אילו כך היה, אוי ואבוי לנו - עשינו מצווה, אחר כך עבירה, ונמחקה המצווה. אלא המצווה קיימת, והיא רק התכבתה: הנר נמצא, אך אינו מאיר. ומאי נפקא מינה? שמחר אעשה תשובה, ותיבטל העבירה, וממילא אינה מכבה עוד את המצווה - והמצווה חוזרת להאיר. אילו נמחקה המצווה, מה תועיל התשובה?
ולפי זה, אדם העובר עבירה של "מקלל אביו ואמו", שאינו מקיים מצוות כיבוד אב ואם ואדרבה - פוגע בהוריו, דע לך שאפילו אם יש לו זכות שכיבד את הוריו בעבר ונהג כלפיהם בהזדמנויות שונות בדרך ארץ ובכבוד, לא יעזור לו דבר. ולמה? "ידעך נרו" - הנר שהדלקת אז, בשעה שכיבדת את הוריך, ידעך עכשיו ויכבה בעבירה הזאת. שהרי אם יש כוח בעבירה זו לכבות מצוות אחרות, ודאי שיש בה כוח לכבות את המצווה שהיא עצמה עניינה - כיבוד אב ואם.
ועל זה אומרים חז"ל: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם. מה פירוש הדבר? אדם מכבד את אביו מאוד ומביא לו פסיוני - עוף יקר ומשובח ביותר - ובכל זאת טורדו מן העולם, ונוחל גיהנום. ולמה? משום שכל השאלה היא איך הוא מגיש לו את זה: "קום זקן, תאכל, הנה הבאתי לך אוכל, קום תאכל משהו" - בזלזול. כך מדברים לאבא? מאכילו פסיוני, אבל טורדו מן העולם הבא. ואפשר שפסיוני בא לרמז: מתי הוא מאכילו? כשאבא שלו כבר פנסיונר - ואז הוא מרשה לעצמו לדבר אליו בזלזול, כמי שכבר עבר מן העולם.
אומר רבנו יונה: "ידעך נרו באישון חושך" - דומה הוא לאדם שלוקח נר ומגיע ל"אישון חושך", דהיינו לאפלה, והנר הזה אין בו תועלת. כך גם מי שמבזה את אביו ומתנהג אליו בדרך כזאת - גורם שידעך נרו, וזכות המצווה לא תאיר בעדו בעולם העליון.
הגאון מווילנה מסביר: "מקלל אביו" - אביו הוא המלמדו תורה, שנאמר "ולימדתם אותם את בניכם" ו"ושיננתם לבניך", וגם להלכה חיוב לימוד התורה הוא על האב ולא על האם. האם, לעומת זאת, היא המדריכה את הבן בקיום המצוות וללכת בדרך ישרה. זה בבחינת אור וזה בבחינת נר: מה שהאב מלמד הוא תורה - "ותורה אור", ומה שהאם מלמדת הוא "נר מצוה", והנר חלש יותר מן האור. לכן עבירה מכבה מצווה - שהרי נר אפשר לכבות בנשיפה אחת; אבל את אור השמש אי אפשר לכבות, ולכן אין עבירה מכבה תורה, שהתורה היא בבחינת אור.
וממשיך הגר"א: כשאדם נמצא במקום חשוך, אם יש לו אפילו נר - יש בזה תועלת גדולה, והוא מאיר לו גם בחושך. ולפי זה היה אפשר לומר: "מקלל אביו" - אין לו אור, אבל לפחות את אמו הוא מכבד, ואז יש לו נר, ועם הנר עוד אפשר להסתדר. על כן אומר הכתוב שאדם זה לא רק מקלל את אביו אלא גם את אמו מבזה - ואם אין לו לא תורה, שהיא בחינת אור, ולא מצווה, שהיא אמו, בחינת נר - "ידעך נרו", יישאר בחושך ובאפלה.
וכך הוא גם בתורה עצמה, אומר הגר"א, שדרכו להעביר את הנמשלים אל התורה: "מקלל אביו" - מבזה את התורה, "ואמו" - מבזה את המצוות, ולכן "ידעך נרו באישון חושך". ושם בעולם האמת אפשר לראות תיאורים - הבאתי כמה מהם ב"משנת הגלגולים" - של דיבוקים וכדומה, המתארים את הייסורים במציאות הרוחנית העליונה, ורבים מהם מתארים מציאות של חושך: הולכים בגיא צלמוות, במקום חשוך, "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוס כל חיתו יער" - רמז לכוחות הדין, לכוחות הקליפות והסטרא אחרא שהאדם דיבק עצמו אליהם בחייו במרדף האינסופי אחרי תאוות העולם הזה, ושם הוא נמסר בידם במציאות העולם העליון. כלומר: מי שמבזה את התורה ואת המצוות, על ידי זה ידעך נרו באישון חושך, ולא תהיה לו בחינה של נר וקיום לחיי העולם הבא.
המצודת דוד מפרש: "ידעך נרו באישון חושך" - תכובה נשמתו בשחרות החושך. כאשר יגיע יום הגמול, נשמת הצדיק מאירה, ומאחר שהנשמה נמשלת לנר - "נר ה' נשמת אדם" - נמשל גם הגמול לנר: האדם מאיר. ובמה בא הגמול לידי ביטוי? באור.
ואסביר מעט יותר לעומק. בספרי המקובלים רואים זאת המון: כשהם מדברים על השפעה מספירה לספירה, על ירידת שפע, הם מדברים בלשון אור - "דיקנא מאיר למטה" וכדומה, כפי שאנו אומרים בתשליך, "מהאור העליון המאיר". ולכאורה, מה אור למעלה? אור הוא דבר גשמי - וכיצד אני יודע שהוא גשמי? משום שאפשר למדוד אותו; מודדים אור בפוטונים, ואפשר לדעת כמה יחידות אור יש. אלא ודאי שאין שם אור כפשוטו, ומי שמדמיין שם אור חוטא חס ושלום בהגשמה, כפי שכותב רבי חיים ויטאל באזהרה שלפני לימוד הקבלה. ומה כן? האור הוא המושג הרוחני ביותר שהאדם מסוגל להבין; אין מושג רוחני יותר שאנו יכולים להכיר. יותר מזה אינו נקלט אצלנו כלל. לכן מדברים איתנו במושג של אור. וזהו שנקט המצודת דוד את המשל של אור, שהאור בא לסמל את שכרו של הצדיק שנשמתו מאירה בעולם האמת - ולכן, כשבאים לבטא עונש, אומרים "ידעך נרו", ההפך הגמור מן האור המאיר שהוא בחינת השכר הרוחני העליון.
שני הפסוקים שלמדנו מצטרפים למהלך אחד. העצה היא העיקר, אבל העצה הטובה ביותר מתמוססת ברגע שהסוד יוצא - ולכן צריך להישמר משלושה: מי שבטבעו גולה סוד, ההולך רכיל, והפותה בשפתיו, בין שהוא פתי שפיו מקדים את שכלו ובין שהוא מפתה אחרים בלשונו להוציא מהם את סודותיהם. מי שאינו מושל בעצמו לשמור סוד, אינו מושל בעצמו להימנע מרכילות. ובפסוק שלאחריו למדנו על מקלל אביו ואמו: "נר מצוה ותורה אור", ועבירה מכבה מצווה - אך אינה מוחקת אותה, ובתשובה חוזרת להאיר. מי שפוגע בהוריו מכבה בידיו אף את זכות הכיבוד שעשה בעבר, ואפילו מאכיל את אביו פסיוני - אם עושה זאת בזלזול, טורדו מן העולם. ולעומתו הצדיק, שנשמתו מאירה בעולם האמת באור שהוא המושג הרוחני הנעלה שאנו מסוגלים לתפוס.