שני פסוקים לפנינו בפרק כ' במשלי, ושניהם עוסקים בעבודת המחשבה של האדם: האחד בגנות השקר שאדם מספר לעצמו כדי להצדיק את תאוותו, והשני בחיוב להתבונן ולהתייעץ לפני שאדם מוציא מחשבה אל הפועל. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, אבן עזרא, רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם.
עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ׃ (יז)
רש"י מבאר את הפסוק כמשל על ניאוף אשת איש: ההנאה ערבה לו בשעתה, ו"אחר ימלא פיהו חצץ" - לבסוף הוא סובל על כך קשות, כלשון "ויגרס בחצץ שיניו", שהשופט או הדיין ייפרעו ממנו. ואפשר לפרש את הפורענות גם בעולם האמת, אך כך פשט לשונו של רש"י.
ומניין לרש"י לפרש כאן ניאוף? מפני שהלחם מופיע במקרא כביטוי לתאוות עריות. יוסף אומר לאשת פוטיפר "ולא ידע אתו מאומה בבית כי אם הלחם אשר הוא אוכל", וחז"ל דרשו שהכוונה לאשתו. וכן "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אָוֶן" - האכילה שם היא זנות. נמצא ש"לחם שקר" יכול לרמוז על תאווה אסורה.
האבן עזרא מבאר באופן אחר: "ערב לאיש לחם שקר" - כאשר בא מישהו ומעיד עבורו עדות שקר, הדבר ערב לו מאוד; אבל כאשר יתגלה הדבר, "אחר ימלא פיהו חצץ".
רבנו יונה מבאר שהכתוב בא בגנות הגאווה והתאווה, ושלמה בא לומר שאדם הנמשך אחר תאוותו אינו רואה את התוצאות. ערב לו לגזול, ערב לו לחמוס, ערב לו ליהנות משל זולתו - אף שהוא יודע שבסופו של דבר "ימלא פיהו חצץ", ייגרס בחצץ שיניו ויקבל את עונשו. ומה תאמר על אדם כזה? בלי ספק סכל הוא, שאינו מסתכל מטר אחד קדימה, נוהה אחר תאוות לבו בזמן שבסוף יצטרך לתת את החשבון. וכלשונו: "והנה הגיד גודל סכלות בני אדם", איך חוטאים בני אדם לבקש הנאה, והם יודעים כי בשלה יבוא להם הצער הגדול באחרית.
הדברים מוכרים לכל אדם. הוא יודע שההנאה הזו קוברת אותו, שהיא מזיקה לו, שהיא רעה לו - ובכל זאת: תמלא עוד כוסית. "אדוני, הכבד שלך כבר חלש" - שים עוד כוסית. "אין לך כבר מקום ביד מרוב דקירות" - תביא עוד מנה. אלו הדוגמאות הקיצוניות שבהתמכרויות, אבל הרבה פעמים אדם מתמכר לדברים פחותים מזה, כמו עישון ואף פחות מכך, והוא מבקש הנאה מיידית ויודע שאחריה יבוא לו צער גדול באחרית. ואם אינו יודע - הטביעו וצילמו לו את זה על הקופסה. ובכל זאת הוא ממשיך. "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ".
אפשר להסביר מדוע קורא לו הכתוב "לחם שקר": מפני שכל אדם ההולך אחר תאוותו יש לו את השקר שאיתו הוא מתהלך. יש לו ההסבר מדוע דווקא לו זה לא מזיק. "זה בקטנה", "זו רק כוסית אחת", "ועוד כוסית אחת קטנה ודי" - כשיר השיכור. לכל אחד יש הסיפור שהוא מספר לעצמו.
פעם ראיתי מישהו מעשן בחופשיות. שאלתי אותו: אינך מפחד? השיב לי: תשמע חביבי, הרב כדורי עישן, ודי לי לחיות את השנים שהוא חי. אמרתי לו שלושה דברים. ראשית, על הרב כדורי אמרו שלא היה מכניס לריאות. שנית, גם את הזכויות שלו יש לך, או שרק את העישון לקחת ממנו? ושלישית, ידוע שבעישון יש אחוז מסוים של אנשים שלהם הדבר לא יזיק, אך זה אחוז קטן, ולעולם לא יוכל אדם לדעת אם הוא מאותו אחוז. בגיל מאה יוכל לדעת - אבל צריך להגיע לשם כדי לדעת, ויש רבים שהרבה קודם לכן נודעו להם דברים אחרים, ה' יצילנו.
פעם אחרת הערתי למעשן, והוא ענה לי: כל המחקרים שנעשו, לא נעשו על שומרי שבת. שאלתי: ואז מה? אמר: אני אוחז שאדם ששומר שבת יש לו יום אחד בשבוע שהוא מתנקה, וצריך לעשות על זה מחקר נפרד. אמרתי לו: אם כן אתה שפן הניסוי הראשון במחקר הפרטי הזה. ויכול להיות שהמחקר אכן יניב תוצאות - רק חבל שלא תהיה כאן כדי לשמוע שהתוצאות היו שליליות.
וזה לא רק בעישון. בכל עניין שאדם עושה בו דבר שהוא יודע שאינו טוב לו ושמזיק לו, יש לו איזו אידיאולוגיה, איזה שקר שאיתו הוא פוסע, שמרגיע לו את המצפון ונותן לו לצעוד בבטחה בדרך המקולקלת שבה הוא הולך. אתה לוקח לחם ואוכל, לוקח תאווה ונהנה - אבל זה "לחם שקר", אתה משכנע את עצמך בדרך של שקר.
מוסיף רבנו יונה: וזה מדרכי חשבון האדם עם נפשו. אדם צריך לעשות חשבון נפש - "הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". קיבלת הנאה מועטת, אבל מה אתה עומד להפסיד בעבורה? עשית את החשבון? "ערב לאיש לחם שקר" - ערב לו, ואינו מחשבן שבסוף "ימלא פיהו חצץ".
לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ׃ (טז)
רבנו יונה מוסיף שייתכן מאוד שהמקרא הקודם הוא פתח לדברים הללו. שם נאמר שאדם שהלך להיות ערב בעד זר - אל תחוס עליו, טול אף את בגדו. ומדוע אין לחמול עליו? מפני שמראש היה עליו להתבונן שיש אנשים שערב להם לחם שקר, ובשביל הנאה רגעית הם מוכנים לגזול ולחמוס, ואינם שמים לב ליצרם הרע ואינם מתבוננים באחריתם, אף שבסוף יגרס השופט את פיהם בחצץ. אם כן, איך הלכת אתה לערוב לזר שאינך מכיר? הלוא בשביל כמה פרוטות הוא ימכור אותך ולא יחזיר לך, ואת כספך יאכל, והתובעים יבואו אליך. אתה גרמת לעצמך, ולכן אין צורך לחמול עליך, ומותר ליטול אף את בגדך. וייתכן גם שזהו לשון נופל על לשון: "כי ערב זר" ו"ערב לאיש לחם שקר" - שני הפסוקים סמוכים זה לזה כיוון ששניהם קשורים בשורש ע-ר-ב.
הגר"א מבאר את הפסוק תחילה כפשוטו: אדם עושה עוולה ומרמה, והדבר ערב ומתוק לו - זה רווח מיידי, זמין, בלי מאמץ גדול; אבל אחר כך "ימלא פיהו חצץ". ואחר כך, כדרכו לדרוש הכול על התורה, הוא אומר: לאדם ערבים "חוקים אשר לא טובים", ופשטים שקריים, ודרושים מפוארים וחילוקים בכדי להתפאר ולהתנשא. כלומר פלפולים שהם סברות הכרס וחילוקים שאין להם שום מקור - "לא חילק ידענא אלא בילק ידענא", כלשון הספרים - וכל מיני רעיונות וווארטים שאין בהם ולא כלום.
ומהו "ימלא פיהו חצץ"? הגר"א אינו מפרש, אבל נראה שאפשר לבארו בשני אופנים. האחד: סופו שיבוא מי שיודע ללמוד, שעיונו זך וישר, ויעיין בדבריו ויכתוב אחריו "ופלוני הרבה הבל, וכתב דברים אשר לא ייאמרו". כרגע הרעיון נראה מבריק ויפה ומושך, אבל כשבודקים אותו בשורשו מתגלה שאין לו יסוד ואין לו ענף. והשני: "ימלא פיהו חצץ" לעולם הבא, שיאמרו לו - בנית בניין על עמודי סרק, יצרת פלפולים שהם הבלים, אמרת דברים בחוסר התבוננות. חשבת שלא ישימו לב ושלא ישאלו אותך שאלות קשות, אבל אין בדבריך ממש, וזה איננו לימוד תורה אמיתי. נמצא שאף שהדבר ערב לו כאן - אמר חידוש, אמר ווארט, כולם התפעלו - אם אין הדברים מכוונים, בעולם הזה ובעולם הבא "ימלא פיהו חצץ".
המלבי"ם מבאר "לחם שקר" - לחם הבא על ידי גזלה, רמייה והונאה. בהתחלה הוא נדמה לו כערב, שכן הגיע אליו בקלות ובלי מאמץ, אבל אחר כך "ימלא פיהו חצץ". ומחדש המלבי"ם שחצץ הוא מלשון חיצים, ולא כמשמעות שאנו קוראים היום חצץ. למעשה אין לנו גילוי מפורש למילה הזו; נאמר "ויגרס בחצץ שיניו", והמקובל לפרש כחצץ שלנו, ולפי המלבי"ם הכוונה לחיצים - שייענש על ידי השופט או בידי שמיים.
והנמשל, אומר המלבי"ם, נמשך למה שדיברנו למעלה על הדעות החיצוניות ועל הכפירה, ש"שאני מינות דמשכא". בתחילה האדם נמשך אחריה - דעות מעניינות, סברות מרתקות - והיא מושכת אותו, ולאחר מכן היא הופכת אצלו למאכל תאווה, עד שהוא צורך את הכפירה בקביעות. אתה מאכיל את נפשך הרוחנית לחם שקר, שהם דעות שקריות. בתחילה זה נדמה לך ערב, "כי נופת תטופנה שפתי זרה" - וכבר ביארנו שכשהכתוב מדבר על הזרה, על הנוכרייה ועל הזונה, מתכוון שלמה לדעות הזרות והנוכריות שמפתות את האדם באמריהן ומרחיקות אותו מדרך ה'. אבל אחר כך "ימלא פיהו חצץ" - חיצים, זיקים ומוות הנפש, ונפשו יקלענה בכף הקלע. ולכן אומר לך: אל תתעסק עם זה כלל.
ושים לב לדיוק הלשון: "ימלא פיהו". כבר דיברנו שהפה מרמז על החכמה הפנימית, והשפתיים - "שפתי דעת" - על מה שגלוי כבר. אתה מכניס לתוך הפה הזה חכמות חיצוניות? במקום למלא אותו בחכמה האמיתית, "ימלא פיהו חצץ" וחיצים.
מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה׃ (יח)
את סופו של הפסוק הכול מכירים, ואף הוסיפו בו מילה: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". רש"י מבאר: אם באת להילחם כנגד השטן, בוא אליו בתחבולות - ומהן התחבולות? תשובה, תפילה ותענית; באלו אתה מתחכם כנגדו.
רבנו יונה מבאר את תחילת הפסוק: ראוי והגון לכל אדם המתכנן דבר מה שיחשוב ויתבונן בדברים, ואם אינו יודע - "בעצה תיכון", אל יסמוך על מחשבתו לבדה אלא יתייעץ עם אחרים. אל תעשה דברים מפני ש"אני יודע", אלא בדוק עם אחרים.
כמדומני שכבר ספרנו כאן שהרב יצחק יוסף אמר שאביו אמר לו שכמעט כל תשובה ב"יביע אומר", ובוודאי בחלקים הראשונים, נכתבה לאחר שדיבר והתייעץ עם גדולי הדור: הרב צבי פסח פרנק, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב בן ציון אבא שאול - שאלות רבות שלח אליו - ועוד רבנים מחכמי הדור, שהיה הולך ומתייעץ עימם ומדבר איתם בלימוד בכל מיני שאלות שלו.
ועוד מסופר על הרב צבי פסח פרנק, שכאשר היו מגיעים אליו אנשים לשאול שאלות, אמר לרבנית: כשחכם עובדיה יוסף מגיע, הכניסי אותו בתור לפני כולם, חבל לו על הזמן, הוא יושב ולומד והוא מתמיד גדול. שאלה אותו הרבנית: איני מבינה, הרי האנשים הבאים לכאן אינם רק אנשים פשוטים, יש כאן גדולי תורה, ראשי ישיבות ותלמידי חכמים, וגם זמנם יקר וגם הם מתמידים - מדוע להקדימו לפני כולם? אמר לה: נכון, אבל כולם אנשים פרטיים, והרב עובדיה יוסף הוא האיש של הכלל, אינו אדם פרטי. כבר אז צפה שכלל ישראל יהיו זקוקים לו.
נמצא שכשאדם רוצה להוציא דבר מה אל הפועל - הוא מתייעץ, שואל גדולי ישראל, לומד איתם את הנושא, ואז באמת מחשבתו תוכשר ותצלח.
אלא ששימו לב לדיוק של רבנו יונה: "ולא יסמוך על העניין בלא הקדמת מחשבות לבו". אל תאמר: איני יודע מה לעשות, אני הולך מיד להתייעץ. לא כך. תתבונן קודם בעצמך, תחשוב על כל הצדדים האפשריים, ואחר שכבר יש לך קו - או אפילו התלבטות מסודרת - התבוננותך מועילה, כי אתה יודע מה לא ברור לך.
משל לאדם שלומד סוגיה ואומר "לא הבנתי". מה לא הבנת? "לא יודע, לא הבנתי". ולעומתו הסטייפלר לומד את אותה סוגיה וכותב בספרו "ולא הבנתי סוגיה זו". שניהם לא הבינו - ומה ההבדל? הסטייפלר יאמר לך בדיוק מה אינו ברור: כל הסוגיה ברורה לו לחלוטין, אלא שדבר אחד אינו מסתדר עם דבר אחר, ולפי שיטה זו מה שהגמרא מקשה אחר כך מברייתא אינו מתיישב. יש עניין גדול שאדם יברר מה לא ברור לו, שיהיה מסודר אצלו מה הנקודה הטעונה ביאור - שיהיה שולט בכל הסוגיה וידע איזו נקודה טעונה הבהרה. זו המדרגה ההפוכה מאדם שאומר "לא הבנתי כאן כלום".
וכך בדיוק בפסוק: שלמה לא אמר "לך תתייעץ". הוא אמר "מחשבות", ואחר כך "בעצה תיכון". קודם סדר לעצמך.
ומכאן נקודה חשובה: גם כשאדם בא לפני חכם, עליו להציג בפניו את כל הסיפור כולו מצד אחד, ואת הבעיות שהוא חושש שיתגלו מצד שני. לפעמים אדם בא ושואל, והחכם אומר לו א'. אשתו באה ושואלת, ונאמר לה ב'. אומרים: בואו נלך שנינו. מגיעים אל הרב, והוא שומע ואומר: נכון, אבל אתה לא הזכרת שהדבר נוגע לנפשות, שאם תעשו מהלך כזה יכול להיות שזה ישפיע על פלוני בצורה שנוגעת ממש לפיקוח נפש; את זה לא אמרת, ולכן במצב שתיארת התשובה היא א'. וכשאשתך באה ותיארה שפעולה כזו עלולה לגרום כך וכך - אתה מסכים? כן, זה נכון. אם כן התמונה השתנתה לחלוטין. לא מסרת פרט אחד, והפרט הזה שינה את כל התמונה. שני אנשים יכולים לשאול את אותה שאלה ולקבל תשובות שונות.
אצל הרב אלישיב זה היה מצוי מאוד. פעם שאל מישהו על קשר מסוים אם יש בו איסור, והרב אמר לו שאין בו איסור. בא אחר, ואמר לו שיש בו איסור. אמר לו: רגע, הרב אמר לאחר אחרת! והתשובה: הוא לא שאל על קשר כזה, והקשר שאתה מראה שונה, ובראשו של הדבר יש שינוי. אתה אינך מבין את השינוי, ולכן אתה סבור שההוראות סותרות - אבל ההוראה היא אחת. כשם שחשוב לפרט בפני החכם את כל הצדדים, כך חשוב שהאדם עצמו יחשוב על הצדדים; שאם תחסיר פרט, החכם לא יוכל לענות לך תשובה נכונה, שהרי אינו עונה ברוח הקודש אלא לפי הפרטים שאמרת - מה התורה אומרת שיש לעשות במצב כזה.
וכדברי חז"ל: "שיתין מלכין יהוון לך, ומלכא דנפשך לא תשבוק" - שישים מלכים יהיו לך, עם כולם תתייעץ ותדבר, אבל את המלכות של עצמך אל תזניח. התבונן בדברים, גם אתה בעל דעה, ואחר כך התייעץ. אבל אל תחשוב שאתה סוגר את דעתך והולך, ומה שיאמרו לך זה מה שתעשה - וגם לא ההיפך.
ומדוע לא תסמוך על העצה בלבד? מסביר רבנו יונה: מפני שהאדם עצמו, שעוסק באותו עניין, יבחן את מחשבתו, "כי האדם יטרח לחשוב במחשבה במעשיו יותר מאשר יטרחו אחרים לחקור עליהם". את מי מעניינת הבעיה שלך יותר - אותך או את מי שניגשת להתייעץ איתו? אתה חי אותה, אוכל אותה, שותה אותה וישן איתה. חשוב עליה, התבונן באפשרויות, כי אתה הקרוב ביותר לעניין, ואצלך המחשבה והעסק בו רבים יותר, ויכול להיות שתגיע למסקנות נכונות יותר.
ומאידך, מדוע לא תסתפק בזה? מפני שלך עלולות להיות נגיעות. אדם אומר: חשבתי על הנושא, ולדעתי במקרה כזה צריך להגיב ובכוח, שזה לא ייתכן - ובאמת הוא נושא משקעים ממה שעשו לו פעם, וכבר זמן רב הוא מחפש הזדמנות, והנה נקרתה לפניו. לכן: מחשבות - טוב, יפה, נצרך והכרחי, אבל "בעצה תיכון". לך התייעץ גם עם אחרים אם נכון לעשות כדבר הזה, כי לפעמים שכל האדם קצרה, ואולי ישגה ונעלם ממנו דבר.
ספרתי לכם כאן על הרב אלישיב, שהיו צריכים לעשות כינוס של גדולי ישראל בביתו. בתחילה לא רצה, אך לא הייתה ברירה, שכן אמרו לו שרק אליו יבואו כולם, והסכים. ומן הצהריים היה מוטרד: את מי יושיבו בראש? איך יושיב את האנשים? אמרו לו: כבוד הרב יישב במקומו בראש השולחן, והם יבואו ויתאספו. אמר: חלילה, אין זה מכובד, כאילו עשיתי עצמי ראש לכולם ואני יושב בראש השולחן. ולא הייתה לו מנוחה. בא אחד המשמשים בבית ואמר: כבוד הרב, יש לי רעיון - ליד בית הכנסת שלנו יש שולחן עגול; נביא שולחן עגול, וזה פותר את כל הבעיות. מסופר שהייתה לרב שמחה שאין לתאר, והוא חזר ללמוד בנחת. מיד נתן לו כסף ואמר: לך והבא שולחן. אמר לו השמש: לא, הרב, אין צורך. אמר לו: לא ולא, קח כסף - שהרב אלישיב לא היה מקבל טובות - קח כסף ולך והבא שולחן. הביא את השולחן, והרב היה שקט ורגוע.
ועכשיו, מי חכם יותר? הרי לא נאמר שהשמש הוא גדול הדור. אלא שזו בדיוק כוונת הכתוב: "מחשבות בעצה תיכון" - גם מי ששכלו גדול ומחשבתו עמוקה, לפעמים נעלם ממנו דבר פשוט, והעצה באה דווקא מן הזולת.
"ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ" - כל הנאה שבאה בדרך עוולה, בין בעריות (רש"י), בין בעדות שקר (אבן עזרא), בין בגזל ורמייה (הגר"א והמלבי"ם), בין בדעות זרות וכפירה שבתחילתן מושכות כנופת (המלבי"ם) - ערבה בתחילתה וחיצים באחריתה. כל אדם מחזיק בשקר קטן שמרגיע לו את המצפון, ולכן עבודתו היא חשבון הנפש שמלמד רבנו יונה: לחשב שכר עבירה כנגד הפסדה, ולראות את האחרית ולא רק את הרגע. ומיד אחר כך מלמד שלמה את הדרך הנכונה לפעול: "מחשבות בעצה תיכון" - קודם התבוננות עצמית מסודרת, שאדם יידע בדיוק מה מונח לפניו ומה לא ברור לו, ואחר כך עצה מגדולי תורה תוך מסירת כל הפרטים; ובמלחמת היצר - "ובתחבולות עשה מלחמה": תשובה, תפילה ותענית.