בפרק כ' של משלי, בתוך שורת פסוקים העוסקים בהנהגת האדם ובחכמת החיים, בא פסוק אחד שהוא כולו תורה שלמה בהלכות קבלת החלטות: "מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה". הפסוק מחלק בין שני סוגי הנהגה: הנהגת החיים הרגילה, שבה צריך לחשוב מחשבות רבות ולהגיע לעצה אחת מבוססת, לבין מלחמה, שבה עצה אחת אינה מספיקה וצריך תחבולות. נלך בעקבות המלבי"ם, רבנו יונה והגאון מווילנה, ונראה כמה תלוי בפסוק הזה.
מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה׃ (משלי כ, יח)
הדבר הראשון שלומדים מכאן: חשוב להתייעץ עם אדם אחר. אתה יכול להיות האדם החכם ביותר, המבין ביותר, ובכל זאת יש דבר שהוא חשב עליו ואתה לא. הקדוש ברוך הוא נתן את הרעיון דרך הצינור ההוא. וכלשון הדברים: "כי לפעמים השגת שכל האדם קצרה, ישגה ונעלם דבר ממנו, ומה שהוא שגה בו, אחרים יעזרו לו".
מעשה באדם שנסע בחורף, בלילה, בגשם, ונתקע לו פנצ'ר. פירק את הגלגל, הניח את הברגים בתוך הצלחת של הגלגל והתחיל להחליף. עבר רכב במהירות והעיף את כל הברגים. הוא עמד שם אובד עצות. ליד המקום היה מוסד לחולי נפש, וחוסה אחד עבר שם, ראה אותו נבוך ושאל מה קרה. הסביר לו האיש את בעייתו. אמר לו: מה הבעיה? קח מכל גלגל בורג אחד ושים בגלגל הזה. גלגל עם שלושה ברגים לא קורס - תיסע ותשלים אחר כך. אמר לו האיש: לא חשבתי על זה. צריך מישהו מבית משוגעים כדי לומר לי דבר כזה. והנמשל: אין שום הכרח שאתה תחשוב על כל צדדי האפשר. כמה פעמים קורה שילד שלנו אומר לנו דבר שלא חשבנו עליו, ואנחנו מודים: נכון, זה רעיון, באמת נעשה בדרך הזאת.
יתרה מזו: דווקא מי שחושב הרבה על דבר מסוים נעשה מקובע באותן מחשבות עצמן. הוא שואל את עצמו: מה עושים - א', ב' או ג'? ומתחיל לחקור בין השלוש. בא אדם מבחוץ ואומר לו: בכלל יש ד'! ומה שנראה כמו סתימת דרכים נפתר מיד. זה מה שקוראים היום "לצאת מהקופסה". קשה לנו, כי הורגלנו לחשוב בדוגמטיות ובדרך חשיבה מסוימת, ומגיעים לקיבעון מחשבתי.
נאס"א השקיעה חודשים ארוכים בפיתוח עט שיהיה אפשר לכתוב בו במצב של חוסר כבידה, שהדיו לא ייזל; פיתחו עט עם קפיץ מיוחד ועוד. כשפגשו את הקוסמונאוטים הרוסים שאלו אותם: איך אתם פתרתם את הבעיה? אתם יודעים כמה השקענו במחקרים? השיבו להם: לנו נתנו עפרונות. צא מהקופסה. אתה מנסה לחשוב איזה עט ליצור ואיך - ומי אמר שזה חייב להיות עט? קח עיפרון ופתרת את הבעיה.
ודעו שכך הוא גם בתורה. כל אותם גדולי ישראל שהיו מחדשים עצומים, כמו דרכו של חיים מבריסק, זה תמיד הסגנון: כולם חושבים בכיוון אחד, ופתאום בא ותוקף את הסוגיה מכיוון אחר לגמרי, חילוק או רעיון שלא חשבו עליו. לא לחשוב בצורה דוגמטית וקונפורמיסטית, בדרך המקובלת שכולם רגילים בה, אלא לדעת שיש אפשרות לחשוב גם בצורה אחרת. ולשם כך "מחשבות בעצה תכון" - אתה הורגלת לקו מסוים, ומישהו אחר ייתן לך קו חשיבה אחר.
רבנו יונה מוסיף טעם נוסף. לפעמים יש לאדם נטיית לב, והנטייה הזאת מעוורת אותו. הוא רוצה לקנות רכב מסוים; בא מבין ואומר לו: זה לא כדאי. אבל הוא מאוד רוצה, כי הפח מצא חן בעיניו. אומר לו המבין: פח - בכמה אלפי שקלים אתה עושה צבע; אבל אם הלך לך המנוע, והשאסי גמור, וההגה, ומה עוד צריך להחליף - אתה יכול לסיים בעשרות אלפים. אל תתרגש מהפח, פח זה דבר חיצוני. אלא שהאדם כבר נעול על זה, כבר גמר בלבו.
הכרתי אדם שעמד לקנות דירה באמצע דנגור שבפרדס כץ, קומה רביעית בלי מעלית, שבעים מטר, והיא צריכה שיפוץ מן היסוד, והמחיר אינו זול. והוא אדם שהתחתן אתמול; אשתו עם ילד ושניים תצטרך לעלות ארבע קומות, ולגור בסביבה שכשהיא יוצאת מהבית היא צריכה לחשוש. אמרתי לו: חבל לך על הכסף. הסביבה גרועה מאוד, הילד שלך לא יוכל לרדת לשחק בשקט, בעוד שלוש-ארבע שנים לא תהיה רגוע. הבאתי לו דוגמאות, דיברתי עם מתווך שאמר שיש דברים טובים בהרבה - ולא עזר כלום. הבן אדם קנה את הדירה. אמרתי: יש אנשים שרוצים ללמוד בדרך הקשה. אבל זה מה שאנחנו רואים: אדם ראה משהו, נגע לו ללב - ננעל.
לכן אומר רבנו יונה: מחשבות הן דבר טוב, אבל הרבה פעמים מרוב חפצו במעשה יעצים את עיני שכלו, ולכן יתייעץ עם אחרים והם יאמרו לו את האמת. לך ודבר עם מתווכים, עם אנשים שמבינים: הדירה הזאת כדאית? מה שמציעים פה כדאי? אתה ממליץ? אני לא מבין - אבל אלך ואשאל את מי שמבין.
כשמדובר על מלחמה, לא די במחשבה ובעצה; צריך גם תחבולה. מהי תחבולה? משל לשחמט. מי נחשב השחקן המומחה ביותר? לא מיהו האיש, אלא מה הם נתוניו: מי שמסוגל לחשוב יותר מהלכים קדימה. אני אעשה כך, הוא יגיב כך, אני אעשה כך והוא כך - שח, מט. אבל זה עדיין צר אופקים, שהרי גם היריב שמולי חושב. לכן: אני אעשה כך, והוא יחשוב שאני מתכוון לעשות כך, ולכן לא יזיז את הצריח לשם אלא את הכלי האחר, ואז אני מזיז כך ועושה מט. מי שחושב על כל צדדי האפשר - הוא השחקן המומחה.
כך בדיוק "בתחבולות עשה מלחמה". כשאפעל פעולה, אשלח טיל - מה תהיה הריאקציה? וכשיגיבו כך, מה יש לי להגיב? ואם אחר כך יגיבו כך - אין לי במה להגיב, אין לי מה לעשות. אז כדאי להיכנס למהלך הזה? לא יהיה חכם, אני לא מתעסק עם זה. זאת החכמה במלחמה, אלו התחבולות: לדעת לראות את הנולד, מה יכולים לגרום המעשים שאני עושה על כל צדדי האפשר, ועל ידי זה יתחכם לעשות מלחמה שגם ינצח בה.
הגאון מווילנה מקשר לפסוק "ברוב יועצים תקום". מחשבה היא מה שאדם מתייעץ עם חכמי היועצים, ומחשבתו של האדם תקום ברוב יועצים, כשיש הרבה המייעצים לו. אבל במלחמה, אומר הגר"א, לא מועילה עצה - צריך תחבולה. והגר"א כדרכו לוקח את הדברים לתורה ולמצוות: בעבודת הבורא, איך ללכת בדרך השם, צריך להתייעץ עם חכמים ועם צדיקים - אלה שכבר הולכים מכבר בדרך השם, בעלי הניסיון, אלה שלא נגפו באבן הנגף של יצר הרע.
והמשל לזה הוא "גן המבוכה" שמדבר עליו הרמח"ל במסילת ישרים. מה זה גן המבוכה? מה שאנחנו קוראים היום מבוך. בזמנם היו המלכים עושים להם מבוך בנוי כולו מעצים ושיחים, עם נתיבים ושבילים, ואדם נכנס מצד אחד וצריך לדעת איך יוצאים - כמו המבוך שבעיתונים. כדי להיכנס לארמון אתה צריך לעבור את גן המבוכה ומהצד השני מגיעים לארמון; אבל אתה עומד בחוץ ונבוך: ימינה, שמאלה, חוזר על עקבותיך, ונדמה לך שכאן כבר היית פעמיים, ואינך יודע מה לעשות. ושם למעלה, במרפסת במרומי הארמון, עומד אדם ואומר לך: לא, אל תיקח ימינה, דווקא שמאלה; עכשיו ישר, עכשיו ימינה, ועוד פעם ימינה, ועכשיו שמאלה - ותגיע. ולמה הוא יודע? כי הוא כבר הגיע, הוא כבר למד את הדרך, וכמי שהתנסה הוא יכול לייעץ לך. כך בעבודת השם: לא יעשה אדם דברים כפי שהוא מבין מדעתו, אלא יתייעץ עם חכמים וצדיקים.
סיפר לי אדם על גיסו, שבשלב מסוים חזר בתשובה, ונעשה שרוף בדרכו, ולא רואה אף אחד ממטר. הנישואין שלו עלו על שרטון - ושרטון איום. לקח אותו לרב שלו, נכד של הרב אלישיב. שמע הרב את הסיפור ואמר לו: אתה חזרת בתשובה עקום. הדרך שלך אינה דרך נכונה. תוריד את הזקן, תוריד את הכיפה, תחזור ואני אתחיל ללמד אותך מההתחלה. והוא לא קיבל: אני עם ריבונו של עולם, אני לא רואה אף אחד ממטר. ומה סופו של אותו אדם היום? גרוש, ירד מהדת, אשתו ירדה מהדת, הילדים בבתי ספר חילוניים, והוא נשוי לאישה אחרת ומדי פעם קופץ לבקר, משאיר כרטיס אשראי ועושה קניות. השם ירחם. רבותי, כשאדם עושה דברים עקום - נוראות. איך חוזרים בתשובה? איך עושים רצון השם? אל תחשוב שאתה מבין לבד. לך והתייעץ עם חכמים. והנה, הרב הזה נראה לך לא מספיק פנאט, הוא אומר לך לוותר - ואתה אומר: על מה לוותר? מדובר בתורה ומצוות, אשריך, תלך עד הסוף! אבל הרב כבר יודע מה יהיה הסוף שלך.
כמה פעמים אדם צריך לדעת להתייעץ עם אנשים גדולים. סיפר הרב גלזר על אישה שבאה לפניו: התחתנה כבחורה עם יראת שמים, ובעלה הלך לאיבוד בפייסבוק. השם ירחם. היא מתנגדת בכל תוקף, יש להם אינטרנט בבית, ויש מריבות נוראות, ואמה מתקשרת ולוחצת. אמר לה: אם אין ברירה, אין ברירה - להתגרש. והם התגרשו. אחר כך דיבר עם הרב חיים רבי, שהוא הרב שלו, ואמר לו: לא למהר להתגרש. תדע לך, מסגרת נישואין, עד כמה שהיא גרועה, היא עדיין מסגרת. וכשיוצאים מהמסגרת - התהום היא הגבול, אין גבולות. אני חוויתי את זה על בשרי.
ואכן, אחרי שלושה חודשים מתקשרת אמה של האישה - אותה אם שכל הזמן דחקה "שיתגרשו, מה פתאום היא נשארת איתו, מה, לא מגיע לה בחור אחר?" - ואומרת: אל תשאל, הבת שלי, איך הידרדרה, אילו חברות יש לה, איך שינתה את הלבוש שלה, קנתה אייפון, פתאום עם החברות שלה בפייסבוק. אתם מבינים? על זה היא התגרשה! והכול מקנאה חסודה, מעבודת השם, מלב טהור - חס ושלום שאני אומר שהיה כאן צביעות. אבל נישואין הם עדיין מסגרת.
רואים מכאן כמה חובה על אדם להתייעץ עם אדם גדול. אל תעשה דברים בשליפה. אל תאמר: מה הבן אדם הזה רוצה, שאחיה עם אדם כזה? גדולי ישראל אמרו שמי שמחזיק אינטרנט פרוץ, מי שיש לו אייפון, אין לו חלק לעולם הבא - ואני אחיה עם מי שאין לו חלק לעולם הבא? הכול טוב ויפה, אבל שאלת אדם גדול? התייעצת? איך אתה עושה דברים על דעת עצמך? ואנשים גדולים מכירים את המציאות, יודעים מה יש בחוץ, ומכירים את כל הסיפורים וכל הזבל והרפש שמגיע אליהם לבסוף. לכן אומר הגר"א: בעבודת הבורא אין ללכת בדרך השם בלי להתייעץ עם חכמים וצדיקים. החכם והצדיק כבר עבר את זה, כבר היה שם, וכבר שמע מספיק סיפורים כדי לדעת איפה יש בורות ולאן לא להיכנס.
מספרים על אחד מגדולי ישראל, וכמדומני שהיה זה רבי איצל'ה בלאזר, שהיה מוסר שיחה בימים נוראים על דרך השם ועל עבודת השם. והיה אומר לשומעיו: אני כבר זקנתי ושבתי, אני בעל ניסיון, ויכול אני לספר לכם כמי שהלך בדרכים ונפל ונחבל. אך מהי דרך השם, מהי הדרך הנכונה אשר יצעד בה האדם - זה "הלוואי ואשיג". מה אני יכול לומר לכם? איפה יש בורות, איפה יש פחתים, שתיזהרו גם אתם לא ליפול שם. זה אני יכול לומר לכם, את זה נכון שאלמד אתכם.
וכל זה מרוב ענוותנותו, שהיה קדוש עליון. מי שיודע את מעלותיו וצדקותו ופרישותו - ארבעים יום בשנה היה פורש מכל ענייני העולם, יושב ומתבודד, פורש מן האישה ומן הכול, רק יושב ועוסק בתורה מתוך תענית דיבור. תלמידו של רבי ישראל סלנטר, מיוחד מאוד גם בתורתו וגם בענוותנותו.
פעם העלה הרב מבריסק שאלה בישיבה של חכמים, ורבי איצל'ה שתק לכל אורך הדיון. כשחזר הרב מבריסק לביתו אמר: מעניין, אומרים עליו שהוא תלמיד חכם, ואני רואה שאפילו לא הביע דעה. הדבר הפליא אותו. הלך ופתח את ספרו של רבי איצל'ה, וראה שכל מה שדיברו שם - יש לו על כך שני סימנים בספר. אמר: האדם הזה גאון בענווה. לא רק גאון, אלא גאון בענווה. שהרי קודם כול, כל מה שדיברנו הוא כבר כתב; ושנית, מי מסוגל לדעת ולכתוב ולשתוק, ולא לומר: כן, כתבתי על זה סימן בספר, עיין שם, וגם מה שאתה אומר כתבתי? מי מסוגל לשתוק? רק מי שהוא גאון בענווה. ומי שיושב שם ושומע את שתיקתו אומר בלבו: הוא בטח לא הבין על מה דיברנו, הוא בטח לא בסוגיה. רואים שלגדולים יש עוצמה אדירה להצניע את מעשיהם. ועם כל זאת, מה אמר על עצמו? אני יכול לפחות לומר לכם איפה לא נופלים, איפה יש בורות ומאיפה להתרחק. אבל באמת - הוא היה יכול גם לומר לנו מהי הדרך העולה בית אל.
ממשיך הגר"א ואומר: כל מה שאמרנו ב"מחשבות בעצה תכון", שצריך להתייעץ עם חכמים וצדיקים, זה לגבי איך הולכים בדרך השם. אבל איך נלחמים עם היצר הרע? שם לא מספיקה עצה, שם צריך "ובתחבולות עשה מלחמה".
יש שני דברים: "עשה טוב" ו"סור מרע". ה"עשה טוב" הוא מהי הדרך הנכונה בהנהגת האדם, וכאן אנשים הולכים ומתייעצים עם גדולי הדור: מה סדר הלימוד הראוי לי? במה להשקיע יותר ובמה פחות? אילו דברים לנהוג בהם ולקבל על עצמי כדי להתחזק בעבודת השם? כל זה נקרא עצה - איך להתחזק בעבודת השם ואיך ללכת בדרך השם.
לעומת זאת, כשהיצר הרע בא ומפיל אותך באיזו הנאה, תאווה או קלקול, אין די בהתייעצות עם חכם; כאן צריך גם תחבולות. ומהן תחבולות? להתחכם כנגד היצר. אם אני יודע שאם אלך בדרך איקס אני צפוי לכישלונות, אעשה תחבולה ואעקוף את אותו מקום כדי לא להגיע לאותו כישלון. זו דוגמה פשוטה ושטחית, אבל כך בכל עניין ועניין: לחשוב איזו תחבולה אעשה כדי שהיצר הרע לא יוכל לי בעניין הזה, לא יוכל להפיל אותי בדבר הזה. כאן לא מספיקה עצה, כאן צריך גם תחבולה - איך לעשות את הדברים באופן שבאמת לא ייכשל.
המלבי"ם מבאר "מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה" על פי מה שכבר ביאר לעיל בפרק ט"ו פסוק י"ד: המחשבות, שהאדם חושב על כל האפשרויות, הן כזרם מים שוטף. והעצה היא מה שביררת מתוך כל אותן מחשבות. נגדיר: מחשבות הן האופציות. כששקלתי את הדבר עלו במוחי שבע אופציות - כל זה נקרא מחשבות. אבל כשאני מחליט שאלך בדרך הרביעית, זו נקראת עצה. האדם בירר לו עצה איך לנהוג. וזה מה שמגדיר המלבי"ם: יש כאן בסיס למחשבות. המחשבות אינן משוטטות על כנפי רוח, אלא הן מיוסדות - יש לי כבר קו שאותו אנקוט ושבו אני חושב להלך. על זה נאמר "מחשבות בעצה תכון".
ושימו לב לדיוק הלשון: "מחשבות" בלשון רבים, "עצה" בלשון יחיד. לחשוב מחשבות - זה טוב, ואתה חייב לחשוב מחשבות, שאם לא כן זו צרות אופקים, אתה חושב רק על כיוון אחד וזהו. תחשוב מחשבות רבות, תחשוב על כל האפשרויות. אבל בסוף צריך אחת - עצה אחת.
יש הרבה אנשים שהם קשי החלטה. הוא לא מצא עבודה, לא מצא זיווג, לא מצא רכב, לא מצא דירה - ומה כן מצא בכמויות? מריבות. למה? כי האדם הזה לא מסוגל להחליט. ובאמת אלה אנשים מסכנים, ממש כואב הלב עליהם.
וכאן רואים כמה חשוב שאדם יעשה לו רב וייסתלק מן הספק. למה? כי אם אינך יודע להחליט, תאמר לאותו אדם גדול: אתה תחליט בשבילי. ואז אני הולך בתמימות עם ריבונו של עולם. אדם שאינו יודע להחליט תמיד נשאר באמצע. הוא נזכר רק אחרי שנסגרה ההרשמה לטיול: רגע, אין מקום פנוי? הרי דיברו על זה חודש שלם! אני לא הייתי בטוח עוד. אחרי שכבר קיבלו מישהו אחר לעבודה: לא הייתי בטוח אם אני רוצה דווקא לעבוד בזה, אין לכם עוד מקום? וההיא כבר נשואה ויש לה ילדים - ואתה רק עכשיו מתעורר. זה מצב נורא.
מומלץ מאוד לאדם כזה להיעזר באחרים - להיעזר ולחתוך. מה את אומרת, אשתי? ככה את אומרת? טוב, שיהיה כך. יאמרו לו: איך החלטת כך, הרי יש שני צדדים? והתשובה: נכון, אבל אני יכול להמשיך עם שני הצדדים שלי עוד שנתיים, וצריך לעשות משהו. תן למישהו להחליט, שמישהו ייקח אחריות.
והרבה פעמים מקור הדבר הוא חוסר ביטחון. אנחנו רוצים להיות בטוחים שמה שעשינו נכון, וכל הזמן מתרוצצת המחשבה: ואם אחר כך אפול? מה יאמרו לי? איזו פשלה תהיה לי, איזו אי נעימות? אדם צריך שיהיה לו ביטחון, ובעיקר ביטחון בהשם. שהרי האדם חושב: אם אחליט כך יהיה לי כך, ואם אעשה כך אולי יהיה לי כך - ומה, ריבונו של עולם אינו בתמונה? הקדוש ברוך הוא לא החליט כלום בשבילך? אין לך שמירה? הכול תלוי רק בך, ומה שתעשה - או תיפול או תקום? זה חוסר ביטחון בהשם. צריך להתפלל: ריבונו של עולם, אני מתפלל אליך שתנחה אותי בעצה נכונה. ולקבוע זמן: עד מחר בערב אני מקבל החלטה. מקבל החלטה ולא גורר את זה יותר. ואנשים כאלה חייבים לעבוד בדרך הזאת, כי אחרת הם מסכנים וממסכנים את הסובבים אותם - כל דבר אצלם הוא סיפור, ומה שכולם כבר מזמן החליטו וסיימו, הוא עוד שוקל ועוד לא בטוח. וזה דבר גרוע מאוד. על זה נאמר: מחשבות - זה טוב, אבל "בעצה תכון". בסופו של דבר צריך שיהיה כאן בסיס, משהו יציב, עצה אחת שאחריה תלך.
לעומת זאת, במלחמה צריך תחבולות. ומהן תחבולות? לא עצה אחת, אלא ריבוי עצות. מחשבות צריכות בסוף עצה אחת; מלחמה - לא די בעצה אחת, היא צריכה ריבוי עצות. ולמה? כי גם זה שכנגדי יש לו ריבוי עצות. אז מה אתה מחליט, מאיפה לתקוף? אני מחליט לתקוף מכאן. ואם הוא יעשה כך? יש לי תוכנית מגירה, יש לי עצה נוספת - אשלח דיוויזיה מהצד השני. ואם הוא כבר חשב על זה והכין שם מארב? יש לי עצה שלישית, סיוע אווירי, וכן הלאה. במלחמה אי אפשר לומר: זהו, חשבתי על זה, ומה הלאה? כשתהיה בעיה נושיב את המטכ"ל, נשב בבור עד שייצא עשן לבן. אין דבר כזה. במלחמה חייב שיהיה ריבוי עצות, וזה "תחבולות": להיות מוכן על כל תגובה - על דבר כזה מכינים כך, על דבר כזה התגובה כזאת ועל דבר כזה כזאת. וחייבים ריבוי עצות, כי כנגד העצה שלך יש לו עצות הפוכות, איך לבטל את עצתך.
"מחשבות בעצה תכון" - תחשוב מחשבות רבות, אל תקפא בקו חשיבה אחד, והתייעץ עם אחרים: גם משום שהשגת שכל האדם קצרה ומה שנעלם ממך גלוי לזולת, גם משום שרוב החפץ בדבר מעצים את עיני השכל. אך בסוף המחשבות הרבות צריכה לבוא עצה אחת מבוססת, ולא קיבעון של חוסר החלטה שמקורו בחוסר ביטחון בהשם. "ובתחבולות עשה מלחמה" - במלחמה, ובמלחמת היצר בכללה, אין די בעצה אחת; צריך לראות את הנולד על כל צדדי האפשר, ולהתחכם כנגד היצר בתחבולות שיימנעו ממני להגיע לידי כישלון. ובדרך השם עצמה - אין ללכת בלי להתייעץ עם חכמים וצדיקים, שהם העומדים במרפסת הארמון ורואים את כל גן המבוכה, ויודעים לפחות לומר לנו איפה הבורות ואיפה הפחתים.