פתיחה
בפרק כ' של משלי אנו ממשיכים במשלים קצרים ועמוקים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים סמוכים - פסוק יב על האוזן והעין שברא הקדוש ברוך הוא, פסוק יג על אהבת השינה ופקיחת העיניים, ופסוק יד על הקונה שמגנה את מקחו. נראה כיצד הפסוקים הללו קשורים זה בזה, וכיצד המפרשים - רש"י, רלב"ג, רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם - מוליכים אותנו מן הפשט הפשוט אל הנמשל הרוחני.
אוזן שומעת ועין רואה - מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא
אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה יְהֹוָה עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם׃ (יב)
רש"י מפרש: הקדוש ברוך הוא יצר את האוזן השומעת ואת העין הרואה, מעשה ידיו הם - וזהו מה שהשם רוצה מן האדם. שתהיה אוזנו כרויה לשמוע מוסר, ושתהיה עינו רואה את הנולד.
ומיד עולה השאלה: כיצד אפשר לדרוש ממני לראות את הנולד, וכי נביא אני? אלא שראיית הנולד היא הגדרת החכמה. הגאון מווילנא מסביר את מה שנאמר באישה היושבת על המשבר, שקוראים לחכמה ממקום אחר כדי שתבוא ליילד אותה - מדוע נקראת המיילדת "חכמה"? משום ש"איזהו חכם? הרואה את הנולד", והמיילדת היא הראשונה הרואה את הנולד. זהו משחק לשון, אבל יש בו יסוד: לראות את הנולד פירושו להיות חכם.
כך מובן גם מה שאמר יוסף לפרעה: "וְעַתָּה יֵרֶא פַּרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם". לכאורה למה דרוש נבון וחכם? דרוש פקיד טוב, חשבונאי טוב, מחסנאי טוב. אלא שהתשובה היא: בשנות השובע אדם חי בתוך שפע, ואינו מבין כלל כמה צריך לאגור. יאמרו לו: עזוב, יש לנו מיליונים, זה יספיק לשלושים שנה. אבל מי שיכול לראות בעיני רוחו את המצב בעוד תשע ועשר שנים, שיראה זאת חי עכשיו - הוא יבין שכל גרגיר חיטה יקר מזהב ומפז, ובלהיטות הזאת יאסוף את התבואה. לשם כך צריך איש נבון וחכם, כלומר הרואה את הנולד.
ומניין ידע פרעה שיוסף הוא כזה? "אין נבון וחכם כמוך" - כי שמע מה היה עמו ועם אשת פוטיפר. אדם שמסוגל להתגבר על ניסיון כזה, הרי הוא בהכרח רואה את הנולד. שהרי מי שאינו רואה ממטר אומר: יש כאן תאווה, יש כאן הנאה, ואם לא עכשיו אימתי - נו, בוא ניהנה. וכמה תסבול על זה? עזוב, זה רחוק. זו בדיוק אי-ראיית הנולד. יוסף התגבר על התאווה משום שידע שבעתיד יימחה שמו מאבני החושן. הרי שהוא חכם ונבון, כי הוא רואה את הנולד.
זהו שאומר רש"י: הקדוש ברוך הוא חפץ באוזן שומעת מוסר ובעין הרואה את הנולד. דע לך כי על הכל יביאך האלוקים במשפט - היה רואה את הנולד, שההנאה והתאווה הרגעית הזאת, כמה אסבול עליה וכמה אתייסר בעבורה אחר כך. וכל זאת משום ש"ה' עשה גם שניהם".
שני חושים - שני כלים גדולים לטוב ולמוטב
הרלב"ג מסביר: האוזן השומעת והעין הרואה הם הכלים שנתן לנו הבורא להשיג את האמת, הן בדעות (בדעותיו של האדם) והן במידות (בהנהגותיו). כשאנו שופטים דבר מה - ולא דווקא משפט של דין, אלא כל דבר שאנו חושבים עליו ומביעים בו דעה - מה הם הכלים שבידינו? משמע האוזן ומראה העין. "הדבר הזה שלילי" - מניין אתה יודע? שמעתי. מניין אתה יודע? ראיתי. כל ההקדמות שמהן מתחיל אדם לדון בדבר באות מן השמיעה ומן הראייה, ואת שניהם עשה הקדוש ברוך הוא כדי שעל ידם ישלים האדם את עצמו במידות ובדעות ולא יבוא לידי חטא.
אלא שממשיך הרלב"ג ואומר: ראה, אלו הם גם שני הכלים המחטיאים ביותר את האדם. "אוזן נכוות תחילה לאיברים" - שמיעה אסורה, לשון הרע, רכילות, דברי ליצנות, דיבורים של גסות ועריות. ועל העין אין צורך להאריך: היא הכלי לכל העבירות, שעל ידה אדם רואה מראות אסורות, ועל ידה הוא רואה מה שיש לזולתו וחומד שיהיה גם לו, וכן הלאה. מצד אחד כלים עצומים להביא את האדם לעבודת הבורא, ומצד שני כלים עצומים להורידו אל פי באר שחת, למציאות שאין בה חס ושלום תקומה. "ה' עשה גם שניהם" - את שני החושים האלה עשה הקדוש ברוך הוא כדי שתשתמש בהם לטוב.
המלבי"ם: שמיעה, ראייה ודעת
גם המלבי"ם מסביר ששני החושים, העין והאוזן, הם היותר עוזרים בהשגה - הם המסייעים ביותר לאדם להשיג את בוראו. ומה קודם? האוזן. תחילה אדם שומע על דבר מה, ואחר כך הולך לראותו: שמעתי שיש דבר כזה, ואחר כך ראיתי. לרוב השמיעה קודמת לראייה (בברקים ורעמים זה הפוך, אבל דרך כלל אדם שומע, מתעניין, ואחר כך רואה).
יתרה מזו: אם אדם רק יראה, לפעמים לא יבין מה ראה. צריך להשמיע לו את הדבר, להסביר לו, ורק אחר כך להראות לו. לכן פעמים רבות, לפני שמראים לך מצגת או סרט שיש בו מסר, קודם מוסרים הרצאה. מדוע? כי תקבל את הדברים היטב רק כשתקבל הסבר תחילה. אחרי ההסבר, כשהאוזן שמעה וקלטת את הדברים, אפשר להראות לך. אם יראו לך לפני שתשמע במה מדובר, לא תקלוט את המסר כראוי.
אם כן, שלב ראשון שמיעה, שלב שני ראייה, ושלב שלישי - ידיעה. מהי ידיעה? להשיג את ההבנה המלאה בדברים, ידיעה גמורה בעניין. זו בחינת הדעת, להשיג את הדברים ולהבינם לעומקם. החוכמה היא השלב הראשון, שאתה מקבל את הדברים כאקסיומה; הדעת היא השלב שבו השכלת בהם והבנת אותם לאשורם. וזהו שנאמר: "שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תדעו" - יש שמיעה, ואין די בה; יש ראייה; והשלב השלישי "ואל תדעו" - הדעת. כלומר: אפילו שמעתם וראיתם, עדיין לא הגעתם לידיעה.
"ה' עשה גם שניהם" - וכבר למדנו במלבי"ם, שכל מקום שכתוב "גם" פירושו יחד. הקדוש ברוך הוא עשה את שניהם יחד, שאחד משלים את חברו ומסייע לו: מה שתראה יובן לך טוב יותר אם תקבל הסבר, ומה שאתה שומע יובן לך טוב יותר אם אחר כך תלך גם לראות. זהו גם ההבדל בין הזוהר לגמרא: הגמרא, כשהיא רוצה ללמדנו דבר, אומרת "תא שמע"; הזוהר הקדוש אומר "תא חזי". מדוע? כי בראייה אדם מפנים את הדברים הרבה יותר טוב. אבל ראייה לבדה אינה מספקת, ולכן צריך את השמיעה עם הראייה - "עשה ה' גם שניהם". שני החושים האלה נבראו כדי שתשתמש בהם לכבוד עושם: ללמוד תורה מפי החכמים, ולבחון את מעשי ה' בברואיו, כמו שנאמר "אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" - שעל ידי הראייה אפשר להגיע ליראת שמיים.
אל תאהב שינה - למה אתה מפריע לאיברים לפעול?
אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם׃ (יג)
רבנו יונה מקשר את הפסוק הזה לפסוק הקודם. הקדוש ברוך הוא נתן באדם אוזן, הקדוש ברוך הוא יצר בו עין. וכלשונו: "ולמה בני אדם תפריעו האיברים האלה אשר יצר ממעשיהם?" - כלשון פרעה "למה תפריעו את העם ממעשיו". הקדוש ברוך הוא יצר שני כלים נפלאים כל כך, ולמה אתה מפריע להם לפעול את פעולתם? את העיניים יצר הבורא כדי שיתעורר האדם ויאחז בחוכמה, שלא יעצום עיניו אלא יעסוק בתורה.
אדם שישן - מה שנקרא "ישן עצמו לדעת" - אינו משתמש בעיניו למטרה שלשמה נבראו. העיניים נבראו כדי שתלמד תורה, שתשכיל בדבר ה', שתראה שמיך מעשה אצבעותיך, "מבשרי אחזה אלוה", ואתה במקום זאת עוצם את עיניך והולך לישון. ודאי שאדם צריך לישון את הכמות הראויה, ולא יפחית ממנה כדי שלא ייפגע לימודו; אבל לישון יותר מזה, להיות בבחינת "תאהב שינה" - אדם כזה ייוורש.
לפי פשוטו "תיוורש" הוא פשוט: מי שישן הרבה אינו הולך לעבודתו, וכשאינו הולך לעבודתו נעשה רש. אבל שלמה המלך אינו מדבר אלינו מטעם משרד העבודה, אלא מטעם התורה הקדושה, ולכן העיקר הוא הנמשל: אם תאהב שינה, תהיה עני בתורה.
ואם כן, מדוע לא הזכיר גם "יד פועלת" ו"רגל מהלכת"? הרי הכל מעשה ידיו? אלא שיש הבדל עצום: פעולת העין והאוזן היא סטטית - איני עושה דבר ואני רואה, איני עושה דבר ואני שומע. לעומת זאת פעולת היד והרגל היא רצונית: בלי לפעול פעולה, לא אוכל להרים את הכוס ולהחזירה. וכשאדם הולך לישון הוא משבית את העין והאוזן, כביכול בידיים, עושה פעולת השבתה. לכן די לו לומר "אל תאהב שינה" - ואז אוטומטית הן עובדות: אוזן שומעת ועין רואה. אבל אין לומר "אל תאהב שינה" ואז היד והרגל יפעלו, שהרי גם כשאיני ישן אני יכול לשבת בלי לעשות מאומה. לכן נקט דוגמה שדי בה שלא תישן כדי שיפעלו פעולתן. ומובן שצריך שיפעלו פעולתן בצורה חיובית: שתשמע דברי תורה ותראה דברים שבקדושה.
"וקרעים תלביש נומה" - ההבדל בין תנומה לשינה
הגאון מווילנא מסביר את "אל תאהב שינה פן תיוורש" על פי הכתוב "וקרעים תלביש נומה". פשוטו של דבר: מי שנם כל היום, לא יהיה לו אפילו במה להתלבש, וילך לבוש קרעים, שהרי אינו הולך למלאכתו. זהו המשל. ומהו הנמשל? אמרו חז"ל: כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים, שנאמר "וקרעים תלביש נומה".
והדברים מדויקים: כשאדם מתנמנם בבית המדרש, החכם אינו ממתין לו אלא ממשיך הלאה. הוא מתעורר - היכן הם אוחזים? ארבע שורות הלאה. מקשיב עשרים דקות, נרדם שוב, מתעורר - כבר בדף השני. היכן הוא נפגש עמם בסוף? בסיום, שהרי בסיום יש סעודה וכולם באים. אבל מה נשאר לו מן התורה? קרעים: חתיכת גמרא כאן, חתיכה שם, עוד משנה, עוד רבע רש"י. התנומה מפילה קרעים, והופכת את הלימוד לקרעים קרעים.
אבל שימו לב להבדל בין תנומה לשינה: תנומה היא תנומה קלה, ושינה היא שקיעה גמורה. הגמרא, כשהיא מבקשת ללמד זכות על חכם שאמר דבר שקשה לקבלו, אומרת: "כי נים ושכיב מר, אמר לה שמעתא" - כשהתנמנם אמר את הדברים. או "נים ולא נים, תיר ולא תיר" - ישן ולא ישן, ער ולא ער; זו משמעות התנומה. המתנמנם - לימודו קרעים, ועדיין נשאר לו רבע סוגיה כאן וכמה שורות שם, יש לו מה ללבוש, אלא שהוא קרוע. אבל מי ש"אוהב שינה" - "תיוורש", נעשה רש לחלוטין, אין לו כלום. זהו הפשט הפשוט: האוהב שינה ייוורש, ומי שעוצם עיניו בשינה אף לחם לא יהיה לו. "פקח עיניך שבע לחם".
"פקח עיניך שבע לחם" - פקיחת עיני השכל
ועתה למליצה. מיהו האדם שאוכל ואינו שבע? הסומא. אומרת הגמרא שהעיוור אינו שבע באכילתו. מדוע? משום שחלק מן השובע שלנו הוא "ראתה עין שבעה נפש". כשאדם מגיע ורואה שפע לפניו, המראה עצמו כבר קצת משביע אותו.
ואדרבה, כשחסר - התאווה גוברת. פעם הייתי בבית מלון שבו הביאו את האוכל ממקום אחר, וחסר היה צ'יפס. אני אומר לכם, אנשים אכלו צ'יפס פי שמונה ממה שאכלו בכל חייהם. מדוע? כל פעם הלכו למטבח והביאו עוד מנה, ולא הספיק, והביאו עוד, ואנשים לקחו ומילאו וחזרו שוב. מה קרה? חסר. וכך סיפר לי אחד לפני סערה בירושלים: הלך למכולת, ואמרו ברדיו שיש מחסור בחלות - לקח שמונה. בביתו אוכלים שתיים בשבת, ולקח שמונה. מדוע? כשאין, זה נותן לך תחושה שאתה חייב לקחת. זו גם הסיבה שבפסח אוכלים הרבה: התחושה של "אין מה לאכול" גורמת לו לאכול עוד ועוד ולהרגיש תמיד רעב. האבן עזרא אומר בדיוק להפך, שמצות הן מאכל עבדים משום שהן משביעות לאורך זמן; ואם כן מדוע בפסח תמיד מרגישים רעבים? כי "אין מה לאכול". והבעיה היא בראש, לא במציאות.
הסומא אינו רואה את מה שהוא אוכל, ולכן חסרה לו ה"שבעה נפש", ונפשו אינה שבעה, והוא אוכל ואוכל. ומכאן להסבר: "פקח" אינו נאמר על פתיחת עיני הבשר אלא על פתיחת עיני השכל. והראיה, כשאני רוצה לומר על אדם שהוא חכם, אני מגדיר אותו "פיקח". ומה עניין פיקח לחכם? כותב הרמב"ם במורה נבוכים: פקיחת העין אינה באה על פתיחת עיני הראות, אלא על פתיחת עיני השכל. פיקח - עיני שכלו פתוחות; עיוור - עיני שכלו סגורות.
לכן אנו רואים שהנביא קורא לעם ההולך בדרך קלוקלת "עיוורים": "העיוורים ראו והחרשים שמעו", "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". אדם שאינו פותח את שכלו הוא עיוור, עיני שכלו עיוורות. ומכאן גם שיש מציאות שאדם יהיה ישן נפשית ורוחנית. כשם ש"פיקח" אינו עיני בשר פקוחות, כך "שינה" אינה עיני בשר סגורות, אלא שהאדם אינו פועל פעולות; נפשו הרוחנית ישנה, ועיני שכלו עצומות מלהביט אל האלוקים.
אדם כזה נמצא במין תרדמת חורף ארוכה: אינו לומד, אינו עוסק בדברים רוחניים. אמנם הוא נושם באופן עצמוני, ואפשר שהוא גם יוצא והולך וחוזר ובא, אבל הוא רדום. אם הוא רשע - אינו ישן אלא כבר מת, שהרי השינה אחד משישים במיתה, ורשע כבר קרוי מת. אבל אם אינו רשע, אלא רק אינו פועל פעולות, אינו מדווש באופניים קדימה, אלא עומד בסטנד-ביי - הוא נקרא ישן, ישן מבחינה רוחנית.
אומר המלבי"ם, שהדבר קשור לפסוק הקודם: "אוזן שומעת ועין רואה עשה ה' גם שניהם". לעין ולאוזן יש כוח כפול: אוזן גשמית ואוזן רוחנית, עין גשמית ועין רוחנית. האדם צריך שתמיד תהיה אוזנו הגשמית כרויה, וגם אוזנו הרוחנית. שהרי ייתכן ששמעת - נכנס מכאן ויצא משם; אבל כשאדם ערני רוחנית, נמצא בחיות, כל הזמן קולט, שומע, מיישם, הולך ועושה - אדם זה ער, ער מבחינה רוחנית. וזהו "עשה ה' גם שניהם": שתי פעולות יש כאן, פעולה גשמית ופעולה רוחנית. ואם לא - "אל תאהב שינה", שינה רוחנית, "פן תיוורש", שתהיה רש מן העלייה הרוחנית ורש מעבודת ה'; ומחמת שאינך פוקח את עיניך לא תשבע לחם. ושביעת הלחם כאן עניינה רוחני: פקח את עיניך הרוחניות, ועל ידי זה תשבע לחם ותזכה לחיים נצחיים, חיים רוחניים.
רע רע יאמר הקונה
רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל׃ (יד)
אקדים פירוש שעולה במוחי בדרך צחות, ואיני יודע לו חבר במפרשים, וגם אינו על פי דרך האמת. אדם הולך לקנות, רואה שהמחיר יקר, ואומר לעצמו: נמתין שהמחיר ירד, או נמתין שהמוכר ינסה למכור ולא יצליח, ואז אקבל זאת בזול. וכך הוא מגנה את המקח: "לא שווה, הדירה הזאת לא שווה, יש כאן בעיה, וכיווני האוויר לא משהו" - כל זאת כדי שיוריד את המחיר. "ואוזל לו" - והוא הולך לו, מלשון אזיל, הולך ובא, מתוך ציפייה שאתה תרד במחיר. "אז יתהלל" - ואפשר לפרש מלשון הוללות, שיתברר לו אחר כך שעשה מעשה הוללות, שכן פתאום יתברר שהחפץ נמכר. ואפשר לפרש "ואוזל לו" בדרך אחרת: הלך אחרי שבוע, בחשבו שהמוכר כבר נרגע, ופתאום רואה שאזל - כולם חטפו וקנו, ואין. ואז מתברר שעשה מעשה הוללות: כשאתה רואה שהמקח טוב - קנה, אל תחפש לסחוט אותו במחיר. אלא שאין זה פשוטו של מקרא, שכן "יתהלל" כאן הוא לשון שבח ולא לשון הוללות, ולכן יש בזה דוחק בלשון הכתוב.
פשט הפסוק: המגנה את מקחו ואחר כך משתבח בו
רבנו יונה והגר"א מסבירים הסבר מתוק על פי המציאות. אדם הולך לקנות חפץ ומגנה אותו: "הרכב הזה לא שווה כלום, אין לו שוק בכלל, תסתכל - יש כאן מעיכה, וכאן חלודה, וגם בבדיקה אמרו שיש קצת רעש בשסתומים". תמיד אוהבים לגבות את עצמם בכל טענה שהיא. פעם אמר לי מוסכניק: תראה לי רכב בלי רעש בשסתומים - אין דבר כזה; הם תמיד כותבים משהו כדי שתצא בהרגשה טובה שטוב שלקחת אותו לבדיקה. אתה מנסה לומר למוכר שזה לא שווה כלום.
אבל מה קורה אחר כך? קנה את הרכב, ומיד לפני החברים: "תשמע איזו עסקה עשיתי, חבל על הזמן. אתה יודע מה הקילומטראז' שלו? בוא תסתכל, בונבוניירה. קניתי מרופא, רכב שמור, כל הטיפולים". יש כאלה שקונים רכב שנראה כאילו הוציאו אותו מחפירות ארכיאולוגיות, וזה קנה מרופא. בהתחלה, כשהחפץ עוד אצל המוכר - "רע רע", זה לא שווה כלום. "ואוזל לו" - כשהוא הולך לו אחר כך אל חבריו - "אז יתהלל", כי אדם רוצה להתפאר לפני חבריו ולהראות לכולם כמה מכובד הדבר שיש בידו.
הנמשל: "אוזל לו" - בבוא האדם לבית עולמו
הגאון מווילנא מבאר גם על פי העניין הרוחני, שהרי שלמה המלך אינו בא ללמדנו דרכי מסחר אלא אורחות חיים. אדם קונה כאן תורה, קונה כאן מצוות - "רע רע יאמר הקונה": יש לו ביגיעתו צער גדול, התאמצות גדולה; הוא מנדד שינה מעיניו, מונע עצמו מתאוות, יש לו קושי. אבל "ואוזל לו" - כשהוא הולך לבית עולמו - "אז יתהלל": שם כולם משבחים אותו, זכה לשם בעולם האמת, וכבוד עצום נוחל. מה שכאן, בשעה שקנה תורה וקנה מצוות, היה בבחינת "רע רע", שסבל ויגע ונידד שינה מעיניו - שם באמת יתהלל.
רש"י הולך באותו קו, אלא שהוא מפרש "ואוזל לו" על מה שאחר כך זוכה האדם להשיג כתרה של תורה וכתרה של חוכמה, ואז בכל מקום שהוא מגיע מכבדים אותו, וכל מילה שלו מתקבלת בשקיקה.
אין קיצורי דרך
אבל ברגע אחד אין זוכים לכך, ובשנייה אחת אין מגיעים לזה. יש מחפשי קיצורי דרך: לא יגע בתורה כמו החכם, אבל רוצה כבוד כמו החכם. שמעתי על אחד שהתלמידים קוראים לו "באבא", שאמר לתלמידיו: דעו לכם שאת הכל הקדוש ברוך הוא מגלה לי, שום דבר אינו מסתיר ממני, ואתם יודעים מדוע יוצאים נגדי? משום שאינכם עומדים כנגד המדברים עלי; מי שמדבר נגדי - צריך לתת לו על המקום שתי סטירות, בין איש בין אישה, ואל תקשו קושיות על איסור נגיעה, שכן אין זה לשם חיבה. אלה ציטוטים מדויקים, ולאדם הזה יש תלמידים. פחד פחדים. ראו באיזה דור עיוור אנו נמצאים, באיזה דור חשוך.
חביבי, עסוק בתורה, התגדל, ותזכה לכבוד. וכי תזכה לכבוד בכך שתספר להם שהקדוש ברוך הוא מגלה לך הכל? וישנם חריפי שכל שמאמינים והולכים אליו. זהו שאומר הכתוב: "אז יתהלל" - מתי? כשתשקיע, כשתצמח באמת, כשתהיה אדם גדול. אבל לחפש קיצורי דרך, למצוא בבוידעם גלימה של סבא שאולי באמת היה צדיק, לעשות לו הילולה ולהיות בן לילה גדול הדור - אין דבר כזה, אין קיצורי דרך. תחילה צריך "רע רע יאמר הקונה": תורה שלמדתי באף, תורה שאדם לומד מתוך ייסורים, מתוך קושי ומתוך התמודדות - ואז סוף הכבוד לבוא. אבל לקבל כבוד בלי שום יגיעה - אין זה הולך בדרך זו.
הסבר נוסף של הגר"א: אל תנוח על זרי הדפנה
עוד מסביר הגר"א: כשאדם הולך לקנות דבר מה, מראים לו סחורות בכל מיני דרגות ורמות. והוא אומר בתחילה: לא, זה גרוע, זה לא שווה - מדוע? כדי שיביאו לו משהו טוב יותר. אתה בא לחנות ירקות ואומר: אין משהו בפנים? עגבניות טובות יותר? והמוכר אינו רוצה, שכן ברצונו לסיים את כל הברירה, שלא יישאר לו למחר. ואתה אומר: זה לא שווה כלום, תביא משהו יותר טוב. ואפילו כשמביא - גם זה לא מאה אחוז, תביא טוב יותר. "רע רע יאמר הקונה" - כדי שייתנו לו אחרת יפה הימנה. ואחר כך, כשהוא הולך, הוא משתבח במה שקנה.
ועתה ראו דבר נפלא שאומר כאן הגר"א: קח את הדבר לענייני עבודת השם. אדם נמצא כאן בעבודת ה' - "רע רע יאמר הקונה". אתה מסגל לעצמך תורה, מסגל מצוות, מסגל חסדים - אל תנוח על זרי הדפנה ותאמר: אתה יודע איזה חסדים אני עושה? אתה יודע כמה תורה למדתי? לא. כשאומרים לך: מה אתה מתאמץ, הרי זכית לכך וכך - אמור: איזו תורה באמת? כך לומדים תורה? האם אני יודע באמת את מה שלמדתי? זה לא שווה כלום. חסדים? הלוואי והייתי זוכה לעשות; מה שעשיתי אינו כלום. ואילו ידעת מה התביעה על האדם, היית מבין שאין זה מאומה. כל דבר שאתה עושה - "רע רע יאמר הקונה".
ושימו לב: ודאי שאסור לאדם לייאש את עצמו, שהרי אם יאמר באמת שאין זה שווה כלום - חבל להמשיך. אלא פירוש הדבר: אל תנוח על זרי הדפנה, אל תרגיש "למדתי". מה למדתי? מה השגתי? עזוב, אל תפריע לי, אני רוצה להמשיך ללמוד.
הרב אלישיב זצ"ל - כשאשתו הייתה מבקשת ממנו דבר מה, או אומרת לו שיש מישהו הרוצה ברכה, לא היה מניח לכך להפריע לו בלימודו. היה עוזב והולך לאוהל שרה, סוגר את הדלתות, מגיף את החלונות, אינו רואה ממטר; אנשים מגיעים ודופקים בדלת, והוא יושב ולומד. והיה אומר לאשתו: אני רוצה ללכת ללמוד, מה את רוצה שאהיה עם הארץ? עם הארץ? הרי כל התורה כולה הייתה מונחת לו בכף ידו, בקי בכל התורה על אתר - לא רק בדיני בורר בשבת שהכל יודעים, אלא בנגעים ובאהלות ובכל מה שתשאל אותו, ופורס לך את הדברים כשמלה. ואף על פי כן: "אני אהיה עם הארץ" - זו הייתה הקללה הנוראה ביותר בעיניו. זהו "רע רע יאמר הקונה": בעולם הזה אל תרגיש שהשגת משהו.
ולכן כתוב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". מה פירוש? כשאדם השיג, ראשית יאמר: ברוך ה', אני רואה שאני מצליח, אמשיך הלאה. "לב חכם לימינו" - יראה כמה למד, ידרבן את עצמו, ברוך ה' יש לי חלק, אמשיך הלאה. ומאידך צריך להיזהר מאוד שלא יאמר: השגתי, אם כן אנוח. ו"לב כסיל לשמאלו" - זה המסתכל לצד שמאל ואומר: כמה נשאר לי? זה המון, לא אספיק, מי יכול להספיק את כל זה? מצד אחד חשוב מאוד שתעודד את עצמך, ברוך ה' למדתי; ומצד שני חשוב מאוד שיאמר האדם לעצמו: כל מה שלמדתי הוא כטיפה מן הים, כאין וכאפס לעומת החיוב המוטל עלי.
"ואוזל לו" - כשתלך לבית עולמך, אז תראה כמה אוצרות השגת וכמה זה נפלא, משום שלא נחת כאן רגע. אבל אילו היית נח כאן, ואומר "כבר השגתי הרבה", היית מגיע למעלה ואומר: לעומת הדרישות שדרשו ממני, מה שהשגתי אינו כלום. לכן כאן אמור "רע רע", וכשתגיע למעלה - אז תראה כמה באמת זה טוב וכמה הצלחת להשיג.
לסיכום:
שלושת הפסוקים שלמדנו קשורים זה בזה כחוליות שרשרת אחת. "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם" - הקדוש ברוך הוא נתן בידינו שני כלים נפלאים, שדרכם אפשר לעלות עד לשמיים או ליפול עד באר שחת; והם משלימים זה את זה - שמיעה תחילה, אחר כך ראייה, ומהן אל הדעת. "אל תאהב שינה פן תיוורש" - אל תשבית את הכלים האלה, לא בשינה גשמית מופרזת ולא בשינה רוחנית, בתרדמת חורף של מי שאינו פועל; "פקח עיניך" הן עיני השכל, ואז "שבע לחם", שובע רוחני ונצחי. ו"רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל" - בעולם הזה תאמר על כל קנייניך הרוחניים "רע רע", אל תנוח על זרי הדפנה ואל תחפש קיצורי דרך לכבוד; יגע וקנה מתוך קושי ומאמץ, ובבוא היום, כשתגיע לבית עולמך, שם יתברר גודל הקניין ושם יתהלל האדם באמת.