בפרק כ' ממשיך שלמה המלך לברר את דרכי החכמה המעשית: כיצד אדם מגיע אל ההחלטה הנכונה, ומי הוא האיש שדבריו נאמנים. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים: הפסוק העוסק בעצה הצפונה בעומק הלב ובכוח התבונה הנדרש כדי לדלות אותה, והפסוק העוסק באיש החסד לעומת איש האמונים.
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב־אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה׃ (כ, ה)
רש"י מסביר: העצה שבלב החכם צפונה בליבו, סתומה ואינה מתגלה. ומי הוא "איש תבונה אשר ידלנה"? זה התלמיד הנבון, שבא ודולה אותה מתוך מעיו של רבו.
המשל הקלאסי לזה הוא רבי חיים ויטאל והאר"י הקדוש. האר"י גילה לרבי חיים ויטאל סודות רבים, אבל הדרך הייתה תמיד שהיו מוציאים מהאר"י את הסודות. הרבה סודות הוא לא רצה לגלות, ואף אמר שהגילוי מזיק לו. והתלמידים פעמים רבות לא שמעו, ולחצו עליו בכוח שיגלה את אותם סודות, עד שבסופו של דבר גילה סוד אחד שאמר להם שבגללו נגזרה עליו מיתה. ואכן נפטר בקיצור ימים, בגיל שלושים ושמונה, שלושים ותשע.
וזה הכלל: לחכם יש עצות רבות בליבו, חוכמה אדירה צפונה בו. מה צריך? מישהו שידע איך להוציא את זה ממנו, איך לחקור אותו ולברר אצלו עד שמגיעים אל העצות הטובות. הדבר מצוי מאוד אצל אנשים גדולים. אדם פשוט - כשיש לו רעיון, הוא הולך ומפרסם אותו; יש לו חידוש, ווארט, הוא חושב איך להפיץ אותו. לעומת זאת, כשאתה פונה לאדם גדול ושואל אותו שאלה, ומתחיל לחקור ולהקשות, הוא אומר לך: "למען האמת, בצעירותי כתבתי על העניין הזה" - ומגלה לך רעיון עצום. ואם לא היית חוקר ומוציא ממנו, לא היינו יודעים מזה כלל. הוא לומד תורה לשמה, לא בשביל שאתה תדע ולא בשביל שיתפרסם איזה מהלך הוא חידש. ההלכה בלב החכם סתומה, ואיש תבונה בא ודולה אותה מתוך מעיו.
האבן עזרא מסביר שהלשון "מים עמוקים" באה לרמז שהעצה אשר בלב החכם היא כמים עמוקים. מה ההבדל בין מים עמוקים למים רדודים? איזה מים זכים יותר? ודאי העמוקים. ובלשון האבן עזרא: מים עמוקים הם קרים וזכים, ורגל לא תרפשם. מים רדודים - כל רגל רופסת אותם, כלומר נכנסת בתוכם. שלולית של עשרים סנטימטר, אנשים דורכים בתוכה וממשיכים, והמים נעשים עכורים. אבל מים עמוקים - מי דורך בתוכם? איזה רכב נכנס פנימה? ודאי שלא. וכך העצה שבלב איש היא זכה וברורה כמים העמוקים, הקרים והזכים. רק מה? צריך איש תבונה שידע לדלות את החוכמה הזכה הזאת.
רבנו יונה מלמד שהעצה אינה נמצאת באדם בשליפה, אלא במחשבה מתונה ובהשתוננות הכליות: "לא תיגמר אליו הדעת הברורה זולתי במחשבה מתונה והשתונן הכליות". לכן תמיד תראו אנשים גדולים שאינם שולפים. הוא אומר לך: אני צריך לחשוב על זה, צריך לשבת על זה, להתבונן בזה, לעיין בזה. האנשים הקטנים יודעים הכל, שולפים מיד כל דבר; אבל האדם הגדול מתבונן ומעיין, ולפעמים אומר לך: זה דבר שצריך עיון, אני צריך לבדוק אותו, אין לי לגבי זה תשובה ברורה. זה האדם הגדול.
וכמו שאין אדם משיג לשתות מן המים העמוקים אלא על ידי חבל ודלי, כך רק "איש תבונה ידלנה" - למחשבה העמוקה שהיא העצה אשר בלב איש. והפסוק בא להרחיק מדרכם של הבוטחים על מחשבתם ועל העולה על רוחם בלא מתון ובלא עיון מערכי לב - אלה שמיד מחליטים ומיד קופצים, והדיוט קופץ בראש. לעומתם החכם בכל דבר מתבונן ומעיין.
רבנו יונה מקשר את הפסוק לפסוק שלפניו:
מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא־יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן׃ (כ, ד)
העצל אינו חורש מפני שהוא חורף וקר לו, ולבסוף מבקש בקציר ואין. וכך תדע: העצל בענייני המחשבה אין לו כוח לדלות את המחשבה הנכונה והעמוקה מעומק הלב, ולכן הוא שולף. אבל אם היה מתבונן וחוקר - היה מגיע למסקנות נכונות. וזו עצה לכל אדם: כל מי שרוצה להגיע למסקנה נכונה, אל יעשה דברים בשליפה. אתה רוצה לבנות משהו, להכין משהו, להבין את ההלכה על בוריה - אל תעשה זאת בשליפה. פתחת ואמרת "כבר הבנתי" - לא, לא הבנת. תעיין היטב, תקרא את ההלכה שוב ושוב, תעיין בדברי המפרשים מה אומרים על זה. צריך איש תבונה כדי לדלות את ההלכה. ואל תהיה כאותו עצל שבחורף לא יחרוש - אדרבה, תחרוש היטב את הנושא, ועל ידי זה תדלה את התשובה הנכונה והמתאימה לכל עניין.
הגר"א מסביר שעצה היא דעת, והיא המים העמוקים. ואצל מי נמצא הדבר? רק אצל "איש" - צריך שיהיה בגדר של איש, איש המעלה. רק איש יכול לחשוב על העצה כראוי. ואי אפשר לדלות ממנו את העצה אלא על ידי איש תבונות. ומה היא תבונה? אם עצה היא דעת, תבונה היא להבין דבר מתוך דבר. מי שרוצה להגיע באמת למסקנה נכונה צריך להיות איש תבונות, המבין דבר מתוך דבר: על ידי חקירה ועיון ילמד, ומזה יבין דבר אחר, ומזה יסיק מסקנה, עד שיגיע למסקנה הנכונה.
והמשל לכך: בור עמוק שאתה צריך לדלות ממנו, והחבל קצר. אתה מחבר לו עוד חבל ועוד חוט ועוד חבל ועוד חוט, עד שיהיה לך חבל ארוך כדי לדלות בו. כך גם בהיקשים לוגיים: אם זה דומה לזה, וזה כמו זה, והשלישי דומה לחמישי - אם כן אני מסיק שזה באותו ערך של הראשון. מסקנה ממסקנה, חיפוש מחיפוש, עד שמגיעים למסקנה הנכונה. הרבה היקשים לוגיים בנויים בצורה הזאת, ולכן צריך איש תבונות לדלות את זה - כמו שמחברים חבלים לדלי, צריך לחבר ולהקיש דבר מדבר כדי להגיע למסקנה הנכונה.
המלבי"ם מגדיר: העצה היא לבחור הטוב והמועיל מכל חלקי האפשר. מתי אנו צריכים עצה? כאשר יש לפנינו הרבה "חלקי האפשר" - אפשרויות שייתכנו. ייתכן כך, מצד שני אולי כדאי לעשות כך, מצד שלישי אולי עדיף ללכת בדרך אחרת לגמרי, מצד רביעי ייתכן... ואני מסובך עם עצמי ולא יודע מה לעשות. כאן צריך עצה, והיא: לבחור את הדבר ההגון והראוי והמועיל מכל האפשרויות. זו העצה הנכונה, זו הפעולה הנכונה והמתאימה.
ומוסיף המלבי"ם: יש לאדם מחשבות רבות שוטפות בליבו כזרם מים, כמו שכתוב "רבות מחשבות בלב איש". ואדם שנמצא בדילמה - זה ממש כך: יש לו עשר פתרונות, ורק אינו יודע מה מהם הנכון. "רבות מחשבות בלב איש, אבל עצת ה' היא תקום" - מתוך כל המחשבות צריך לבחור את העצה, את הדבר הנכון והראוי שיוביל אל התכלית המבוקשת. והדבר הזה צפון בעומק הלב, ולחקור ולמצוא את העצה הנכונה זה מאוד לא פשוט.
יש עצה על פי החוכמה, על פי ה'. עצה כזאת אין לנו מעצמנו - מקבלים אותה מאחרים. וכמו שדיברנו בעבר, את החוכמה אי אפשר להשיג לבד; מה טוב ומה רע צריך להשיג ממלמד. החוכמה תמיד מקובלת מאחרים, ואנשים אינם משיגים אותה מעצמם. לכן כתוב "ושומע לעצה חכם" - מי נקרא חכם? מי ששומע לעצה, כי עצה צריך לקבל מאחרים. וכן "לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם" - עוד פעם אתה רואה שהעצה מקושרת לחכם. וזה חלק ממה שאנחנו עושים בשאלת חכם: לשאול רב, כדי לראות מה התורה מייעצת לי לעשות במצב הזה.
אבל יש עצה שאדם יכול להעמיק ולחקור בעצמו. אין לי עכשיו חכם לשאול, אין עכשיו מי להתייעץ עמו - יש אפשרות שהאדם יעמיק בעצמו ויגיע אל העצה הנמצאת בתוכו. אלא שהיא עמוקה מאוד, ולהעמיק בעצמו כדי להגיע למסקנה הנכונה זה לא פשוט כלל. לזה צריך את כוח הבינה, כמו שהסביר הגר"א - להבין דבר מתוך דבר, וישפוט בכוח בינתו על כל חלקי הסותר. דהיינו: אם אעשה כך, איזה נזק עלול להיגרם? פעולה כזאת תגרור תגובה, והתגובה תגרור שהוא יעשה כך ואני אגיב כך, ובסופו של דבר ייגרם נזק. זה להבין דבר מתוך דבר: עצה נכונה שאני רוצה לחקור בעצמי אמורה לשקול את המהלכים קדימה.
המשל לכך הוא משחק האישקוקי - הוא משחק השחמט בלשון הקדמונים. הקדמונים משבחים אותו מאוד שהוא מפתח את המחשבה, ולמה? כי הוא מפתח את העצה: לראות כמה מהלכים קדימה. מי שיודע לראות יותר מהלכים קדימה הוא המנצח. מה עושה את כל הקספרובים למומחים ולמספר אחד בעולם? הכישרון לצפות מהלכים קדימה. ולמה לשחק מול המחשב זו כמעט התאבדות? כי המחשב חושב ברגע אחד את כל האפשרויות: אם אני מזיז את הרץ לכיוון הזה - יש שבע אפשרויות; מתוכן האפשרות שאתה תגיב כך היא המסתברת; ואז אני אגיב כך, ואתה כך, ואני כך - מט, ניצחתי. והחוכמה היא לראות את כל האפשרויות קדימה עוד לפני שמזיזים את הרץ. מי שיש בכוחו לחזות מהלכים קדימה הוא הנקרא נבון, ומדוע? כי הוא מבין דבר מתוך דבר.
סיפרתי לכם פעם על הרב מבריסק, שבא אליו אדם וסיפר שהוא צריך להבריח סחורה ברוסיה. הסחורה כבר נמצאת, והוא חושש מאוד שייתפס. שאל אותו הרב: איפה נמצאת הבדיקה? הראה לו האיש איפה יש תחנות, איפה יש בדיקות, ורשם לו הכל. אמר לו הרב מבריסק: אתה נכנס כאן ויוצא מכאן, עולה בתחנה הזאת ויורד בתחנה הזאת, עולה כאן ויורד כאן - והכל יהיה בסדר. כך עשה האיש ואכן ניצל. שאל אחר כך: רבי, זו רוח הקודש? אמר לו הרב: לא, פשוט עשיתי חשבון לפי המקומות שבהם נמצאת הבדיקה, מה תדרי הבדיקה ומה הסיכוי שיתפסו. ולפי כל זה חישב מהלכים קדימה ואמר לו היכן הסיכויים הטובים ביותר - וכך באמת היה.
מכאן אנו מבינים שאיש תבונה הוא אדם היודע לחשב מהלכים קדימה. על ידי חישוב המהלכים והתבוננות בכל חלקי הסותר - מה ייצא מכל פעולה שאני עושה - אפשר להגיע למסקנה הנכונה. אבל זה לא פשוט כלל: צריך לקשור חבל בחבל וחבל בחבל, כדברי הגר"א, עד שמגיעים לדלות עם הדלי מתוך הבאר. "ואיש תבונה ידלנה" - צריך הרבה תבונה כדי לחשוב על כל האפשרויות. ולא רק לחשוב על האפשרויות, אלא לחשוב מה יכול לסתור אותן. כי כשאדם רוצה משהו, הוא בונה לעצמו מודל שמתאים בדיוק למה שהוא רוצה: "אל תדאג, יהיה בסדר". זו איננה החוכמה. החוכמה היא לחשוב מה קורה אם ישתבש. החכם הוא זה שאומר: אם אעשה כך, איזה טעויות יכולות להיות? איזה שיבושים? אילו דברים יכולים לעמוד לי לרועץ? וכך יחשוב על כל המהלכים, ומתוך זה ידלה את העצה הנכונה - העצה שבה מינימום סיכונים ומקסימום סיכויים.
המלבי"ם מדגיש שבלשון הקודש "עצה" פירושה המסקנה איזו פעולה לפעול, והיא נקנית על ידי כוח הבינה. לכן אומרים חז"ל "מרבה עצה מרבה תבונה" - שמכוח התבונה מגיעים אל המסקנה, אל העצה הנכונה. וכן "אבדה עצה מבנים" - ולכאורה מה פירוש הדבר, שמן הבנים אבדה עצה ומן הבנות הכל בסדר? אלא אומר המלבי"ם: "מבנים" היינו מנבונים, מלשון בינה. וכן "את מי נועץ ויבינהו" - שוב העצה קשורה לבינה. וכן "לי עצה ותושיה אני בינה". הרי שעצה ותבונה הולכות יחד: כדי להגיע אל העצה, שהיא המסקנה הנכונה, חייבים תבונה רבה והתבוננות גדולה, לבדוק את כל צדדי העניין, ואז אפשר להסיק מסקנות אמת.
רָב־אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא׃ (כ, ו)
רש"י מסביר: הרבה בני אדם בוטחים באוהביהם המבטיחים אותם חסד. "איש חסדו" - האיש שהבטיח לעשות עמו חסד, שאמר לו: אל תדאג, כשיש לך בעיה תפנה אליי. רוב בני האדם פונים אל אותו איש שהבטיח להם חסד. אבל בינינו - "ואיש אמונים מי ימצא"? מי הוא האדם הנאמן באמת, שהבטיח וגם קיים, שאמר אעשה לך חסד והוציא זאת אל הפועל?
והרי כולנו יודעים "אל תבטחו בנדיבים" - אתה רואה שאין לאנשים האלה תשועה, ואל תצפה מהם לישועה. ובכל זאת יש אנשים שחיים באשליות: על סמך מה שההוא אמר, הוא הולך ומתפטר מהעבודה. למה? כי ההוא אמר שידאג לו לעבודה: "מה אתה ממשיך לעבוד שם? תתפטר, אני אדאג לך, אל תדאג". ואחר כך אתה מוצא את עצמך חצי שנה בבית, נגמרו כבר דמי האבטלה ואתה עדיין מובטל. "אבל ההוא אמר לי"... אמת, רוב בני אדם קוראים לאיש חסדם וסומכים עליו, אבל איש אמונים - אדם שהבטיח והוא נאמן בדברו - מי ימצא? לכן אל תבנה על זה.
רבנו יונה מסביר בדרך אחרת: "רב אדם יקרא איש חסדו" - רוב בני האדם מכריזים על עצמם כבעלי חסד. יקרא ויודיע איש איש את חסדו. רוב בני האדם מספרים: אל תסתכל עליי ככה, אני תורם הרבה; אתה יודע כמה תרמתי לישיבות? אתה יודע כמה אני תורם לנזקקים? אנשים, לצערנו, לא מבינים שאת שכרו של העולם הבא הוא מקבל כאן, בכמה קומפלימנטים. חסד עושים בהסתר. חסד לא מספרים, ואין אומרים לאף אחד מה קיימת ומה עשית - זה יישאר רק אצלך. אבל לצערנו "רב אדם יקרא איש חסדו", כל אחד הולך ומספר את החסד אשר עשה עם הבריות.
לעומת זאת "ואיש אמונים מי ימצא" - איש אמונים הוא זה שמכסה צדקותיו ומסתיר חסדיו, פועל הכל בחשאי, בבחינת "מתן בסתר יכפה אף" ו"והצנע לכת עם אלוקיך". זה נקרא איש אמונים, שכן איש אמונים מכסה דבר - הוא מסתיר את הדברים ואינו מגלה ומפרסם אותם. ועל זה נאמר "מי ימצא": מי מוצא כאלה אנשים שמסתירים חסדם? רוב בני האדם מתגאים ומתפארים במעשיהם הטובים.
שני הפסוקים מלמדים שתי מידות של פנימיות. "מים עמוקים עצה בלב איש" - החוכמה והעצה צפונות בעומק, זכות כמים עמוקים שרגל לא תרפשם, ורק איש תבונה היודע להבין דבר מתוך דבר, לקשור חבל בחבל, לחשב מהלכים קדימה ולשקול גם את חלקי הסותר, מצליח לדלות אותן. אין עצה בשליפה: יש עצה שמקבלים מחכם, ויש עצה שדולים בכוח ההתבוננות. ו"איש אמונים מי ימצא" - כנגד הרבים הקוראים ומפרסמים את חסדם, עומד היחיד הנאמן: זה שמקיים את מה שהבטיח, וזה שמכסה את צדקותיו ועושה חסד בהסתר. גם החוכמה וגם החסד האמיתיים - מקומם בעומק ובצנעה.