פתיחה: מלך היושב על כיסא דין
בפסוקים שלפנינו קושר המלבי"ם שני פסוקים זה לזה: הפסוק המתאר מלך היושב על כיסא דין, והפסוק שאחריו - "מי יאמר זכיתי ליבי". נעמוד תחילה על ארבעת התנאים שמעמיד שלמה המלך כדי שיהיה משפט צדק במדינה, ומשם נגיע למסקנה החדה: כשהמלך בעצמו יושב על כיסא דין, מי הוא זה שיוכל לומר שהוא נקי לגמרי.
מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא־דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל־רָע׃
למה אין משפט במדינה
אמר החכם בקהלת (ה, ז): "אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם". מסביר המלבי"ם: אם אתה רואה עושק וגזל ואין משפט במדינה, דע לך מהי הסיבה - השופט העליון, הגבוה, אינו משגיח על המשפט בעצמו. הוא מסר את הנהגת המשפט לשרים היושבים תחתיו, והשרים מסרו זאת לפקידים שתחתיהם, וממילא לנעשק ולנגזל אין לפני מי להרצות את טענותיו.
אם המלך הוא העושה משפט - "מלך במשפט יעמיד ארץ". אבל אם המלך מסר את המשפט לשרים, והשרים לפקידים, שם הבלאגן חוגג: השופטים הקטנים לא בהכרח ישגיחו לעשות משפט, או שאין כוח בידם, או שיטו אחרי הבצע ויקבלו שוחד. את המלך במה תשחד? מה תיתן לו, והוא אדון על כל הממלכה? אבל את הפקיד הקטן אפשר לשחד בסכום לא גדול. לעומת זאת, כשהמלך בעצמו יושב על כיסא דין, בוודאי יעשה משפט לעשוקים ויעמיד את האמת על תילה.
כוחו של משפט המלך
ובפרט שלמלך יש כוח רב הרבה יותר משופט. כאשר נשאל דוד מה דינו של גוזל כבשת הרש, ענה: "ארבעתיים ישלם", ואף אמר "בן מוות האיש". וכולם שואלים: היכן שמענו שגוזל חייב מיתה? והיכן שמענו שישלם פי ארבעה - הרי ארבעה וחמישה נאמר בגנב שטבח ומכר? אלא מסבירים רוב המפרשים שמדובר כאן במלך. משפט המלך אינו בנוי על הראיות והדינים שעליהם בנוי משפטו של השופט, אלא המלך יכול להעמיד את הדת על תילה גם במשפטים שמעבר למה שמגיע על פי דין. וזה מה שהיה שם. כשמלך יושב על כיסא דין, אפשרויות המשחק מתמעטות, המלך מעמיד את האמת על תילה, ועל ידי זה יש משפט צדק ויושר במדינה.
ארבעה תנאים - "מלך", "יושב", "על כיסא דין", "מזרה בעיניו כל רע"
כדי שהדבר הזה יתממש, אומר לנו כאן שלמה, צריך שיתקיימו ארבעה תנאים. הראשון: מלך - שהמלך עושה את המשפט בעצמו, הוא השופט.
השני: יושב. ישיבה תמיד מסמלת קביעות. "ונשב בגיא" - יישוב הוא לשון ישיבה, כלומר קביעות במקום. כדי שיהיה תוקף למשפטו של המלך, צריך שיהיה "יושב" ממש - ישיבה קבועה לדין, ולא משפט ראווה חד פעמי. כמו ששלמה היה יושב לשפוט את ישראל.
השלישי: על כיסא דין. אומר המלבי"ם, יש כיסא דין ויש כיסא משפט. "משפט" הוא הגמר, ההכרעה - "משפט חרוץ". "דין" הוא כמו שאנו אומרים היום "דין ודברים", לשון לדון - שמיעת טענות בעלי הדין. לא די שיביאו בפני המלך את סיכום הצדדים, והשופטים יאמרו לו מה נטען שם והוא יכריע. צריך שהמלך בעצמו ישמע את כל הדין ודברים.
משפט שלמה - ההכרעה שנעשתה מתוך הטענות
הדוגמה הקלאסית לכך היא שלמה. כולם שואלים: כיצד הכריע שלמה על סמך קביעה מוזרה כל כך - שזו שאמרה "גזורו" איננה האם האמיתית? לכאורה זה הימור פרוע. וכי סביר שאם אמיתית תאמר "גזורו"? ועוד, זו אווילות מצד האישה, שהרי באמירת "גזורו" היא נותנת לשלמה בדיוק את מה שהוא רצה לשמוע. אז כיצד הולך שלמה על מהלך כזה ומכריע על פיו?
אלא אומר המלבי"ם: ההכרעה הייתה אצל שלמה כבר קודם לכן, וכל ה"גזורו" היה רק נדבך נוסף כדי שכולם יקבלו את הכרעתו. ובמה עלה על האמת? מתוך הדיבורים שלהן. האחת אמרה "בני החי ובנך המת", והשנייה אמרה "לא כי בנך המת ובני החי". כל אחת פותחת בעיקר שלה. זו שפתחה ב"בני החי" - העיקר אצלה הוא הילד שלה, והטפל הוא שבנך מת. זו שפתחה ב"בנך המת" - העיקר אצלה שלא יהיה לך ילד. כלומר לשנייה לא היה עניין לגדל ילד שאינו שלה, אלא: לי לא יהיה ילד ולך יהיה? הראשונה לעומת זאת כלל לא עסוקה בך; הילד הוא שלי, אני רוצה שיהיה שלי. מי שירצה יראה את הדברים בהרחבה במלבי"ם ובשיעורים על ספר מלכים.
ולכן דייק הכתוב "ויאמר המלך: זאת אומרת בני החי ובנך המת, וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי" - ולכאורה למה לחזור על הטענות, הרי כבר שמענו אותן? חז"ל לומדים מכאן שהדיין צריך לחזור על הטענות כדי לוודא שהבין נכון. אבל אומר המלבי"ם: החזרה על הטענות באה לבטא שכבר נקבע הדין. משאמרה זו כך וזו כך - גמרנו. כל התרגיל הנוסף נועד רק להראות לכולם שמשפטו אמת. וזו בדיוק החשיבות של שמיעת טענות בעלי הדין: לא די שההכרעה תובא לפני שלמה, אלא ששלמה עצמו ישמע מה אומרת זו ומה אומרת זו, ומתוך דבריהן יבין מה עומד מאחורי הטענות ויגיע למשפט הצודק.
מזרה בעיניו כל רע
הדבר הרביעי: "מזרה בעיניו כל רע". לא די שהמלך עושה דין ומשפט, אלא צריך שיתהלך בין העם, ישגיח על עושי הרע, יכרית פועלי אוון ולא ייתן לרע להרים ראש. נמצא שארבעה דברים נצרכים: "מלך" - שהוא לבדו עושה את המשפט; "יושב" - בקביעות; "על כיסא דין" - ששומע בעצמו את הדין ודברים של בעלי הדין; "מזרה בעיניו כל רע" - שמתהלך בין העם ורואה כיצד לתקן ולפזר את הרע, שלא יישאר רע בעולם. על ידי שתחיל את הדין ותיפרע מעושי הרשעה, יהיה צדק ויושר במדינה.
ואומר המלבי"ם: כל זה משל על המלך הגדול, על ריבונו של עולם, שהוא יושב תמיד על כיסא דין, וצופה בעיניו את כל מעשי בני האדם. ומכאן ההמשך הישיר לפסוק הבא.
מִי־יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי׃
אם יש מלך כזה, היושב על כיסא דין בקביעות, שומע את כל הדין ודברים ומתהלך בינותינו - מי יוכל לומר: אני זכאי גמור, אני צדיק, אין בי שום עוון ושום חטא? כשהמלך בעצמו מעיין, בודק, בוחן ומשגיח - אתה בטוח ש"זיכיתי ליבי, טהרתי מחטאתי"? מי יאמר כדבר הזה?
האבן עזרא: מעוון נעוריי ומחטא ילדותי
האבן עזרא מפרש: מי זה שיאמר זיכיתי ליבי מעוון נעוריי, טהרתי מחטא ילדותי? כי לא תמצא אדם שילך תמיד בתומו ולא יחטא, שנאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
ויש כאלה שרואים בזה לגיטימציה לחטוא: "הרי אפילו צדיקים נכשלו, גם דוד המלך" - עפרא לפומייהו. הם רוצים להצדיק את עוולותיהם ותאוותיהם, ולכן מחפשים בתנ"ך את מי שנכשל ומביאים אותו כראיה. ולוואי והיית דומה לו: וכי שיחרת שיניך בתעניות עד סוף ימיך? צדיק, גם אם נכשל, כל ימיו אחר כך מתקן. האם גם אתה כמוהו, או שאתה משתמש בצדיק רק כדי להגשים את תאוותיך?
ושימו לב שהאבן עזרא מדגיש "מחטא ילדותי". כשאדם מתבגר והוא צדיק, אין זו חוכמה גדולה כל כך: התאוות עוזבות אותו, והוא כבר מבין מהו תפקידו בעולמו. אבל בוא נראה אותך בילדותך, בגיל הטיפש־עשרה. כמה יש אז כאלה שהם באמת יראי אלוקים, נזהרים מכל חטא ועוון, מדקדקים במעשיהם ועומדים בניסיונות? על זה נאמר: מי יאמר זיכיתי ליבי מעוון נעוריי, טהרתי מחטא ילדותי. שהרי גם מי שצדיק בבגרותו, פעמים רבות בילדותו נטה יותר אחרי הנאות העולם הזה ואחרי התאוות.
רבנו יונה: מלך בשר ודם ובוחן לבבות
רבנו יונה מסביר: הרשעים יראים וזוחלים להתראות לפני מלך בשר ודם, כי מסוכן הדבר - המלך הזה אוהב צדק ומשפט ויושר, והוא יעמיד לדין את עושה העוולה. ואם מפני מלך בשר ודם אתה ירא, איך לא ייראו הנבראים מלפני הבורא יתברך, שהוא בוחן לב וחוקר כליות? מלך בשר ודם עוד אפשר לרמות, אפשר לספר לו סיפורים. אבל לריבונו של עולם - אילו סיפורים תספר? מי יאמר זיכיתי ליבי, מי יאמר טהרתי מחטאתי?
ומוסיף רבנו יונה דבר נורא: כי אחרי שיזכה האדם את ליבו - "זיכיתי" לשון זיכוך, כלומר שכבר אינו עושה חטאים במעשה - עדיין לא ייטהר מחטאתו, כי ייענש האדם על מידות הלב הרעות, שהשם לא יחפוץ בבעל המידות הרעות. יכול אדם להגיע לדרגה שעבירות אינו עושה, ובכל זאת "בקרבו ישים אורבו" - לאו דווקא בצורה שלילית קיצונית, אלא שמידותיו אינן מלוטשות.
"כי מאסתיהו" - מידה שלא יצאה עדיין אל הפועל
יש לכך ביטוי נורא בנביא. כשנכנס שמואל לביתו של ישי לראות במי מבניו בחר ה' למלך, עבר לפניו אליאב ראשונה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו". ומדוע מאסתיהו? כאשר דוד הולך אל מערכות ישראל, מניח את הצאן על שומר, ואביו שולח אותו להביא אוכל לאחיו ואת ערובתם לקחת - כועס עליו אליאב: "אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך, על מי נטשת מעט הצאן ההנה? למען ראות המלחמה ירדת". ויחר אף אליאב בדוד. ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא "מאסתיהו": ראוי היה, אלא שיש בו מידת הכעס.
ולכאורה זה תמוה מאוד: מתי היה הקרב עם גוליית - לפני המפגש של שמואל עם אליאב או אחריו? מפורש בכתובים שהוא היה אחריו. ואם כן, כיצד אומר הקדוש ברוך הוא "מאסתיהו" על כעס שעדיין כלל לא יצא אל הפועל?
מסביר רבי אליהו לופיאן במשל: אדם מחזיק בביתו מכונה מקצועית לזיוף דולרים. פושטת עליו המשטרה ותופסת את המכונה, והוא אומר: רבותיי, קחו את המכונה, הכול טוב. אומרים לו: אדוני, תטייל לך עוד שנים ארוכות בכלא. הוא טוען לפני השופט: הרי החוקרים מעידים שלא נעשה במכונה שימוש אפילו פעם אחת! משיב לו השופט: עצם החזקת מכונת זיוף בבית היא עוון פלילי. ראשית, אם יש לך מכונה - זה כבר חטא. שנית, אם יש לך מכונה, יש גם סיכוי שתשתמש בה; וכי סתם קנית מכונה באלפי דולרים שתשכב לך בבית?
כך, אומר רבי אליהו לופיאן, אדם שיש בו מידה רעה, גם אם המידה עדיין לא יצאה אל הפועל - בעלי המוסר קוראים לזה פצצה מתקתקת. אתה יודע מתי תתפוצץ? כשמישהו יזיז את המרעום. יש אדם שנראה ענוותן, שפל ברך, "מי אני ומה אני", תמיד דיבורי ענווה וצניעות, שייף עייל שייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, הראש תמיד כלפי מטה ו"מחילה מכבודו". רק נסה פעם אחת לפגוע בכבודו, לומר לו מילה שמשתמע ממנה משהו שאינו לפי רום מעלתו - פתאום תראה הר געש. זו פצצה ששכבה בפנים, ומישהו נגע במרעום.
היהדות עובדת בפנים
נמצא שאצל הקדוש ברוך הוא מאוסה המידה כבר בפנימיות. וכבר דיברנו על כך לא פעם, שהיהדות שונה מהותית משאר התפיסות. גם אומות העולם ידברו איתך על כך שלא יפה לכעוס, שאדם צריך להתנהג בערך רוח ובסובלנות ובסבלנות - אף שלמעשה הסובלנות הזאת אצלם סלקטיבית מאוד ותלויה במי מדובר, וכל מי שעוקב אחרי הביטויים שמופיעים בעיתונות כלפי הציבור החרדי רואה היטב את הצביעות הזאת. אבל גם כשהם מדברים על סובלנות, הכול חיצוני: אל תתפרץ, בלע צפרדעים, השאר את זה בפנים.
היהדות לעומת זאת מדברת על מחיקת הכעס בפנים: שגם בלב לא תהיה לך הקפדה, גם בלב לא יהיה כעס. וזה מאוד לא פשוט. אבל אם אתה ענוותן פנימה, אם אינך כעסן פנימה, מפני שאתה מאמין שהכול מאיתו יתברך וזה רצון הבורא - ממילא לא תצטרך לעשות הצגות, כי אתה באמת לא כועס. על מה אכעס ועל מי? ריבונו של עולם רצה כך. "ועתה אל תעצבו" אמר יוסף לאחיו, "ואתם חשבתם עלי רעה - אלוקים חשבה לטובה". כך גלגל ריבונו של עולם. וכשאדם משנה את מידותיו פנימה, משנה את אמונתו ואת תפיסתו פנימה - זה החביב לפני השם.
לכן אומר רבנו יונה: "מי יאמר זיכיתי ליבי" - זה במעשים, מי יכול לומר שאין לו מעשים מקולקלים. והדרגה הגבוהה יותר: "טהרתי מחטאתי" - שאני טהור מכל חיסרון שבלב, אפילו במחשבה; שאני רחוק כל כך מרוע לב, מגאווה, מכעס ומכל מידה מקולקלת. מי יכול לומר דבר כזה?
הצעה בסדר הפוך
ואילולי דברי רבנו יונה, הייתי מסביר את הפסוק ממש כדרכו, אלא שהייתי הופך את הסדר. "זיכיתי ליבי" - מי יכול לומר שליבו זך ואין בו שום נדנוד של דבר רע, אפילו במחשבה ואפילו בלב פנימה; ועל אחת כמה וכמה "טהרתי מחטאתי" - מי יכול לומר שאין בו חטא במעשה. וזה לכאורה מסתבר יותר, שהרי "זיכיתי ליבי" מדבר על זכות הלב ולא על המעשים, ואילו "טהרתי מחטאתי" הוא היטהרות מחטא שהוא בבחינת מעשה בפועל.
אלא שכנראה מה שהכריח את רבנו יונה הוא הלשון "זיכיתי" לעומת "טהרתי": זיכוך הוא פחות מטהרה, וטהרה היא מדרגה גדולה יותר. ולכן הסביר שדווקא "טהרתי מחטאתי" מדבר אפילו במה שבלב.
הגר"א: לאווים, לב, ומצוות עשה
מכיוון שאין לאדם פתחון פה לומר כן, ראוי לו תמיד לפחד מלפני השם, ולדעת שהשם צופה בכל מעשיו ובכל מחשבותיו, ולא יאמר לעצמו: אני כבר השגתי, אני בעל מעלה, אני מזוכך.
הגאון מווילנה מסביר שלהימנע מלעבור על מצוות לא תעשה - זה אדם עדיין מסוגל. לחסוך את עצמו מזדון: לא לאכול חזיר, לא לאכול נבלה וטרפה, לא לחלל שבת, לא להסתכל במראות אסורות, לא לדבר לשון הרע. מעבירה אדם עוד יכול להיזהר. אבל מה שבלב, וכן קיום כל מצוות עשה - זו כבר דרגה גבוהה מאוד. לומר "השלמתי את כל המצוות, עשיתי הכול", ולומר "ליבי טהור וזך" - אלו שני דברים שקשה לנו יותר לומר עליהם שעשינו אותם.
וכנגד שלושת הדברים הללו נאמר: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי". "נקי כפיים" - שאינו עובר על מצוות לא תעשה, אין בו לאווים. "בר לבב" - נקיות הלב, שאין בו הרהורים רעים ואין בו מידות רעות כשנאה, קנאה ותאווה, שהם דברים שבלב. "ולא נשא לשווא נפשו" - שלא התעלם מכך שימי חייו הולכים לשווא, והכוונה לביטול מצוות עשה: מי שאינו מקיים את מצוות העשה, חייו הולכים לשווא, שהרי יכולת לקיים עוד מצווה ולעשות עוד מעשה טוב.
מדרגות של דורות
הגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זכר צדיק וקדוש לברכה העיד על עצמו שמיום עומדו על דעתו מעולם לא עבר לאו במזיד. ומי יכול לומר דבר כזה? לעבור לאו במזיד פירושו: אדם הולך ברחוב, רואה מראה אסור ומסתכל. אדם יודע שמה שהוא עומד לומר הוא לשון הרע, ובכל זאת אינו עומד בזה ואומר. רבי בן ציון העיד שמעולם לא עשה כך. אלו מדרגות של דורות קודמים.
לסיכום: "מלך יושב על כיסא דין מזרה בעיניו כל רע" - ארבעה תנאים למשפט אמת: שהמלך שופט בעצמו, שהוא יושב בקביעות, שהוא שומע בעצמו את כל הדין ודברים של בעלי הדין, ושהוא מתהלך בעם ומפזר את הרע. וכל זה משל למלך מלכי המלכים, היושב תמיד על כיסא דין וצופה בכל מעשי בני אדם ובכל מחשבותיהם. ומכאן: "מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי" - אין אדם שיוכל לומר שהוא נקי מעוון נעוריו ומחטא ילדותו, ובוודאי לא שהוא נקי מן המידות הרעות שבלב, שהן מאוסות לפני השם עוד לפני שיצאו אל הפועל, כמידת הכעס שבגללה נמאס אליאב. לכן עבודתו של יהודי אינה לכבוש את הרע בפנים אלא למחוק אותו מן הלב, ולחיות תמיד בידיעה שהמלך רואה, בוחן ומשגיח.