בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים מפרק כ במשלי: הפסוק שעניינו הפרישה מן המריבה, והפסוק שעניינו העצלות ואיבוד הזמן. שני הפסוקים, כפי שנראה, נוגעים בשורש אחד: האם האדם עושה חשבון חכם של רווח והפסד לטווח ארוך, או שהוא נגרר אחרי הרגע.
כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב וְכָל־אֱוִיל יִתְגַּלָּע׃ (משלי כ, ג)
רש"י מפרש כפשוטו, וזוהי הכותרת של הפסוק: טוב לו וכבוד לו לאדם לנוח ממריבה. ומנגד, כל אויל שאינו שובת מן הריב - יתגלה קלונו. מכאן נעבור אל המפרשים המפרטים יותר.
רבנו יונה שואל: כאשר שני אנשים רבים ביניהם, מי מהם בעל המעלה? מי האדם המשובח? התשובה: הממהר והמקדים ראשון להשבית את הריב. השניים מתווכחים, זה טוען וזה טוען, ואחד מהם אומר: עזוב, בוא נעצור כאן, בוא לא ניכנס לוויכוח. הוא המשובח והוא בעל המעלה. וכך אומרת הגמרא בקידושין (עא): בארץ ישראל, כשהיו רואים שני אנשים רבים ואחד מהם מקדים להחריש ויושב מן הריב - 'יושב' מלשון שובת מן הריב - היו אומרים עליו שהוא המיוחס.
לעומת זאת, האויל מתגלה, ומידותיו הרעות ניכרות דווקא בשעת הריב. שמעתי פעם רעיון יפה מהרב פנגר: יש אנשים שכאשר אתה נכנס איתם לוויכוח - ולא משנה על מה, אפילו על עקיפה לא נכונה בכביש - הם כמו פח אשפה שדרכת לו על הדוושה: המכסה נפתח, וכל הזבל עף החוצה. זהו 'וכל אויל יתגלע'. רק דרכת לו קצת על הרגל, והנה נפתח הפה, ואתה רואה כמה טינופת וכמה אשפה יש בפנים, איזה עולם ביטויים נרחב, שלא ידעת כלל שאלו צורות הניסוח שלו. פתאום אתה עומד מול הפן הפחות נאה שלו.
לכן אמרו שאחד הדברים שבהם האדם נמדד וניכר הוא כעסו: בכוסו, בכיסו ובכעסו. כך מצאנו אצל משה רבנו, שאמר לעם: 'ואהרן מה הוא כי תלינו עליו'. אהרן היה ענוותן גדול, ומשה כביכול אומר להם: אתם רוצים לבדוק את אהרן? יש שלושה פרמטרים. בכוסו? אי אפשר, שהרי הוא כהן ואינו שותה. בכיסו? גם לא, שהרי יש לו מתנות כהונה והוא מקבל מכולם, ומלבד זאת אין לכהן קרקעות ולא חבל ארץ. אם כן, נותרה רק הדרך האחרונה: 'כי תלינו עליו' - לכו והתלוננו עליו, נסו להרגיז אותו, ואז תראו איזה ענוותן הוא אהרן.
נמצא שכאשר אדם נזהר מן הריב ואינו ממהר לכעוס ולהגיב, המידות הטובות שלו מוכחות עליו. והאויל - יתגלע, יתגלה, ותהיה ניכרת לכל אווילותו. מתי? כשהרגיזו אותו, כשעשו לו מעשה שלא לפי הבנתו. פתאום הוא פותח את הפה, מדבר לא יפה ובצורה מבזה. ואחרי שהוציא את הדברים מפיו, פעמים רבות אין להשיב. אפשר לומר אחר כך 'דבריי הוצאו מהקשרם', 'לא התכוונתי', 'הייתי בסערת רגשות' - אבל שמוע כבר שמענו. אדם יכול להצטייר בעיניי כאדם גדול, ופתאום מישהו מרגיז אותו ואני שומע ממנו קללה עסיסית. האם נמשיך להעריך אותו כמקודם? גם אם יתנצל, נאמר לו: מספיק, את העניין קלטנו. שכן דבר כזה לא היה אמור להיות אצלך אפילו במחשבה, ואם יצא מן הפה - הרי ברגע של חולשה נגלתה פנימיותו. זהו האויל: אינו שם לב, מוציא את מה שיש בתוכו, ואינו מבין שבזה עצמו 'יתגלע' ומתגלה טיבו ואופיו.
רבנו יונה מוסיף שגם פסוק זה, כקודמו, הוא המשך של הפסוק הראשון בפרק: 'לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם'. שם ביאר שאין ראוי לאדם לשתות כשהוא הולך לדבר עם המלך, שהרי צריך שיהיו בו יראה ומורא בעומדו לפני מלך. וכאן הוא מוסיף: דע לך, מי שהוא לץ היין והומה שכר - ייכנס בקלות לריב. וכמו שנאמר (משלי כג): 'למי אוי, למי אבוי, למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חינם, למי חכלילות עיניים' - שלמה שואל שאלה אחר שאלה: מי זה שכל הזמן אוי ואבוי? למי מדינים, כלומר מריבות בלי הפסק? למי שיח ופצעים חינם? והתשובה: 'למאחרים על היין'. השתוי, השיכור, הוא הזוכה לכל 'המעלות' הללו. וזה מה שאומר הכתוב כאן: אתה רוצה כבוד? שבות מריב, ואל תשתה יין, ולא תגיע למדינים ולמריבות ולביזיונות. כבוד הוא לאיש שישבות, מאשר שיריב עם בני אדם.
הגר"א מסביר: הגון לאיש החשוב לשבות מריב, כלומר שלא יעשה מריבה עם שום אדם. ובאשר לאויל - כששני אוילים רבים יחד, כל אחד מהם רוצה לגלות את אווילותו של חברו ולהוכיח שהשני הוא האויל הגדול יותר. שניהם צועקים זה על זה כדי להוכיח את פחיתותו של זולתו, ובסופו של דבר 'יתגלע' - במריבה שלהם מתגלית פנימיותם שלהם.
המלבי"ם מדייק: מי שבא לריב עם אדם אחר, הדבר לא ייחשב לו לכבוד. אבל יש לשאול: אדם שהיה עומד לריב ועצר בעצמו - האם ראוי לכבד אותו על כך? אומר המלבי"ם שלא בהכרח, שכן ייתכן שעצר מריב מאחת משתי סיבות של חשבון קר. הסיבה הראשונה: אם אריב איתו, הוא יחרף ויגדף אותי עוד יותר. אני מכיר את הטיפוס, ויודע שאם אדבר - הדבר עלול להסתיים גרוע יותר, בקללות ואולי גם במכות. שתיקה כזאת אינה מראה על מעלתו ועל כוח ההתגברות שלו על יצריו, אלא על חשבון פשוט: איני רוצה מכות, אני רוצה לצאת חי.
הסיבה השנייה: עצם ההתייחסות כבר נותנת לחולק את מה שביקש, ומראה כביכול שהדברים ראויים ליחס. כשמחרפים ראש ממשלה, האם הוא עולה לשידור על כל דבר ואומר 'אני רוצה שתדעו שמה שאמר השר הזה אינו נכון, ומה שאמרה חברת הכנסת הזאת אינו נכון'? אין דבר כזה. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. כשאדם מגיב על כל דבר, מבינים שהוא מנסה לנקות את שמו ולתרץ את עצמו, ושיש כאן דברים לא טובים שנחשפו; אבל כשאינו מתייחס - כאילו אינו סופר את הדברים כלל.
פעם שאלו את הרב שטיינמן: הרב, אומרים כך וכך בשם הרב, מדוע הרב אינו מכחיש? השיב להם: אם הייתי צריך להכחיש את כל מה שאומרים בשמי, הייתי עסוק כל היום בהכחשות. זה אומר בשמי כך וזה אומר בשמי כך, מספרים דברים על החזון איש ומספרים דברים על פלוני - וכך הוא. עצם ההקפדה על החירוף מראה שיש בחירוף ממש; אבל כשאתה אומר 'שיגיד, לבריאות שיהיה לו, וכי אוכל לסתום לו את הפה?' - הרי הוצאת את העוקץ.
ואם כן, אומר המלבי"ם, מי שיודע את שני החשבונות האלה ובוחר לשבות מן הריב, יש לו בכך כבוד כפול: גם לא יחרפו אותו יותר, וגם לא יאמרו שבדברים יש ממש. הוא מראה בעצמו שאינו מקפיד, וכמו שאמרו חז"ל: 'יחסותא דבבלאי - שתיקותא', שהמיוחסים ניכרים בשתיקתם. וגם ניצל בזה מחרפה גדולה יותר, כמו שנאמר: 'אל תצא לריב מהר, פן מה תעשה באחריתה' - אתה יודע איך ריב מתחיל, אינך יודע איך הוא נגמר.
הכלל אומר: אל תצא לריב, ראשית, עם אדם חזק ממך; ושנית, עם אדם שאין לו מה להפסיד. אלה שני מצבים שבהם אין כדאי כלל להתעמת. אתה, למשל, אדם מכובד - והוא לא. אין לו שום בעיה לעמוד באמצע הציבור ולומר עליך דברים קשים בפניך; אין לו בעיה של כבוד, אין לו בעיה של בושה, אינו חושש מביזיונות. לאדם כזה לעולם לא תוכל, מפני שהתגובות שלך תמיד יהיו מדודות - אתה חושש לכבודך, לך יש מה להפסיד - והוא נקלה שאין לו מה להפסיד.
אפשר להמחיש זאת מתחום המלחמה: אין טעם להילחם כנגד מתאבדים. מה האיום שלי עליו? שאהרוג אותו? בשבילו זה התענוג הגדול ביותר, הוא בא למות. הקמיקזה טס ישירות אל תוך המשחתת ומתפוצץ עם עוד חצי טון דינמיט במטוס - איך אפשר לאיים עליו? כשאין לצד השני מה להפסיד, אין בידי נשק נגדו ואין לי דרך להכניע אותו. אדם שאין לו מחסומים, שאין לו בושה ואינו מבין שכל המריבה הזאת היא ביזיון בשבילו - אדרבה, כבוד הוא לך להימנע, לעצור ברוחך ולא לריב עמו.
אבל האויל אינו יכול לעצור ברוחו, ומיד מתגלות מידותיו הפחותות. על כך אומר המלבי"ם שלא נאמר 'יתגלה' אלא 'יתגלע', ולשון זו באה תמיד לבטא התגלות של דבר פחות, של מידה רעה. ואיזו מידה רעה מתגלה כאן? שהאויל אינו מסוגל לעצור ברוחו. תאמר לו: אתה רק עושה לעצמך בושות, אתה רק גורם לעצמך נזקים - והוא משיב: מה, הוא יגיד לי דבר כזה? אני אראה לו מה זה. אל תפריע לי עכשיו. וכך הוא עושה לעצמו ביזיונות ובושות, בלי שום מחסום. ומה זה מוכיח? שהאדם הזה אויל.
ומהו 'אויל'? המלבי"ם מסביר תמיד שהוא מלשון 'אולי' - המסתפק בחוקי החכמה. החכם הוא הבקיא בחוקי החכמה, ולכן יודע מה כדאי ומה אינו כדאי. האויל, שאינו בטוח בחוקי החכמה ואינו 'סגור' עליהם, חושב פעמים רבות שדווקא הריב יועיל לו ויביא לו תוצאות אפקטיביות. הוא אינו מבין שאולי הרווחת במריבה מאה שקלים, אבל קנית לעצמך ביזיונות ושם רע שהפסדת בהם הרבה יותר: מעתה מסתכלים עליך בצורה שלילית, אין רוצים לעשות איתך עסקים, אין רוצים בקרבתך. ברגע אחד הרווחת משהו, ולטווח הארוך הפסדת הרבה. אילו היית חכם ולא אויל, היית עושה את החשבון הזה; אבל המסתפק בחוקי החכמה אינו עושה חשבון, וממהר לריב אף שהדבר גורם לו נזק.
מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא־יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן׃ (משלי כ, ד)
רש"י מפרש כפשוטו: העצל, מפני הצינה הוא יושב ואינו עושה מלאכה, ומחמת החורף אינו חורש. ומוסיף רש"י שהדבר רמז גם לעסק התורה. האבן עזרא מבאר את סוף הפסוק: 'ושאל בקציר ואין' - הוא שואל מן הקוצרים, והם אינם נותנים לו מאומה, מפני שאומרים לו: היה לך לעבוד.
רבנו יונה אומר שהפסוק בא להעיר את בני האדם על מידת הזריזות: שלא יתרפה אדם ממלאכתו מפני הקור או מפני החום, ולא יאמר 'עכשיו תקופה לא טובה, תעבור התקופה ואחזור למלאכה'. שאם כך יעשה - המלאכה תשבות לגמרי, שהרי תמיד יימצאו מעכבים: עכשיו חם מדי, עכשיו קר מדי, עכשיו לא מתאים, עכשיו השעה אינה נוחה. תמיד יהיו מפריעים. ולכן 'מחורף עצל לא יחרוש' - תמיד ימצא סיבות מדוע לא לעשות את מלאכתו, ולא תימצא השבה לאבידתו: מפני הצינה לא חרש, ואחר כך 'ושאל בקציר' - יחפש את החיטים בזמן הקציר, ולא חרש ולא זרע ולא גדלו - ואין.
חז"ל דרשו את הפסוק על עניין הזריזות בחכמה: 'אל תאמר לכשאפנה אשנה - שמא לא תיפנה'. אל תאמר: כשאהיה פנוי אלמד. מתי תהיה פנוי? מתי תמצא זמן? לעולם לא תמצא. ולכן ראוי לו לאדם לנצל כל זמן וכל רגע, ולא לחפש סיבות להתבטל ממלאכתו וממלאכת השם.
הגאון מווילנה מסביר ש'חורף' הוא חצי כסלו, טבת וחצי שבט. 'מחורף' - מתחילת החורף, כשכבר קצת קר, כבר אינו חורש, ואחר כך כשמגיע הקציר אין לו כלום. ומה בא הדבר לרמוז? שלושה זמנים יש בחיי האדם: זמן עלייה, זמן עמידה וזמן ירידה. ושמותיהם: קין, הבל, שת. והם כוללים את שלוש המידות הרעות: התאווני, הכעסני והליצני.
התאווני הוא בעל מידות התאווה, המתאווה לכל תאווה ולכל הנאה. הכעסני הוא בעל מידת הכעס והרוגז. והליצני - הגר"א מגדיר אותו כפריקת עול ויראת שמים: אדם המתלוצץ, היושב 'בסוד זקנים' משחקים, זקנים היושבים ומעבירים חוויות זה לזה. זהו מושב לצים, יושבים ומפטפטים עצמם לדעת.
ימי העלייה הם ימי הנערות, ואז האדם בעל תאווה. זהו 'קין', שנולד ראשון והוא ההתחלה, ואפשר שהוא גם לשון קניין, שהוא מתאווה לקניינים. ימי העמידה הם 'הבל', שהאדם רודף אחר הבלי הכבוד והעשירות; כבר התאוות שככו במקצת, הגיע לגיל חמישים, ומה מעניין אותו? כבוד ועשירות. וימי הירידה הם 'שת' - ש' ת', הסוף, ואז הוא יושב עם הליצנים והבטלנים המעבירים חוויות.
והגר"א מוסיף שזה כנגד המשמרות שאמרו חז"ל: משמרה ראשונה - חמור נוער, כנגד התאווני, כחמור הרץ אחרי כל תאווה. משמרה שנייה - כלבים צועקים 'הב הב', כנגד ימי העמידה וההבל: הב עוד עושר, הב כבוד, רדיפה אחרי הבלי עולם. משמרה שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואישה מספרת עם בעלה, וזו בחינת הליצנים: יושב ומספר סיפורים ומדבר בהבלי העולם.
לפי זה מבאר הגר"א את הכתוב: 'מחורף עצל לא יחרוש' - החורף הוא זמן העמידה. ולא 'גיל העמידה' כפי שאנו רגילים לקרוא לזמן שלפני הזקנה, אלא אמצע החיים: יש זמן עלייה, שנות העשרים, שבהן האדם עודנו עולה ומתפתח; אחר כך שנות העשרים־חמש עד החמישים, שבהן הגוף עומד; ואחר כך מתחיל שלב הנסיגה והקמילה. בזמן העמידה, בין הארבעים ואילך, הוא 'אינו חורש' - אינו עוסק בתורה ובמעשים טובים. 'ושאל בקציר' - יגיע הזמן שכבר צריכה להיות בו דעת, שכבר צריך היה להעמיק ולהיות גדוש; אבל את זמן העמידה לא ניצל, ולכן שוב אינו יכול להשיג מאומה.
הכלל הוא שמי שלמד תורה בצעירותו ילמד תורה גם בזקנותו. אבל מי שבצעירותו התבטל ואמר 'כשאצא לפנסיה אלך לשיעור' - לא פנסיה ולא שיעור. המציאות מוכיחה שאנשים כאלה אינם קובעים עיתים לתורה, מפני שחסר להם הדבר מן השורש, חסרים להם ההרגלים הטובים מגיל צעיר. מי שיש לו הרגלים טובים - כשיזדקן ילמד הרבה יותר; אבל מי שאין לו אפילו התחלה, שיתחיל ללמוד בגיל מבוגר - זה נדיר. לא שאין כאלה, אבל נדיר. ולכן מי שמחורף עצל ואינו חורש, כשיגיע שלב הקציר, ביובש קצירה, כשהאדם מזדקן - 'ואין': אין לו חשק ללמוד, אין לו כלום מן התורה, ולא השכיל ולא הבין בה.
המלבי"ם מבאר: זמן החרישה בשדות הוא בחורף, והאוויר קר, והעצל אינו אוהב מלאכה גם בלי סיבה - קל וחומר כשיש לו סיבה. וכי לא למדת 'צינים פחים בדרך עיקש'? מי שמתעקש לצאת בקור, אין לו להלין אלא על עצמו, הוא סתם עקשן. וכך הוא אומר: אני נשאר בבית, תחת השמיכה הכי בטוח, גם הרבה פחות חיידקים, אני במקום סגור ואיני יוצא למקום שיש בו אנשים. וכך מעביר את זמנו בתנומת חורף. אבל אחר כך, בבוא הקציר, כשהאוויר טוב ואפשר לצאת - הוא שואל יבול, ואין.
וכך גם האדם המתעצל לאסוף את החכמה בימי נעוריו. אז הוא הזמן לחרוש את חלקת הנפש מן הקוצים והדרדרים וציורי התאווה, ולזרוע בה זרע החכמה והדעת. כשאדם צעיר - זהו הזמן להשיג השגות בתורה, זה הזמן שיהיה לו חלק בלימוד וחלק בתיקון המידות. לאחר מכן, כשאדם מתבגר, כבר הוטבעו בו מידותיו והרגליו מקובעים, וקשה לו מאוד לשנות את עצמו. אלא שהבעיה היא שבצעירותו דמו רותח, אין לו מנוחה, ותאוותיו תוקפות אותו, ולכן הוא מתעצל לקיים מצוות, מתעצל לבוא לשיעור, מתעצל לפתוח ספר. ובימי זקנותו, כשרתיחת הדם נחה וכבר אין תאוות המטרידות אותו - היות שלא הרגיל את עצמו ולא הכין את אדמת הנפש לחכמה בזמנה, שוב אינו מוצא פרי. צריך לדעת: מה שהרגלנו את עצמנו בצעירותנו יישאר לנו בזקנותנו, ולאחר מכן קשה מאוד.
מעשה באחד מן הגדולים שאמר לאדם מסוים שיחזור בתשובה. השיב לו: רבי, אני עוד צעיר, עזוב, בוא כשאהיה זקן. חלפו שנים, והרבי זכר, ובא אליו כשכבר הזקין ואמר לו: נו, עשה תשובה עכשיו. מה התירוצים עכשיו? אמר לו: אגיד לך, רבי, משל למה הדבר דומה. אתם הרבנים אוהבים לדבר במשלים, הפעם אני אדבר במשל. הייתי סייס אצל גוי, הייתה לו חוות סוסים ואני הייתי שומר הסוסים. ותמיד היה בעל הבית אומר לי: עשה גגון לסוסים, יורד שלג, יורד גשם, קר, והם עומדים בחוץ. הייתי אומר לו: איך אפשר? עכשיו חורף, וכי אפשר להתחיל עבודות בחוץ בקור הזה, בכפור ובשלג? היה ממתין, ובבוא הקיץ אומר: נו, עשה גגון לסוסים. והייתי אומר לו: בשביל מה גגון? הרי שמש, הכול יפה והכול טוב, מי צריך גגון?
אמר לו אותו אדם: כך גם בענייננו. כשבאת אליי בפעם הראשונה הייתי עוד צעיר - שמש, הכול טוב ויפה, מי צריך תשובה עכשיו? עזוב, בוא כשאהיה זקן. עכשיו באת כשאני זקן - חורף. נו, עשה גגון? מי יכול בקור הזה? מי יכול בזקנותי, במציאות שלי היום, וכי יש לי כוח לשנות את עצמי ולעשות מהפכים? ואכן, מעטים הזקנים החוזרים בתשובה, והסיבה היא שאדם שהזקין נעשה מקובע בעמדותיו, וקשה מאוד להזיזו ולשנותו.
עוד הסבר מביא המלבי"ם ב'ושאל בקציר ואין': מהו זמן הקצירה? יש זמן שבו הקדוש ברוך הוא קוצר את נפש האדם ולוקח אותה אליו, ואם כן 'קציר' מדבר על עת המיתה. ואמרו: מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת - מהיכן יאכל בשבת? וזה שאומר הכתוב: האדם הזה שכל ימי חייו, בימי חורפו, היה עצל ולא חרש - כשישאל בעת הקציר, כשיגיע זמן הפטירה, 'ואין': לא יהיה לו מאומה, שהרי מה הכין לעצמו לחיי העולם הבא?
שני הפסוקים מלמדים חשבון אחד. 'כבוד לאיש שבת מריב' - המקדים לשבות מן הריב הוא בעל המעלה והמיוחס, והשובת מתוך הבנה שהתגובה רק תרבה חירופים ותיתן ממש לדברי החולק - לו הכבוד; ואילו האויל, המסתפק בחוקי החכמה ואינו יודע לחשב רווח כנגד הפסד, אינו עוצר ברוחו, ובשעת הריב 'יתגלע' ומתגלה שפלות פנימיותו. ו'מחורף עצל לא יחרוש' - מי שמחפש תירוצים לא יעבוד לעולם, ומי שלא חרש את חלקת נפשו בימי החורף שלו, בימי הנעורים ובימי העמידה, יבוא אל הקציר ולא ימצא מאומה: לא בזקנתו ולא בעת שנפשו נקצרת. ולכן: אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה.