הפרק שלפנינו ממשיך בשורת המשלים על הבן, על החינוך ועל המידות. בקטע זה נעסוק בשלושה פסוקים: "משדד אב יבריח אם", "חדל בני לשמוע מוסר" ו"עד בליעל יליץ משפט" - ובכל אחד מהם נראה כמה פנים של ביאור: מן הדרש שבדברי הגר"א על חורבן הבתים, דרך הפשט המעשי של הרלב"ג והמצודת דוד בענייני חינוך הבנים, ועד דברי המוסר החדים של רבנו יונה על מי שמוכן לשמוע תוכחה ומי שאינו מוכן.
מְשַׁדֶּד־אָב יַבְרִיחַ אֵם בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר׃ (משלי יט, כו)
הסבר נוסף אומר הגר"א: "משדד אב" נוגע לחורבן בית ראשון, ו"יבריח אם" - לחורבן בית שני. ומדוע דווקא כך? נראה לומר, שבבית ראשון הייתה השראת שכינה שלא הייתה בבית שני. כל אותם ניסים שמנו חכמים - שלא נראה זבוב בבית המטבחיים, שלא הסיטה הרוח את עמוד עשן המערכה, שלא כיבתה האש את עצי המערכה וכיוצא בהם - מובאים כמי שהיו בבית ראשון, ולא בבית שני. נמצא שבית ראשון היה תקיף וחזק, ומבחינת מעלתו הרוחנית היה בגדר "אב", ואילו בית שני היה חלש יותר, בבחינת "אם".
וראיה לדבר: אותם ששבו משבי הגולה וראו את בית שני - בכו. הצעירים שמחו: הנה בית מקדש! אבל הזקנים אמרו: אנחנו ראינו איך נראה בית המקדש, ראינו את ביתו של שלמה, כולו מצופה זהב, דבר עצום ונפלא. אתם רואים את זה ושמחים, ואילו הייתם יודעים כיצד נראה הבית הראשון - לא הייתם שמחים במה שיש כאן. רואים מכאן שבית שני היה חלש לעומת הראשון, וממילא מובן מדוע כינה אותו הכתוב בבחינת "אם".
ולמה נקרא "בן מביש"? הרי הסברנו שבושה עניינה בסתר. אומר הגר"א: מפני שהדורות הראשונים, בעת שנחרב בית המקדש, היה עוונם בסתר. והוא מביא את לשון הזוהר הקדוש: "עברו השבילים הסתומים שבסתר" - כלומר, פגמו בעולמות העליונים, בנתיבות הנסתרות.
ולכאורה חז"ל אומרים ההפך: בבית ראשון נגלה עוונם - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בגלוי לכל - ולכן נגלה קיצם, שבעים שנה. ואילו בבית שני שלא נגלה עוונם, לא נגלה קיצם, ולא הודיעו להם מתי יסתיים הסיפור. אלא שכוונת הזוהר היא, שהעוונות הגלויים שראית בבית ראשון היו רק מה שנגלה לעין, ומתחתיהם היו עוונות נסתרים ופגמים בעולמות העליונים, אותם "שבילים סתומים שבסתר". לעומת זאת בבית שני הפגם שבעולמות העליונים היה בגלוי, כמו שמביא הגר"א שחטאו כנגד ל"ב נתיבות חכמה, כנגד ל"ב הפסוקים שבפרשת התוכחה של בית שני. שהרי פרשיות התוכחה נחלקות לשתיים: התוכחה שבסוף פרשת בחוקותי כנגד בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבוא כנגד בית שני, ושם שלושים ושניים פסוקים כנגד ל"ב נתיבות חכמה.
ממילא מתפרש סוף הפסוק: "בן מביש" חוזר על "משדד אב", שהוא בית ראשון, שהפגם בו היה בסתר - ובושה עניינה בסתר. "ומחפיר" חוזר על "יבריח אם", שהוא בית שני, בבחינת אם החלשה יותר, ושם הפגם היה בגלוי - ולהחפיר עניינו בושה גלויה.
הרלב"ג מסביר את הפסוק כפשוטו: הבן המביש מחפיר את הוריו, רודף אחר התאוות, וגורם שיבואו אנשים וישדדו את אביו. את המציאות הזאת אנחנו מכירים היום בצורה ברורה מאוד. עצרו אותו - מי חותם על הערבות? ההורים. לא עמד בתנאים - למי תוחלט הערבות? להורים, והם יפסידו את הכסף. באים ואומרים להם: הבן שלכם הזיק כאן, הזיק שם; ההורים חורקים שיניים, מוציאים פנקס צ'קים ומשלמים - ובלבד שלא יהיה רעש, שלא יהיו בושות, שלא ישמעו ולא ידעו. זה בשלב הראשון. בשלב השני, אחרי שכולם כבר יודעים, הם אומרים לניזק: אדוני, אתה צודק, הוא ציער אותך? אותי הרבה יותר. אין לי מה לעשות, אני יכול רק להשתתף בצערך.
או שהבן הולך ולוקח הלוואות. באים ואומרים לאב: הבן שלך לקח הלוואה, נתתי לו את הכסף שעמד לקניית דירה, עכשיו קניתי דירה ואין לי ממה לשלם, רוצים להוציא אותי מהבית. מה יעשה האדם? אין לו ברירה, משלם בעבור בנו. הרי זה "משדד אב" - הבן לוקח הלוואות בלי כיסוי ובלי חשבון ומכלה את ממון אביו. ומאותה סיבה "יבריח אם": באים הנושים, באים התובעים, באים כל אלה שהוא הזיק להם ודופקים בדלת - והאם כבר לא יכולה, והיא בורחת מן הבית.
ולכן אומר הרלב"ג: ראוי לאב ולאם לייסרו בקטנותו, שלא יבוא מהם ההפסד הזה. במילים פשוטות: אינך רוצה נזקים? חשוב היטב בשעה שאתה מגדל את הילד, לחנך אותו בדרך נכונה וטובה, כי בסופו של דבר מי שיאכל את כל הקש מכל העניין הזה - זה יהיה אתה. ורואים את זה היום בגלוי אצל אנשים שאינם יודעים לחנך, שאין להם מושגים בחינוך. ואז הם אומרים: נתתי לילד הכול, אני לא יודעת למה הוא עושה כאלה דברים, הכול קנינו לו, הכול הענקנו לו. והיא אינה מבינה שבעצם אמרה בעצמה את התשובה - זו בדיוק הבעיה, שתמיד קניתם לו הכול ונתתם לו הכול. איך יצא לדוד אדוניה בן חגית? "ולא עצבו אביו מעולם לאמור מדוע ככה עשית". אם מעולם לא עצבו לאמור מדוע ככה עשית, אל תתפלא שיעשה דברים שיגרמו אחר כך הרבה עוגמת נפש.
המצודת דוד מבאר ביאור מקורי: אדם שמשדד את אביו, מביש ומחפיר את פניו - גורם בכך שהאב יגרש את האם. כלומר "יבריח אם" הוא שהבן, בכל הצער שגרם לאביו, מביא את האב לגרש את אשתו שהדריכה את הבן בדרך מקולקלת כזו.
והרבה פעמים אנחנו רואים דברים כאלה, שנוצרות בעיות בשלום בית בעקבות חינוך הילדים: האב כועס על האם למה אינה נותנת לילד מוסר, למה היא ממלאת תמיד את רצונו בלי להגביל אותו. ועל ידי זה גורם הבן גם שהאב יוציא כסף, שהרי אם הוא מגרש - צריך לשלם כתובה. נמצא שהבן גוזל את אביו את דמי הכתובה, גורם לו להוצאה יתרה, ומבריח את אמו מאביו. גם "יבריח אם" וגם "משדד אב", שעליו לשלם עתה על הגירושין הללו.
והיום, אמנם על פי רוב אין משלמים את הכתובה, אבל ה"משדד אב" שבגירושין גדול הרבה יותר מן הכתובה. שאל אנשים שמלקקים אחר כך את פצעיהם, ויספרו לך שגירושין הם עסק יקר. ומי שמתפרנס מכל העניין הזה הם עורכי הדין משני הצדדים, שאומרים: למה שתוותר? ומה פתאום שהיא תקבל? ואז מגיעים לשלב של אגו, ו"גם לי גם לך לא יהיה", ואני אוציא לך את העיניים ואת הנשמה - ובסוף עורכי הדין אוכלים את כל הכסף, העיקר שהצד השני לא יקבל. נמצא "משדד אב", שגורם נזק עצום לאביו שנאלץ לגרש את אמו ולהוציא הוצאות מרובות.
חֲדַל־בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי־דָעַת׃ (משלי יט, כז)
פסוק זה קשה מאוד על פי פשוטו, ולכן כל הפרשנים מהפכים את סדרו. "חדל בני לשמוע מוסר"?! והלוא כל הפסוקים אומרים "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", "החזק במוסר אל תרף" - ופתאום "חדל בני לשמוע מוסר"? ומהו "לשגות מאמרי דעת"?
לכן אומר רבנו יונה שמקרא מסורס הוא, כלומר יש לשנות את סדר המילים כדי לעמוד על כוונתו: "חדל בני לשגות מאמרי דעת - למען שמוע מוסר". חדל ממעשיך המקולקלים, אל תהיה שוגה מאמרי דעת, כדי שתוכל לשמוע מוסר. "לשגות מאמרי דעת" פירושו להיות שוגה ולא ללכת בדרך הישרה של אמרי הדעת, הדברים המתקבלים על הדעת. חדל מדרך זו, אלא שמע מוסר, קבל את המוסר שאומרים לך ויישר דרכך.
וביאור העניין: אם אתה רוצה ללמוד מוסר ולקבל תוכחה, תחילה חדל מלשגות מאמרי דעת, שאז יהיה לאדם לב שומע. שמיעה פירושה שהאדם מקבל את הדברים. אבל מי ששוגה במעשיו אינו מוכן לקבל מוסר. מדוע? כי כשאני הולך בדרך לא נכונה ואתה מאיר לי על כך, הדבר מציק לי ודוקר אותי. וממילא כשאתה בא לומר לי דברים שאינם נעימים לאוזניי, איני מתבונן במה שאתה אומר ואיני רוצה להקשיב, כי זה לא יערב לי - שהרי מעשיי מנוגדים לדבריך. ואפילו אם אשמע, לא ארד עד חקר אמיתתם, מפני שאני יודע שאיני בסדר.
מישהי הגדירה לי פעם: אתה יודע מה הצרה בכנסי הצניעות? עושים כנס לנשים, מדברים על חיזוק ענייני צניעות, על ריחוק מאייפונים ומאינטרנט וכל שאר העניינים - דברים חשובים ונפלאים. אבל מי מגיעה לכנסים האלה? האם אלה שהולכות עם הצר והקצר, אלה שיש להן אייפונים, אלה שהפאות שלהן מגיעות עד השסע? לא. מי שמגיעה הן הצדיקות ויראות השמיים, אלה שממילא אין להן אייפונים, שהחצאיות שלהן עד הנעליים, שהולכות עם כיסוי ראש בדקדוק ההלכה. ואין בזה זלזול - חשוב מאוד גם לחזק את החזקים, בלי ספק. אבל דווקא אלה שהיינו רוצים לראות שם, שחשוב שישמעו כמה חומרה יש בהליכה בחוסר צניעות, כמה פגם יש בזה, כמה ייסורים תשלם על כך וכמה קלקול בבניה ייגרם מזה - הן דווקא אינן באות. נמצא שאלה שהדברים מיועדים להם אינם שומעים. זה בדיוק מה שאומר לנו הכתוב: מי שצריך ליישר דרכיו - לא נעים לו לשמוע דברי תוכחה. לכן, אם אתה רוצה באמת לשמוע מוסר, אל תשגה מאמרי דעת, אל תלך בדרכים מקולקלות, ואז כשיבואו לומר לך מוסר יהיה לך קל יותר לקבלו. אבל אם אתה שוגה בדרכים המקולקלות, כשבאים להוכיח אותך הדברים אינם נעימים לאוזניך ואתה דוחה אותם מראש - ואיך תתקן את עצמך? לכן החפץ לשמוע מוסר - בל ישגה מאמרי דעת.
הסבר נוסף אומר רבנו יונה: הפסוק הזה הוא המשך הפסוק הקודם, פסוק הבן המביש והמחפיר המשדד אב ומבריח אם. וכעת הוא בא בתוכחה אל אותו בן: "משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר - חדל בני!" חדל מכל המעשים הללו, הפסק להיות בן מביש ומחפיר - "לשמוע מוסר", כדי שתוכל לשמוע מוסר; וחדל "לשגות מאמרי דעת", הפסק לטעות בדרכים מקולקלות, אלא לך בדרך הנכונה.
עוד מסביר רבנו יונה ביאור חדשני: "חדל בני לשמוע מוסר" - מוסר שמייסרים אותך כדי שתשגה ותתרחק מדרך הישר. כשם שהאדם ההגון והישר מייסר את בנו כדי שילך בדרך הישר - ואומַר שוב, "מייסר" אין פירושו בהכרח מכות או דרך אלימה, אלא פעמים רבות אמירת דברי מוסר והוכחת הבן - כך גם העקום והרשע מוכיח את בנו על שאינו הולך בדרך רשע.
ואם תשאלו: הגזמת, היכן רואים דברים כאלה? אומַר לכם היכן. הילד חוזר הביתה ומספר שהמורה אמר לו כך וכך ופגע בו. ויש הורים טיפשים - אמנם זה בשוליים, אבל יש כאלה - שאומרים: מה, ככה הוא אמר לך? למה לא ענית לו? היית אומר לו כך וכך! למה שתקת? היית מחזיר לו! וכי זה מה שאתה מרגיל את בנך, שיהיה חצוף וחסר דרך ארץ? או שהבן מספר: אבא, חבר עשה לי כך וכך. והאבא: מה אתה מדבר?! הייתי נותן לו שני אגרופים במקום! איזה טיפש אתה, איזה "נחנח", למה לא הראית לו? או שהוא מספר על הזדמנות שיכול היה לקחת, והאב שואל: למה לא לקחת? מה אתה דואג? יש להם מספיק, זה לא גזל ולא גניבה, קח! פעם הבאה שאתה רואה דבר כזה - תביא הביתה! והבן אומר: אבל חשבתי שזה שייך למישהו. וההורה מוכיח אותו: מה שייך? זו הבעיה שלך? פעם הבאה אל תשכח, תביא! אני לא מדבר על אבא שאומר לבנו לך תרצח - אלה דוגמאות קיצוניות; אבל אתה רואה שיש מציאות שהורה חסר דעת מוכיח את בנו על שאינו עושה דברים שליליים, שכן לפי תפיסתו זו התגובה הראויה וזה המעשה הראוי.
ולפי זה מתבאר הפסוק כפשוטו ממש, בלי לעוות ובלי לסרס: "חדל בני לשמוע מוסר" - מוסר כזה שנותן לך אבא ומוסר כזה שנותנת לך אמא, למה לא החזרת לו, למה לא עשית לו - מוסר כזה אל תשמע. ועל איזה מוסר מדובר? "לשגות מאמרי דעת" - מוסר שכל כולו תוכחה על שלא שגית מאמרי דעת, על שלא עשית דברים פגומים ומקולקלים. מוסר כזה אל תקבל.
וזה שאמר רבנו יונה: יש רשעים שיחברו אל הרע ואל הניצחון ואל העזות, והן הן המידות המשובחות בעיניהם. זה בדיוק מה שאמרנו: אל תוותר לו, למה ויתרת, איזה טיפש, מה אתה פראייר, היית מראה לו. זהו אדם שמתחבר אל הניצחון - נצחנות. ונצחנות פירושה: אתה לא תגיד את המילה האחרונה, אני אגיד את המילה האחרונה. זו מידה שלילית מאוד והרסנית מאוד, גם בבית, כשאדם חי תמיד באהבת הניצוח, אוהב להתווכח, ומרגיל את בנו "תחזיר לו, תגיד לו, אל תוותר לו". וכן העזות: למה שתקת לו? היית אומר לו! ומה אתה מלמד אותו - להיות עז פנים? כן, זה משובח בעיניהם, ויגדלו את בניהם על המידות ההן. וכתוב "אנשי דמים ישנאו תם" - הם שונאים אדם תם וישר, ולכן: אל תהיה טמבל, תחזיר לו, תראה לו. וכתוב "תועבת רשע ישר דרך" - הרשע מתעב את ההולכים בדרך הגונה וישרה.
נמצא שהתם נתפס בעיניו כפראייר, כמי שרק מפסיד כשהוא מוותר לאחרים. ולא כך. הרגל את בנך שתהיה בו מידת בושה, מידת צניעות, מידת ענווה - זה טוב הרבה יותר מאשר שיעמוד באותה הזדמנות על שלו, אבל תקנה לו בכך מידה רעה. על מוסר כזה נאמר "חדל בני לשמוע מוסר", מוסר שכל תכליתו להשגות אותך מאמרי דעת ולהרחיקך מן הדרך הנכונה והישרה. זה מוסר קלוקל, ומוסר כזה אל תקבל מהוריך.
הגאון מווילנה מבאר בדרך אחרת. למדנו בפסוק הקודם "לץ תכה ופתי יערים" - הפתי לומד על ידי שהוא רואה את מכותיו של הלץ ואינו רוצה לקבל מכות כאלה. ואילו החכם, די לו בדיבור ובתוכחה; אינו צריך לראות מכות כדי לקבל מוסר, ואינו צריך לראות אנשים ניזוקים כדי להבין שהדרך אינה נכונה.
וזהו "חדל בני לשמוע מוסר": חדל בני מלהמתין ולראות מה קורה ללץ, איך הוא מקבל ייסורים, ורק אז ללמוד מזה. די לך בתוכחה! למה אתה צריך לראות את ההוא חוטף מכות כדי שתיישר את דרכך? אל תצפה לראות את הרעה הבאה על הלץ כדי להסיק ממנה מסקנות - יש דרך נכונה יותר: תשמע תוכחה, וכשמישהו ידבר איתך - תקבל. "חדל בני לשמוע מוסר" - את המוסר של הלץ, שממנו אתה לומד רק כדי לא "לשגות מאמרי דעת". אלא לך בדרך הנכונה והישרה אפילו שרק ידברו איתך ויוכיחו אותך, בלי שתצטרך לראות מישהו לוקה כדי להתרחק מדרכו.
עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע־אָוֶן׃ (משלי יט, כח)
אומר רבנו יונה: "יליץ משפט" פירושו מלמד חובה במשפט. אמנם הורגלנו שמליץ במשפט עניינו מלמד זכות, כמו "אם יש עליו מלאך מליץ", אבל לא בהכרח, שהרי מצינו "יליץ אשם". כלומר, אדם המעיד במשפט נקרא "יליץ משפט", וכאן מדובר במי שמעיד חובה על חברו.
ומסביר רבנו יונה שיש שני סוגי אנשים. יש אדם שתמיד מחפש ללמד חובה על כל אדם, מכריע את כולם לכף חובה. כל מה שתספר לו - "לא, בטח התכוון כך", "אל תהיה תמים". בכל סיפור הוא מחפש למצוא את השלילה שבאדם ואת הגנות שבו. אדם כזה תמיד "יליץ משפט", תמיד אומר דברי משפטים קשים כנגד כל האנשים. ומן המידה הרעה הזאת הוא יגיע להיות "עד בליעל". מדוע? שהרי הוא תמיד מחפש איך להעיד ואיך לומר רע על אנשים, וכאן יש לו במה, דוכן עדים, ואף חשיפה. אדם כזה לא תהיה לו בעיה להגיע לבית משפט ולספר דברים שלא היו ולהמציא המצאות, מתוך הטבע הרע שלו למצוא גנות באנשים.
לעומתו יש אדם אחר, רשע, שעליו נאמר "ופי רשעים יבלע אוון". "יבלע" פירושו יסתיר, כמו שכתוב "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" - בשעה שהיו מכסים את כלי הקודש במסעות אסור היה לבוא ולהיות שם. וכך גם ביארנו פעם על פי הטור והרא"ש ועוד מפרשים את "ותבלענה השיבולים הדקות": וכי שיבולים יכולות לבלוע שיבולים אחרות? וכי יש להן פה? אלא "ותבלענה" - צמחו וכיסו אותן. הדקות כיסו על השמנות והבריאות. "בלע" לשון כיסוי.
והנה הרשע הזה, בעל העבירות בפועל שיצרו גובר עליו, לא יעיד עדות שקר באחיו ולא יאמר דברי רע על אחרים - אבל לא מתוך מידה טובה, אלא אדרבה, הדבר מעיד על מידה שלילית שבו. שהיות והוא בעל אוון ובעל מעשה רשע, כשאתה בא ואומר לו שפלוני עושה כך וכך, הוא משיב: לא, אדוני, אל תתערב במה שאנשים עושים, אל תעיר הערות לאנשים, אל תגיד להם במה אינם בסדר. ואתה מתפעל: איזה צדיק, אוהב לראות את הטוב שבאחרים. אבל זהו "פי רשעים": הוא חושב לעצמו - היום הוא מעיר לזה, מחר יעיר גם לי. ולכן: איש באמונתו יחיה, כל אחד יחיה איך שהוא מבין, ואל תעיר לאף אחד. מניין זה נובע? מכך שהוא רוצה לבלע את האוון שלו, להסתיר את האוון שלו, ולכן הוא מסתיר גם את האוון של אחרים - ולא מתוך צדקות, ולא מפני שנעשה פתאום תלמידו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. זה כלל לא הקו.
אני זוכר מתקופת ילדותי, לפני כשמונה ועשרים שנה, שהייתה שנת שמיטה. בבית הכנסת שלנו קם יהודי בר אוריין ואמר: רבותיי, אנחנו בשנת שמיטה, וכאן בנתניה יש חנות שמוכרת לשומרי שמיטה, במקום פלוני, וכל מי שרוצה לקנות בלי חשש ספיחין - יש חנות כך וכך. מיד קם אחד הדברנים שבבית הכנסת ואמר: סליחה, אני מבקש סליחה, כאן בית כנסת, פה לא עושים פרסומת, כל אחד יקנה היכן שהוא מבין, אינך צריך לומר לאנשים היכן לקנות; מחר יפרסם אחד חנות כזאת ואחר חנות אחרת. כבר אז, בתור ילד, הבנתי, וזה היה ברור ואף צורם לבעל אוזן, לראות כיצד אותו אדם בעצם אומר: אתה מספר לנו על חנות שמיטה - מחר אאלץ גם אני ללכת ולקנות שם. עזוב, אל תגיד, איני רוצה לשמוע ואיני רוצה לדעת שיש חנות שמיטה; אני הולך וקונה בשוק, ואם תאמר שיש חנות - הדבר יחייב אותי ללכת. לכן: אל תוכיח אנשים, אל תאמר לאנשים שמה שהם עושים אינו הגון, כי אם אתה אומר להם - אתה אומר גם לי, אז תן לכל אחד לחיות איך שהוא מבין. לא מתוך צדקות ולא מתוך קדושת בית הכנסת וכל מיני טענות אוויליות מן הסוג הזה. הכוונה ברורה: אל תעיר הערות לאנשים, כי אחר כך תעיר גם לי.
זהו "פי רשעים יבלע אוון" - את האוון הוא מסתיר. והוא ההפך הגמור מן האדם שיליץ משפט, שמדבר בגנות כל אחד ומחפש את גנותו של כל אדם. זה בדיוק להפך: אינו מחפש גנות, כולם צדיקים בעיניו, כולם ישרים וכולם הגונים - ובלבד שלא ימצאו את הגנות שבו עצמו.
בפסוקים אלו ראינו שלושה מבטים. "משדד אב יבריח אם": בדרך הרמז - חורבן בית ראשון ובית שני, עוון שבסתר ועוון שבגלוי; ובדרך הפשט - בן מקולקל שמכלה את ממון אביו ומבריח את אמו מן הבית, ולעיתים אף גורם לפירוד בין הוריו, ומכאן החובה לייסר את הבן בקטנותו ולא לתת לו "הכול" בלי גבול. "חדל בני לשמוע מוסר": או שחדל תחילה מלשגות מאמרי דעת ואז יהיה לך לב שומע; או תוכחה לאותו בן מביש; או אזהרה שלא לקבל מוסר קלוקל של נצחנות ועזות; או, כדברי הגר"א, שלא תמתין לראות את מכותיו של הלץ אלא תסתפק בתוכחה בדברים. ולבסוף "עד בליעל יליץ משפט ופי רשעים יבלע אוון": שתי מידות רעות הפוכות - זה שתמיד מחפש גנותם של הבריות ומגיע מזה לעדות שקר, וזה שמכסה על הכול לא מתוך צדקות אלא כדי שלא יגלו את האוון שלו עצמו.