בפרק י"ט אנו מגיעים לפסוקים העוסקים בצדקה, בגמול שהקדוש ברוך הוא משלם לנותן, ובחינוך הבן. שני הנושאים הללו - הנתינה לזולת והמוסר לבן - הם שני יסודות שבהם תלויה דמותו של האדם: מה הוא עושה עם ממונו, ומה הוא עושה עם בנו. נלך על סדר הפסוקים ונראה את דברי המפרשים והמלבי"ם.
מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם־לוֹ׃ (יז)
רש"י מלמד אותנו מה כוחה של ההלוואה שאדם נותן לעני. כאשר המלווה עצמו חלילה יחלה ויהיה נוטה למות - מי מליץ עליו ביום הדין? הצדקה שעשה, ההלוואה שנתן לעני. ומה אותה צדקה מליצה ואומרת? נפשו של העני הייתה מפרכסת לצאת ברעב, וזה בא ופרנסה והחזיר אותה לגופה. אומר הקדוש ברוך הוא: אף אני אחזיר לו את נפשו. אדם שכבר היה כמעט "ז"ל", באה הצדקה ומליצה עליו יושר - הוא חנן דל, ואומר הקדוש ברוך הוא: גם אני אחזיר לו נפשו.
רבנו יונה מסביר שיש כאן רווח כפול. "מלוה ה' חונן דל" - הקדוש ברוך הוא פורע לו את השכר בעולם הזה: נתת הלוואה, והשם נפרע בך. השם הוא המלווה, הוא זה שנותן לך ופורע לך את מה שנתת. ואף על פי כן, "וגמולו ישלם לו" - אף שהקדוש ברוך הוא פרע לך את ההלוואה, אין זה מונע ממנו לשלם לך את גמול המצווה. היה מקום לומר: הלוויתָ? החזרתי לך, הנה לא הפסדת מאומה. אומר לך הכתוב: לא, דע לך שיש לך עוד גמול לחיי העולם הבא.
זהו, אומר רבנו יונה, מה ששנינו במשנה בפאה - שהצדקה מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. לצדקה יש קרן ויש פירות: יש לה קרן כאן, ויש לה גמול לחיי העולם הבא.
ושימו לב להגדרת "גמול" שמלמד רבנו יונה: גמול הוא לתת מעבר למה שקיבלת. אם נתתי לך דבר והחזרת לי את אותו דבר - אי אפשר לומר "גמלת לי". הבאתי לך אלף שקלים והחזרת לי אלף שקלים - לא גמלת לי כלום, רק החזרת. גם אם בפעם הבאה, כשאני הייתי נזקק, הלווית לי בחזרה - עדיין יש מקום לומר שרק החזרת לי כמו שאני עשיתי לך: אני נתתי לך כשלא היה לך, ואתה נתת לי כשלא היה לי. "גמלת לי" באמת הוא כאשר הלוויתי לך אלף, ובפעם הבאה אתה מלווה לי אלפיים. לגמול פירושו לתת יותר ממה שנתתי אני.
ועכשיו ראו כמה זה נפלא: "מלוה ה' חונן דל" - הקדוש ברוך הוא מלווה לו, נותן לו כביכול את הכסף בחזרה. אך בזה עדיין אין גמול: כמה שנתת - קיבלת. אז איפה הגמול? אומר הקדוש ברוך הוא: יש לי עוד שכר לתת לך בעולם הבא - זהו הגמול. גמול הוא נתינה מעבר למה שאתה נתת.
הגאון מווילנה מסביר שאדם שעושה צדקה עם העני עושה בזה שני דברים. דבר ראשון: כסף עבר ממך אליו. דבר שני: עשית לו טובה - האדם הזה היה זקוק לאכול, היה זקוק לקנות דבר מה באופן דחוף, ואתה עשית איתו חסד ונתת לו הלוואה. כנגד הממון שנתת - "מלוה ה' חונן דל", הקדוש ברוך הוא ייתן לך ממון כנגד זה. אבל גמילות החסד שעשית היא שכר בפני עצמו: "וגמולו ישלם לו" - הגמילות חסד שעשית עם העני. יש כאן נתינת ממון, ויש כאן גם חסד בכך שהאדם נצרך לממון הזה באופן דחוף, והחסד הזה שכרו בפני עצמו.
הרלב"ג מסביר ביאור נפלא, המובא גם במקומות נוספים בחז"ל: מי שחונן דל הוא "מלוה ה'" ממש. אומר הקדוש ברוך הוא: על מי היה מוטל לפרנס עני זה? עליי, שאני "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". מי שמשביע לכל חי הוא זה שיצר את האדם, והוא זה שכביכול התחייב לזונו ולפרנסו. והנה בא אדם ואומר: ריבונו של עולם, את מה שאתה צריך לעשות - אני נתתי כעת את הכסף, אני הוא הנותן כביכול במקומך. אומר לו הקדוש ברוך הוא: בזכות שנתת ועשית את מה שאני הייתי צריך לעשות, אני מרגיש כאילו הלווית לי. "חונן דל - מלוה ה'".
שומעים כמה זה נפלא? אני הייתי צריך לתת לו, ואתה אומר: ריבונו של עולם, לא חס ושלום שקשה לך או שאינך יכול, אלא אני אתן - ואזכה במצווה. אתה, ריבונו של עולם, היית אמור לתת, ואני כמו מלווה לך כביכול: למי שאתה צריך לתת - אני אתן לו. אין לך דבר גדול מזה, שעשית כביכול טובה לריבונו של עולם, ולכן השם משלם לו את גמולו ומברכו בגלל הדבר הזה. וזו הסיבה שהקדוש ברוך הוא נותן לעשיר את הברכה - כדי שהעשיר, במה שהקדוש ברוך הוא נתן לו, יוכל להמשיך ולהיטיב עם הדל ולהשפיע עליו.
המלבי"ם מסביר שמי שנותן לדל מתנת חינם דומה למי שמלווה אל השם - מעין מה שראינו ברלב"ג. וחוץ מזה שהקדוש ברוך הוא ישלם לך את החוב, יש כאן גדר הגמול, והגמול כפי שהסברנו הוא התוספת, מה שנעשה מעבר לחוב. ומהו כאן העניין שמעבר? שאתה סיבבת בזה אהבה - את אהבת העני לבוראו. עד עכשיו הייתה לעני תביעה: ריבונו של עולם, למה לא נתת לי? למה לא דאגת לי? ועל ידי שהלכתי והלוויתי לאותו עני ונתתי לו פרנסתו, יצרתי קירוב ואהבה בינו לבין הריבונו של עולם. עכשיו הוא אומר: תודה, ריבונו של עולם, ששלחת לי את פלוני, תודה שדאגת לי.
כביכול אני חיברתי בין העני לבין הקדוש ברוך הוא. עד עכשיו היה ביניהם כמו סכסוך ותביעה, ועתה הלכתי וקירבתי ביניהם. על זה, אומר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא משלם שכר הרבה מעבר לכסף שנתת לעני. את הכסף שנתת - הקדוש ברוך הוא יחזיר לך; אבל על מה שסיבבת אהבה בין העני לריבונו של עולם - על זה מגיע לך גמול, והגמול תמיד הוא יותר. "ישיב לו כגמולו" - הכוונה יותר ממה שנתת, מעבר לחוב עצמו.
עוד הסבר אומר המלבי"ם: מה שיש ביד העשיר כדי לחון את הדל - מאין אתה חושב שיש לך את זה? השם הלווה לך אותו, כדי שתחונן את הדל. וזה מה שהסברנו כמה פעמים בעבר: כשהקדוש ברוך הוא עשה אדם עשיר, פירושו של דבר שבעושר הזה נתן לו גם את חלקם של העניים. לכאורה יש חוסר צדק כביכול בחלוקת הרכוש בעולם - יש כמה בודדים שהם מולטי־מיליארדרים, ויש יבשות שלמות של אנשים עניים, שצריך להשליך להם אורז ממסוקים כי אחרת אין להם מה לאכול, וזה נורא ואיום. אלא מה? אומר הקדוש ברוך הוא: מה שנתתי לך, העשיר, אינו שלך. אתה הבנק. אני הפקדתי אצלך את החשבון של העני.
ומה שעליך לעשות הוא לא לנהוג כמו בנקים למיניהם שמסתירים מיד היורשים שיש אצלם חשבונות רדומים, אלא לגשת ליורשים ולומר להם: אדוני, יש לכם פה כסף של סבא שלכם. כלומר: לגשת לעני ולומר לו, אדוני, הריבונו של עולם הפקיד אצלי כסף שלך, בוא וקח. וזה דבר שקשה מאוד לעשיר לחשוב במושגים האלה. "מה זאת אומרת? זה כסף שלי! מה זה כסף של העני? אני עבדתי בשביל זה, שיעבוד גם הוא" - והעשיר יענה עזות. הוא כל כך התרגל לראות את הכסף בבנק, עד שהכסף כבר נראה לו חבר שלו, כאילו הוא מיועד לו. טעות, אומר המלבי"ם: "מלוה ה' חונן דל" - השם הלווה לך כסף כדי שתחון את הדל.
סיפרנו פעם על רבי ישראל סלנטר, שאשתו קנתה כרטיס הגרלה. באותו רגע ששמע זאת אמר: אני מדיר עצמי מנכסיה, אם היא זוכה - אין לי חלק בזה. שאלו אותו: מה קרה, כבוד הרב? הרי אם תזכה - יהיה עושר, ברוך השם, אפשר לחלק לישיבה, להפיץ תורה, יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם כסף. אמר להם רבי ישראל מסלנט: אתם יודעים מה זו התביעה על אדם שיש לו ממון? אני צריך אחרי מאה ועשרים להגיע לשמיים, ויאמרו לי: רבי ישראל, אתה יודע שבקצה העיירה שלך הייתה אישה אלמנה, שהיה לה ילד שלא הלך לתלמוד תורה כמה חודשים כי לא היה לה במה לשלם? ואני אומר: כן, מעניין מאוד, נוגע ללב - אבל מה זה קשור אליי? ויאמרו לי: מה זאת אומרת מה קשור אליך? את הכסף שלה שמנו אצלך! מאין העשירות? היא שלה. למה לא נתת לה? אתם יודעים איזו תביעה זו להיות עשיר? לא רוצה להיות עשיר. זו תביעה נוראה.
אם "מלוה ה'" - מה שהשם נתן לך הוא רק הלוואה כדי שתהיה חונן דל - לכאורה אין מקום כלל לתת לעשיר שכר. הרי אם אמרתי לך: קח אלף שקלים והעבר לדוד, ולקחת והעברת - מה עשית? אתה בלדר. אמרו לך להעביר אלף שקלים והעברת; צריך להודות לך? צריך לתת לך שכר? אלא, דע לך: למה עשה זאת הקדוש ברוך הוא? כדי שאתה העשיר תינצל בזה מן הגיהינום, ויש לך שכר עצום. וזו התשובה שהשיב רבי עקיבא: אם השם ברא עניים, למה שלא יפרנסם בעצמו? כדי שאנחנו ניזכה ונינצל בהם מן הגיהינום. הקדוש ברוך הוא רוצה שנזכה על ידי זה למצווה.
ולמה באמת מגיע שכר? כי יש הבדל גדול בין הדוגמה לבין המציאות. בדוגמה שאמרתי - קח אלף שקלים והעבר לדוד - אני מודה לך רק כבלדר. אבל אם נתתי לך אלף שקלים, וחיית בתחושה שזה כבר שלך, ואחר כך פתאום אתה צריך להעביר את זה למישהו אחר - זה קשה מאוד, זה כעוקרים ממנו בשר מבשרו. יש כאלה שכדי להוציא מהם מאה שקלים זה כמו לעקור שן בינה. במצבים כאלה הנתינה באמת קשה, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: אני אשלם לך גמול. אף שעל פי האמת לא מגיע לך, שהרי אני הלוויתי לך כדי שתיתן לו - מכל מקום, מאחר שלאדם באופן טבעי יש תחושה שהכסף שלו הוא שלו, אני נאמן לתת לך בעבור זה גמול.
והמלבי"ם מסביר תמיד כלל: "גמול" הוא תמיד דבר הקשור לאהבה או לאיבה. בכל מקום שמוזכר הביטוי גמול - הוא קשור לאהבה או לאיבה. גם כאן: לפי הביאור שהסברנו, כיוון שעוררת אהבה, הגמול יהיה אהבה מן המקום. ולפעמים פעולת הגמול היא מצד העניין של איבה - "וגמולו ישלם לו".
יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ׃ (יח)
האבן עזרא מסביר: "יסר בנך כי יש תקוה" - יש תקווה שיאריך ימים כאשר אתה תייסר אותו. ו"תייסר" אין הכוונה בשוט, אלא לשון מוסר: תן לו מוסר.
ומהו "ואל המיתו אל תשא נפשך"? מביא האבן עזרא ביאור אחד: "אל המיתו" - שימית אחרים; "אל תשא נפשך" - אל תשאף לכך שהוא יהרוג אחרים. ולכאורה, מה צורך יש באזהרה כזו? אלא לפעמים הבן מפרנס את אביו מעבריינות: הוא הורג אחרים ובזה מביא לאביו פרנסה. וזה מה שאומר הכתוב: אל תישא נפשך להתפרנס מעבריינות של בנך; אל תישא נפשך לפרנסה שבאה מכך שילך ויפגע באחרים, ימית אחרים ויגזול אחרים, על מנת לפרנסך.
עוד ביאור אומר האבן עזרא: "אל תשא נפשך" ממנו - כלומר אל תרחיק את נפשך ממנו ותחסוך ממנו את המוסר. ומדוע? מפני ההמשך בפסוק הבא:
גְּדׇל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף׃ (יט)
מצד החֵמה, האדם הזה יגרום למצב שבו ייענש, כלשון "נשא עוונו". ועל זה בא הכתוב ומזהיר: אל תלך להציל אותו מן העונש שיקבל, כי אם תציל אותו פעם אחת - תצטרך להוסיף ולהציל אותו עוד פעמים רבות.
נמצא אם כן שהכתוב מזהיר בשני ראשים: "יסר בנך" - ואל תיצור מצב שבו אתה אומר "אני נושא נפשי ממנו, אני לא מתעסק איתו". דע לך שאם כך תעשה, תגדל בן שיהיה "גדול חמה", ואותו גדול חמה יישא עונש קשה. ואז באה האזהרה: "כי אם תציל" - היזהר, אל תלך להציל אותו, כי אם תציל, ועוד תוסיף. פעם אחת תוציא אותו בערבות - יבקשו ממך עוד כמה פעמים להוציא אותו בערבות. אבל אם פעם אחת הכניסו אותו והוא אומר לך הוציאני בערבות, אמור לו: לא, אדוני; לאותו בוץ שהכנסת את עצמך - הוצא את עצמך. אל תציל, כי אם תציל - תצטרך אחר כך עוד ועוד פעמים להציל אותו.
בפסוקים אלו למדנו שני יסודות. "מלוה ה' חונן דל": הנותן לעני כאילו מלווה לקדוש ברוך הוא - שהרי על הבורא היה מוטל לפרנסו, וממונו של העשיר אינו אלא הלוואה שניתנה בידו כדי לחונן בה את הדל. ואף על פי כן, הקדוש ברוך הוא מחזיר לו את הקרן בעולם הזה ומוסיף עליה "גמול" - תוספת שמעבר לחוב, על החסד שעשה ועל האהבה שסיבב בין העני לבוראו, וקרן זו קיימת לו לעולם הבא. ובמקביל: "יסר בנך כי יש תקוה" - אל תמשוך ידך מן המוסר, כי בן שלא חונך יהיה "גדול חמה" הנושא עונש, ואז שוב אין להציל אותו מעצמו - כי אם תציל פעם אחת, עוד תוסיף.