פרק י"ט במשלי עוסק בשורשי עבודת המידות: ביחס שבין השכל ללב, בין העושר לעוני, בין אמת לשקר. בשיעור זה נעמיק בשני עניינים מרכזיים שבפרק: הפסוק "קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ", ולאחריו כפל הפסוקים "עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה" - פעם בפסוק ה' ופעם בפסוק ט' - ומה באה התורה ללמדנו בחזרה זו.
קֹנֶה־לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא־טוֹב׃ (ח)
הגאון מווילנא מסביר: מי שקונה לעצמו לב טוב - נקרא קודם כל "אוהב נפשו". מדוע? שהרי על ידי לב טוב מגיע לאדם שכר בעולם הבא. אדם שאוהב את נפשו, שרוצה לעדן אותה, קונה לה ומחבר לה לב טוב, ומתנהג בכל ענייניו בטוב לב.
ואפשר לראות זאת גם במישור הפשוט. מי הוא בדרך כלל בעל המידות הרעות? מי שמתנהג לאחרים בגסות, בחוסר דרך ארץ ובשנאה. בדרך כלל זהו אדם המסוכסך עם עצמו. מבחינה נפשית לא טוב לו עם עצמו, אינו מרוצה מעצמו, וזה משליך על ההתנהגות שלו כלפי אחרים. רואים זאת כשאדם עובר תקופת משבר: כל היחס שלו לקרובים משתנה - לאשתו, לילדיו. הוא נרגן, חסר סבלנות, מגיב תגובות חריפות, פוגע בכל מי שנמצא בדרכו. מדוע? כי הוא מסוכסך עם עצמו.
וכך גם בילד: כשילד מתנהג בהתנהגות כזו, מיד צריך לבדוק מה עובר עליו בפנים. ייתכן שמישהו מציק לו, ייתכן שבבית הספר רודפים אותו, ייתכנו אלף ואחד דברים. המציאות היא שמי שמציק לאחרים ומתנהג כך - משהו אצלו קורה פנימה. אבל מי שאוהב את נפשו, מי שעם נפשו באהבה גדולה ואינו מסוכסך עמה, כל יחסו לאחרים הוא יחס מפרגן, אוהב ומקרב. יש לו לב טוב כלפי האחרים, מפני שנפשו שלמה עמו - הוא אוהב נפשו.
ומי שרוצה שהתבונה תהיה שמורה בליבו - ילמד כדי למצוא טוב. יש שני אנשים היכולים ללמוד: האחד זוכר את מה שלמד והשני אינו זוכר. מדוע? מפני שהאחד לומד כדי לקיים, והשני לומד כחכמה בעלמא.
מי שלומד כדי לקיים, כבר מן הסיבה הטבעית הוא זוכר. הוא אומר: "רגע, איך צריך לעשות את זה בדיוק? תאמר לי שוב - קודם כל מוציאים את האוכל ואחר כך את הפסולת? קודם מניחים כך, אחר כך של ראש, וכיצד קושרים את הקשר על האצבע?" למה הוא מדקדק כל כך? כי מחר בבוקר הוא צריך לעשות זאת בפועל. אבל מי שלומד כחכמה בעלמא - מה תהיה הסיבה שיזכור? איזו דרך תהיה לו לזכור? הוא אינו רואה בזה תורה שעליו לקיים מחר.
ויש בזה גם בחינה סגולית: תורה הנלמדת לשמה, על מנת לשמור לעשות ולקיים, היא תורה המתקיימת. ותורה הנלמדת כחכמה חיצונית - אינה תורה המתקיימת. זו סגולת התורה, שהיא מתקיימת במי שלומד אותה בתנאיה ובדרך הראויה ללימודה.
המלבי"ם כדרכו מסביר שהלב הוא כוח הממשלה שבאדם. השלטון באדם נמשל תמיד בלב, והלב הוא המושל המטה את האדם לעשות כרצונו. ואומר המלבי"ם: גם מי שיודע את חוקי החכמה - עדיין הלב אינו שלו, מפני שבלב מושלות התאוות והרצונות. ייתכן שבשכל אני יודע היטב שצריך לעשות כך, ובפועל אני עושה להיפך, כי הלב מושך לכיוון ההפוך.
ומהו תפקיד האדם? להשליט את שכלו על רצונותיו. "מאוד בא לי", אבל בשכל אני מבין שדבר כזה גרוע מאוד, שעל דבר כזה יש גיהינום, שדבר כזה יזיק לי מאוד. וה"בא לי" הזה הוא תאווה רגעית, והשכל משכנע אותי להתגבר עליה. תמיד יש מלחמה תמידית בין השכל ללב.
לכן "קונה לב אוהב נפשו": מי שאוהב את נפשו ואינו רוצה שתיכרת בידי האויב - הוא היצר הרע - דואג לקנות את הלב, שכוח הממשלה הזה יימשך לטוב, לעשות רצון ה', לקיים מצוות וללמוד תורה. ומי שאינו אוהב נפשו - נותן ללב להשתולל כרצונו, והלב מושך אותו אחר כל התאוות, ובזה הוא מזיק לנפשו ביותר. מדוע? כי לא קנה את הלב, והלב עשה כפי שנראה לו וכפי רצונו להלך אחר תאוותיו.
כיצד קונים את הלב? כמו שכתוב "בלב נבון תנוח חכמה". על ידי התבוננות בדרכי החכמה, בכוח התבונה, תסור המלחמה והלב יהיה ברשותו. מי שמתבונן ושואל: מה ייצא לי מן העבירה הזאת? הלא הנאתה רגעית ואני עתיד ליתן עליה את הדין - הוא קונה את הלב בכוח ההתבוננות.
התבונה היא כמו כסף שקונים בו סחורה, כמו שכתוב "קנות בינה נבחר מכסף". בכסף הזה, בהתבוננות, הוא קונה את הלב שיהיה שלו. במה? "שומר תבונה" - שעל ידי ההתבוננות הוא רואה את כל הדרכים המזויפות שהלב מנסה לשכנעו ללכת בהן, וכל הדרכים שהיצר הרע מנסה להטותו אליהן. ההתבוננות היא הדבר שיכול לעמוד כתריס בפני היצר הרע.
ולכן היצר הרע אינו רוצה שאדם יתבונן. הוא אומר: "מיד, בוא תעשה, עכשיו, ברגע זה". מדוע? כי אם תחשוב - יש סיכוי שתימנע. לעומתו, היצר הטוב רוצה שכל דבר ייעשה בהתבוננות, במיתון ובמחשבה.
והנה, בצד השני של אותה שיטה: היצר הרע אינו אומר "אל תעשה" חס ושלום. הוא אומר "תעשה" - אבל מחר. דף היומי? בעזרת ה', למה לא? אבל בעוד שש שנים מתחיל מחזור חדש, תתחיל יחד עם כולם מברכות, ואז יהיה לך כל הדף היומי כסדר. מעשרות? היצר הרע "לארג'" איתך: תפריש חומש! אבל לא עכשיו - עכשיו צריך לחתן את הילדים ויש הוצאות. היצר הרע מוכן שנעשה, אבל לא עכשיו.
"צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" - ומה ההמשך? "מָחָר". ואתה יודע מי הוא עמלק? עמלק הוא ה"מחר". תעשה, אבל מחר - זה עמלק. לך והילחם בעמלק הזה שעל כל דבר אומר לך "מחר, מחר". הדיאטה אחרי החגים; בא אתה לבעל מקצוע ומבקש שיסיים את העבודה - "אחרי החגים". הכל מחר, תדחה ותדחה. יש כלל של העצל: "לעולם אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים". זו שיטת היצר הרע. והיצר הטוב אומר: "היום אם בקולו תשמעו" - עכשיו, ברגע זה, ולא אדחה למחר.
סיפר לי אדם שעבר תאונת דרכים קשה. הוא נסע ברכב עם משפחתו, התנגש ברכב שלפניו, והרכב עשה כמה גלגולים. אמר לי: "יצאנו מהאוטו בלי פגע. אתה יודע מה זה בלי פגע? אפילו שריטה לא הייתה עלי. הרכב התהפך כמה פעמים, חזר על הגלגלים, ויצאנו - אני, אשתי, הילדים - כולם שלמים. חסד ה'". ואגב, ראו כמה חובה לחגור חגורות בטיחות: כולם היו חגורים, והתינוק היה חגור בסלקל והסלקל קשור למושב. כמה צריך להקפיד על כך.
והוא הוסיף: "אני גם יודע למה ניצלתי, ולא בזכותי ולא בזכות אף אחד. לפני שיצאנו לטיול קראתי עלון שהניחו בתיבת הדואר על אברך ירא שמים, משהו מיוחד במינו, שנפטר בדמי ימיו והשאיר אישה ושבעה יתומים - חברותא של רבי ישראל וינטרוב זכר צדיק לברכה, שהוא עצמו היה מקובל גדול. התפעלתי מאוד מהדברים שנכתבו שם. ידעתי שאנחנו עומדים לצאת לטיול, ואמרתי לאשתי: תתקשרי לקופת העיר ותתרמי חמש מאות שקלים למשפחה הזאת. אמרה לי: למה דרך קופת העיר? אני אתן להם ישירות. אמרתי לה: לא, אם ניתן ישירות זה יידחה, לך תדע מתי ואיך, ואנחנו יוצאים עוד רגע. תתקשרי עכשיו עם כרטיס אשראי ותתרמי. ורגע לפני שיצאנו מהבית - התקשרה ותרמה חמש מאות שקלים לאותה משפחה".
ואמר לי: "אין לי שום ספק שצדקה תציל ממוות. באופן רגיל הייתי אומר: מחר, אולי ניתן ישירות, נלך ונראה. ידעתי שאם אדחה - לך תדע. והרי לו הייתי דוחה, מי יודע איפה הייתי היום". (ואגב, קופת העיר מעבירים מאה אחוז מן התרומה, אין הם מנכים הוצאות מנהלה ומשרד, שכן יש להם תורמים מיוחדים לכל הוצאות המשרדים, וכל מה שאדם תורם מגיע במלואו לאותה משפחה.)
צדקה תצילנו ממוות - אין בזה חוכמות. בכוח הצדקה אפילו רשע כנבוכדנצר, כל עוד נתן צדקה - ניצל, וברגע שהפסיק את הצדקה, כל הגזירה שנגזרה עליו הגיעה אליו. וראו מה זה: היצר הרע אומר "תיתן צדקה בוודאי, אבל מה אתה ממהר?" והיצר הטוב אומר: עכשיו. אם זו מצווה - קיים אותה באופן מיידי.
וזה מה שנאמר: "קונה לב אוהב נפשו" - כיצד? על ידי "שומר תבונה למצוא טוב". לפני שהיצר הרע מפתה אותו לדבר עבירה, הוא אומר: אני ממתין, אני מתבונן, איני עושה את הדברים מיד. ולשון "שומר תבונה" אפשר לפרש גם מלשון המתנה, כמו "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר". אינו עושה את העבירה מיד, אלא שומר וממתין ומתבונן, ואם רואה שהדבר אינו משתלם - פורש ואינו עושה.
"למצוא טוב" - אדם כזה ימצא טוב. בסופו של דבר יכריע הכרעות נכונות ולא ייכשל בעבירה, כי תמיד יבחן את היצר. שהרי היצר הרע פעמים רבות מראה לנו עבירות כמצוות; אבל מי שממתין ומתבונן לא יבוא לידי עבירה, וימצא רק טוב, כי יוכל לעמוד על מכשולות היצר - היכן הוא מטעה אותו, והיכן הוא נותן לו לחשוב שזו מצווה, בעוד שכל כוונתו להפילו ברשתו ולהביאו לדבר עבירה.
עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט׃ (ה)
עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד׃ (ט)
רבנו יונה עומד על כך שהעניין נשנה בפרשה פעמיים, בפסוק ה' ובפסוק ט', וכמעט באותו לשון - שם "לא ימלט" וכאן "יאבד". ומדוע? "כי נכון הדבר להזהיר לעד מאוד על הרחקת הכזבים, כי אין לו לדובר שקרים אחרית ותקווה". והוא נוקט לשון מליצית על פי הכתוב ביוסף "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם פַּעֲמַיִם כִּי מְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ": אף כאן, השנות העניין פעמיים מלמדת כמה צריך להרחיק וכמה צריך להזהיר. כשהתורה חוזרת על דבר כמה פעמים, היא רוצה להזהיר עליו שוב ושוב, שצריך להיזהר בו בזהירות גדולה.
כתוב "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". וחז"ל אמרו: למיימינים בה - סמא דחיי, ולמשמאילים בה - סמא דמותא. ומפרש רש"י: "למיימינים" - הלומד תורה בכל כוחו כראוי וכהוגן, לו היא סם חיים. ואילו "המשמאילים בה" - הלומד תורה כדי להתחכם בחכמות העולם, כדי לקבל תואר, כדי לנגח את שומרי המצוות - אותה תורה עצמה לא די שאינה מסככת ומגינה עליו, אלא היא נהפכת לו לסם המוות.
ומהו ביאור הדברים? כאן יש לגאון מווילנא ביאור עמוק. התורה היא מן השמים - משם קיבלנוה, והיא דבר רוחני: כשאדם מדבר בדברי תורה, זה הבל הפה, דבר רוחני. ואילו מעשה המצוות הוא מן הארץ, ואנו מקיימים אותו בדברים ארציים: מניח תפילין על ידו - ומה הן התפילין? עור בהמה. וכן על זה הדרך, כל המצוות מתעסקות בדברים גשמיים.
ומכאן מבאר הגאון מווילנא את הכתוב "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". מידתה של הארץ היא אמת, וזאת מפני ש"אמת מארץ תצמח" - על ידי ההצמחה מתגלית האמת שבארץ. זרעת שעורים - יגדלו שעורים. חיטים - חיטים. שום - שום. בצל - בצל. מה שהנחת בה הוא מה שתקבל, והיא לעולם אינה משקרת במלאכתה. אין מצב שתזרע שעורים ותקבל חיטים; מידתה מידת אמת, ואת האמת הזאת רואים ב"תצמח", במה שהיא מצמיחה.
ומהו "וצדק משמים נשקף"? כיצד הארץ מצמיחה? על ידי הגשם, שיבוא וירווה את הארץ. וכי הקדוש ברוך הוא חייב להוריד לנו גשם? אינו חייב - ולכן הגשם נקרא צדקה, שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו צדקה ומוריד לנו גשם. ואי אפשר לומר כן על האדמה, שכן האדמה מצמיחה את מה שאני שמתי בה - שמתי שעורים וקיבלתי שעורים; זו אמת ולא צדקה, כי נתנה לי בדיוק מה שהנחתי. אבל הגשם - מה הנחת בשבילו? כלום. אומר הקדוש ברוך הוא: אני נתתי, זו צדקה. לכן "צדק משמים נשקף" - הגשם היורד מן השמים נקרא צדק, מפני שהוא יורד בצדקה וחסד.
ולא זו בלבד, אלא הגשם מגיע לכולם בשווה ועושה את פעולתו בשווה. ואם הפעולה נעשית בשווה - האם היא לטוב או לרע? אומר הגאון מווילנא: תלוי במקבלים. הגשם מגדל - ומה הוא מגדל? את מה שזרעת. זרעת חיטים - יגדל חיטים. זרעת סם המוות - תקבל סם המוות. נתינת הגשם היא בשווה לכולם, והצדקה שבו שווה לכל, אבל מה יצמח ממנו תלוי באדם - במה שהאדם יזרע.
והגשמים נקראים "טוב", טובים לעולם. וכך גם התורה שבאה מן השמים - התורה היא בחינת גשם, כמו שכתוב "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" - "לקחי" היא התורה, והיא כמטר. ומה התורה מצמיחה באדם, סם חיים או סם המוות? תלוי מה תזרע. "למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא".
ולכן אתה רואה כאלה שבתורה שלמדו הולכים ומנגחים כל דבר שבקדושה. מהיכן זה בא? מן התורה! כיצד? בדיוק כמו המטר - השאלה מה זרעת. זרעת סם המוות, יצמח סם המוות; זרעת דברים טובים, יצמחו דברים טובים. התורה היא בחינת הצדק אשר משמים נשקף, והיא מגדלת את מה שהאדם זרע; היא זו שמפתחת את מה שבלב האדם. לומד תורה לשמה - התורה תפתח אותו כצדיק. לומד לשם דברים אחרים - אותה תורה תוציא שורש פורה ראש ולענה.
ואדרבה, התורה הזאת תגדיל את עוונותיו ואת מעשיו הרעים של אותו אדם, שהרי בתור עם הארץ לא היה פוגע ולא היה מזיק כל כך; אבל בעקבות התורה שלמד היא הצמיחה את סם המוות שבתוכו והגדילה אותו מאוד, שכן בזכות תורתו הוא נעשה "מאן דאמר", אדם שהולכים לשמוע את דעתו - וכיוון שלמד תורה בעקמומיות, אותה תורה מצמיחה דברים עקומים. התורה היא כגשם שמגדל את מה שזרעת.
ומכאן לביאור הפסוק. "עד שקרים לא ינקה": כשאדם לומד ואין בפיו תורת אמת, אלא תורתו שקר בפיו - לא כדי לקיים ולא כדי לעשות רצון הבורא - הרי לימוד זה לימוד של שקר. שהרי עתה קראת שיניח תפילין בידו השמאלית, ולא הנחת תפילין כלל. עתה קראת שצריך לשמור את יום השבת לקדשו, ואינך שומר שבת. עתה קראת שצריך לתקן את מעשיו, ואינך מתקן את מעשיך.
הפכת את התורה לפלסתר. התורה היא עדות לישראל, ומבחינתך היא "עד שקרים" - כל מה שהתורה מעידה הוא שקר, כי אם היה אמת, למה אינך עושה? אתה מתייחס אל דבר התורה כדבר שאינו אמיתי. כך מלמדים היום תנ"ך בבתי ספר רבים: "הנביא אומר כך, יש אמונה שאומרת שכך היה" - הכל נלמד כאילו זו הגות של הדורות הקודמים, לא שה' נתן תורה, ולא משהו מחייב. ואם כן, כל התורה כולה נעשית בשבילך "עד שקרים". ולכן "לא ינקה" - ישלם מחיר יקר, וכלשון הגאון מווילנא, על ידי זה תגדל רשעתו והפשע לא יוכל להתנקות.
שימו לב לדיוק: התורה נקראת עדות לישראל, ואם אומר "שקרים" בלשון רבים, היה צריך לומר "עדים שקרים" או "עדות שקרים". מדוע "עד" ביחיד ו"שקרים" ברבים? אומר הגאון מווילנא: התורה היא כשני עדים - תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ודרך המינים לכפור בתורה שבעל פה, ולכן הדגש על "עד", אחד. מהיכן מתחילה כפירת המינים? מן התורה שבעל פה: "זה הרבנים הוסיפו", "זה בא אחר כך", "כל פעם באו והוסיפו דברים, אבל זה לא כתוב בתורה ואין חובה בזה". ולכן נאמר "עד" בלשון יחיד. ואף על פי כן נאמר "שקרים" בלשון רבים, מפני שבסופו של דבר יגיע לטעון שהכל שקר - הוא רק מתחיל מן התורה שבעל פה.
מהו "יפיח כזבים"? אדם שבתחילה למד, עשה מעט צדקה ומעשים טובים - ואחר כך פירש. וכבר הסברנו את גדר הכזב: זהו נחל אכזב, וזה ההבדל בין שקר לכזב. שקר - מתחילתו לא היה נכון; כזב - התחיל נכון אבל הכזיב, סיומו לא היה נכון. אדם שהתחיל מעשה טוב ולא השלימו - זה מעשה כזב, שכן אין כאן השלמה של המעשה הטוב.
ולכן מי שלמד תורה ועשה מעט צדקה ומעשים טובים ואחר כך פירש - יאבד את הראשונות, כמו שכתוב "צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תִזָּכֵר" ביום פשעו. אבל חייבים להדגיש: מדובר במי ש"שנה ופירש" - שתהה על הראשונות. עשה מעשים וקיים מצוות, ואחר כך אמר: "איזה טיפש הייתי, למה בזבזתי את זמני בישיבה" - ואז מוחקים לו את השנים שלמד בהן תורה. דבר נורא ואיום. זהו "תוהה על הראשונות", שמתחרט על המצוות שעשה.
אבל אם אדם למד תורה וקלקל, שהתגבר עליו יצרו - האם אתה מתחרט על המצוות שעשית? בשום אופן לא! יקבל עליהן שכר, והשכר יישאר לו; יזדכך תחילה בגיהינום ודאי, אבל יקבל שכר. ואילו אם הוא אומר "חבל שקיימתי מצוות, חבל שבזבזתי את הזמן" - זהו התוהה על הראשונות, שצדקת הצדיק לא תיזכר לו ביום פשעו. זהו "ויפיח כזבים": התחיל לקיים ובסופו נעשה אכזב - "יאבד", כל מעשיו הטובים לא ייזכרו.
המלבי"ם מבאר את הפסוק בדרך אחרת. "עד שקרים לא ינקה": אדם שהתבונן - שהרי הבינה היא הכוח היודע להבדיל בין דבר לדבר ולהתבונן בין אמת לשקר, ו"בינה" לשון התבוננות - ואף על פי כן הוציא מפיו דבר שקר, כגון להכחיש את מציאות הבורא ולהכחיש את השגחתו, "לא ינקה": ייענש על עצם הדברים שעשה.
"ויפיח כזבים" - היינו על ידי כל מיני סברות מוטעות, היקשים מוטעים ודימוי מילתא למילתא שלא על פי האמת. הכזב הזה אינו ניכר מיד: בתחילה נראה שהוא אומר דברים הגיוניים, מביא ראיות ומובאות וציטוטים, אבל לאחר העיון מתברר שהכל עורבא פרח ואין בכל זה ממש - ולכן זה נקרא "כזבים", "יאבד". ומוסיף המלבי"ם, שלפי ביאור זה הפסוק כאן שונה לחלוטין מן הפסוק בפסוק ה' כפי שביארו שם, ונמצא שאין הכתוב כופל עצמו, כי בכל מקום הוא מדבר בעניין אחר.
פרק י"ט מעמיד לנו שתי עבודות מרכזיות. הראשונה - "קונה לב אוהב נפשו": הלב הוא כוח הממשלה שבאדם, והתאוות רוצות למשול בו. מי שאוהב את נפשו קונה את הלב בכסף של תבונה והתבוננות, ולומד כדי לקיים - וממילא תורתו משתמרת בו, ומידותיו כלפי אחרים נעשות טובות, שכן נפשו שלמה עמו. ולעומת זאת היצר הרע דוחק "עכשיו, מיד" בעבירה, ודוחה "מחר, מחר" במצווה - וזהו עמלק שיש להילחם בו. השנייה - "עד שקרים לא ינקה", שנכפל פעמיים להזהיר עד מאוד על הרחקת הכזבים: התורה היא כגשם היורד בשווה לכל, ומצמיחה את מה שהאדם זרע - למיימינים בה סם חיים, ולמשמאילים בה סם מוות. ומי שהתחיל בטוב וחזר ותהה על הראשונות - כל מעשיו הטובים אובדים. לכן ישמור אדם על תבונתו, ילמד כדי לקיים, ויקיים מיד - ואז ימצא טוב.