בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים מתוך פרק י"ט במשלי, פסוקים העוסקים בשני עולמות שנראים רחוקים זה מזה ובעצם משיקים: אימת המלכות מחד, ושלום הבית מאידך. נעבור על דברי רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם, ונראה כיצד כל חכמת שלמה מכוונת בסופו של דבר לעבודת השם ולתיקון המידות.
נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ. (יט, יב)
ראשית נדייק בקריאה: אנו קוראים "נַהַם" - בהטעמה על הנו"ן, שכן הטעם נמצא תחת הנו"ן. אילו היה הטעם תחת הה"א היינו קוראים אחרת. כאן: "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ".
מסביר רבנו יונה: גם אם המלך כמחריש, אינו גוער בך בשפה קשה, אלא רק "נוהם" - ראוי מאוד שתחשוש מזעפו. "לא ייתכן לזעף המלך מבלי נזק". שיזעף המלך ולא יהיו לכך תוצאות - דבר כזה אינו קיים. הפסוק בא ללמד את האדם אימת מלכות, כמו שאמרו חז"ל: לעולם תהא אימת מלכות עליך. ולכן המשל הוא לכפיר: אפילו רק נהם, לא שאג ולא השתולל ולא טרף - אתה כבר יודע מה ההמשך, אתה עומד להיות ארוחת הצהריים שלו. כך הזעף של המלך: תמיד יש לו תוצאות, היזהר.
סיפרו לי שני בחורים שהיו ביער, פשטו את נעליהם ונשכבו בנחת, ולפתע שמעו זעקת אריה מקפיאת דם. קפץ אחד מהם והחל לנעול במהירות את נעלי הספורט שלו כדי שיוכל לרוץ מהר. אמר לו חברו: אתה חושב שאם תרוץ מהר האריה לא ישיג אותך? השיב לו: אני לא צריך להשיג את האריה, די לי להשיג אותך. האריה אינו מחפש שניים, מספיק לו אחד. די לי שאברח מהר יותר ממך. כך נראים לפעמים חברים וידידים שאוהבים זה את זה בלב ונפש... על כל פנים, זה הנמשל: כשהכפיר נוהם יש תוצאות - היזהר. גם כשהמלך זועף יש תוצאות - היזהר.
וכך גם בכיוון ההפוך: לא ייתכן לרצון המלך מבלי תועלת. אם המלך רוצה בך - יסדר לך משרה, יעשה לך הקלה במיסים, יעניק לך הטבות. ואפילו אם לא הבטיח לך דבר ולא התחייב לך על כך, דע לך: הטל יורד על העשב ותמיד נותן בו תועלת. לא ייתכן שירד טל ולא תצמח ממנו תועלת. כך רצון המלך בך - כטל על עשב.
ושימו לב לדקדוק הנפלא: לא נאמר שרצון המלך הוא ככל הגשם, אלא כטל. מדוע? כי הגשם יורד בקול תרועה, ברעש גדול. הטל לעומתו יורד בשקט מוחלט - קמים בבוקר ורואים את הכול מלא טל, ואיש לא שמע את ירידתו. כך המלך אינו מכריז בקול גדול "עשית לי טובה, מצאת חן בעיניי, אני אעניק לך ואדאג לך". לא. ההשפעה תבוא לאט לאט, בלי רעש וצלצולים, בלי הכרזות ואמירות - ובסופו של דבר הטל הזה ירווה.
הגאון מווילנה מסביר: אדם השומע נהמה ואינו יודע מהיכן היא באה, נדמה לו שזה קול הכפיר. הוא גם אינו יודע על מי הוא נוהם - אולי כלל לא עליו. ואף על פי כן, מה קורה לו? "ירעד ויפחד ותכסהו אימה". פעם עברתי בראשון לציון ליד גדר מתכת גבוהה, ולפתע שמעתי נהמה מאחוריה - היו שם שני רוטוויילרים. הם לא יכלו לעשות לי מאומה, אבל פחד נורא אחז בי באותו רגע. זו לא נביחה חיצונית, זה קול שיוצא כמו מתוך תיבת תהודה, ואתה נכנס לפחד. כך הנהם: אינך יודע מי נוהם, אינך יודע אם מכוון אליך - ועצם שמיעת הנהימה מפילה את לבך.
וכך בדיוק "זעף מלך". אתה רואה את המלך בפנים זועפות - אינך בטוח שהוא כועס, אולי סתם קם במצב רוח ירוד, אולי באמת משהו הרגיז אותו. וגם אינך יודע על מי הוא כועס: אולי על המדינה השכנה, אולי על מי שהכין לו את הקפה בבוקר. ובכל זאת - אדם הרואה מלך זועף מתיירא, כי יש לזה השלכות. באת בעניין אחר לגמרי, אבל הוא בזעף, ויכול גם להוריד לך את הראש. לכן הדימוי לנהם של כפיר, שממנו אנחנו מתים מפחד.
לפי רבנו יונה ראינו שההבדל הוא בין שקט לרעש. הגאון מווילנה מוסיף ביאור אחר על פי הגמרא: גשמים אינם תמיד טובים לעולם, ואילו הטל אינו נפסק לעולם, כי הטל תמיד טוב לעולם. גשם בקיץ הוא קללה - התבואה בחוץ, הקציר עומד, והגשם מרטיב והורס הכול. גשמי זעף הורסים ושוברים וגורמים לחקלאות נזקים במיליונים. אבל טל - מעולם לא שמענו שהטל קללה. תמיד מבקשים על הטל, והוא תמיד טוב לעולם. וגם כשהוא יורד על העשב אין זה לבטלה, אלא תמיד הוא מרווה ומשקה ונותן תועלת.
ומה בא שלמה המלך ללמדנו כאן - רק כללי התנהגות בארמון? אומר הגאון מווילנה כדרכו, שכל חוכמת שלמה באה ללמדנו דרך ומוסר בעבודת השם: העניין חוזר על מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שלפני זעמו מי יעמוד. ברגע שמראה פנים זועפות כביכול, אף שאיננו יודעים בבירור שהכעס מכוון אלינו, מיד יש לחשוש שהכפירים שואגים לטרף ונוהמים כנהמת ים.
כיצד יודעים שהמלך בזעף? רואים צרות בעולם: כאן צונאמי, שם רעידת אדמה, כאן אסון, שם תאונת דרכים קשה, שם משפחה שקופדו חייה רחמנא ליצלן. יש נהם. ואל תאמר "זה לא נוגע אליי" - זעף מלך, בין שאתה יודע ובין שאינך יודע, בין שנוגע אליך ובין שלא, זה נהם ככפיר שמכניס אותך לחרדה. היכנס לחרדה גם עכשיו. זהו שאמרו חז"ל שבעידנא דריתחא תובעים מן האדם גם "למה לא שמת טלית קטן" - וכי חייבים? הרי אין לו בגד של ארבע כנפות! אלא שבעידנא דריתחא, חייב או לא חייב, גם על דברים קטנים יכולים להוריד לך את הראש. לכן היזהר: נהם ככפיר זעף מלך - מלכו של עולם.
וכנגד מה נאמר "וכטל על עשב רצונו"? אומר הגאון מווילנה: זה נאמר בגן עדן על הצדיקים. בזוהר הקדוש בפרשת פנחס מבואר שנשמות הצדיקים נמשלו לעשב, "ויציצו מעיר כעשב הארץ" - אותם שבעיר, בירושלים, יחיו ויקומו על ידי טל התחייה של הקדוש ברוך הוא. נמצא שרצונו של הקדוש ברוך הוא הוא כטל תחייה היורד על העשב. היזהר אפוא מזעמו, וראה כמה טוב טל תחייתו.
המלבי"ם מסביר בכמה מקומות שיש הבדל בין הכפיר לבין האריה: הכפיר דרכו להתחבא במאורתו ולהמתין שמישהו יתקרב, ואז הוא קופץ עליו וטורפו. כך המלך כשהוא בזעף ובעצבות - אל תתקרב אליו, כלומר אל תלך למאורתו, אל תיכנס לארמונו, אל תגיע למקום שבו הוא נמצא.
ועוד מדייק המלבי"ם: יש הבדל בין "נהם" ל"שאג". נהמה היא כשאין לו טרף, ושאגה היא כשכבר יש לו טרף - שאגה של שמחה. לכן נאמר "נהם ככפיר": המלך נוהם בתוך מאורתו כמי שאין לו טרף, והנהמה מבטאת ציפייה לטרף. ומכאן שאם אתה תתקרב - סביר שאתה תהיה הטרף. אם הגעת ונתפסת, הרי מצא על מי ליפול: זהו כפיר רעב היושב במאורתו וממתין. ולכן לא אמר "שאג ככפיר", שהרי משמצא טרף אפשר להיות רגועים יותר.
אבל בעת רצון - "כטל על עשב". כמו שהטל מלחלח את העשבים ומשפיע חיים על כל עשב ועשב בפני עצמו, כך המלך בעת רצון משפיע טובה על כל אחד ואחד, וכולם מתקרבים לחסות באור פניו. ולעומת זאת נאמר "חמת מלך מלאכי מוות" - כשהמלך בחימה הוא שולח מלאכי מוות, סכנת חיים ממש, וכמה צריך אדם להיזהר שלא להימצא בשעת כעסו של המלך.
קראתי על אדם שהלך בדרך, ראה שתיל וקטף אותו סתם כך. ראה זאת אחד האדמו"רים הקדומים ונחרד. אמר לו: מה עשית? השיב לו: מה כבר? פרח סתם, קטפתי. אמר לו: הרי כתוב שעל כל צמח וצמח עומד מלאך שמכה בקודקודו ואומר לו "גדל" - המלאך אומר לו גדל, ואתה מקפד את חייו? אתה מבטל דברי המלאך?
וידוע שהאר"י ז"ל היה תמיד אומר שאסור לקטוף שום צמח, ולא להרוג שום בעל חיים, ולא לעשות שום דבר שלא לצורך. לצורך - הכול מותר. אבל יש אנשים שהולכים ברחוב וקוטפים סתם מעץ, מתוך שעמום, בלי שזה נותן דבר. או שרואים ג'וק ברחוב ודורכים עליו - מה יצא לך מזה? וכי גמרת את כל הג'וקים? אם הוא בביתך, מובן: מותר לאדם לעשות ככל שירצה כדי להרחיק ממנו מזיקים או דבר שמבהיל או גורם אי נעימות. אבל סתם ללכת ברחוב ולהרוג נמלים אינו נותן כלום. אומר האר"י הקדוש: הקדוש ברוך הוא יצרם ונפח בהם נפש, נפש בהמית, ואסור לך ללכת ולהרוג או להשחית דבר שהקדוש ברוך הוא יצר בעולמו.
הַוֺּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל, וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה. (יט, יג)
מהו "הוות"? פירוש אחד: מה שקורה לאדם, מה שהווה עמו - קורות האדם נקראות הוות. כל מה שקורה לאב, מי מסובב אותו? הבן. ואם הוא בן כסיל, הרי שכל הקורות שהוא מסובב לאביו אינן נעימות. ופירוש נוסף: "הוות" מלשון שבר, כלשון "הוה על הוה", "מדבר הוות". לפי זה: כשיש לאדם בן כסיל - הוא עושה שבר לאביו, לאב יש ממנו משבר וצער גדול.
"מדיני" הוא לשון מריבה, מדנים - והכוונה למדני האישה, למריבות שהאישה עושה עם בעלה. ומהו "טורד"? התרגום מתרגם "ויגרשום" - "וטרדינון", וכן בערבית "טרד" הוא לגרש. נמצא שהביטוי "טרד" משמעו גירוש.
וכך מבאר האבן עזרא: מדיני האישה טורדים את האדם מביתו. יש אנשים שאתה רואה אותם תמיד מחוץ לבית - פעם בשמחה זו, פעם באחרת, ואפילו לבית המדרש הוא זוכה להגיע. בזכות מי? בזכות הדלף הטורד של מדיני האישה. המריבות בבית, החיפוש התמידי על מה לריב, הטפטוף המתמיד - הם טורדים אותו ומגרשים אותו מהבית, והוא הולך ומחפש לו עיסוקים, חברים ומקומות. ואז היא שואלת: איפה אתה? לא רואים אותך כל היום בבית! ואם תנמיך את המינונים, יהיה הבעל יותר בבית - אלא שלפעמים גם זה כבר אינו עוזר.
ביאור נוסף באבן עזרא: "טורד" פירושו דבר המטריד ללא הפסקה, באופן תמידי. דבר שאינו שוקט נקרא טורד, ולכן "דלף טורד" הוא הטפטוף שאינו פוסק ומטריד תמיד.
רבנו יונה עומד על ההשוואה שבפסוק: בן כסיל הוא הוות לאביו, שבר וצער. אבל מדיני אישה קשים יותר. מדוע? כי עם כל הכעס והזעם שיש לאב על הבן הכסיל, אין זה מגרש אותו מביתו. ואילו מדיני אישה - בלשונו: טורדים האיש מביתו, כי לא יוכל להכיל את דברי מריבתה. הוא אינו סובל את המריבה היומיומית, כל פעם על עניין אחר, כל פעם חיפוש על מה לריב, וזה טורדו מביתו. כדלף הטורד: כשביתו של אדם מנוקב ככברה, וגשם יורד וכל הבית נעשה שלולית אחת גדולה - האם הוא יכול לישון שם? להישאר שם? הדלף מגרשו מביתו, וכך מדיני אישה טורדים אותו מביתו.
הגאון מווילנה מסביר: הבן הכסיל, בכל פעם שהוא מביע את סכלותו, שובר את לבו של אביו - וזהו "הוות לאביו", מלשון שבר. ומה בא ללמד ב"דלף טורד"? שרעש שמחוץ לביתו של אדם אינו תמידי ואינו קשה, ואילו רעש שבתוך ביתו הוא רעה תמידית וקשה. לכן מדיני אישה חמורים יותר: הם בתוך הבית, וכדלף היורד טיף טיף כל היום ומטרידו לבל ינוח, כך רעתה מתמדת ורבה בכל עת ובכל שעה ואין לו מנוח ממנה.
נדמה לי שבסין נהוגה שיטת עינוי לאסירים: מגלחים לאסיר את הראש עד שיהיה חלק לגמרי, ומעליו מציבים דלי או צינור מים פתוח לטפטוף - טק, טק, טק. נשמע לא נורא, לכל היותר אמבטיה. אבל אחרי פרק זמן מסוים אדם מרגיש שהוא יוצא מדעתו, ובפרט כשהמים קרים וקפואים. אלו ייסורים קשים ביותר. זהו "דלף טורד" של מדיני אישה: דלף תמידי, טיף טיף כל היום, מטרידו לבל ינוח.
שני הפסוקים מלמדים אותנו על כוחם של דברים קטנים לכאורה. "נהם ככפיר זעף מלך" - די בנהמה אחת, בלי שאגה ובלי טרף, כדי שיפחד אדם ויידע שלזעף המלך תמיד יש תוצאות; ובנמשל, זעפו של מלך מלכי המלכים, שבעידנא דריתחא נתבעים גם על הקטנות. ומנגד "וכטל על עשב רצונו" - טובתו של המלך באה בשקט, בלי רעש והכרזות, כטל שלעולם אינו קללה ולעולם מרווה, וכטל התחייה שיחיה את הצדיקים. ובפסוק השני: בן כסיל שובר את לב אביו, אך מדיני אישה קשים ממנו, שכן הם בתוך הבית, דלף תמידי שאין ממנו מנוח וטורד את האדם מביתו. ומכאן גם המוסר הכללי: להיזהר בכבודו של כל דבר שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא להשחית ולא להזיק שלא לצורך.