פתיחה
אנו ממשיכים בפרק י"ט במשלי, ובפסוקים שלפנינו שלמה המלך עוסק במצבו של העני - ביחס שהעולם מתייחס אליו, ובמה שהוא עצמו עושה מתוך מצוקתו. נעמוד על הפסוק בביאור רש"י, במדרש שהוא מביא על יוסף, בדברי רבנו יונה, ברמז נפלא של הגאון מווילנא, ובחילוק של המלבי"ם בין "דל" ל"רש". ומשם נעבור לפסוק ח', שהוא הצד השני של המטבע: קניין המידות הטובות.
"כל אחי רש שנאוהו" - פשוטו של מקרא
כׇּל־אֲחֵי־רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים (לא) [לוֹ־]הֵמָּה׃
שימו לב: המילה כתובה בכתיב באל"ף - "לא" - ונקראת בה"א - "לו". רש"י מבאר לפי פשוטו: קרוביו של העני שונאים אותו. ולא זו בלבד, אלא מכל שכן מרעיו, שושביניו ואוהביו - שהם רחקו ממנו. אם האחים שונאים אותו, כל שכן שהרעים יתרחקו ממנו. עד כאן החלק הפשוט.
החלק המוקשה יותר הוא סוף הפסוק: "מרדף אמרים לא המה". רש"י מפרש שזה המשך העניין: לאחר שאחיו שנאוהו ומרעיו רחקו ממנו, הוא עדיין מרדף אמרים - רודף אחרי אמירת דברי הבל. ומה הם דברי ההבל? "פלוני קרוב שלי, פלוני חבר שלי, זה ידיד שלי". מרדף אמרים אשר לא המה - דברים שאינם אמת. זו הקריאה באל"ף. ואפשר להסביר גם לפי הקרי בה"א: מרדף אמרים - הוא רודף באמירתו וחוזר ואומר "לו המה", הם שלו, הם חברים שלי, זה ידיד שלי, זה יעזור לי, זה יתן לי. והוא מרדף אמרים ולא שם לב שכל אחי רש שנאוהו ומרעיו רחקו ממנו.
רש בתורה ובמעשים טובים
רש"י מביא עוד ביאור: יש לפתור את הפסוק במי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים. שהרי העניות האמיתית היא עניות הדעת - אין עני אלא בדעת. ומי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים, כל אחי רש שנאוהו. ולא זו בלבד, אלא "מרדף אמרים לא המה" - הוא מחזר כדי להורות הלכה, אבל "לא המה", אין ההלכה בידו. מכיוון שהוא רש בתורה, לא למד ולא שנה, ממילא כשהוא רוצה לפסוק הלכה ולומר אמירה - אין הדבר בידו, ולא יצליח בזה.
המדרש: הפסוק על יוסף
רש"י מביא את המדרש שפתר פסוק זה על יוסף. יוסף היה מוציא דיבה על אחיו, ואמר עליהם שהם חשודים על אבר מן החי - ראה אותם אוכלים, בזמן שהיה זה עגל שנוצר על ידי ספר יצירה, או עגל שהוא מבן פקועה. ולכן שנאו אותו, והוא נקרא "רש", שהיה מוציא דיבת שקרים עליהם. "כל אחי רש" - אחיו של יוסף - "שנאוהו".
ומה הכוונה "מרדף אמרים לא המה" אצל יוסף? שאותם דיבורים שהוציא כנגדם חזרו אליו כבומרנג. כל מה שחשד בהם - נתקיים בו. כיצד? הוא אמר עליהם שאוכלים אבר מן החי, והכתוב מעיד עליהם שאפילו בשעת הקלקלה, כשהלכו להכתים את הכתונת בדם, שחטו שעיר עיזים, שנאמר "וישחטו שעיר עיזים" - לא ערפו אלא שחטו. הנה, אתה אמרת שהם אינם שוחטים, וראה שאפילו לצורך הדם לכתונת שחטו כדין. הוא אמר עליהם שהיו מזלזלים בבני השפחות - ומה העונש? שנמכר לעבד; אתה מאשים אותם בכך, תהיה אתה כדין עבד ושפחה. הוא אמר עליהם שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ - אמר הקדוש ברוך הוא: חייך שאני מגרה בך את הדוב, ובנות הארץ יתנו עיניהן בך, ויהיה לך ניסיון קשה באשת פוטיפר, זליכה שמה, שנאמר "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף". אז "מרדף אמרים" - רודף אחר אחיו לומר עליהם אמרים אשר לא המה, ועל זה נאמר "לא המה": בסוף דברים אלה יהיו לו לעצמו, והוא ילקה באותם דברים עצמם.
רבנו יונה: תוכחה לעצל
רבנו יונה מסביר שגם הפסוק הזה בא לעורר את העצל. אתה שוכב על מיטתך בטן וגב, לא מוכן להזיז את עצמך ולא לעשות מאומה - דע לך ש"רבים יחלו פני נדיב", כמו שראינו בפסוק הקודם, שאנשים מחפשים ורוצים את קרבתו של הנדיב. ודע לך שמי שאינו מחפש מה לעשות עם עצמו יגיע למצב של פת לחם, ואז יצטרך להעיד עדות שקר או להפיח כזבים, וכבר נאמר "עד שקרים לא ינקה ויפיח כזבים לא ימלט" - יצטרך להיענש ולתת דין וחשבון על מה שעשה. ואילו היה לך כסף, אם היית מתאמץ לעסוק בפרנסתך - "הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד". מי שדל, גם חבריו נפרדים ממנו. וזה מה שהוא ממשיך כאן: "כל אחי רש שנאוהו". תתעורר העצל, ראה שלא תגיע למצב שהאחים שלך ישנאו אותך וירחקו ממך בגלל שאתה מתעצל ואינך דואג לפרנסתך.
למה האחים שונאים והרעים רק מתרחקים
"אף כי מרעהו רחקו ממנו" - אם האחים שנאוהו, כל שכן הרעים שהיו מחוברים אליו עוד לפני שמטה ידו, שיאמרו לעצמם: מה לי להתחבר אליו? זה רק ביזיון בשבילי. יראו אותי מתחבר לכאלה, ויאמרו: בטח מצבו של האדם הזה קשה, ראה כיצד הוא מתחבר לעניים, למסכנים, לגלמודים.
ושים לב, אומר רבנו יונה, שביחס לאחים נאמר "שנאוהו", וביחס למרעים נאמר רק "רחקו ממנו". מה ההבדל? הרעים אינם שונאים אותו, אלא מתרחקים ממנו כדי שלא יבוא להם ביזיון מעניותו. אבל האחים שונאים אותו ממש. ולמה? כי לאח קשה להתרחק - הוא אחי, ארצה או לא ארצה, שמנו זהה, וכולם יודעים שאנחנו אחים. וכיוון שבא לי ביזיון מעניותו וממצבו ואיני יכול להתרחק, אני שונא אותו. הרעים אינם צריכים להגיע לשנאה: "לא מתאימה לי חברתך, אני פורש" - קם והולך. אבל אני, בתור אח, איני יכול לעשות זאת, לא מעשית ולא מבחינת השם - שמי נקרא עליך, ומזהים אותנו כאחים. מה נשאר לי? לאכול את העצבים בפנים ולשנוא אותך על שזה מצבך ושבגללך יש לי בזיונות.
וכמובן, אין כאן שום לגיטימציה לשנאה או לריחוק הרעים. רבנו יונה בא לאפיין מצב ולומר: זו המציאות - מי שעני ודל, שונאים אותו ומתרחקים ממנו. ודאי שאלו העושים כן אנשים רשעים, וודאי שהם עושים שלא כדין.
"מרדף אמרים" - חנופה
ומהו "מרדף אמרים" לפי רבנו יונה? מדבר בפניהם דברים שאינם, שוקד על דבר כזב וחנופה לרצותם. הוא רואה שמתרחקים ממנו, ומחפש לומר להם כל מיני מילים טובות, מילות חנופה, ורודף אחריהם בעזרת אמרים. וזה דבר שלילי מאוד, שהדברים הללו חנופה ושקר הם. ואיזה אמרים הוא אומר להם? אמרים אשר לא המה, דברים שאינם אמת: דברי שבח, דברי ריצוי, העיקר להחניף להם שלא יתרחקו ממנו. וכמו שכתוב "בפה חנף ישחית רעהו" - על ידי חנופה אתה מקלקל את האדם שאתה מחניף לו. אף כאן, הוא מרדף אמרים אשר אין בהם אמת - מתוך שרחקו ממנו.
הגאון מווילנא: ביטול זמן, ורמז לעולם הבא
הגאון מווילנא מסביר: את הרש שונאים אפילו האחים והרעים, וכל שכן שהם מתרחקים ממנו. ועכשיו, כשאין לו ידידים ואין לו רעים ואין לו אחים, במה הוא ממלא את זמנו הפנוי? מתעסק בדברי הבל. "מרדף אמרים אשר לא המה" - רודף אחרי כל מיני דברים שאין בהם תועלת, דברים בטלים. בקצרה: מבזבז את זמנו.
ועל מה בא הדבר לרמז? כידוע, דרכו של הגאון מווילנא שכל הדברים הכתובים בספר משלי באים לרמז על עניין התורה והיראה. אומר הגאון: "כל אחי רש" - אלו העבירות שאדם עשה בעולם הזה. אדם מדמה לעצמו: הרי אני ידיד של העבירה, נפגשנו הרבה בעולם הזה, ודאי שיהיו לי שם למעלה רעים. אומרים לו: לא ולא. אותה עבירה שכל כך חייכה אליך כאן בעולם הזה, היא נותנת לך נוקאאוט שם בעולם הבא, היא המייסרת אותך - "כל אחי רש שנאוהו". וכתוב בספרים הקדושים שכאשר אדם רואה מראה שאינו צנוע, המראה הזה עצמו מכה אותו, אותה דמות עצמה מכה אותו מכות וייסורים נוראים בעולם האמת. מי שנדמה לך כאן כאחיך, שהעבירה נדמית לך כקרובה לך, שם למעלה הם שונאים אותו ומייסרים אותו.
"אף כי מרעהו רחקו ממנו" - אלו מעט המצוות שעשה. לא רק העבירות, אלא גם המצוות שעשית רחקו ממנו. ולמה? מילא העבירות - ציפיתי שתהיה לעבירה ידידות איתי ואני רואה שהיא מחכה לי למעלה לקטרג עליי; אבל מצוות שעשיתי, הן רחקו ממני? הרי עשיתי מצוות! אלא שכתוב שעבירה מכבה מצווה, כלומר שאין אור המצווה מאיר, כי המצוות אינן נראות לאדם אלא בכלות עוונותיו.
אין שכר ועונש בו זמנית
מתי אדם מקבל שכר בעולם הבא? אחרי שמסיים את הזיכוך של הגיהנום. זאת אומרת, אין שכר ועונש בו זמנית. אדם שעשה, למשל, חמישים עבירות וחמישים מצוות, מגיע לעולם הבא לדין של מעלה - אין אומרים לו "אתה פטים, היכנס לגן עדן". ואפילו עשה שמונים מצוות ועשרים עבירות, אין אומרים לו "היכנס לגן עדן, רובך מצוות". ממש לא כך. המשקל וכל מה שמדמיינים אינו פועל כך. יש אומרים שבדין ראש השנה זה כן כך, כפי שהרמב"ם מזכיר רוב עוונות ורוב מצוות; אבל כשמדברים על דין שמיים לאחר הפטירה, שם על כל עבירה, ולו הקלה ביותר, יצטרך לתת את הדין - שכן נתינת הדין היא ההזדככות. בורא עולם אומר: אני רוצה להכניס אותך לגן עדן, ואיני יכול להכניס אותך כשאתה מטונף. משום שהוא פגום ומקולקל, קודם כל צריך לעבור תהליך זיכוך, ותהליך הזיכוך הוא בגיהנום. ואפילו מעבירות קלות צריך להזדכך. ואחרי שיזדכך מהן, אז יכול להיכנס לגן עדן ולקבל שכרו מושלם.
וזה מה שנאמר "אף כי מרעהו רחקו ממנו". שימו לב: המצוות אינן שונאות אותו ואינן מקטרגות עליו, אלא "רחקו" - ולפי הגאון מווילנא זה נפלא: הן תופסות מרחק, הן עומדות ב"סטנד ביי". סיים את הניקיון, צא מן המכבסה ובוא, ואז נתחבר אליך. איני יכולה להתחבר אליך כל עוד אתה מטונף בעבירות. המצוות שעשה בעולם הזה הן באמת הידידים הטובים ביותר של האדם, אבל לעת עתה רחקו ממנו, כיוון שעדיין יש עמו עבירות הרבה.
"מרדף אמרים לא המה" - ומי שהולך אחר הדברים הבטלים, אפילו אם אינם עבירה ממש, נידון בכף הקלע, ומגרשים אותו ממקום למקום והם רודפים אחריו. "לא המה" - אותם רודפים שהזכרנו, הם רודפים אותו. את מי? את מי שמרדף אמרים; כך ייעשה לו, שהם ירדפו אותו עצמו.
המלבי"ם: מן הדל אל הרש
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין הפסוקים. בפסוק ד' נאמר "הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד", וכאן נאמר על הרש שהאחים שנאוהו והמרעים רחקו ממנו. ומה ההבדל בין הדל לרש? הרש הוא יותר מן הדל. אצל הדל רק "מרעהו יפרד" - מי שהיה רע שלו נפרד ממנו, אבל לא נאמר שאחיו שונאים אותו. ואולם "כל אחי רש שנאוהו": מי שנתרושש לחלוטין, כבר אחיו שונאים אותו ממש ומתרחקים ממנו, וכל שכן הרעים, שאף אם אינם שונאים אותו - מתרחקים ממנו. ובכל אופן "מרדף אמרים לא המה", כמו שהסביר רש"י: הוא עדיין מרדף אמרים, הולך ומתפאר ומתגאה שכולם חבריו וידידיו ושהם שייכים לו - ואין בזה שום ממש.
פסוק ח': קניין הלב
קֹנֶה־לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא־טוֹב׃
אומר רבנו יונה: לאחר שהזכיר הכתוב את עניין החנופה - שהוא "מרדף אמרים", שכל הרעים והחברים רחקו ממנו והוא רודף אחריהם להחניף להם כדי שימשיכו לתת בו מבט ולהתעניין בו - בא עתה להזהיר על קניין המידות הטובות. דע לך, מי שאוהב את נפשו הוא "קונה לב", קונה לעצמו את המידות הטובות. וכמו שכתוב "שומע תוכחת קונה לב", ש"לב" הוא המידות הטובות.
ולמה נקראות המידות "לב"? כי בלב נמצא עניין התאוות והרצונות, ומשם יכול אדם להטות את ליבו לטובה ולהשפיע לחברו דבר טוב, או להיפך. הלב הוא בדרך כלל מקום הרגש, ולעומתו השכל והמוח הם מקום המחשבה. כשאנחנו אוהבים מישהו אומרים "אני אוהב אותו בכל ליבי", ולא "בכל שכלי", שכל ענייני הרגש בלב הם. וכן "שונא אותו בליבו", "לא תשנא את אחיך בלבבך". כל ענייני המידות הם בלב, שהמידות הן רגשות; וענייני המחשבה הם בשכל. לכן מי שאוהב את נפשו - את מעלת נפשו, שתהיה מעלתו מרוממת - קונה לעצמו מידות טובות, קונה לב.
"שומר תבונה למצוא טוב" - כאשר הוא מתבונן בדבר תבונה, או שומע מחברו דבר תבונה, דבר טוב, חידוש, דבר של התבוננות - הוא שומר את הדבר ושוקד על זכירתו. ולמה? כדי להוציא בו אל הפועל את המידות הטובות ואת המסקנות הראויות, "למצוא טוב". שהרי על ידי שאמרת לי דבר חידוש, דבר של הנהגה ראויה, בזה אמצא את הדרך הטובה. לכן אני משתדל לזכור את הדברים: את התבונה, את החידוש שלמדתי בספר, את החידוש ששמעתי ממך - אני שומר אותם, כדי שעל ידם אגיע למצוא טוב, למידות טובות ולהנהגות ראויות. "מכל מלמדיי השכלתי".
לסיכום:
הפסוק "כל אחי רש שנאוהו" מאפיין את מצבו המצער של העני: אחיו שונאים אותו מפני שאינם יכולים להתנתק ממנו, ורעיו רק מתרחקים כדי שלא יתבזו בו, והוא עצמו "מרדף אמרים" - או מתפאר בחברים שאינם, או מחניף להם בדברי שקר. רש"י פירש אותו גם ברש בתורה, שאין ההלכה בידו, והמדרש פירשו ביוסף, שכל מה שאמר על אחיו חזר אליו. רבנו יונה עשה מן הפסוק תוכחה לעצל, והגאון מווילנא רמז שאחי הרש הם העבירות שמייסרות את האדם בעולם האמת, ורעיו הם המצוות התופסות מרחק עד שיזדכך. ומול כל זה מעמיד הכתוב את הדרך הנכונה: "קונה לב אוהב נפשו" - מי שאוהב את נפשו קונה מידות טובות, שומר בליבו כל דבר תבונה שלמד ושמע, וכך הוא מוצא את הטוב.