לפנינו קטע מתוך פרק י"ט במשלי, ובו שני פסוקים שכל אחד מהם הוא עולם שלם: הפסוק העוסק באדם הנכשל באיוולתו ואחר כך מטיח טענות כלפי שמיא, והפסוק העוסק בחברות התלויה בממון. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם, ונראה כיצד שני הפסוקים הללו נוגעים ממש בחיי היום־יום שלנו.
איוולת אדם תסלף דרכו - והתלונה כלפי שמיא
אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ׃ (פסוק ג)
האדם נקלע לצרה, וכעת הוא זועף על הקדוש ברוך הוא ומהרהר אחר מידת הדין. כדוגמת אחי יוסף: בעקבות מה שיוסף טרטר אותם, אמרו "מה זאת עשה אלוקים לנו". עשה אלוקים? מה זאת עשינו אנו לנו! אנחנו גרמנו לעצמנו את זה, בכך שנהגנו שלא כהוגן. אבל על מי הם זעפו? על ריבונו של עולם.
רבנו יונה: הפזיזות היא שורש הכישלון
רבנו יונה מסביר שפסוק זה הוא המשך ישיר לנאמר לפניו:
גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא׃ (פסוק ב)
כאשר האדם אינו מתבונן בדרכיו, עושה דברים מתוך פזיזות, מתוך חוסר מחשבה וחוסר התבוננות, ואינו מדקדק במעשיו, בהכרח יגיע לידי חטא. הפזיזות גורמת לכך שהאדם ייכשל במעשיו, הוא אינו שוקל את דבריו. "ואץ ברגלים חוטא" - על ידי המהירות הזו מגיע האדם לידי חטא. וזה גם "גם בלא דעת נפש לא טוב": לא יעשה האדם דברים בלא דעת, אלא יעשה אותם בנתינת נפש, בנתינת לב ובנתינת הדעת, ויתבונן בהם.
ועל זה אומר הפסוק: "איוולת אדם תסלף דרכו". האדם הזה אץ ברגליו, עשה דברים בפזיזות, ובעקבות זה עשה מעשי איוולת. הוא לא פשפש במעשיו אם הגונים הם אם לאו, ועשה מעשה של טעות. והאיוולת הזאת היא שהביאה עליו את המפלה ואת הנזק. מה מיהרת כל כך? תעצור, תתבונן, תתייעץ, אולי המעשה שאתה עושה אינו נכון. עשית שטות ואיוולת, ולאחר מכן סולפה דרכך: נכשלת, נפלת, נשברו עצמותיך, נגרם לך נזק כלכלי, נפלת רוחנית - הכל בגלל האיוולת שלך. ולאחר מכן "ועל ה' יזעף לבו", ולבבו יחשוב כי לא ימצא לו עוון אשר חטא. מה, אני לא בסדר? אבל האמת היא שהוא אץ ברגליו, מיהר לפעול מתוך פזיזות, עשה דברים שלא ייעשו, וזה סילף את דרכו.
כוונתו רצויה ואין מעשיו רצויים
ויש אומר רבנו יונה, אשר כוונתו רצויה ואין מעשיו רצויים. "אבל אני התכוונתי לטובה!" נכון, כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים. פירושו של דבר: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אדם שומע שפלוני נפל קשות בעסקיו, ומיד קם ואומר: רבותיי, אנחנו חייבים לעזור לו, אני עושה מגבית. אלא שעל הנפילה שלו איש אינו יודע, והדבר גונב לאוזניך רק כדי שתעזור לו בהסתר. ומה עשית? פרסמת את נפילתו, גרמת לו ביזיון, ואחרי שעתיים רוקנו לו את בית המסחר ואת כל המחסנים, כי יש לו נושים, וכל אחד שמע שפלוני נפל בעסקים ורץ לקחת מה שיותר מהר לפני שלא יישאר כלום. "אבל התכוונתי לטובה, אני רק רציתי שיעזרו לו". הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. לכן לבוא ולטעון "מה הייתה כוונתי" אינו מספיק: מה אצת ברגליים? לפני שאתה עושה מעשה כזה, תתבונן - האם הוא זקוק לעזרה הזאת, האם הוא מעוניין שיעזרו לו בצורה הזאת, האם הוא מעוניין שעניינו יתפרסם, אולי הדבר עדיין צריך להישאר בהסתר. כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים, ועל ידי זה תסלף דרכו.
הגאון מווילנה: אל תקפוץ מעל מדרגתך
הגאון מווילנה מסביר את הפסוק בדרך נפלאה. הבא להיטהר מסייעין אותו, ולפעמים אדם מתחיל ללמוד תורה ולעשות מצוות, ואחר כך פירש מחמת שקשה לו מאוד, לפי שאין מסייעין אותו, והוא זועף על השם: למה לא סייעו לי?
תשאל כמעט כל בעל תשובה, ויגיד לך: בתחילת הדרך ראיתי אורות. ואחר כך פתאום בום, טראח, סטירה, מכה, וכאן לא הסתדר לי, ואחר כך נהיה לי קושי גדול, ואחר כך איני מסוגל להוציא מילה של תפילה מהפה ולכוון בה, ואחר כך נפילות. איפה כל האורות שהיו בהתחלה? כל הפרוז'קטורים כבו. ויש לו זעף על ריבונו של עולם: למה לא סייעו לי?
אבל באמת, אומר הגאון מווילנה, הוא מחמת איוולתו, כי כל אדם צריך לילך לפי מדרגתו ולא יקפוץ, ואז ילך לבטח בדרכו ואף יסייעוהו. יסוד עצום. הרבה פעמים הנפילות נגרמות מפני שקפצת גבוה מדי, והרבה פעמים המשברים באים מפני שהלכת בדרך של קפיצה אל מדרגה שאינה מדרגתך. ולכן אומר הכתוב: זו איוולתך, ומה אתה זועף על השם? היית צריך ללכת בהדרגה, צעד אחר צעד.
מעבירות ודאי שאדם צריך לפרוש מיד. אבל במצוות, אל תחשוב שאחרי שבועיים נעשית צדיק הדור, ואתה כבר עושה תעניות וגלגולי שלג וארבע טבילות ביום, יותר מכהן גדול. ואחר כך אתה אומר: תשמע, כולם מפריעים, ההורים בבית לא מוכנים, אשתי מאיימת בגירושין, המשפחה מתפרקת. מי אמר לך לקפוץ? עזבת את העבודה, הלכת ואמרת זהו, אני בקבר רשב"י כל היום, קורא תהילים ואידרות. מי ביקש זאת ממך? היית הולך ושואל אדם גדול, והוא היה אומר לך: אדוני, תישאר בעבודה שלך, קבע עיתים לתורה, לך שעה כל יום לשיעור, ואחר כך עוד קצת, ואחר כך עוד קצת. קפצת כה גבוה, ופתאום הכל התפרק. ובוודאי יתפרק, שהרי הלכת בדרך שלא היית צריך ללכת בה. "איוולת אדם תסלף דרכו" - זו האיוולת שעשית, "ועל ה' יזעף לבו".
המלבי"ם: האוויל הוא איש ה"אולי"
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא הכין את האדם וברא אותו בצורה כזו שיוכל לבחור בטוב ולבחור בחיים, "ובחרת בחיים". יש לנו אפשרות לעשות את רצון השם, מכוח ההדרכה הצמודה שנתן לנו ריבונו של עולם בתורה הקדושה: הדרכה על כל צעד ושעל בחיים, מה לעשות, באיזו צורה וכיצד לנהוג. ואם אינך רואה זאת בתורה, גש אל החכמים היודעים ללמוד תורה, והם יסבירו לך על כל צעד ושעל כיצד לנהוג.
כל זמן שהאדם מאמין בתורה, מאמין בחוקי השם ומאמין בדברי החכמים, הוא ילך בדרך הישר ולא יתרעם על הקדוש ברוך הוא. לא תהיה לו טענה: ריבונו של עולם, למה בראת אותי עם משיכה לרע? למה בראת אותי עם רצון לעשות עבירות? למה? כי הוא הולך צמוד עם התורה.
אבל שימו לב איך המלבי"ם נאמן לשיטתו בהגדרת "איוולת". הכסיל הוא חכם גדול, אלא שתאוותיו גוררות אותו והוא אינו שולט בהן. לעומתו האוויל הוא אדם המטיל ספק בכל דבר, הטיפוס הסקפטי: מי אמר? ומה ההוכחה? ומאין אני יכול לדעת? ומה ההכרח? ולמה אני חייב? אצלו הכל "אולי", ו"אוויל" הוא לשון "אולי".
ומהיכן מתחילה כל הצרה? "מאיוולת אדם" - זה מיוחס לך מצד שאתה אדם. שהרי אילו היית הולך אל החכמים ואל הנבונים, היו מוכיחים לך שאין מקום לפקפק בדברי התורה ואין מקום לפקפק בדברי החוכמה. ואם אתה מאמין בתורה, אין לך קושיות על ריבונו של עולם, אתה יודע שהשם אמת ותורתו אמת. הכל התחיל מקושיות, מזה שפקפקת בתורה: למה השם עושה כך, ולמה השם עשה כך. כל הקושיות מתחילות מפקפוק בדברי התורה. אבל מי שיש לו אמונה שלמה בדברי התורה, אין לו קושיות כלל, הוא הולך בתום והולך לבטח. אם כן "איוולת אדם", כל ה"אולי" הזה, הוא שסילף את דרכו, ובעקבותיו "על ה' יזעף לבו". אדוני, תאמין בתורה, אל תהיה מאנשי ה"אולי" אלא מאנשי הוודאי, הבטוח בתורת אמת, ותראה איך כל הקושיות נעלמות.
הון יוסיף רעים רבים
הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים וְדָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד׃ (פסוק ד)
הפסוק הזה מדבר בעד עצמו גם בלי שום פרשנות. יש לך הון, יש לך הרבה חברים, זו אמת וזו מציאות. ולעומת זאת אם אתה עני, אין לך חברים, אף אחד לא מכיר אותך, רואה אותך והולך לרחוב המקביל. "ודל מרעהו יפרד" - אפילו מי שהוא רעהו משתדל להיפרד ממנו.
אבל המלבי"ם מגלה כאן עומק. אם אתה רואה שלעשיר יש רעים רבים, אל תקנא בו ואל תאמר: ראו כמה אוהבים את האדם הזה, כמה רעים יש לו. תגיד לי, שואל המלבי"ם, הם רעים שלו או של ההון שלו? כשאני מתחבר לעשיר, האם זה מפני שקוראים לו "מר תשובה", או מפני שבהון שלו יש תשובה להרבה מהבעיות שלי? לכולנו ברור: האדם מבין מאיזה צד הפרוסה מרוחה, ורואה שזה עשיר, ומי יודע, אולי ימנה אותי למנכ"ל באיזה דירקטוריון שלו. אני איני חבר של האדם עצמו, כי הוא באמת אינו מעניין אותי, ואלמלא הכסף לא הייתי נותן עליו מבט שני כלל. התחברתי אליו מפני שיש לו כסף, נמצא שאני חבר של הכסף ולא של האדם. אומר המלבי"ם: אינם רעים של העשיר אלא של ההון, כי ההון הוא זה שמוסיף רעים רבים. כמו שמוסיף כסף, כך יוסיף רֵעַ.
ומוסיף רבנו יונה: אפילו אם לא היו לו רעים קודם לכן, בעקבות הכסף שנעשית עשיר, פתאום אתה רואה כמה חברים יש לך. "אתה זוכר? למדתי עם אח שלך בתיכון". איזה אח, איזה תיכון? אלא ששמע שזכית בפיס, שמע שאתה יושב על מיליונים, ופתאום הוא נזכר שהוא חבר שלך: "היינו משחקים קלאס ברחוב, אינך זוכר?" לפני כמה זמן אתה מדבר? ארבעים וכמה שנה, חמישים וכמה שנה. פתאום הוא נעשה חבר שלך, בגלל הכסף, בעקבות כספו.
מי הוא "דל"
ידוע מה שהמלבי"ם אומר, ש"דל" הוא אדם שהיה עשיר והעני. בלשונות העניות יש דל, יש רש, יש עני, יש מך, יש אביון, והגדרות רבות לדבר. "דל" הוא המידלדל מנכסיו. ואגב, הקשה מכולם הוא האביון, שהוא מתאווה לכל דבר, כאילו אפילו פרוטה אחת לא סיפקה אותו והוא מתאווה להכל. על כל פנים דל הוא אדם שהיה לו ונפרד מכספו, הפסיד אותו בעסקה גרועה. וכמו שנפרד מן העושר, כך נפרד מכל הרעים שלו: אלה שעד עכשיו היו חבריך וידידיך נפרדו ממך.
"רוב הרעות והאהבה הוא אהבת עצמו"
ולמה? כך לשון המלבי"ם: שרוב הרעות והאהבה הוא אהבת עצמו, ותלוי בהון שמקווים תועלת ממנו. זה משפט אטומי. למה הם היו חברים שלך? כי היה לך כסף. ולמה התחברו אליך? כי הייתה להם תקווה בהון שהיה לך. כשאין לך הון, אינך מעניין כלל.
וכמה הדבר נכון. אל מי אנחנו מתחברים? אל מי שנעים לנו איתו. למה הוא חבר שלי? כי נעים לי איתו. לא מפני שהאדם הזה זקוק לעזרה ואני רוצה להיות כאן כדי שיעמוד מישהו לימינו כשיזדקק לי. מכיר אתה אחד כזה? "למה התחתנת איתה?" האם מפני שהאישה הזאת זקוקה לבעל שידאג לה ויפרנס אותה? בשביל זה התחתנת? התחתנתי איתה כי טוב לי איתה, כי אני חושב שהיא תוכל למלא את הצרכים שלי, שהיא מתאימה להיות לי לאישה ולארח לי לחברה. כל אהבה שבין אדם לזולתו, במילים פשוטות אומר המלבי"ם, היא אינטרסנטית: אני איתך לא מפני שטוב לך, אלא מפני שטוב לי כשאני איתך.
ואל תחשוב שאצל האישה הדבר שונה. גם היא לא התחתנה מטעמים וולונטריים, אלא מפני שאתה תדאג לה ותפרנס אותה, כך היא מצפה, ותתנהג אליה בכבוד, ותהיה אבא טוב לילדיה. הכל "בשבילי". וזו אגב הסיבה שנוצרים משברים זמן קצר אחרי החתונה: אני הייתי בטוח שאת כאן בשבילי, ואת היית בטוחה שאני כאן בשבילך, ופתאום מתברר שיש אינטרסים מנוגדים. אני רוצה דברים אחרים ואת רוצה דברים אחרים. אילו היינו חושבים לפחות שאנחנו כאן כדי להצליח יחד, כבר היה הרבה יותר סיכוי. אבל כיוון שמלכתחילה כל הקשר נועד להיטיב לי, ולדעתך להיטיב לך, פתאום מתברר שהעסקה אינה מניבה את הרווחים הרצויים, ושהצד השני אף דורש ממני דרישות. "את זה לא תכננתי, שגם אני אצטרך להתאמץ בשבילה ולהוציא הוצאות".
אבל אם אדם יודע שבאנו לבנות בית, ובית בונים על ידי שכל אחד מוותר משלו - כמו קשר בחבל, שנקשר דווקא כששני הצדדים משחררים קצת, ואם אף אחד לא מוכן לשחרר את החבל שלו לא ייווצר קשר לעולם - אם זה הקו וזו המחשבה, יש הרבה יותר סיכוי לבנות דבר שיתקיים לאורך זמן. אבל כיוון שרוב הרעות והאהבה היא אהבת עצמו, ברגע שאין לאדם הון, "דל מרעהו יפרד": החברים כבר אינם מוצאים עניין להתחבר אל האדם שנעשה דל.
הגאון מווילנה: הון של תורה
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק גם בדרך רמז. כשאדם עשיר בתורה, ההון הזה יוסיף לו רעים רבים, שהרי הוא לומד עם הרבה בני אדם ומזכה את הרבים. אבל מי שדל בתורה, אפילו רעהו ייפרד ממנו. וכאן אין מדובר בסתם רעים, אלא בבית המדרש ובכולל: אם הוא דל בתורה, אף אחד אינו ניגש אליו. מה נשאל אותו, מקור? שאלה בהלכה? "אולי תסביר לי כאן, לא הבנתי את השורה הזאת"? הוא דל בתורה, ולכן נפרדים ממנו רעיו. ואפשר להסביר "אפילו רעהו ייפרד ממנו" אף על החברותא שלו, שאומר לו: זמן הבא תמצא לך חברותא אחרת, כבר סגרתי עם מישהו אחר. למה? כי הוא דל בתורה, אינו מתאמץ, אינו מתייגע, אינו מתמיד.
לעומת זאת מי שלומד הרבה, אתה רואה בישיבה, בסדר, בכולל, בכל מקום, שתמיד יש כוורת סביבו. באים ושואלים אותו: מה הפשט כאן, תסביר לי שם, מה ההבנה ברשב"א, איך ייתכן והרי הוא סותר את עצמו. תמיד באים אליו, כי הוא עשיר בתורה. אצל גדולי ישראל היום לכל אחד יש משב"ק, ופעם לא היו דברים כאלה. כשהייתי ילד רציתי להיכנס אל הסטייפלר, נכנסתי בשעה אחת עשרה בבוקר, פתחתי את הדלת, אף אחד לא בבית, והוא יושב עם הגמרא מול העיניים ולומד, ניגשת, שאלת מה שרצית ויצאת. יש דבר כזה היום? יש שעות קבלה לרבי חיים קנייבסקי, ואף בשעות הקבלה לא תמיד אפשר להיכנס, צריך תור מראש, ורוב המגיעים אינם מצליחים להיכנס. "הון יוסיף רעים רבים", ואותם רעים אינם מניחים מנוחה לעשירים בתורה, עד שצריך לעשות גבולות כדי שלא יטרידו אותם מעסק התורה.
הרעים שבעולם הבא
ועוד הסבר אומר הגאון מווילנה: כשאדם עשיר בתורה, הוא מוסיף לעצמו תמיד רעים רבים בעולם הבא. וכמה נפלא הדבר. כשאתה לומד תורה, מה בראת? מלאך קדוש, סנגור. כל עסק בתורה, עוד סנגור ועוד מלאך, אתה בורא מלאכים רבים מעסק התורה. וכשתגיע למעלה תראה כמה חברים יש לך: כיתות כיתות של מלאכים שנבראו מעסק התורה שלך. אלה הם הרעים הרבים. הון של תורה מוסיף רעים רבים בכל דיבור ודיבור שיוצא מפיו.
אבל הדל בתורה, אפילו רעהו ייפרד ממנו. ומיהו "רעהו"? הנשמה שלו. על ידי שהוא מידלדל בתורה הוא מגיע לכל דבר עבירה, ומגיע גם לכרת, ובעקבות כך גם רעהו, הנשמה שלו, נכרתת ממנו. גם החלק הרוחני השייך לו הוא מאבד. ולעומת זאת אם הוא בעל הון, עשיר בתורה, יוסיף לו רעים רבים, ועוד מלאכים יסתופפו בצילו.
לסיכום: שני הפסוקים שלפנינו מלמדים שני יסודות גדולים. הראשון: "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" - לפני שאתה מטיח טענות כלפי שמיא, בדוק אם לא אתה עצמך אצת ברגליים, פעלת בפזיזות, קפצת מעל מדרגתך או פקפקת בדברי תורה. הכוונות הטובות אינן פוטרות ממחשבה תחילה, והעלייה הרוחנית נעשית בהדרגה ולפי מדרגתו של כל אדם. השני: "הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד" - אל תקנא ברעים הרבים שסביב העשיר, שהרי הם רעי ההון ולא רעיו, ורוב הרעות והאהבה שבעולם אינה אלא אהבת עצמו. רק מי שבונה קשר של ויתור ונתינה בונה קשר של קיימא, ורק ההון האמיתי, הון של תורה, קונה לאדם רעים אמיתיים בעולם הזה ומלאכי סנגוריה בעולם הבא.