פרק י"ח במשלי עוסק בשורה של מידות ומדרגות: בין העצל למשחית, בין הנרגן לבין מי שנפגע ממנו, ובין הבוטח בממונו לבוטח בשם ה'. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים מרכזיים בפרק: פסוק ט' - "גם מתרפה במלאכתו", ופסוק י' - "מגדל עוז שם ה'". שני הפסוקים הללו, כפי שנראה, מלמדים אותנו יסודות גדולים בעבודת ה': ערכו של הזמן, חומרת הרפיון, ומהותו האמיתית של הביטחון בה'.
גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית׃ (משלי י"ח, ט)
רש"י מפרש: "מתרפה במלאכתו" - זה הפורש מן התורה והוא תלמיד חכם. תלמיד חכם שבסופו של דבר החליט לפרוש, למשל לעסוק בעניינים שאינם שלו - "אח הוא לבעל משחית", והמשחית כאן הוא השטן. מה לך ולכל זה? רמז נאה: פוליטיקה - אותיות "פה לא תהא קאה". אל תעמוד שם, ברח משם.
והדברים אמורים גם באופן כללי. סיפר לי רבה של פרדס חנה, שפגש פעם אברך צעיר בלבוש רבני ושאל אותו: מה כבודו עושה? ענה לו: אני רב במקום פלוני. שאל אותו: והיכן כבודו לומד? השיב לו בתמיהה: מה לומד? הרי הסברתי לך, אני כבר רב, מה יש לי ללמוד? הנה, אדם חושב שתורה זה כמו סטודנט: הוצאת תואר, קיבלת גושפנקא, קיבלת דיפלומה - גמרת. עזוב את הכולל, סגור את הגמרא, אתה מסודר. אבל תורה אינה תעודה. תורה היא אדם שממשיך ומתעלה בה יום יום. ומי שמתרפה במלאכתו - אח הוא לבעל משחית, מתחבר לשטן. שכן ברפיון עצמו הוא נותן ליצר הרע כוח לשלוט עליו ולהתגבר עליו.
רבנו יונה מסביר שכאן בא הכתוב להוכיח את העצל המתרפה במלאכתו. אדם עשוי לטעון: אם אני שכיר, ואני "מחפף" בלשון העם - בא קצת מאוחר, יוצא קצת מוקדם, דוחה מטלות הצידה, לא עושה בדיוק את המוטל עליי - אולי בזה יש עוון. ובאמת, בזה אתה רשע גמור: מישהו משלם לך על הרגעים האלה ועל הדקות האלה, ובמקום לעשות את מלאכת בעל הבית אתה גולש באינטרנט או מנהל שיחות ידידותיות עם חברים. מלאכתו רמייה - זה ודאי משחית.
אבל הייתי חושב: אדם עצמאי, העושה במלאכת עצמו ומתרפה בה - מה כבר עשה? מי נפגע? על כך בא הכתוב ואומר "גם": לא רק המתרפה במלאכת אחרים, אלא אפילו המתרפה במלאכת עצמו אח הוא לבעל משחית. שהרי יש איסור השחתה, "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן" - לקחת דבר טוב ולהשחיתו בחינם. באותו זמן שהתרפית יכולת לעשות מלאכה ולהרוויח ממון. תאמר: איני זקוק לכסף הזה. אך כסף הוא כלי: יכולת לעשות בו מצוות, יכולת לעשות הסכם יששכר וזבולון עם אדם אחר ולזכות לנצח נצחים. ואיני מדבר על כך שבאותו זמן יכולת גם ללמוד - אפילו באדם שאין לו הבנה בלימוד ואינו מסוגל לשבת, עדיין יכולת להרוויח. אם כן, גם זו השחתה: השחתת הזמן. "אח הוא לבעל משחית".
מדוע נסמך פסוק זה לפסוק הקודם העוסק בנרגן? אומר רבנו יונה: שני הדברים הללו הם דברים שאנשים אינם חושבים בהם עוון. הנרגן הוא אדם שאוהב להתלונן כל הזמן; יאמר לך: מה אכפת לך, זה התחביב שלי, אני נהנה מזה - יש אנשים שכל ההנאה שלהם היא להתלונן, "קוטר סדרתי". וגם המתרפה במלאכתו יאמר: זו מלאכתי שלי, אני עצמאי, מה עשיתי. שני הדברים האלה נראים כאילו אין בהם עוון, ולכן בא הכתוב ומדגיש: דע לך, אלו דברים שליליים מאוד מאוד.
עוד מבאר רבנו יונה שמדובר כאן במתרפה במלאכת החכמה והעבודה: אדם שיכול היה להתעלות בתורה, להתעלות במעשים טובים ולעשות רצון ה', והוא מתרפה. "לא עכשיו, אחר כך" - "הדלת תסוב על צירה והעצל על מיטתו", מתהפך מהבטן לגב, ואומר לך: יש עוד זמן, עדיין לא חצות. האדם הזה משחית ימיו ושנותיו, וזה לא פחות גרוע מאדם שמשחית ממון. אין אבידה כאבידת הזמן; אבידת הזמן היא האבידה הגרועה ביותר.
הסבר נוסף ברבנו יונה מחבר את הפסוק לפסוק הקודם באופן אחר: "מלאכתו" - מלאכתו של הנרגן שדובר בו קודם. נפלת על בוס נרגן. איני מאחל זאת לאיש; יש אנשים שיעדיפו כמעט הכל על פני בוס כזה. בוס שלעולם לא טוב לו עם מה שעשית; כמה שתשתדל, כמה שתתאמץ, כמה שתרצה לרצות אותו - תמיד ימצא את הנקודה החסרה, תמיד את המינוס: "ולמה את זה לא עשית?". אף פעם אין לו מילה טובה, אף פעם אינו מפרגן.
ואגב, יש גם הורים כאלה, ורחמנות גדולה על הילדים שלהם. תמיד חפש דבר טוב בילד, משהו לשבח אותו, תן לו מוטיבציה. יש אומרים: אם אשבח אותו יתגאה, ואם יתגאה כבר לא יעשה - זו ממש צרות מוחין. תן לו מילה טובה: "כל הכבוד, אני רואה שהצלחת, זה מראה שאתה מסוגל, אני גאה בך". שבח אותו.
וכאן הנקודה: כשיש לי בוס נרגן, אני מרגיש שהכי לגיטימי להתרפות במלאכתי - הרי זה טיפוס שלעולם לא אקבל ממנו מילה טובה, ומה שלא אעשה לא יספיק לו, אז למה להתאמץ? אומר הכתוב: "גם מתרפה במלאכתו" - גם המתרפה במלאכתו של הנרגן, שאתה חושב שזה לגיטימי - אח הוא לבעל משחית. יעקב אבינו עבד אצל לבן הרשע, זה שייסד את "השקר הלבן", זה שהחליף את משכורתו מאה פעמים; היו לו כל הסיבות שבעולם לרמות אותו, ואף על פי כן נהג עמו ביושר. אין לו לאדם לאבד את אמונתו ואת יושרו מפני רוע מוסרו של הנרגן. בגלל שההוא אינו הגון תהפוך אתה לגנב? חס ושלום. אם אינו מתאים לך - עזוב, אינך חייב להישאר אצלו; אבל כל עוד אתה נשאר, היותו נרגן אינה סיבה למעול באמון שנתנו בך.
הגאון מווילנא מבאר על פי הפסוק "לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך". "לא ירפך" - כנגד מצוות עשה, שאין להרפות מהן אלא לאחוז בהן: לולב, סוכה, מצה, תפילין. "ולא ישחיתך" - כנגד מצוות לא תעשה, שהעובר עליהן משחית ומקלקל. "ולא ישכח את ברית אבותיך" - כנגד התורה, שנקראת ברית, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה".
וזהו שאומר הכתוב: "גם מתרפה במלאכתו" - רפיון עניינו עזיבה והרפיה ממצוות עשה; ומי שמתרפה ממצוות עשה, אח הוא לבעל משחית, כלומר דומה למי שהלך ועשה לא תעשה בפועל. תאמר: לא תעשה חמור, ההוא הלך וגנב בפועל; אני רק לא הצלתי את חברי מגניבה. אומר לך הכתוב: דע לך, מי שמתרפה מחיובו במצוות עשה - "לא תעמוד על דם רעך", "השב תשיבם לאחיך" והשבת אבידה - דומה בדיוק לאדם שהולך ועושה עבירות בקום ועשה.
יש מצוות חיוביות על כל אדם, כתפילין, ויש מצוות שאינן חיוביות, כציצית: אין אתה חייב ללבוש בגד ארבע כנפות, ואם אין לך - אינך חייב בציצית. אמנם אמרו בגמרא שבעידנא דריתחא מענישים גם על כך, למה לא לקחת בגד ארבע כנפות להטיל בו ציצית, ואנו בעידנא דריתחא. אבל אין זו מצווה חיובית שכל אדם מוכרח בה. לעומת זאת תפילין - כל אדם חייב. ומי שלא הניח תפילין, אל יאמר: הקדוש ברוך הוא רצה לזכות אותי, אני מודה מאוד לריבונו של עולם, אבל היום לא בא לי. וכי יש דבר כזה? "קרקפתא דלא מנח תפילין" - יורדים לגיהינום ואינם עולים, רחמנא ליצלן. יש "נמנעתי" שהוא חמור מאוד; המתרפה במלאכתו נחשב כמי שעבר עבירה בפועל, כעובר לא תעשה.
וזהו שנאמר "נואף אשה חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה". דרשו חז"ל: זה הלומד תורה לפרקים. הוא מרפה עצמו מדברי תורה - לומד, מפסיק, חוזר ולומד, ושוב מפסיק. ההפסקות הללו הן שב ואל תעשה, ואף על פי כן אומר הכתוב "משחית נפשו הוא יעשנה" - כמו קום ועשה. מי שיוצר הפסק, אפילו בשב ואל תעשה, אח הוא לבעל משחית.
הרלב"ג מפרש: אדם המתרפה ומתעצל באיזו מלאכה שתהיה, חבר הוא לאיש משחית. ומהו משחית? זה הפח יקוש, המלכודת הפרושה ללכוד בה אנשים. שכן המתרפה במלאכתו עושה את המלאכה בצורה גרועה: בונה גשר - ובונה אותו רעוע; בונה בניין - ובונה אותו רעוע. נמצא שהוא פורש פח יקוש לבריות: אנשים יעלו על הגשר והגשר יקרוס, אנשים ייכנסו לבניין והבניין יקרוס. נמצא שהמתרפה במלאכתו אח הוא למי שעשה והשחית.
והמלבי"ם מדייק בלשון "בעל משחית": "איש משחית" כולל כל מיני השחתה, אבל "בעל" מורה על בעלות - שיש לו בעלות בדבר, כלומר שכבר בנה ועשה, ואחר כך הלך והשחית את הכל. זו הדוגמה שהמלבי"ם מלמד תמיד בביטוי זה: מי שלא עשה כלום דומה למי שהלך ובנה ועשה ואחר כך השחית. לכן מכנהו "בעל משחית": אתה בנית, אתה עשית - ועכשיו אתה משחית.
מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהֹוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב׃ (משלי י"ח, י)
האדם ייוושע מן הצרה כאשר יזכיר את שם ה' ויתפלל לפניו - זה יהיה המגדל עוז שלך. מה היה תפקידו של המגדל? מקום מבצר שנכנסים לתוכו ונשגבים בו, כלומר ניצלים ונשמרים בתוכו. "מגדל עוז" הוא מגדל חזק שיש בכוחו להציל את הנשגב בו. וזהו שם ה' - המגדל החזק ביותר.
וכמו שדיברנו בעבר על "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". ביאר הגאון מווילנא: "לחסות" פירושו שאני הולך וחוסה תחת דבר מה אף שאין מובטח לי שיציל אותי, מצד עצמי אני בא וחוסה שם; ואילו "בוטח" פירושו שאני סומך על מישהו משום שהבטיח לי. ואומר הכתוב: טוב לחסות בה' - אפילו בחסייה בלבד, להסתתר תחת מטרייתו של בורא עולם גם בלי שהובטחה לי הצלה - מלבטוח באדם שהבטיח לי הצלה. וכך גם כאן: המקום השמור ביותר הוא שם ה'. מי שזוכר את שם ה' ומתפלל לפניו, בזה ייוושע מכל צרה.
מהו "ירוץ"? אומר רבנו יונה: שלא יירא מן המכשול, כמו שנאמר "אם תרוץ לא תיכשל". בדרך כלל כשאדם רץ אינו שם לב למכשולים; כשהוא הולך הוא שוקל צעדיו, אבל כשהוא רץ עלול להיתקל בדבר מה וליפול. משל לנסיעה ברכב: היכן אתה מרשה לעצמך ללחוץ על הגז? בכביש מהיר, בכביש סלול. אבל אם אתה נוסע בדרך חתחתים, גם אם נדמה לך שאפשר להאיץ - לא תעשה זאת, שמא יש שם בור. ריצה מבטאת תמיד דרך סלולה, בלי שום חשש. אדם זהיר מללכת אלא אם כן הוא יודע שהדרך בטוחה ומוגנת.
והצדיק, מרוב שהוא בטוח בה' שלא יאונה לו רע - ואם יבוא עליו דבר רע, הקדוש ברוך הוא יצילנו ממנו - אין לו מה לדאוג. הוא אינו חושש לרוץ; הוא רץ חופשי, שהרי הוא ביד ה', מחובר למעלה, ואם יהיה בור - אוחזים בו מלמעלה ואינו נופל. נמצא שמי שיש לו מגדל עוז, שהוא שם ה' - ירוץ. ולא עוד אלא "ונשגב": גם אם ייפול לתוך צרה, יישגב ממנה, כלומר יינצל, כלשון "בוטח בה' ישוגב", "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב".
שימו לב שהכתוב קורא לבוטח "צדיק". אומר רבנו יונה: מי שבוטח בה' - צדיק ייאמר לו, כי הביטחון הוא מן המדרגות העליונות שבמידת היראה. במה נמדדת יראת השם שלך? בכך שאתה בוטח בו. ואם אינך בוטח בה', היכן יראת השמים שלך? יראת השם פירושה כמה אתה מחובר למעלה, כמה יש לך קשר עם ריבונו של עולם. אם אני מרגיש את ריבונו של עולם - אני בוטח בו. ואם איני מרגיש, אני נשאר תלוי באוויר: איני יודע מה אעשה, איני יודע מה יהיה. ולמה אינך יודע? הרי יש קדוש ברוך הוא. "ה' צילך על יד ימינך" - ומכאן שאתה ירא את ה' וגם בוטח בו.
ועוד: מי שיש לו עוונות, האם יכול לבטוח ולהיות רגוע? "בו ירוץ צדיק ונשגב" - דווקא צדיק. ולכן נאמר בתהילים "יראי ה' בטחו בה'": קודם כל תהיה ירא ה', ואז אם אתה בוטח בה' - אתה יכול להיות רגוע שתהיה נשגב וניצול. אבל אם אינך צדיק, מי מבטיח לך שתינצל?
אומר החזון איש שנשתרשה טעות בהבנת מושג הביטחון, וזהו יסוד חשוב מאוד שכל אדם צריך לדעת ולשנן. שגור בפי הבריות שביטחון פירושו: כשניצבות בפני האדם שתי דרכים ואינו יודע - ייתכן שיצליח וייתכן שייכשל, ייתכן שיהיה לו טוב וייתכן חס ושלום להיפך - הבוטח בה' הוא זה שאומר "בטוח שיהיה לי טוב, אני מאמין ובוטח שהכול יצא לטובה ושאצליח"; ומי שאומר "ייתכן שיהיה להיפך" נחשב חסר ביטחון.
אומר החזון איש: טעות גמורה. וכי הבוטח בה' מובטח לו שיהיה לו טוב? מי הבטיח לך? אדם ניצב במצב סכנה - האם הבוטח בה' הוא זה שבטוח שיינצל, ומי שאינו בטוח חסר ביטחון? מה פתאום. מה שעליך לבטוח הוא שכל מה שה' עושה הוא לטובה. כלומר, גם אם ירצה ה' לקחתו, אני מאמין באמונה שלמה שזהו הטוב ביותר עבורי וזהו רצון שמים. אבל לומר "בטוח אני שה' יצילני" - מי תקע לידך? וכי הקדוש ברוך הוא עובד אצלך? כיצד אתה יכול להיות בטוח?
אמנם, מוסיף החזון איש, יש מדרגה של צדיקים שיש להם ביטחון מושלם בה' יתברך, והם אכן יכולים להיות רגועים. דוד המלך יכול לומר "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". וכן בדרגת העגלון שבסיפור האלשיך הקדוש - הוא יכול לומר: אני בוטח בה' במאת האחוזים, סומך עליו שידאג לפרנסתי. זהו ביטחון מושלם, מאה אחוז, בלי השתדלות. אבל כל אדם רגיל - "וברכתיך בכל אשר תעשה", עליו לעשות השתדלות. ועשיית השתדלות רגילה אינה חיסרון בביטחון כלל. ביטחון אינו מבטיח שתצליח; ביטחון פירושו: אני בטוח שכל מה שה' יעשה עמי יהיה לטובה.
אדם הפותח עסק - אחד אומר "איני יודע אם יצליח", ואומרים לו: חסר ביטחון, אמור "אני בטוח בה' שיצליח". מה פתאום? מה שעליך לומר הוא: אני בטוח שמה שיקרה לי בעסק הוא מיד ה', וכל מה שה' עושה הוא לטובה. זה הביטחון השלם. אבל לומר שבהכרח יהיה לי טוב? שמא הטוב הוא דווקא שתפסיד בעסק. שכן בלעדי ההפסד היית צריך חס ושלום להסתלק מן העולם, והקדוש ברוך הוא סיבב שתפסיד השקעה של חצי מיליון שקל, ובזה נתנו לך עוד עשרים שנה. משתלם או לא משתלם? חסד עליון. אתה אומר "בטוח אני שאצליח", ולהיפך - טובתך היא שלא תצליח. לכן צריך אדם לדעת: הביטחון אינו אומר שתהיה בטוח שבהכרח יקרה לך טוב; אין זו מהות הביטחון.
ולכן זהו שנאמר כאן: מי שיש לו עוונות יש לו לפחד מעוונותיו. "בו ירוץ צדיק ונשגב" - אם הוא צדיק, יכול הוא באמת להיות רגוע. ואם לאו, ראשית ייעשה ירא ה', וכמו שנאמר "יראי ה' בטחו בה'".
רבנו יונה מרחיב ומבאר שמכוח הביטחון של הצדיק יש לו כוח לרוץ בעבודת ה'. שכן עבודת ה' מצריכה טרחה מרובה, ואין שום עבודה כעבודת ה'. בכל עבודה יש שלב שבו אתה מסיים; אפילו אם יש לך בוס קשוח מאוד, יש שעה שאתה סוגר, עוזב והולך הביתה, ויש גם חופשות. לעומת זאת עבודת ה' היא עבודה של עשרים וארבע שעות, מסביב לשעון: לא רק כיצד אתה אוכל, כיצד אתה שותה ומה אתה עושה, אלא גם מה אתה חושב; ולא עוד אלא אפילו כיצד אתה ישן - שהרי יש הלכות בשינה, על הבטן, על הגב, על הצד, צד ימין וצד שמאל. נמצא שעבודת ה' היא עבודה נכבדה מאוד, לילה ויומם ללא הפוגה, ופעמים רבות עלול אדם לבוא לידי לאות. ועל כן דווקא הביטחון בה' הוא הנותן לו את הכוח לרוץ.
שני הפסוקים שלמדנו משלימים זה את זה. "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" מלמד שהרפיון אינו עניין של מה בכך: בין במלאכת אחרים ובין במלאכת עצמו, בין בממון ובין בזמן, בין במצוות עשה ובין בלימוד התורה לפרקים - המתרפה נחשב כמי שבנה בידיו והשחית, וכמי שעבר עבירה בקום ועשה. ומנגד, "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב" מלמד מהיכן שואבים את הכוח לרוץ: מן החיסוי בשם ה', שהוא המבצר החזק מכל. אך הביטחון האמיתי, כדברי החזון איש, אינו הבטחה שיהיה לי טוב כרצוני, אלא ודאות שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הוא לטובה. מי שזוכה לביטחון כזה, יראת השמים שלו שלמה, והוא רץ בעבודת ה' בלי חשש ממכשול - ונשגב.