פתיחה
בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים מרכזיים בפרק י"ז: פסוק על ערך הידידות האמיתית ומי באמת עומד לצידו של אדם בעת צרה, פסוק על האדם התוקע כף ונעשה ערב בעד חברו, ופסוק על אוהב הפשע ועל המגביה פתחו. שלושתם קשורים זה בזה, ומהם עולה מוסר גדול: מה כדאי לאדם לאהוב, במה כדאי לו להשקיע, וממה כדאי לו להימנע כדי שלא יביא על עצמו מריבה ושבר.
"בכל עת אוהב הרע" - שלושת אוהביו של האדם
בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד׃ (י"ז, י"ז)
הגאון מלבי"ם מסביר את הפסוק על פי מה שאמרו חז"ל: שלושה אוהבים יש לו לאדם - הממון שלו, בני ביתו ואוהביו, והחסדים שעשה בימי חייו. וידוע מה שנאמר על האדם בעת פטירתו, שאין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך". זה מה שאוסף אותך, זה מה שמועיל, זהו המטבע העובר לסוחר שם: כמה צדקות עשית, כמה הגדלת כבוד שמיים בעולם.
וידוע המשל לאותו אדם שעמד למשפט, והיה צריך להביא סנגורים ואנשים שידברו טוב בעדו. בתחילה הלך לחבריו וניסה לשכנעם. אמרו לו: תשמע, בית משפט, אנחנו מפחדים להגיע, לא נעים, אני רועד כשאני רק רואה בית משפט. הלך למשפחתו. אמרו לו: מה אנחנו יכולים לעזור? נלווה אותך עד הכניסה לבית המשפט, ושם בכניסה תסתדר לבד. הלך לאיזה קרוב רחוק, ידיד רחוק שרק מדי פעם היה מתעניין בו, וביקש את עזרתו - ודווקא הוא עזר לו, סייע בידו והוציאו זכאי.
זהו הנמשל: הכסף, הקרובים, והחסדים של האדם. הכסף - נשאר בבית, הוא אפילו לא בא איתך. הקרובים - מלווים אותך עד הקבר, ומכאן והלאה כבר אינם יכולים לעזור, תסתדר לבד. ומי באמת ממשיך איתך שם? החסדים שאדם עשה. הם אומרים: "והלך לפניך צדקך" - אני אלך לפניך, אני אסנגר עליך. מי הם? אותה תפילה בבית הכנסת, אותו קיום מצווה שלא נראו לו בדיוק כחבריו הטובים ביותר, ובכל זאת הם אלה שיעמדו לו בעת צרה.
וזה מה שכתוב כאן: "בכל עת אוהב הרע". לפי הגאון מלבי"ם, וזה הולך בקו של רש"י, "רֵעַ" הוא לשון רעים אהובים, ולא כרבנו יונה שפירש "הרע" מלשון להרע. אלא: בכל עת תהיה אוהב את הרֵעַ, את הרֵעַ היחידי האמיתי - הגמילות חסדים שעשית בימיך, שהיא תמיד יחד איתך. ולא זו בלבד, אלא "ואח לצרה יולד": כשתבוא צרה על האדם, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, מה יועיל לך כסף? מה יועילו לך ידידים? "אח לא פדה יפדה איש" - אחיך לא יציל אותך מדין גיהינום. מי כן? הגמילות חסדים, החסד, המצוות. כאשר יגיע מצב שבו אדם יזדקק לזכויות - הן כאן בעולם הזה כדי להישאר קיים, הן בעולם הבא כדי לעבור את הדין - יתברר שאותו רֵעַ יחיד, הצדקה והגמילות חסדים והמצוות, הוא "אח לצרה יולד", הוא זה שיציל אותך. כמו שכתוב "צדקה תציל ממוות", וכמו "והלך לפניך צדקך" - גם שם בעולם האמת הצדקה היא זו שתלך לפניך והיא שתסייע בידך.
הרלב"ג: אוהב בכל עת, ואח בעת צרה
הרלב"ג מסביר דבר מעניין ואמיתי מאוד. וזו לשונו: האוהב יתחבר לאהובו בכל עת, כדי שישמח בטובתו ויעזרהו לעת רעתו. אומנם האח לא יחוש להתחבר עם אחיו בעת טובתו, אך בצרתו יתעורר לעוזרו, כי הטבע יכריחהו על זה, מפני היותו עצמו ובשרו.
וכמה זה נכון. כשיש לאדם חבר טוב, החבר נמצא איתו בשמחות כבצרות, מלווה אותו באופן תמידי. לעומת זאת אח - ייתכן שבעת שמחה לא בדיוק יהיה איתך, אבל כשישמע שנפלת, נשברת, קרה לך נזק, האח מתייצב. ולמה? "כי הטבע יכריחהו על זה, מפני היותו עצמו ובשרו".
הרב דסלר: נתינה מולידה אהבה - וקשר הדם
ואם רוצים להבין עד כמה הדברים נכונים, יש לרב דסלר דבר נפלא מאוד בזה. אדם יכול לאמץ ילד, לגדל אותו בביתו ולדאוג לכל צרכיו, ובמקביל יש לו בן ביולוגי שנטש אותו מיד אחרי הלידה. את מי הוא אוהב יותר? בלי כל ספק את זה שגידל. והסיבה: נתינה מולידה אהבה. כשאתה נותן למישהו, משקיע בו, אתה נקשר אליו ואוהב אותו. ואילו הבן הביולוגי, כשנפגשים אחריו שנים, הוא זר לו לגמרי. "זה הבן שלך" - נכון, אבל הוא אדם זר. כמו שתיקח מישהו מהרחוב ותאמר לו "זה הבן שלך" - מה הקשר בינינו? אינני מרגיש שום רגש כלפיו.
ועכשיו שימו לב מה קורה, אומר הרב דסלר: שניהם נמצאים בתוך בית ואתה איתם, ופתאום פורצת דליקה. שני ילדים בני חמש, אחד שלך ואחד לא, ואתה יכול להציל רק אחד. זה מדהים, אבל האדם יציל את בנו הביולוגי ולא את הבן המאומץ - אף שדווקא אל המאומץ הוא קשור, בו השקיע, לו דאג, איתו הלך לקופת חולים, לו קנה. ובכל זאת קשר הדם חזק יותר.
וזה בדיוק מה שאומר הרלב"ג: לעזור בעת צרה - אח אינו יכול לעמוד מן הצד, כי הטבע יכריחהו על זה מפני היותו עצמו ובשרו. שימו לב, זה אינו חלק מהמידות הטובות שלנו, זה חלק מהטבעים הבסיסיים שהוטבעו בנו: לביאה דואגת לגוריה, כלבה דואגת לגוריה, דובה דואגת לגוריה - וגם באדם קיים בטבע קשר אל ילדיו הביולוגיים. ואפשר לראות זאת לאו דווקא במאומצים: יש אדם שאוהב מישהו אחר יותר מבנו שלו - בטבעים, בהנהגות, בכל. "הבן שלי רק מרגיז אותי, אין לי ממנו נחת, רק מצער אותי; ואילו את החבר שלו אני אוהב אהבת נפש". יש גם דברים כאלה. אבל ברגע של צרה, בלי ספק את בנו הוא יציל ולא אדם אחר. זהו "אח לצרה יולד": הרֵעַ אוהב את חברו בכל עת, גם בשמחה וגם בצרה, תמיד צמוד אליו; אבל בעת צרה מי יבוא ויציל? האח - שאף שבעת השמחה לא היה איתך, בעת הצרה יתעוררו רגשי האחווה והטבע יכריח אותו לבוא ולהציל אותך.
"אדם חסר לב תוקע כף" - נזקי הערבות
אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף, עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ׃ (י"ז, י"ח)
המלבי"ם מסביר: למה קוראים לו "חסר לב"? כי על ידי זה הוא מביא את עצמו לידי מַצָּה ומריבה. וכמה מן המפרשים מסבירים שהפסוק הזה מקושר לפסוק הבא - "אוהב פשע אוהב מצה, מגביה פתחו מבקש שבר". אדם ההולך להיות ערב לרעהו, דע לך שבסופו של דבר יבוא בזה לידי מצה ומריבה. ראשית, תהיה לך מריבה עם המלווה, כשיבוא ויאמר לך: אדוני, החבר שלך לא שילם, אתה הערב, תשלם לי. שהרי אדם אינו פורע את חובו, אומר רבנו יונה, בשמחה וברצון נפשו. אין ברירה, הוא חייב לפרוע. אם אני הלווה - ייתכן שאפרע בשמחה ואף אודה לך על שהלווית לי. אבל ערב - האם יש ערב שפורע בשמחה? הרי כל הסיבה שנכנסתי לערבות היא שהייתי בטוח שלא יתבעו אותי. אין אדם שנכנס לערבות כשהוא מוכן מראש שיבואו ויתבעו אותו: מה, אני אמור לכסות את החובות שלך? נמצא שכשתבוא לתבוע אותי, לא אתן בכיף. ופעמים רבות בזה נסתיימה ידידותם: תובעים אותו, והוא מבקש מחברו את הכסף, והחבר אומר לו: איך אתה מבקש ממני, אינך רואה שאני במצב קשה? והוא עונה: אינך מבין שבאתי לעזור לך, ועכשיו אתה אומר לי תעזוב אותי? ונוצרת מריבה - איפה הכסף ואיפה החברות, הכל הלך. לכן: תהיה אוהב, ובעת צרה תעזור, אבל עד גבול מסוים. להיות תוקע כף, להיות ערב בעד חברך - זה כבר דבר שלא כדאי לעשותו.
והאדם הזה נקרא חסר לב, שאינו מתבונן שהוא מביא את עצמו לידי מצה ומריבה. ועוד: אחרי שתפרע, עם מי תלך לריב? עם האדם שבשבילו חתמת על הערבות. והרי הוא יאמר לך: אינך מתבייש? כמה התחננת אז, והייתי מוכן לעשות לך טובה, ועכשיו אתה מפיל אותי עליי וגם צריך לשלם. ואתה תריב איתו. נמצא שאדם כזה "אוהב פשע אוהב מצה" - אתה מביא את עצמך לידי מצה ומריבה.
"אוהב פשע" - הפושע בשמירת ממונו
ודבר נוסף: למה נקרא "פשע"? אומר על זה רבנו יונה: אתה פושע בשמירת ממונך. שמעתם? לא רק שאני אמור להיזהר בשמירת ממון הזולת, לא רק להקפיד שלא לגזול, שלא להפסידו, שלא לגרום לו נזק אפילו עקיף, ולהשיב אבידתו - אלא גם על הממון שלך אתה צריך להיות זהיר, ואתה חייב מצד גדרי ההלכה לשמור עליו. וכמו שאנו רואים שכתוב על הצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם, מדוע? כיוון שאינם פושטים ידיהם בגזל וכל ממונם כשר הוא.
וכבר הסברנו בעבר באריכות שאצל הצדיק הממון הוא כלי מלחמה כנגד היצר. שהרי אם בשקל אחד קניתי דיסק, והבאתי אותו לאדם ששמע הרצאה ובעקבותיה חזר בתשובה - הרי החזרתי אדם בתשובה בשקל. נמצא שכל פרוטה שיש לי היא תחמושת במלחמה נגד היצר, ואינך יכול להרשות לעצמך לזלזל בכסף שלך. הכסף שלך מצריך שמירה, כמו חייל שקיבל מספר מסוים של כדורים ורימונים ורובה וציוד כדי לצאת למלחמה: אם על כל פיפס ישחק, ועל כל דבר שהוא שומע ישלח צרור, כשיגיע המחבל האמיתי יגלה שנשאר בלי כדורים. כך גם האדם: הכסף שיש לנו הוא התחמושת, ואיתו אנו אמורים להילחם את מלחמת היצר. וברגע שאדם מוציא על הבלים ושטויות, כשיצטרך פתאום לדבר חשוב לא יהיה לו. לא יוכל לקנות תפילין כי נגמר לו הכסף - כי שדרג לדור החמישי, בעוד שהדור הרביעי היה מספיק לו. הוצאת את הכסף על דברים שאינם נצרכים, ובזה פגעת בציוד שהקדוש ברוך הוא נתן לך כדי להילחם בו.
"לפני רעהו" - הבושה לסרב
ואם אנו מבינים שזה פשע, ושזה גורם למצה ומריבה - גם עם החבר שחתם לו ערבות וגם עם המלווה עצמו, עם כולם תריב בסוף - למה בכל זאת הוא עושה זאת? "עורב ערובה לפני רעהו": כי לא נעים לי, אני לפני רעהו. בא ואומר לך: אתה מוכן לחתום לי ערבות? תעשה לי טובה, אני ממש צריך את זה דחוף. ולא נעים לו. ה"לפני רעהו" הוא שמאלץ אותו כביכול לחתום.
אבל אומר רבנו יונה: אינו מן הנכון שיתבייש האדם לסרב בדבר שהדעת מחייבת לסרב מעשותו. אין מה להתבייש כשהדעת מחייבת שכאן צריך לסרב. נכון, אנחנו חברים, הכל טוב ויפה, אבל אני מתנצל, אין באפשרותי כעת, נכוויתי בעבר - איזה טיעון שתאמר לו, אבל הדעת מחייבת לסרב. ויש לו לחשוב ההפסד כנגד השכר, כי טוב לו לסרב ולעבור על רצון התובע עתה, מן המריבה והשנאה אשר ימצא באחרית הדבר אם לא ישלם הלווה.
הרב לסרי סיפר פעם על אחד שבא לבקש מחברו הלוואה. אמר לו החבר: תן לי סטירה ותקלל אותי. אמר לו: מה פתאום, איך אעשה דבר כזה, אתה חבר שלי. אמר לו: אם אתה רוצה הלוואה, תן לי סטירה ותקלל אותי. נתן לו סטירה וקילל אותו. אמר לו: עכשיו אינני נותן לך. שאל: למה? אמר לו: אני מעדיף שאתה תיתן לי סטירה ותקלל אותי והכסף יישאר בכיסי, מאשר שאתן לך הלוואה, ובסוף כשאבוא לבקש ממך אתה תזרוק אותי מעליך, תיתן לי סטירה וגם תקלל אותי, וגם הכסף שלי יישאר אצלך. כאן לפחות נתת סטירה וקיללת - אבל הכסף שלי אצלי.
זה בדיוק מה שאומר רבנו יונה במילים פשוטות: יש לו לחשוב ההפסד כנגד השכר. עדיפה מריבה קטנה על כך שלא הסכמת לחתום ערבות, ממריבה גדולה אחר כך, כשארדוף אחריך על הכסף ואחפש כיצד להחזיר לעצמי את הכסף וגם את הידידות האבודה בינינו. לכן טוב לאדם לא להתבונן על הרווח הרגעי, על ה"לפני רעהו", על ה"לא נעים".
החזון איש: חותם ערבות רק כשיש לו הכסף
כבר סיפרנו בעבר על החזון איש, שבא אליו אדם - תלמיד חכם שאפשר לסמוך עליו מאה אחוזים - וביקש שיחתום לו על ערבות להלוואה, והחזון איש חתם. את ההלוואה החזיר, והכל היה בסדר. לאחר תקופה היה זקוק שוב להלוואה, ניגש שוב לחזון איש, והפעם החזון איש לא הסכים לחתום. הוא התפלא: מילא בפעם הראשונה אדם אינו חותם, אבל בפעם השנייה, אחרי שראית שאני נאמן - והרי כאן בדיוק להפך.
אמר לו החזון איש: אסביר לך. בפעם הראשונה שבאת, לקחת הלוואה על סכום של חמשת אלפים שקלים, ואז היו לי בכיס חמשת אלפים שקלים, ולכן הייתי מוכן לחתום - כי ברגע שלא תפרע, יש לי כסף לשלם למלווה. ומאין היה לי? בדיוק עמדתי להדפיס עוד כרך של החזון איש, והיה לי כסף לצורך ההדפסה. אבל כעת אין לי כסף. אז על מה אחתום ערבות? על כסף שאין לי? הרי יבוא ויתבע אותי בעוד חודשיים אם מסיבה כלשהי לא תוכל לשלם, ומה אומר לו - אין לי כסף? אז על מה חתמתי? אני חותם ערבות רק אם אני יודע שיש לי את הכסף לשלם.
קודם כל ראו איזו רמה של הגינות ויושר. היום בני אדם חותמים חופשי: אל תדאג, נפרוס תשלומים, נסתדר, יהיה בסדר. לא - אם אין לך את הכסף בכיס אינך חותם. זה מושכל ראשון אצל החזון איש. אבל על כל פנים, כפי שהפסוק אומר, הטוב ביותר הוא כלל לא להגיע לזה.
הגאון מווילנה: ערב קבלן וערב שלוף דוץ
הגאון מווילנה מסביר ש"תוקע כף" מדובר בערב "שלוף דוץ". ישנם שני מיני ערבויות: יש ערב רגיל - אם הלווה לא ישלם, תוכל לפנות אליי ואני אשלם. ויש ערב הנקרא ערב קבלן, והוא הוא ערב שלוף דוץ: כשבא המלווה לתבוע את הכסף, יכול לפנות אל הערב בדיוק כמו שהוא פונה אל הלווה, ואינו חייב כלל לפנות אל הלווה תחילה. הערב אומר למלווה: אני מקבל עליי לפרוע את החוב כאילו אני החייב. "מקבל עליי" - זה קבלן, שקיבל על עצמו מראש את כל האחריות על החוב: תרצה את הכסף, בוא אליי מראש, בלי לדון אם שילם או לא שילם, אני חייב לך את הכסף.
ולמה נקרא "שלוף דוץ"? "שלוף" - לשלוף, "דוץ" מלשון נעיצה, לדוץ הוא לנעוץ. כביכול אני שולף את החוב מן החייב ונועץ אותו בערב: אתה עכשיו בעל החוב, אני ניגש אליך ישירות, בלי לפנות אליו כלל. ועל ערב כזה נאמר "עורב ערובה לפני רעהו" - הוא לקח על עצמו להיות זה שאליו ניגשים ראשון. באופן טבעי, כשנתתי לך הלוואה אני ניגש קודם אליך, ורק כשאין לך לשלם אני ניגש לערב; אבל אם הערב אמר לי מראש "גש למי שאתה רוצה", אני יכול לגשת תחילה אל הערב. זהו "לפני רעהו": אתה תיגש אליי לפני שתיגש לרעי; אני לוקח על עצמי ערבות על החוב הזה, ואתה יכול לגשת אליי ישירות מבלי לבקש ממנו לפרוע.
המשל לעניינים הרוחניים: המלמד והדיין
על מה מדובר כאן? הגאון מווילנה כבר הסביר בפרק י"א פסוק ט"ו שיש שני סוגי ערבים - ערב קבלן וערב סתם. והוא מסביר שזה משל, שהרי כל דברי שלמה הם משלים, משל לעניינים רוחניים. ומהו הנמשל? ישנם שני סוגי אנשים שיש להם קשר תורני עם העם: יש המלמדים תורה, ויש הדיינים הפוסקים את ההלכה. אחד מהם דומה לערב סתם, והשני לערב קבלן.
המלמד תורה לתלמידים דומה לערב סתם. יש לו אחריות גדולה מאוד, שהרי אם לימדת הלכה מוטעית, נגד הדין, והתלמיד הלך ועשה על פי דבריך - מי חתום על הערבות? אתה. את מי יתבעו? אותך. ולמה נקרא "ערב סתם"? כי אין הכרח שהתלמיד יטעה בפועל. ייתכן שלימדתי אותו הלכה מוטעית, לדוגמה שקודם מניחים תפילין של ראש ואחר כך של יד, ובכל זאת אין הכרח שכך יעשה - אולי יש לו מנהג אבות הפוך. או שאמרתי לו הלכה בדין שאינו מצוי, והתלמיד כלל לא הגיע לדין הזה. הטעיתי אותו אמנם, אבל הנושא לא נזדמן לפתחו. לכן המלמד תורה הוא ערב סתם, כי לא בהכרח יתבעו ממנו.
לעומת זאת, כשהדיין טועה - זה נקרא ערב קבלן. למה? כי הדיין מוציא מזה ונותן לזה: טעית בהלכה, הוצאת מן הראשון וגזלת אותו, ונתת לשני כסף שאינו מגיע לו. נמצא שמראש בשמיים ניגשים אליך, אל הדיין, אתה בהכרח תיתבע. ועל זה אומר: "אדם חסר לב תוקע כף עורב ערובה לפני רעהו" - דיין שמוציא ממון מאחד לתת לשני ואינו עושה את הדברים בדקדוק הראוי ובהתבוננות הראויה, אלא ממהר לפסוק את הדין, הוא אדם חסר לב, כי נעשה ערב קבלן: לפני שיתבעו את רעהו יתבעו אותו, והוא זה שיתחייב. "וקבע את קובעיהם נפש" - את גוזלי ישראל הקדוש ברוך הוא גוזל נפש. ואם הדיין הטה משפט, מיד ניגשים אליו. זהו ערב קבלן, וחסר לב מי שיעשה כדבר הזה.
מהו "חסר לב"
אני רוצה להדגיש שלא נתבלבל: "חסר לב" כאן אינו במובן של היום. היום כשרוצים לומר על מישהו שהוא אכזר אומרים "אין לו לב, חסר לב". לא על זה מדובר. "חסר לב" כאן פירושו חסר שימת לב, חסר התבוננות הלב. אילו הייתה לך התבוננות הלב, היית רואה לאן אתה מגיע ולא היית עושה כדבר הזה. רק משום שאינו שם ליבו על מעשיו, לכן הוא מגיע לתקוע כף ולערוב ערובה לפני רעהו. מעט שימת לב ראויה - ולא היה מגיע לכך.
"אוהב פשע אוהב מצה"
אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה, מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר׃ (י"ז, י"ט)
לפני שנה התחדש לי פשט חדש בפסוק הזה. מי שזוכר, בזמנו נתפסה חבורה, ומצאו האנגר ענק בדרום מלא מצות מזויפות עם כל ההכשרים הכי טובים. הלכו עם מכונת סריקה פשוטה, צילמו את התוויות, ועשו מצות בית יוסף, מצות הרב מחפוד, מצות בד"ץ העדה החרדית ירושלים - כל ההכשרים הכי טובים צולמו. ובפועל היו אלה מצות בלי שום השגחה, לא מספקת ולא רבנות, שום דבר. סתם אפו מצות ועמדו לשווק אותן לשווקים. מדובר היה במכשלה עצומה ונוראה, כי זהו חמץ גמור. ובחסד השם, כנראה מישהו ידע מכך והיה לו די רגש כדי ללכת ולדווח, ונתפס הדבר עוד לפני שהגיע לשווקים, אבל היה מזה רעש גדול. ואז אמרתי: עכשיו הבנתי פשט מחודש בפסוק - "אוהב פשע אוהב מצה", אוהבי הפשע אוהבים מצה, ובלבד לעשות מעט כסף קל.
רש"י: המגביה פתחו
רש"י מסביר: "אוהב פשע" - מי שאוהב לפשוע כנגד חברו, "אוהב מצה", שהוא מעורר בזה מצה ומריבה. "ומגביה פתחו" - הכוונה שמדבר בגאווה, "פתחו" מלשון "פתח דבריך יאיר". מי שמגביה פתחו הוא אדם שמדבר גדולות, מדבר בגאווה, והוא "מבקש שבר".
וכמה זה נכון. פעמים רבות אתה רואה אדם מתרברב: אנחנו נעשה ונביא ונצליח. מתהלל חוגר כמפתח - ולפעמים זה מתגלה כמפדח, כי אחר כך יש לו רק בושות וביזיונות. למה דיברת כל כך הרבה? לפחות לא היית מדבר, והנפילה אחר כך לא הייתה ניכרת. אבל כיוון שדיברת כל כך הרבה - מה נעשה ואיך ננצח - ואחר כך אתה יוצא כל כך קטן, זהו "שבר", ביזיון גדול. "מגביה פתחו מבקש שבר" - אתה כבר מזמין את הנפילה. אל תתרברב, אל תתהלל חוגר כמפתח; קודם כל נראה אותך עושה, ואחר כך תדבר. אל תאמר "אנחנו מביאים עשרים מנדטים", וכשאחר כך מתברר שאפילו את עצמו לא הכניס ואת אחוז החסימה לא עבר. עשית הרבה רעש והרבה טררם, והתברר שלא אמרת כלום. מילא, דרכו של אדם להוסיף מעט לעצמו כדי לנפח רוח של התלהבות ועשייה - אבל דבר בסדר גודל הגיוני. כשאתה מדבר בסדרי גודל לא הגיוניים וקופץ הרבה מעבר לפופיק, כשאחר כך באה הנפילה - השבר הוא גדול.
רבנו יונה: מחימה בא פשע
רבנו יונה מסביר, כמו שהסברנו קודם, שהפסוק סמוך לפסוק הקודם, ובא ללמד עד כמה גרוע עניינו של האדם ההולך ומחלק ערבויות לאחרים. הוא כאדם ה"אוהב מצה", ואוהב את הפשעים, כי יש לו על ידי זה סיבות לריב, הוא אוהב מריבות ונהנה לריב. ומן החימה יוצאים פשעים רבים, כמו שכתוב "ובעל חימה רב פשע". אדם שנעשה ערב לחברו, הרי בהכרח יבוא לידי חימה: תכעס על המלווה שבא לבקש ממך את הכסף, כי אין אדם נותן בכיף כסף שלא לקח, ותכעס על הלווה שבמקומו נאלצת לשלם. ואם יש חימה - יש פשע.
וזו מציאות. "ברוב דברים לא יחדל פשע", ואדם הכועס מסוגל לעוונות ולפשעים הגדולים ביותר, וכל מיני גיהינום שולטים בו. מתוך כעס אדם משתולל ועושה דברים שהם היפך ההיגיון והשכל, מסוגל להזיק לעצמו ולהזיק לאחרים. היו שברגע אחד של כעס אף רצחו את זולתם, ואחר כך בדרך לכלא היו לו שנים רבות לחשוב על השטות שעשה ברגע אחד. ומאין זה נבע? מחימה. ומי הביא אותך לאותה חימה שהביאה לפשע? המעשה שעשית, שהלכת וחתמת ערבות. בכך הבאת את עצמך לכעס על המלווה ועל הלווה, הבאת עצמך לידי חימה, ועל ידי זה תבוא גם לידי פשע.
לסיכום:
הפסוקים שלמדנו מציבים לפנינו תמונה אחת: "בכל עת אוהב הרע" - הרֵעַ האמיתי שנשאר עם האדם לעד הוא החסד, הצדקה והמצוות, והם "אח לצרה" שיצילו אותו בעולם הזה ובעולם הבא, שלא כממון ושלא כקרובים המלווים אותו רק עד שערי הדין. ומנגד, "אדם חסר לב תוקע כף" - מי שאינו שם ליבו ומתבייש לסרב, ונעשה ערב בעד חברו, פושע בשמירת ממונו שהוא תחמושתו במלחמת היצר, ומביא על עצמו חימה ומריבה עם המלווה ועם הלווה כאחד, ומן החימה בא הפשע. ועל כן ישקול אדם את ההפסד כנגד השכר, יעזור לחברו בכל עת אך לא יכניס עצמו לערבות, ולא יגביה פתחו בדברי גאווה - שכן כל המגביה פתחו מבקש שבר.