בפרק זה ממשיך שלמה המלך ללמדנו את דרכי המידות: היחס אל העני ואל הנופל, הקשר שבין הדורות, ומידת הדיבור. נעסוק כאן בשלושה פסוקים - הלועג לרש והשמח לאיד, עטרת זקנים בני בנים, והזהירות שבשפת יתר ושפת שקר - על פי רבנו יונה, הגאון מווילנה, רש"י, המצודות והמלבי"ם.
לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. (פסוק ה)
ועל השמח לאיד - האיד הוא השבר, והשמח לשברו של חברו - לא ינקה, כלומר השם לא ינקה אותו אלא ייפרע ממנו. ומוסיף רבנו יונה, שהכתוב בא לשקול את המידות הללו זו מול זו ולהודיע שהלועג לרש קשה יותר מן השמח לאיד: הלועג לרש חירף את עושהו, ואילו השמח לאיד ענוש ייענש, אך עדיין לא חירף את עושהו. תדע לך שלפעמים הלעג קשה הרבה יותר מן השמחה על שברו של חברו.
בלשון הקודש ישנם ביטויים רבים לעניות: רש, עני, דל, דך, מך, אביון. כל אחד מהם מבטא סוג אחר של עניות, כשם שגילה, רינה, שמחה, דיצה, חדווה, ששון ועלץ מבטאים כל אחד סוג אחר של שמחה. מאלה שדרכם לבאר את ההבדלים הדקים הללו הם הגאון מווילנה והמלבי"ם.
אומר הגאון מווילנה: "רש" הוא העני מיום היוולדו, שנולד רש מבלי מאומה. והמלבי"ם מבאר כך את "דל": מי שהיה לו ונידלדל - דל הוא מי שעבר עליו תהליך, שהיה לו ממון ואיבדו. הרש, לעומתו, לא עשה דבר כדי להיות עני; גזרה חוכמתו יתברך שיהיה עני, נולד במזל של עניות. מי שמבזה אדם כזה - חירף עושהו.
ויוצא מדברי הגאון מווילנה חידוש: המבזה עני שהיה עשיר והעני, אינו בכלל "חירף עושהו", שהרי ייתכן שהלה עשה שטויות ונעשה עני. יש מצב שאדם נגזר עליו עושר והוא מתנהג בטיפשות גמורה - ואם ייקח את כל כספו ויזרוק לים, גם אם נגזר עליו עושר, הרי הוא איבד אותו בידיו. אבל הרש נולד עני מראש - מה אתה רוצה ממנו? איזו אשמה יש בו? המחרף אותו מחרף למעשה את הבורא.
הרמב"ם אומר שרוב הסבל והייסורים שיש לאדם באים באשמתו, ורובם ניתנים למניעה. אם יש לו חולאים - הרבה פעמים זה בגלל דברים לא טובים שאכל. בעיות פיזיות רבות נגרמות מבעיות נפשיות: אדם שחסר ביטחון בהשם, הדבר משפיע עליו, ומכאן מחלות לב, אולקוס, לחץ דם. מי הביא זאת עליו? היה לו יותר ביטחון בהשם - היה סובל פחות. וכן על זו הדרך: ההולך בחום היום ומקבל מכת חום, לא על השם יזעף ליבו.
כך גם בענייני מסחר: אדם יכול לעשות שטויות ולהפסיד, וההפסד הוא מעשה ידיו. ודאי שאדם צריך לעשות השתדלות, ואם לאחר השתדלות נפל - זה משמיים, אין בזה ספק. אבל צריך להיזהר שלא להיות המזיק של עצמך, שלא תעשה דברים נגד ההיגיון ואחר כך תאמר "הפסדתי". מהמר כפייתי שמוציא את כל כספו על הימורים ומאבד הכל, אינו יכול לומר "השם גרם לי" - זו הייתה טעותו שלו, שהשקיע ממון בסיכוי של אחד למיליונים. בהרבה בחינות האדם גורם נזק לעצמו. ובמה ודאי אינו אשם? בכך שנולד רש. "באתי לעולם, אפילו כפית פלסטיק חד פעמית לא הייתה לי, ולא נדבר על כפית כסף או זהב - מה אתה רוצה ממני?" אם אתה לועג עליו, אתה לועג על היצירה שיצר בורא עולם.
"שמח לאיד", אומר הגאון מווילנה, מדבר על אדם שהיה עשיר ובא עליו איד, כלומר שבר. וכך גם חגי הגויים: הגמרא בעבודה זרה מביאה שתי גרסאות - "עידיהן" ו"אידיהן". "עיד" בלשונם הוא חג, ואילו "איד" בלשון הקודש הוא שבר; ומשנים את הלשון מ"עיד" ל"איד" כדי לכנות את הדבר בביטוי שלילי - יום אידם, יום שברם. ומכאן שהאיד מניח שהיה שלם קודם לכן.
לכן, מדייק הגאון מווילנה, בשמח לאיד לא נאמר "חרף עושהו", שהרי העשיר אשם בשברו מחמת עוונותיו: השם נתן לו עושר והוא לא עשה בו את מה שהיה צריך לעשות, ולא זו בלבד שהעושר לא קירב אותו להשם, אלא שהעושר שבר אותו מבחינה רוחנית, ובעקבותיו התוודע לעבירות שלא היה עושה קודם לכן. וכמו שכתוב "ברעתו יידחה רשע", "חטאים תרדף רעה" - הרעה שרדפה אותך היא הרעה שלך. אף על פי כן אל תשמח לאידו. את הרש - אם תחרף אותו, אתה מחרף את הקדוש ברוך הוא, כי הרש אינו אשם; אבל על העשיר שנשבר איני יכול לומר שאתה מחרף את השם, שכן הוא אשם במצבו. ואף על פי כן, לחרף את העשיר שנשבר, ואפילו לשמוח בליבך, אינו רצוי בעיני השם ואין השם חפץ בזה - ומדבר כזה לא ינקה מדין שמיים.
יש פסוק אחר: "עושק דל חרף עושהו" - לכאורה אותו רעיון, אלא ששם מדובר בעושק את הדל וכאן בלועג לרש, ובשניהם חירף את עושהו. מדוע? הקדוש ברוך הוא הוא שעשה את הדל וברא אותו, ובוודאי הכין לו גם את פרנסתו. מי שעושק את הפרנסה הזאת גורם לחירוף כלפי מעלה, כביכול: ריבונו של עולם, בראת בריה ולא דאגת לה. הרי הורה שמוליד ילד ומשליכו - מבוזה בעינינו; הבאת ילד לעולם, דאג לו. כך גם כאן: הרואים אומרים שהקדוש ברוך הוא יצר בריה בלי לתת לה די מחסורה - נמצא שהעושק גרם חירוף כלפי הבורא.
ומוסיף המלבי"ם: גם הלועג לרש, לפי שהרש חלוש כוח ואין לו כדי מחיה, חירף את עושהו. שהרי בוודאי הקדוש ברוך הוא יצר אותו במצב הזה לתכלית מסוימת; ייתכן שהעניות היא כפרה על גלגול קודם, שהיה לו ממון רב וחטא בו, ולכן הורידוהו משמיים במזל של עניות. סיבות רבות יכולות להיות לכך. וכשאתה מחרף אותו - את מי חירפת? את הקדוש ברוך הוא, כאילו ברא בריה שלא כהוגן ולא דאג לה.
עוד מבחין המלבי"ם: יש הבא בדרך לעג, ויש הבא בדרך נקמה - משום ששונא את חברו והיה לו עמו חשבון. הצלחתו של הלה הייתה לו לצנינים, כאב לו לראותו מצליח, וכשנודע לו שנפל וסוגר את העסק ואת הסניפים - יש לו הרגשה טובה. "באתי להחזיר מוצר, לא רצה, דיבר אליי בחוצפה - עכשיו שמעתי שסגר את העסק, מגיע לו". זה הנקרא שמח לאיד, שמח לשברו בדרך נקמה. ולמה לא ינקה? משום ש"בנפול אויבך אל תשמח" - לא יאה אפילו לקרוא לו אויבך, ואסור לך לשמוח על נפילתו ועל שברו. לפיכך השמח לאיד לא ינקה מדין שמיים.
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. (פסוק ו)
רש"י מסביר: מהי העטרה של הזקנים? שהם רואים את בניהם ובני בניהם הולכים בדרך טובה. זה האושר שלהם, זה הכתר שעל ראשם וההנאה הגדולה ביותר; אין נחת רוח גדולה להורים ולסבים מלראות דור ישרים מבורך ההולך בדרך השם. "ותפארת בנים אבותם" - כשהאבות צדיקים, הם תפארת לבנים: "הבן של הרב פלוני", "הבן של חכם פלוני" - הבן מתהלך בהרגשה טובה ומתפאר באביו.
המצודת דוד מוסיף ומדייק: גם בבני הבנים הסבא מתפאר ועושה אותם עטרה לראשו - "זה הנכד שלי", אף שאינו בן אלא נכד, סוף סוף הוא ממני. אבל הבנים דרכם להתפאר באבות ולא בסבים; הבן מתגאה יותר ב"זה אבא שלי" ופחות ב"זה סבא שלי", כי זה כבר רחוק יותר. ייתכן גם שהטעם הוא שכשיש סבא מיוחד, אני עוד אחד מעשרים, שלושים או ארבעים נכדים, ואילו אצל האבא אני אחד מארבעה או חמישה ילדים, וזה נותן תחושת קרבה גדולה יותר. ודאי שמתפארים גם בסבא, אך לא באותה מידה.
הגאון מווילנה מסביר: הזקן שהשם נתן לו צאצאים רבים, נאמר בהם "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" - הבנים והנכדים הם כעטרה לשולחנו. עטרה היא מלשון הקפה, כמו "עוטרים את העיר" - מקיפים אותה. הנכדים והצאצאים מקיפים וסובבים אותו, והרי הם עטרה לזקן. אבל האבות אינם עטרה לבנים - כמה אבות יש לך? אחד. באחד אי אפשר להתעטר; בו אפשר רק להתפאר. לכן: עטרה לזקנים מן הנכדים, ותפארת לבנים מן האבות.
עוד הסבר אומר הגאון מווילנה: כתוב שהבן מגן על אביו בעולם הבא, שנאמר "ברא מזכה אבא" - אדם שנפטר מן העולם והשאיר בן צדיק, הבן מזכה את אביו לחיי העולם הבא. אבל אבא אינו מזכה ברא - האב אינו מזכה את בנו לחיי העולם הבא. וזהו שנאמר: עטרת זקנים בני בנים - הבנים ובני הבנים הם עטרה לזקן מלשון עוטר, מגן עליו ושומר עליו. אבל מי שיש לו אב צדיק - האם הוא מגן עליו בעולם הבא כעטרה? לא. הוא רק סיבה להתפארות: "יש לי אבא צדיק". כך אומר המלבי"ם: הבנים ובני הבנים הם בגדר עטרה לזקן, ואילו האבות הם רק סיבה לבן להתפאר בהם, אך אינם עטרה לו ואינם מגינים עליו בעולם הבא.
אצל דוד המלך היה עניין חד פעמי, שדוד אמר "אבשלום בני בני" שבע פעמים והעלה אותו מגיהנום לגן עדן. זה היה חריג, וההסבר הוא שאצל דוד היה מצב שכביכול נכפה על אבשלום - איני אומר שנכפה ממש, שהרי הבחירה החופשית הייתה בידו, אלא כמו נכפה, שהרי הדבר בא בעקבות הקללה שנאמרה לדוד: "הנני מקים עליך רעה מביתך", "ושכב את נשיך לעיני השמש הזאת". מתוך ביתך תקום עליך רעה. כיוון שכך, הבין דוד שיש לו אחריות על מה שאירע עם אבשלום, שכל מה שעבר עליו היה כמעט בלי בחירה חופשית, והרגיש אחראי לדבר - ולכן ראה צורך להוציאו מגיהנום.
אומר המלבי"ם: לאדם יש קיום רוחני ויש לו קיום גשמי. הקיום הרוחני הוא החלק שמחיה אותו, חלק אלוה ממעל - הנפש, הרוח והנשמה; והקיום הגשמי הוא החלק הפיזי, הבשר שקיבל מאביו ומאמו. מצד הקיום הגשמי, הזקנים מתעטרים בבני הבנים: אמנם אני עוזב את העולם, אבל השארתי כאן דור, יש לי בנים ונכדים. אדם שיודע שהשאיר אחריו דור, קל לו יותר לעזוב את העולם.
ראו כמה אנשים שהיו ערירים, רחמנא ליצלן, מרגישים צורך להנציח את עצמם - בתי חולים, ספר תורה, מפעלים; קשה לאדם לחשוב שיעזוב את העולם ולא ישאיר אחריו דבר ולא איזה המשך. מי שהוא בר דעת מנציח את עצמו בדרך חיובית: קונה ספר תורה, תורם למוסד צדקה, בונה ישיבה, כולל או בית כנסת - דבר שייתן לו מהלכים בעולם הבא.
ומי שחסר דעת? הייתי פעם עם ילדיי בגן החיות בירושלים, ועל תא הקופים היה כתוב שזו תרומתם של פלוני ופלונית מלוס אנג'לס. אמרתי לילדים: זכות זו של הקופים ובניהם ובני בניהם תעמוד להם בזה ובבא, ומן הסתם גם הנהלת גן החיות עורכת להם "מי שבירך" אחת לשנה ואולי גם מזכירה את נשמתם, ויהי רצון שהקופים והבוטנים אשר יאכלו יעמדו להם לזכות ולמליצת יושר עדי עד, אמן. ומכאן תבינו כמה נואלו - כמה טיפשות יש באדם שיש לו רצון להשאיר חותם, אבל במה? בגן חיות. תשאיר חותם במקום של קדושה. אני מביא זאת רק כדי להראות כמה צורך יש לאדם להותיר חותם ולהשאיר משהו אחריו.
ואגב, אם האדם הוא ראש ממשלה, הצורך הזה יכול לסבך את כולנו: הוא רוצה להיכנס לדפי ההיסטוריה כמי שהביא שלום, ואף שאין פרטנר ואין שלום - "נעשה, לך תדע, אולי יצא מזה משהו ויזכירו שאני עשיתי" - ואז הם מכניסים אותנו להרפתקאותיהם. אבל למעשה אין הם כל כך אשמים: כשהצאן אינו בסדר, השם ממנה להם עז עיוורת בראש. אילו היינו ראויים יותר, היה הקדוש ברוך הוא פוקח גם את עיניהם.
נחזור לעניין. מצד הקיום הגשמי, הזקנה אינה דבר טוב - אתה עומד לעבור מן העולם ומתקדם לשלב שממנו אין חזור. אך יש לי עטרה: נשארו כאן בניי ונכדיי. והבנים במה מתפארים? בזכות אבותיהם, שצדקתם עומדת לבניהם אחריהם. איני מדבר על העולם הבא, שכבר אמרנו שאין האבות משפיעים על הבנים; אבל בעולם הזה אתה רואה בלי סוף דוגמאות של אנשים שהצליחו, ואומרים עליהם "זכות אבות", "זכות אבותם מסייעתם". נמצא שבחלק הרוחני זכות האב טובה לבן: אם אתה מצליח כאן - לך תדע איזה סבא מעתיר עליך בשמיים, איזו זכות יש לך מאביך או מדורות קודמים, ואיננו יודעים. אם כן, עלינו משפיע לטובה החלק הרוחני של ההורים, ולהורים ולסבים משפיע לטובה החלק הגשמי שהשאירו כאן בעולם.
לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר. (פסוק ז)
הגאון מווילנה מסביר: "נדיב" הוא שר, מלשון שררה, וההיפך ממנו הוא הנבל שאינו נדיב. דרכו של השר למעט בדיבורו, ואפילו בדברי אמת. האדם החשוב והמכובד אינו מלהג ואינו מרבה דברים, אלא תמיד ממעט בדיבורו. ראו את האנשים הגדולים - אינך שומע אותם מדברים, רוב הזמן הם שותקים.
פעם בא אדם לחזון איש ואמר לו: כבוד הרב, יש מצווה גדולה למחות על עניין פלוני, זו פרצה חמורה, מדוע הרב אינו מוחה? אמר לו החזון איש: ואם אמחה, ישמעו לי? אמר לו האיש: בוודאי, מה שהרב אומר - שומעים. אמר לו החזון איש: אתה יודע למה שומעים לי? כי אני שותק. אבל ברגע שאתחיל לדבר, מי ישמע לי? דברים פשוטים: אדם ששותק, וכשהוא כבר אומר משהו - שומעים אותו עד הסוף. החזון איש לא דיבר הרבה, אבל כשיצא בדבריו על גיוס בנות, וכשדיבר על גיוס בחורי ישיבות, כל הארץ געשה ורעשה. אילו היה מנפיק כל יומיים הוראה חדשה ומחאה חדשה, כבר לא היו קוראים זאת ולא היו יושבים לראות מה כתב הפעם - "בטח מצא עוד איזו פרצה, עוד איזו בעיה". אבל כשאדם שותק, אז כשהוא מדבר - דבריו משפיעים המון.
אם כן, דרכו של השר למעט בדיבורו אפילו בדברי אמת. ומוסיף הגאון מווילנה: שקר, גם כשהוא מועט, גרוע יותר ממי שמדבר אמת הרבה. אמנם ריבוי דברים אינו טוב, אבל אם כל דבריך אמת - עדיף זה ממיעוט דברים שהמעט שבהם שקר. וזהו שנאמר: "לא נאוה לנבל שפת יתר" - אפילו אם הנבל מדבר דברי אמת, אך מרבה ומרבה בדברים, אין זה נאה, שראוי לאדם למעט בדיבורו. וכל שכן לנדיב, שהוא השר שדרכו למעט אפילו בדברי אמת - קל וחומר שלא יאה לו שפת שקר, אפילו מועטת.
יש כאן הערה של הגאון מווילנה שמתאימה גם לתקופה של טרום בחירות. מדוע דווקא לנדיב ייחס הכתוב שפת שקר? מפני שהנדיב הוא זה שבאים אליו רבים לבקש הבטחות, ואם הוא מבטיח ואינו מקיים - הרי זו שפת שקר. וכך בדיוק לפני הבחירות: לפני הבחירות הקירות צועקים אליך - על כל קיר "אצבע פלוני", "אצבע אלמוני"; אחרי הבחירות אתה צועק לקירות, ומי שם לב אליך ומי מקשיב לך. הבעיה של הנדיב היא שהוא מבטיח: "מה אתה רוצה? מדרכה? איזה רחוב? יעקב, תרשום - מדרכה לכל אורך הרחוב, אין שום בעיה, מיד אחרי הבחירות אני נכנס לעיר ומשנה כאן הכל". וכל ארבע שנים אותה הבטחה, והולכים מבוססים בחול ובבוץ, והבטחות יש בשפע. לכן אומר הכתוב שלנדיב לא יאה שפת שקר.
מן הנדיב מחפשים הבטחות - "רבים יחלו פני נדיב" - והנדיב רוצה לצאת בסדר עם כולם, ומחלק צ'קים בלי בעיה, והבעיה מתחילה כשמחפשים את הכיסוי. אבל מן הנבל אין מבקשים הבטחה, שהרי אין הוא בעל יכולת; מבקשים ממנו טובה בלבד, ואולי יוכל לעשותה. לכן אם אמר שיעשה ולא עשה, איני יכול לקרוא לזה שקר, אלא שפת יתר: אמרת שתעשה ולא עשית. אבל הנדיב, שיש לו יכולת, כשאתה מבקש ממנו שיבטיח והוא מבטיח ואינו מקיים - הרי הוא שקרן. ועל כן "אל תבטחו בנדיבים": כיוון שהנדיב מסוגל לשפת שקר, ראוי שלא לבטוח בו.
המלבי"ם מסביר שהנבל הוא ההיפך מן הנדיב: הנדיב רוצה לתת ולהשפיע, והנבל תמיד רוצה לקבל ולעולם אינו רוצה להשפיע לאחרים ממה שיש לו. אין דרכו של הנבל להבטיח מתנות וחסדים כלל, ואם בכל זאת הבטיח דבר מה - לא די בכך שלא נאה לו שפת שקר וחייב לשמור על הבטחתו, אלא עליו לעשות בדיוק ובלי שום חיסרון.
ואם דיבר שפת יתר, דהיינו אמר הרבה ובסופו של דבר עשה מעט - זה גנאי. כביכול יוצא הוא בהרגשה טובה, "הרי אמרתי ועשיתי", אבל אמרת שתעשה כך ובסוף עשית פחות. אמרת הרבה ועשית מעט - בדיבור ייתרת, וזו שפת יתר. על זה נאמר "לא נאוה לנבל שפת יתר": להבטיח ולעשות רק חלק מן ההבטחה, אף שעשה משהו, הרי זה גנאי; ואף שהנבל לא התנדב מלכתחילה, מכל מקום אל לו לעבור על הבטחתו.
על אחת כמה וכמה "אף כי לנדיב שפת שקר", שבזה יש גנאי משלושה עניינים. ראשית, מצד היותו נדיב ובעל יכולת - הבטחת, ולא יכולת לקיים? שנית, אל הנדיב פונים דווקא בבקשת הבטחות, ועל הבטחתו סומכים; על הנבל לא סמכתי כל כך, אבל כשבעל ממון מבטיח לך משהו אתה רגוע לגמרי - הרבה יותר מאשר בהבטחתו של קבצן מפינת הרחוב. ושלישית, יש בזה גם שקר, שכן אמרת הרבה ועשית מעט, ונמצא ששיקרת בדבריך.
שלושת הפסוקים שלמדנו מלמדים יסוד אחד: כבודו של הזולת וכבוד שמיים כרוכים זה בזה. הלועג לרש מחרף את יוצרו, שהרי הרש אינו אשם במצבו, והשמח לאיד - אף שהנופל נכשל מחמת עצמו - לא ינקה, שכן "בנפול אויבך אל תשמח". "עטרת זקנים בני בנים" מלמד שהנכדים הם עטרה לזקן, שהם מקיפים את שולחנו ומגינים עליו בעולם הבא, בעוד האבות הם רק תפארת לבנים וזכותם מסייעת להם בעולם הזה, ומכאן גם עומק הצורך של האדם להשאיר חותם - ובלבד שיהיה חותם של קדושה. ולבסוף, מידת הדיבור: ראוי למעט בדברים אפילו באמת, ומי שמדבר - שיאמר מעט ויקיים הכל, שלא יהא בפיו לא שפת יתר ולא שפת שקר.