פתיחה: פסוק אחד - שבעים פנים
בפרק י"ז במשלי מופיע פסוק קצר שנראה תמוה מאוד במבט ראשון, ודווקא הוא זכה לשלל ביאורים מרתקים אצל רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם. נלמד אותו לאט, ונראה כיצד כל אחד מהמפרשים חושף בו זווית אחרת - החל מתשובה לפני הקדוש ברוך הוא, דרך עיוורון השוחד, ועד עצת החכמים שאדם לא יסמוך על קיצורי דרך אלא יעשה השתדלות אמיתית.
אֶבֶן־חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל־כָּל־אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל׃ (משלי י"ז, ח)
רש"י: ה"שוחד" שאדם נותן לבורא
רש"י מסביר את הפסוק על דרך התשובה: כשאדם בא לפני הקדוש ברוך הוא ומפייסו בדברים ושב בתשובה - אבן חן ומרגליות היא בעיניו. אתה מוצא חן בעיני השם כאבן יקרה. הנתינה שאדם נותן לריבונו של עולם מכונה כביכול "שוחד", במרכאות. ומכאן ההמשך: "אל כל אשר יפנה ישכיל" - כל מה שהוא מבקש מריבונו של עולם, ריבונו של עולם משפיע לו ונותן לו, מפני שחזר בתשובה ותיקן את דרכיו.
רבנו יונה: איך שוחד הופך ל"אבן חן"
רבנו יונה מבאר את הפסוק בשוחד כפשוטו. אדם שהורגל לקבל שוחד - חביב השוחד בעיני בעליו כאבן חן, ולא יתגנה עליו לגנות המעשה. כשאדם גונב בפעם הראשונה, או מקבל שוחד בפעם הראשונה, רע לו; הכסף בוער לו בכיס, שורף לו את הכיס. אמנם יצרו התגבר עליו, אבל לא טוב לו עם זה. אבל אחרי שהתרגל - הוא כבר לא מרגיש רע כלל, ואדרבה, הוא מרגיש שמגיע לו, שזה שכר טרחה על שהוא עוזר לזה בכל העניינים, ואף מרגיש בעל חסד שעושה טובה.
וזה לשון הרעיון: "כי כאשר יחל האדם לחטוא בדבר - נתגנה עליו המעשה, אך הצורך ואונס התאווה יביאוהו לחטא". בהתחלה המעשה מאוס בעיניו, והוא מצטער שהגיע למצב כזה, והצורך ואונס התאווה הם שדוחפים אותו. אבל אחרי שהורגל בו - נעשה לו כהיתר, ואם ימשיך להתרגל - נעשה לו כמצווה. ההרגל הופך להיות טבע עד שאין הוא מרגיש בו שום גנאי, וכבר לקיחת שוחד עצמה נעשית אצלו בבחינת "אבן חן".
"אל כל אשר יפנה ישכיל" - השכל נעשה עורך דין
לפי רבנו יונה המשך הפסוק נפלא, והוא המשך ישיר לרישא. לאחר שהשוחד מצא חן בעיניו והוא כבר לא מרגיש רע עם זה, ממילא "אל כל אשר יפנה ישכיל" - בכל טענה מטענותיו של נותן השוחד הוא ימצא שכל וחוכמה. כמה חכם הוא, כמה דעת ותבונה יש בטענותיו - אחרי ששילם לו. הוא מצדיק אותו במשפט, שהרי קיבל ממנו שוחד. "אל כל אשר יפנה" - לכל מקום שיפנה רצון מקבל השוחד לצדקו ולזכותו. ומסביר רבנו יונה את השורש: כי חפץ האדם בדבר מעוור את עיני שכלו מראות בו את האמת.
וכמה זה נכון. כשאנחנו רוצים משהו, כשאנחנו קרובים למשהו - איננו רואים את האמת, אלא רואים את מה שאנחנו רוצים. האם מסוגלת לראות את חסרונות ילדיה? תמיד הילד ההוא קלקל את הילד שלה, וההוא השובב של הכיתה, ותרחיקו את בני ממנו, וכולם מושכים אותו לדברים רעים. מבחינתה היו מפזרים את כל הכיתה ומשאירים רק את בנה בשיעור פרטי עם המורה, כי באמת הוא הילד הכי טוב והכי נשמה טובה, ורק כולם מקלקלים והורסים אותו. סיפרו על אם אחת שאמרו לה כי קשה לאם לראות את חסרונות ילדיה, והיא השיבה שאינה חושבת שזה נכון, שהרי אילו היו לילדיה חסרונות היתה רואה אותם - רק שברוך השם אין להם, הם מושלמים.
אם כן, "אל כל אשר יפנה ישכיל": אחרי שקיבלת ממנו כסף, השכל והרצון נמשכים באופן טבעי אחרי דבריו. וכמו שאומרים חז"ל: אין אדם רואה חובה לעצמו. אצל מי אנחנו הכי משוחדים? למי אנחנו הכי קרובים? לעצמנו. ולכן כשבא מישהו ומצביע על חיסרון שלנו, אין אנו ממהרים לומר "נכון, אתה צודק, לא הייתי הוגן", אלא מיד: תשמע, אתה חייב להבין, היתה סיטואציה כזאת, לא יכולתי בדיוק... אלף ואחד הסברים, ק"ן טעמים לטהר את השרץ. העיקר לא להודות. מדוע? כי אנחנו משוחדים - יש לנו שוחד של עצמנו.
למה אסור לקחת שוחד אפילו כדי לדון אמת
מכאן מגיע רבנו יונה לנקודה חשובה: זהו הטעם שאדם לא ייקח שוחד אפילו כדי לדון דין אמת. אדם אומר לך: אני אמנם לקחתי, אבל אני דן אמת. אין דבר כזה. השוחד יעוור עיני חכמים - תרצה או לא תרצה, באופן טבעי "אל כל אשר יפנה ישכיל", ואת מי שנתן לך תמיד תצדיק. תרצה או לא תרצה, אתה תהיה מושפע.
ראו את שופטי בג"ץ, השופטים בין הרפורמים לחרדים, ותמיד ידם של החרדים על התחתונה. הרי מוצהר שאין לשופט אלא המשפט, ואין בילתו. ואותו שופט ידוע קיבל לאחר פרישתו תואר דוקטור של כבוד - וממי? מן האגודה הרפורמית. ואין לו לשופט אלא המשפט... במקרה תמיד יצאנו אצלו וידינו על התחתונה, ובמקרה מתברר עכשיו שהוא קרוב אליהם בדעותיהם והם רואים בו יקיר התנועה הרפורמית. אין דבר כזה "אני דן בלי נטייה".
הגאון מווילנה: השוחד הגדול ביותר - שאדם משחד את עצמו
הגאון מווילנה מבאר: "שמע בני מוסר אביך" - זו תורה שבכתב, ובה מזהיר הכתוב את האדם שלא יעשה דבר בלי סיבה, אלא יבין את טעמו של כל דבר, יעמיק בו ויתבונן בו. "ואל תיטוש תורת אמך" - אלו דברי קבלה, התורה שבעל פה, הגמרא, המפרטים יותר את העבירות ואת עונשיהן. וכנגד זה אומר הכתוב כאן: הנה תראה, השוחד נותן חן בעיני בעליו, "אל כל אשר יפנה ישכיל" - איך שהוא טועה, בכל טענותיו הוא מצליח. וזה מה שגורם לאדם להתרחק מן התורה.
הנה דוגמה. אדם רעב, מהלך בתל אביב ומחפש מקום לאכול. כאן כשרות רבנות, שם בכלל לא כתוב כשר, ובשום מקום אין מהדרין. מיד מתחיל היצר הרע: מה כבר יכול להיות? חומוס? מה, תולעים? זה הרי טחון, בטל בשישים. ירקות? מן הסתם ניפו ועישרו. שמן? אחרי כל כך הרבה בישולים הוא כבר לא ראוי לאכילת כלב. טחינה? היום זה בכלל קורנפלור, כמה טחינה יש בנוזל הזה? יאכלו ענווים וישבעו. פיתות? גם על פת עכו"ם יש צדדים... ובוודאי אין לקחת ברצינות אף אחת מן הטענות הללו, כי כולן הבל. אבל כשאדם רעב הוא נעשה פתאום יצירתי, ופתאום נעשה למדן גדול שלא היה כמותו קודם לכן.
שאלו פעם את הרב שטיינמן: כיצד סומכת הגמרא על טענת "מיגו" - מתוך שיכול היה לטעון טענה אחרת שהיתה מזכה אותו, מאמינים לו בטענתו. והלוא מדובר באדם פשוט מן הבסתה, מניין הוא מכיר בכלל את מערכת הטענות שבבית דין, עד שנאמר שידע לטעון טענה טובה יותר? השיב להם: כשמדובר בכספו של אדם, הוא נעשה תלמיד חכם, נעשה מבין, נעשה פלפלן ולמדן - כל המידות מצויות בו פתאום. כי מדובר בכסף שלי; ובשביל הכסף שלי אעשה "לומדעס" וכל מיני פלפולים להוכיח שזה מגיע לי ושייך אליי. ואם כן, בוודאי יכול היה לטעון את הטענה ההיא, וידע מה עליו לטעון.
מכאן, אומר הגאון מווילנה, השוחד הגדול ביותר הוא זה שהאדם משחד בו את עצמו. כשאני צריך להכריע אם לאכול את מנת הפלאפל או לא, ואכריע לאכול - מה אקבל מיד בעקבות ההכרעה? מנת פלאפל. קיבלתי שוחד. האם ההכרעה הזו היא הכרעה על פי צדק ואמת? לא. שהרי היה כאן ויכוח בין הגוף לנשמה, והגוף הכריע - ולמה הכריע? כי בסוף יש מנת פלאפל. ההכרעה באה בגלל שוחד. כך בכל ההכרעות שבין תאווה לבין עבודת השם אנחנו נמצאים בבעיה רצינית, שכן תמיד כשאכריע שהדבר מותר ושאין בו בעיה הלכתית - אקבל את אותו דבר עצמו. במצב כזה, במקום שהשכל ישמש שופט, הוא נעשה עורך דין: הוא בא להצדיק לי את התאוות ואת הרצונות שלי.
שוחד לגוי - ביאור נוסף של הגר"א
מוסיף הגאון מווילנה נקודה נוספת: יש היתר לתת שוחד לגוי. לפי הביאור הזה הפסוק כביכול נותן לגיטימציה לשוחד - "אבן חן השוחד בעיני בעליו", השוחד הוא דבר טוב והוא אבן חן בעיני מקבלו, "ואל כל אשר יפנה ישכיל", על ידי השוחד יצליח בכל מעשיו. וכיצד ייתכן, והרי התורה אסרה שוחד? התשובה: מדובר בשיחוד הגוי.
מעשה בשופט גוי שבא לפניו יהודי לדין, והיהודי שלשל לו מעטפה בלי שירגיש. אמר לו השופט: איני מתכוון להחזיר את הכסף, אך ברצוני לשאול שאלה אינפורמטיבית בעלמא. הרי בתורה שלכם כתוב שאסור שוחד, ואיך זה שהיהודים כל פעם משחילים מעטפה או מגלגלים כמה שטרות? השיב לו היהודי: כשאנו באים לפני שופט יהודי - אני יהודי, בעל דיני יהודי והשופט יהודי, והוא דן בצדק. אבל כשאני בא עם איוואן לפני שופט גוי, אני כבר בבעיה: השופט מאמין שמונים אחוז לאיוואן ועשרים אחוז ליהודי, שהרי היהודים בעיניו רמאים ושקרנים שרק מחפשים לגנוב את הגויים, ואני מחוק אצלו מראש. מה אני עושה? נותן קצת כסף לשופט, ואז אנחנו חמישים־חמישים, ועכשיו הוא שופט בצדק. בסך הכול איזנתי את השופט.
הרב מבריסק והשופט הרוסי
שופט גוי שאל פעם את הרב מבריסק וטען שדיני המשפט הרוסי מוצלחים יותר מן ההלכה היהודית. אמר לו: הרי בתורה כתוב "לא תיקח שוחד", ולא כתוב "לא תיתן". נמצא שמדין תורה - אם נניח לרגע את איסור לפני עיוור - נאסרה לקיחת השוחד ולא נתינתו, ויוצא שהתורה מעודדת שוחד. שהרי לי כנידון אין מה להפסיד: אנסה לתת, אם ייקח - ייקח, ואם לא - מה כבר יעשו לי? לעומת זאת בחוק הרוסי תולים גם את הנותן וגם את הלוקח, שניהם נענשים, שניהם נכנסים לכלא, שניהם משלמים קנס. במצב כזה החוק הרוסי מונע ממני אפילו להעלות על דעתי לתת שוחד, שמא אפול על שופט פדנט ויתלו אותי; ואילו לפי חוקכם אציע ואנסה.
השיב לו הרב מבריסק תשובה שגם סתמה את פיו: דע לך שהחוק הרוסי מעודד שוחד, וחוק התורה מונע שוחד. אמר לו: הכיצד? הסביר לו: אדם רוצה לתת שוחד, נכנס ללשכת השופט לפני המשפט ומשלשל מעטפה. השופט חרד מאוד, שכן אם ייוודע הדבר יתלו אותו, הוא מאבד את משרתו ואת הכול. וגם הנותן מפחד מאוד - אם יתגלה שנתן, יתלו גם אותו. נוצר כאן קשר של שתיקה: לשניהם יש אינטרס שלא להוציא מילה, שהרי אם תצא מילה - את שניהם יתלו.
אבל על פי החוק העברי, השופט רועד לקחת שוחד פי כמה מן השופט הרוסי. מדוע? כי הלה ייתן לי, ואחר כך ירוץ ויספר לחבריו: השופט פלוני לוקח שוחד, יש לך משפט? לך שלם לו. הוא יפרסם את הדבר ואני אסתבך קשות. מניין לי שתשתוק? מניין לי שזה יישאר בינינו? מחר תלך ותספר לאחרים, שהרי לך אין מה להפסיד. ונמצא שהחוק הרוסי מעודד שוחד מפני שהוא יוצר קשר שתיקה, ואילו חוק התורה מונע שוחד מפני שהשופט מפחד לקחת, שמא ילך הנותן ויספר. התורה דווקא רצתה שנותן השוחד לא יחשוש לספר, וזה עצמו יבטיח שהדיין יירתע מלקחת.
סוד השעיר המשתלח
ומוסיף הגאון מווילנה: זהו גם סודו של שעיר יום הכיפורים. האבן עזרא רומז לסוד השעיר ואומר שמי שילך שלושים ושלושה צעדים יבין את סודו, והרמב"ן אומר: הריני הולך רכיל ומגלה סודו - הכוונה ללכת שלושים ושלושה פסוקים הלאה, שם נאמר "יזבחו לשדים לא אלוה". המשמעות היא שהיה דרכם להקריב קורבנות לעבודה זרה, והקדוש ברוך הוא יודע שהשטן צריך לקטרג. לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: תזבח שעיר ותשלח אותו לעזאזל, שיהיה כמתת לשטן, כשוחד לשטן, כדי שלא יקטרג. שוחד כזה מותר. "אבן חן השוחד בעיני בעליו" - על איזה שוחד מדובר? על השוחד שנותנים לשטן בשעיר המשתלח. "אל כל אשר יפנה ישכיל" - ועל ידי זה תפילותינו מתקבלות ברצון, כי השטן אינו מתפנה לקטרג, שהרי הוא עסוק בשוחד שקיבל. ואם תשאל: הלוא התורה אסרה? התשובה: אסרה כשאתה עושה זאת מדעתך. אבל אם האדון אמר לעבדו: תן שוחד לעבדי האחר ואני אתן לך דבר מה - וכי זה אסור? כאן הקדוש ברוך הוא אמר לנו: שלם לשטן ואני אתן לך. הציווי בא מן האדון עצמו.
המלבי"ם: אבן הסגולה שמכשילה את בעליה
המלבי"ם מבאר שהפסוק בא להזהיר שלא לקבל שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים; וכמו שהסברנו, גם אם תאמר "אני אשפוט צדק" - לא יועיל, השוחד יעוור את עיניך ויראה לך שזהו האמת וזהו הצדק. ועל כך אומר הכתוב: השוחד דומה לאבן חן בעיני בעליו. ופירושו מקורי מאוד: מי שיקרא בספרים הקדמונים, בספרי הסגולות, ימצא שהיה דרכם לומר שיישא אדם אבן פלונית וימצא חן בעיני כל אדם. היו להם כל מיני סגולות למצוא חן - שתבוא לפני השופט או לפני אדם שאתה צריך לדון עמו ותמצא חן בעיניו; והעצה: קח אבן מסוימת בכיסך.
על זה אומר המלבי"ם: השוחד דומה לאותה אבן חן בעיני בעליו. מי שנושא את האבן מדמה בנפשו שאינו צריך לעשות שום השתדלות - כיוון שרואים אותו, מיד הדלתות נפתחות, שהרי יש לו אבן חן בכיס. והאם זה טוב לו? אדרבה, זה רע לו. אדם שאין לו אבן חן הולך ועושה השתדלות: משתדל לרצות, לדבר בשפה יפה, להביא המלצות, להתאמץ. אבל ההולך עם האבן בכיסו סומך עליה, ובטוח שהדלתות ייפתחו מאליהן - ובסופו של דבר ייכשל.
וכך בדיוק נותן השוחד. כשאדם נותן שוחד במשפט הוא בטוח שהדלתות פתוחות, וממילא אינו מסדר את טענותיו כהוגן ואינו שוכר עורך דין טוב - "שילמתי". אבל האם זה מבטיח לו? לא, שהרי השופט מוגבל: עד כמה יוכל להשתולל בפסק הדין? אילו באת עם טענות, היה יכול לומר: אני מאמין לך יותר, מוצא צדק בדבריך - כי שילמת לי. אבל כיוון שלא באת בשום טענה צודקת, אלא סמכת על הכסף בלבד, אין השופט יכול לעקם את המשפט כל כך, שהרי יש עליו ערכאות נוספות ופסק דינו עומד לבחינה. נמצא שהשוחד עצמו סיבך אותו.
אותה טעות ואותו הפסד שיש לנושא אבן החן - הסבור שהדלתות ייפתחו, ולכן אינו משתדל למצוא מסילות ללבם של האנשים שעליהם הוא רוצה להשפיע, ולבסוף נופל - היא בדיוק טעותו של נותן השוחד, שאינו משתדל לטעון טענות ולכן נכשל בסוף במשפט. וזהו "אבן חן השוחד בעיני בעליו": הוא בטוח שאם יש לו את האבן יצליח בכל מקום, וכך בטוח שאם נתן שוחד יצליח במשפט. "אל כל אשר יפנה ישכיל" - הוא חושב שבכל אשר יעשה, ואפילו לא יעשה מאומה, ישכיל. ואינו מבין: אם לא תפעל מאומה, סיכוייך להשכיל - בין על ידי אבן החן ובין על ידי השוחד - אינם גדולים. בכל מקרה חייב האדם לעשות ולפעול.
לסיכום: "אבן חן השוחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל" - רש"י דורשו על התשובה, שהפיוס לפני הקדוש ברוך הוא נעשה אבן חן בעיניו והמבקש מקבל. רבנו יונה מלמד שההרגל הופך את החטא מגנאי להיתר ומהיתר למצווה, עד שהשוחד נעשה אבן חן, ומאז "אל כל אשר יפנה ישכיל" - בכל טענה של נותן השוחד ימצא חוכמה, כי חפץ האדם בדבר מעוור את עיני שכלו. הגאון מווילנה מגלה את השוחד הגדול מכולם - שאדם משחד את עצמו, והשכל שנועד להיות שופט נעשה עורך דין לתאוותיו - ומוסיף את היתר השוחד לגוי ואת סוד השעיר המשתלח כשוחד לשטן. והמלבי"ם מוסיף אזהרה מעשית: כשם שהסומך על אבן סגולה חדל להשתדל ולכן נכשל, כך נותן השוחד סומך על כספו, אינו מסדר טענותיו, ובסוף מפסיד. המסקנה אחת: אין קיצורי דרך, ובכל מקרה חייב האדם לעשות ולפעול.