פרק יז במשלי ממשיך בעיקר גדול שפתחנו בו: דרכי הדין והפשרה, היחס אל הרשע ואל הצדיק, ותכליתו האמיתית של קניין החכמה. נעסוק כאן בכמה פסוקים רצופים - מ"מצדיק רשע ומרשיע צדיק", דרך "למה זה מחיר ביד כסיל", ועד "בכל עת אוהב הרע" - ונראה כיצד המלבי"ם, רש"י ורבנו יונה מאירים אותם, כל אחד מזוויתו.
מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהֹוָה גַּם־שְׁנֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: פסוק זה הוא המשך ישיר למה שאמרנו קודם. אם הדיין רוצה להציע פשרה לאחר שכבר ראה לאן הדעות נוטות - מה עשה? נניח שכבר ברור לו שראובן צודק, ושמעון אינו מדבר לעניין, ואז הוא אומר: "בואו נעשה פשרה". הרי בזה הוא מצדיק את הרשע - שמעון, שאתה יודע שהוא הרשע בדין הזה, ומרשיע את הצדיק - ראובן, שאתה יודע שהוא הצדיק בדין הזה. על כך אומר הכתוב: "תועבת ה' גם שניהם" - בין כך ובין כך, וגם כששני הדברים נעשים יחד במעשה אחד של פשרה, גם זו תועבה.
מכאן נחזור לרגע ללשון הפסוק הקודם: "ולפני התגלע הריב נטוש". שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין "התגלה" ל"התגלע"? ומשיב: התגלות של דבר מכוער נקראת "התגלע". על שולחן שהוסרה מעליו המפה אפשר לומר "נתגלה", שאין בכך דבר מגונה; אבל דבר שלילי שנחשף - זה "התגלע". וכן מצאנו בלשון הכתובים: "בכל תושייה יתגלע", "וכל אויל יתגלע". לכן לפני שיתגלו השלילה והריב - "נטוש", הצע את הפשרה בעוד מועד.
על עצם העניין של הצדקת רשע כותב רבנו יונה: אויבי ה' - חובה לשנוא אותם, כמו שכתוב "הלוא משנאיך ה' אשנא", וחובה להקלותם ולבזותם, כמו שכתוב "ובוזי יקלו". מי שמבזה את ה', צריך לעשות לו קלון. הרי אילו מישהו היה מבזה את אביך - אביך הולך ברחוב, ואדם בא, נתן לו סטירה וירק עליו - האם כשתפגוש אותו לאחר מכן תאמר לו "שלום עליכם, מה שלומך"? ודאי שתבזה אותו. וכאן מדובר באבא שבשמים, ואתה יודע שאדם זה מחרף ומגדף ומבזה שם שמים - איך אתה הולך ומכבד אדם כזה? אף שאין הדבר נעשה בפניו, כיוון שהוא מחרף ומגדף שם שמים, חובה עליך לשנוא אותו ולבזותו.
והאיש הזה, אומר רבנו יונה, לא די שאינו מבזה את הרשע, אלא עוד אוהבו, מכבדו, מוצא לו כף זכות ומצדיקו - וגורם בכך לכמה חטאים ועוונות. ראשית, בכיבוד הרשע אתה גורם לאחרים לחקותו: הרשע הזה כנראה בסדר, לגיטימי, מצוין - גם אני אעשה כמותו. אתה מחזק ידי חוטאים, שהרי רשע שהיה ראוי לקבל קלון מקבל כבוד, ואם כן מה רע להיות רשע? התוצאה: "ולא ישקצו בני אדם את העבירות ולא יגנו את החטא". רואים עבריין פלוני ואיזה כבוד יש לו, רשע פלוני ולאיזה כבוד מלכים הוא זוכה, איך מתקבל בכבוד גדול ומחניפים לו - וחס ושלום נעשה החטא דבר של מה בכך.
משום כך היו רבים מגדולי ישראל שלא היו מוכנים לקבל אצלם שום רשע. הרב אלישיב זכר צדיק לברכה ידוע היה כמי שבורר מאוד מאוד את הנכנסים אליו, ובקביעות היה מסרב לפגוש כל מיני שועי ארץ. ומדוע? משום שאם אני נותן לו כבוד ויקר וכולם רואים זאת, יאמרו: הנה, רשע כזה - איך מכבדים אותו, איך מדברים אליו בלשון "אדוני" ו"כבודו". איזה מין דבר הוא זה? ועל ידי כך לא ישקצו בני אדם את העבירות ולא יגנו את החטא.
נזק שני: "תמשול יד הרשע בסיבת הכבוד". נתת לו כבוד - נתת לו ממשלה וחשיבות. הוא אומר לעצמו: כולם מכבדים אותי, אם כן אני יכול להרשות לעצמי יותר. נמצא שהרשע עצמו יוסיף רשע בעקבות הכבוד שנתת לו, דבריו יהיו נשמעים ורבים ילכו אחריו.
נזק שלישי: "וגם ישפיל הצדיקים והחכמים". אם רואים שמכבדים את הרשעים, מבינים מכך שהצדיקים הם הנחותים - אותם אין מכבדים, ואת הרשעים כן. ועל ידי זה לא יהיה בצדיקים כוח להשיב רבים מעוון. כמו שכתוב "בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח" - זה על חשבון זה. כשאתה מכבד את הרשע אתה בעל כורחך משפיל את הצדיק, שהרי אם טוב להיות רשע - סימן שאין מעלה בצדקות. וזהו "מצדיק רשע ומרשיע צדיק": עצם הצדקת הרשע היא הרשעת הצדיק.
והתוצאה הסופית: העם, במקום לרדוף אחרי תורה ומצוות, רודף אחרי מעשי הרשע, כי הצדיק שפל בעיניו והרשע חשוב בעיניו, והוא הולך ומתנהג כמעשה הרשע. וזהו "תכלית אובדן הנפשות" - הקצה המוחלט ביותר של אובדן נפשות. על ידי שמבזים את הצדיקים ומרוממים את הרשעים, אין לך אובדן נפשות גדול מזה.
שורש הדבר, אומר רבנו יונה: כל העולם נברא לכבוד ה', כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ומהו כבוד ה'? כשאני מכבד את הצדיקים, עובדי ה'. ומהו ביזיון ה'? כשאני מרומם קרן הרשעים, שונאי ה'.
לכן בשעתו, כשהרב קוק זכר צדיק לברכה - שאיש לא חלק על צדקותו ועל גדלותו בתורה - הספיד את הרצל, יצאו גדולי ישראל כנגד הדבר בשפה חריפה מאוד. הרצל, שקלונו כבר נתגלה ברבים והיום הכול יודעים מי היה ומה היו תוכניותיו ביחס לעם היהודי ולנצרו, באותם ימים היה סביבו טשטוש רב, והוא הוספד כ"חוזה המדינה" ושובח. גדולי ישראל כאבו מאוד: כיצד אפשר לתת לאדם רשע, מתבולל, שבניו התנצרו ולא מל אותם, ושאר מרעין בישין - כבוד כאילו היה צדיק, וללכת ולהספידו כאילו היה אדם חשוב? בזה אתה מבזה שם שמים. "ולכבודי בראתיו" - וכשאתה מכבד את הרשע אתה מבזה את כבוד ה', והעולם הרי נברא כדי שיתגדל כבוד ה' בעולם.
מדוע נאמר "תועבת ה' גם שניהם", ולא "תועבת ה' שניהם"? מסביר רבנו יונה שה"גם" בא לרבות. שכן לכאורה יש כאן שני דברים שאינם שווים במידתם: להרשיע צדיק חמור הרבה יותר מלהצדיק רשע. מי שיאמר על הרצל שהוא צדיק - עוונו קטן ממי שיאמר על החפץ חיים שהוא רשע. שהרי לזה נתת מה שאין בו, ואילו מזה חיסרת את מה שיש בו: הוא צדיק באמת ואתה קורא לו רשע. על כן בא הכתוב ואומר "גם שניהם": אף שהמרשיע צדיק חוטא לה' יותר מן המצדיק רשע, אל תאמר שהמצדיק רשע אינו נורא - דע לך ששניהם תועבה בעיני ה'.
והמלבי"ם מסביר את "גם שניהם" באופן נוסף: לא רק מי שמצדיק ממש את הרשע, אלא אפילו מי שרק מחזיק את ידו ומסייע לו - גם הוא בכלל "מצדיק רשע". אין צריך להגיע לומר עליו שהוא צדיק; די בחיזוק קל, וכבר יש בזה עוון ותועבה.
לָמָּה־זֶּה מְחִיר בְּיַד־כְּסִיל לִקְנוֹת חׇכְמָה וְלֶב־אָיִן׃
רש"י מסביר: למה הכסיל הולך וקונה חכמה ולומד תורה, אם אין בידו לקיימה? נמצא שכל מה שהוא לומד אינו אלא כדי להתפאר ולהגדיל את שמו. למה זה תשלם מחיר בעד החכמה ותקנה אותה, כשאין לך לב לקיים את הדברים ולהוציאם אל הפועל?
רבנו יונה מסביר שה"לב" כאן הוא המידות, כמו שכתוב "ושומע תוכחת קונה לב". מהו "קונה לב"? היום יש אמנם אנשים שקונים לב ממש - לב אלקטרוני עם סוללות, השם ישמור, לסובלים מאי ספיקת לב; אבל ה"קונה לב" שמדבר עליו שלמה הוא קניית מידות טובות. גם בלשון בני אדם, על מי שאוהב לעזור אומרים שיש לו "לב זהב", שהוא "טוב לב" - הלב בא לבטא מידות טובות.
ועל זה הוא אומר: מדוע הכסיל משלם מחיר כדי לקנות חכמה, ואינו קונה מידות? אינו מתקן את מידותיו ואינו מגרש את המידות הרעות. והרי אמרו חז"ל: כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו - אין חכמתו מתקיימת. אם כן, מה תועיל ההשקעה והמחיר לקניית חכמה, כשהלב אין - אין תיקון המידות?
ואל תאמר: "נו, לכל היותר אהיה חסר, לא אהיה שלם". אומר רבנו יונה: נזק רב יגיע מן הלומד חכמה והוא בעל מידות רעות. ועל זה בא הפסוק שאחריו, "בכל עת אוהב הרע", להראות את הנזק היוצא ממנו. אל תאמר "לא נורא, לפחות שילמד" - דע לך שלימוד הבא מתוך מידות רעות, נזק רע יוצא ממנו.
"מתוך שלא לשמה בא לשמה" נאמר באדם שבאמת לומד על מנת לתקן את מידותיו; לו אני אומר: תלמד, ובעזרת ה' תגיע. אבל אדם שאומר "אינני מחפש להגיע לשום מקום, אני לומד כדי להוציא תואר, אני רוצה להיות דיין, אני רוצה להיות רב, אני רוצה להשיג חכמה - ומידות ויראת שמים, עזוב אותי מזה", ולומד כמו באוניברסיטה - עליו נאמר "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין". אבל מי שאומר: אני רוצה לתקן את מידותיי, ועל ידי הלימוד אתעלה בתורה וביראת שמים ואשפר את הנהגתי - נפלא מאוד. אמנם בתחילת הלימוד עדיין לא הגיע לזה, אך זו שאיפתו, ומתוך שאיפה כזו הלימוד באמת יסייע בידו. רק כשאין לו מגמה כזו - זה השלילי ביותר.
המלבי"ם מסביר: מה התועלת לכסיל כשהוא מוציא מחיר ומשלם על קניית החכמה, והרי החכמה אינה נחה אלא בלב נבון, כמו שכתוב "בלב נבון תנוח חכמה". "לב נבון" הוא המבין דבר מתוך דבר, המתבונן - אצלו יש תועלת בחכמה שקנה. אבל מי שאינו מתבונן, לא תנוח החכמה בליבו, ומה הרוויח בקנייתה?
ועל פי דקדוק לשון הקודש מבחין המלבי"ם בין הלוקח בכסף לבין הלוקח במחיר. הלוקח בכסף נותן דבר הניתן בהוצאה: נתתי לך כסף, לך וקנה בו דברים אחרים. אבל הלוקח במחיר - לוקח חפץ אחד תמורת חפץ שני, מפני ששוויים שווה: אתה מביא לי שקית חלב ואני מביא לך עשר ביצים. זו עסקת חליפין, וכך היו הרבה משיטות המסחר בזמנם. מספרים על אחד שהיה עולה לאוטובוס ומשלם בביצה: נותן ביצה לנהג והנהג נוסע, ולמחרת עוד ביצה, ועוד יום עוד ביצה. יום אחד בא עם תרנגולת. שאל אותו הנהג: מה זה? אמר לו: חופשי חודשי, תסתדר לבד. על כל פנים, "מחיר" הוא החלפת דבר בדבר.
והכסיל, כפי שביאר לנו המלבי"ם לאורך כל ספר משלי, אינו אדם הלוקה בשכלו, אלא אדם הנוהה אחרי תאוותו אף שהוא יודע שאינו עושה נכון. וכשהוא בא לקנות חכמה - מה עושה לו החכמה? עוצרת אותו: זה אסור, זו תאווה של מאכלות אסורות, זו ראייה אסורה, זו פעולה אסורה. יש לו תאוות, וקנה חכמה, והחכמה מציבה לו בלמים ותוקעת מקלות בגלגלים: הוא רוצה לדהור לאן שבא לו, והחכמה מונעת ועוצרת.
נמצא שהוא נותן מחיר בעד החכמה, והמחיר הוא התאווה. עד עכשיו היה עושה כך וכך, קנה חכמה - ונאלץ לוותר על התאווה תמורתה. למשל: כל שבת היה נוסע למשחק, תאוותו גדולה לכדורגל; התחיל ללמוד, ראה שאסור לנסוע בשבת - הפסיק. מה מסרת תמורת החכמה? מה המחיר? התאווה. כדי להחזיק בחפץ החכמה עליו לתת בעדה את חפץ התאווה, שגם הוא יקר בעיניו.
ועל זה אומר הכתוב "ולב אין". המלבי"ם כדרכו מבאר שהלב הוא כוח הממשלה שבאדם, מרכז הגוף והשלטון שבו. הרשעים - הם ברשות ליבם, כוח הממשלה של הלב הוא לרשע; הצדיקים - ליבם ברשותם, והם מושלים על רצונותיהם. והכסיל הזה "לב אין" - אין לו כוח מושל למשול על ליבו. אם כן, כיצד יקנה חכמה? הרי צריך לשלם מחיר, והמחיר הוא הימנעות מן התאוות - ואתה אינך מסוגל לשלם בתאווה, שהרי לב אין. וזהו "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין".
בְּכׇל־עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד׃
פסוק זה מעניין במיוחד, משום שמבארים אותו בשני קווים שונים לחלוטין, ואף משמעות המילים משתנה לגמרי, ושניהם מבארים כך את פשט הכתוב. השאלה היא: "הרע" - מלשון להרע, או מלשון רעים אהובים?
רש"י מסביר שהוא לשון רעים אהובים: לעולם תהיה אוהב לקנות לך רעים. חפש לך חברים, אל תאמר "איני צריך אף אחד", אל תהיה טיפוס אינדיבידואליסט, אלא היה תמיד אדם הקשור לאנשים אחרים ויש לו חברה. ודאי שאין הכוונה להתחבר לחברה לא טובה, שאז אדרבה, גרוע יותר, ועדיף להיות איש יחידי; אבל כשיש לך אפשרות להיות מחובר לאנשים - שיעור תורה, אנשים בבית הכנסת, אנשים יראים - תמיד טוב שאדם יהיה מחובר עם אחרים.
ומה תרוויח מכך? "ואח לצרה יולד" - לעת הצרה ייוולד לך הרֵע להיות לך כאח ולהשתתף בצרתך. פתאום תגלה שהרֵע הזה נעשה לך אח: הגעת לעת צרה, היית זקוק לתמיכה ולעזרה, והוא בא אליך, עזר לך, הלווה לך וסייע בידך. אתה אומר לו: חשבתי שאתה רֵע שלי, ואני רואה שאתה אח שלי. ומהיכן נולד האח הזה? מזה שקנית לך רֵע.
רבנו יונה מסביר שהפסוק הוא המשך ישיר לפסוק הקודם. הרי בפסוק הקודם למדנו "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", וכעת ממשיך הכתוב ואומר: הכסיל הזה, "בכל עת אוהב הרע" - בכל עת שהוא עוסק בחכמה, מה הוא מחפש בה? איך לעשות רעה. זה פירוש הפוך לגמרי: לפי רש"י זה פסוק של שבח, ואינו קשור לפסוק הקודם; לפי רבנו יונה זה המשך העיסוק בכסיל.
ומי שקונה חכמה בלי מידות טובות - מה יוצא ממנו? על ידי החכמה הוא יחפש איך להרע לאנשים. ותבינו: יותר טוב היה אילו לא היה קונה חכמה כלל. שהרי בזה שקנה חכמה הוא מושך אליו אנשים, לובש גלימה, נעשה "באבא", מחלק ברכות. אילו היה עם הארץ גמור מדאורייתא ומדרבנן, היה קל יותר להסתדר עמו; אבל כיוון שהלך וקנה חכמה - לא כדי לתקן מידותיו, אלא כדי לדעת איך לרמות אנשים, איך להוציא מהם כסף, איך לעשות עליהם רושם שהוא יודע נסתרות - החכמה לא די שלא סייעה בידו להעמידו בקרן אורה, אלא הביאה אותו להיות "בכל עת אוהב הרע", שאף בשעה שהוא מתעסק בחכמה הוא מחפש איך להרע.
"ואח לצרה יולד" - נולדה כאן מציאות שהאדם הזה הוא עצמו כמו צרה. בלי חכמה נזקיו מועטים; עם חכמה נעשה "אח לצרה": יש צרה, ויש לה אח - הכסיל שהלך ללמוד חכמה ולא תיקן את מידותיו, והוא עושה צרות כמו הצרה עצמה. וזה נולד מדרכו המקולקלת: עד שלא למד חכמה לא היו דבריו נשמעים להכשיל את הבריות ולהוליכן בדרך לא טובה; עכשיו שלמד חכמה נעשה "מאן דאמר", והרי לנו צרה צרורה.
ועוד: אחרי שלמד חכמה, כיוון שאין האמת בראש מעייניו אלא מחפש הוא את השקר ואת התאוות, וכל מעשיו חיצוניות - כביכול צדיק, כדי לאחוז את עיני הבריות - הוא מחפש טענות איך לסייע ביד השקר. ואז יותר טוב היה שלא היה לומד, שהרי עכשיו הוא בא להוכיח את דברי ההבל שלו מתוך הספרים ומתוך דברי חז"ל.
כבר אמרתי לכם פעם: מן התורה שלנו, מי שאינו לומד אותה נכון, יכול לצאת כהניסט ויכול לצאת מרצ. לכל דעה שתרצו אצטט לכם מקראות ודברי חז"ל. צריך להיות חכם שיודע לשלב את כל הדברים: מחד גיסא "טוב שבגויים רצוץ את מוחו", ומאידך גיסא "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", ו"הוי זהיר בשלומה של מלכות", והרואה מלכי עמים מברך, ו"חביב אדם שנברא בצלם" - הכול כתוב. אלא מה? לאן אתה לוקח את זה. תיקח לקיצוניות זו - לא עשית כתורה; תיקח לקיצוניות ההפוכה - לא עשית כתורה. צריך לראות את כל המכלול, ולדעת מתי מתנהגים כך ומתי כך, וכיצד פועלים במציאות על פי כלל מאמרי חז"ל.
לעומת זאת, הכסיל שהלך ללמד חכמה מביא ראיות לחיזוק השקר, והכול מן הכתובים: מצטט מקראות, מצטט הלכות, מצטט כל מיני דברים כדי להוכיח את דבריו. כמו אותם "מחדשים" מרבני ההתיישבות, שיש שכבר הגדירו חלק מהם כרפורמים - "רפורמה במחננו", אומרים במחנה הדתי־לאומי. אחד מתיר לאישה הנושקת לגיל ארבעים להרות מחוץ לנישואין, בתרומת זרע, שאם לא כן לא יהיו לה ילדים - יופי, נפלא מאוד, ובעצם כבר אפשר לבטל את מוסד הנישואין. אחר יוצא בפסק הלכה להתיר פילגש - הרי בזמן התנ"ך ראינו. ומדוע הם עושים זאת? כי יש ציבורים שאם אתה מדבר אליהם בשפה הזו אתה נעשה פופולרי מאוד: מצטטים אותך, מראיינים אותך, אתה לא ארכאי ולא מיושן, אתה "משלנו", התקשורת מחבקת אותך. ויש עוד אחד שהתיר ואמר שבגיור אין צורך בקבלת מצוות, שזו חומרה, ושהרב עובדיה והרב אלישיב וכולם מטעים אתכם - הוא מצא את הנוסחה. התקשורת אוהבת אותם מאוד, נותנת להם זמן שידור וכתבות; והם גם אלה שאומרים שבחורי ישיבות צריכים להתגייס ושלא כולם צריכים ללמוד, ואף מפלגה יש לזה ומנדטים.
ריבונו של עולם - האם כך פוסקים הלכה? בגלל אדם שחכם בעיני עצמו, שרבו אמר עליו שהקדיח תבשילו, וכפי שאמר עליו הרב מזוז "שנה ופירש", וגדולי ישראל יצאו נגדו - פתאום נעשה "מאן דאמר", יש לו דעות ויש לו הלכות? רחמנא ליצלן, זה הרס כל התורה. וזה בדיוק מה שאומר כאן רבנו יונה: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" - שהרי "בכל עת אוהב הרע", ומכאן הוא מגיע לכל מיני מסקנות, "ואח לצרה יולד", שיש לנו צרה צרורה מאדם כזה. מדוע? מפני שהוא מחזיק בשקר ומחפש טענות לעזור אחרי השקר, להוציא משפט מעוקל, להרשיע את הצדיק ולהצדיק את הרשע - הכול מפני שלמד תורה שלא כראוי ושלא כהוגן.