פתיחה
בפרק ט"ז ממשיך שלמה המלך ומעמיד זה מול זה את דרכו של החכם ואת דרכו של האויל. שני הפסוקים שלפנינו עוסקים בשלושת השלבים של קניית החכמה - חכמה, תבונה ודעת - ובשאלה כיצד אדם הופך את הידיעה השכלית לטבע ממשי בחייו. מנגד, הם מלמדים גם את התהליך ההפוך: כיצד אדם מעקם את שכלו הטבעי בכוח ההרגל, עד שהוא מזדהה עם העיוות עצמו.
חכמה, תבונה ודעת - שלושה שלבים
לַחֲכַם־לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח.
כבר דיברנו על כך כמה פעמים, ואני תמיד חוזר ומזכיר: החכמה היא מה שאדם מקבל בקבלה מאת השם - הידיעה מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה אינו מוסרי, דרכי החכמה והעמקה בה. התבונה היא ההתבוננות בדברי החכמה והסקת המסקנות מהם, וזה כבר אינו בקבלה אלא מה שהאדם מוציא מתוך עצמו. ולאחר מכן באה בחינת הדעת: אם בתחילה החכמה הייתה מקובלת לי מאחרים, קיבלתי אותה כתורה מסיני - הרי אחרי שהתבוננתי בדברים אני מבין אותם לעומקם ויודע מדוע כך צריך להיות. מה שבתחילה היה בקבלה, אחרי שהעמקת והתבוננת אתה גם מזדהה עמו, מבין את הדברים ורואה את הצדק שבהם, את היושר, את ההיגיון ואת היופי שבהם. להבין את החכמה על בוריה - זו התבונה, ומי שמבין את החכמה על בוריה נקרא נבון.
מה בין חכם לחכם לב
נתחיל מן החכם. חכם הוא אדם שיודע מה צריך לעשות, מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה לא. אבל האם עצם הידיעה מבטיחה שאתגבר בקלות? אין קשר בין הדברים. אני יודע שכסף לא ישר הוא דבר פגום, שלילי, עוון חמור - הכול אני מבין בשכל, אני חכם; אבל מבחינת התאוות והרצונות יש בי רצון לקחת את הכסף הזה. אני יודע שענייני צניעות ועריות הם פגומים מאוד, ומבחינת תאוות ורצונות יש לו משיכה לאותם דברים. עצם החכמה והידיעה מה הגון ומה לא, מה ישר ומה לא, אינה מבטיחה שיהיה לי קל לעשות את הדברים. זה נקרא חכם.
אומר המלבי"ם: חכם לב הוא אדם שהכוח המושל בו - הלב - הוא זה שנשלט על ידי החכמה, ואין לו עוד מלחמה פנימית. החכמה השתלטה על הלב, כלומר על התאוות, על הרצונות ועל כוח הממשלה שבאדם, וממילא הדבר הפך לו לטבע.
אתן דוגמה מחוזר בתשובה, שהיא קיצונית יותר ולכן מסבירה טוב יותר. נניח שכל שבת היה הולך למשחק בשבת. בשבתות הראשונות יש לו מאבק פנימי גדול מאוד: בשכל הוא מבין מצוין שזה הבל ושטות, שזו שבת קודש, מה גדולה וקדושה מעלתה ומדוע להעביר אותה על הבלים ושטויות - אבל המלחמה הפנימית בתוכו היא מלחמת עולם. לאחר שהתעלה והתרומם, לאחר ששינה את חזותו, את מהלכיו ואת אורחות חייו - "יש משחק בשבת"? על מה אתה מדבר בכלל? גם אם תשלם לי לא אלך, וגם ביום חול לא אלך. החכמה נעשתה אצלו כל כך מקובלת, עד שהלב, הכוח המושל, הוא זה שמנווט את האדם בדרך החכמה. מה שבתחילה היה מלווה בקונפליקטים ובמלחמות, נהפך לזהות: אני מזדהה עם החכמה, היא חלק ממני, ואיני מרגיש כלל שיש כאן ניסיון.
הנבון - מבין דבר מתוך דבר
הנבון, אומר המלבי"ם, הוא מי שמבין דבר מתוך דבר, ועל ידי שיתבונן ויעמיק יגיע לכלל הדעת - שידע את הדבר ידיעה ברורה ומוחלטת, לא כהערכה ולא כאמונה בלבד. וזהו גם סוד ההתגברות הקלה על התאווה. כשאומרים לי "אל תעשה", ואני שואל למה, והתשובה היא "ככה" - לא שכנעת אותי במיוחד, ואני נשאר במאבק פנימי מתמיד: למה לא לעשות? מה יקרה אם אעשה? "אל תיגע" - מה אכפת לך שאגע? לא יקרה דבר. אבל אם אראה לך כיצד הנגיעה הרסה את הדבר, בזה עקרתי את היצר הרע שאומר לך "תיגע": הראיתי לך שבנגיעה גמרנו, קלקלת, פגמת, אפשר לזרוק. עכשיו קל לך הרבה יותר להתמודד.
היו מנורות הלוגן - היום זה כבר פחות מצוי ופחות משתמשים בהלוגן - שאם נגעת במנורה ביד, השומניות של היד הייתה גורמת לה להישרף בהדלקה. אתה אומר לילד "אל תיגע", ומדוע שלא ייגע? מעניין אותו לגעת, לבדוק, לראות. אבל מבוגר שמבין מדוע - אין שום סיבה שייגע, ולא רק זה: אין לו כבר את הפיתוי ואין לו את היצר שיאמר לו "בוא נבדוק". וכך גם כשאומרים לך "אל תיגע" בדבר ששווה אלפי דולרים ומסבירים לך שהנגיעה מזהמת אותו והורסת אותו - האם נשאר מאבק? פשוט מאוד: אם איני רוצה להפסיד, איני נוגע.
זו דוגמה פשוטה, וממנה נבין: כשאני מבין משהו, קל לי יותר להתגבר ולהתמודד; כשאיני מבין, קשה לי. "למה לא? מה הבעיה?" - "נחמד העץ להשכיל, תאווה הוא לעיניים". למה לא לאכול מפרי עץ הגן? האם היה הסבר? "מות תמותון" - אוי ואבוי לך, אתה תמות. אבל מה יקרה? מדוע זה לא טוב? ובזה נוצר הפיתוי. שהרי תחשבו: אם מכל עץ הגן אפשר לאכול ורק מעץ אחד לא, מה יקרה? לא יקרה דבר. אבל ברגע שאמרת לי "לא, תדע לך שאסור לך לאכול", מיד עוררת בי יצר להבין למה, למה, למה אסרת זאת עליי - ואז דווקא אני רוצה לאכול. אילו היה מי שאומר לי: תשמע, העץ הזה ברגע שנוגעים בו בפה הוא רעל, זה פרי רעיל, לכן אני אומר לך אל תיקח - על המקום עקרת ממני את היצר הרע לאכול ממנו.
וזה מה שאומר הכתוב: החכם, מתוך שהגיע לכלל התבונה - ההתבוננות בחכמה ובמעשים - הגיע לכלל הדעת, שהיא ההזדהות הגמורה עם הדבר. לא "סתם אסור", לא רק קבלת החכמה שזה אסור וזה מותר, אלא התבוננות והעמקה בה עד הדעת. ואז קל לו הרבה יותר להיות חכם לב, שהחכמה תהיה שולטת בו ושייעקר מתוכו המאבק הפנימי מול כל דבר עבירה. לכן "לחכם לב יקרא נבון": כיצד הפך את החכמה למושלת בו, כיצד עקר וביטל את המאבקים הפנימיים? על ידי שנעשה נבון - שהתבונן והעמיק וראה שכך צריך להיות, ואז אין לו כלל יצר לעשות הפוך, וכל ההתמודדות יורדת ממנו.
פה ושפתיים - חכמה ודעת
ראינו כבר כמה וכמה פעמים שהפה מרמז על החכמה והשפתיים מרמזות על הדעת. מדוע? הפה פנימי יותר, וזו החכמה, שהיא פנימית; השפתיים חיצוניות יותר, וזו בחינת הדעת. הרי החכמה נקנית בקבלה, אי אפשר להגיע אליה לבד: השם אמר שזה מותר והשם אמר שזה אסור, ואף שאני חושב אחרת - כך הם הדברים, קבל אותם. אבל לאחר שאני מעמיק ומתבונן אני מגיע לכלל הדעת, שאני מזדהה ומבין גם את ההיגיון שמאחורי הדברים - וזו כבר בחינת החיצוניות, הגלוי, כשפתיים. הפה נסתר ופנימי, והשפתיים גלויות.
לכן ממשיך הכתוב: "ומתק שפתיים יוסיף לקח". אף שהחכם לב הגיע למדרגת נבון, מצד הטבע, ההרגל וההזדהות - אם יעתיק את החכמה אל שפתיו, אם ירגיל אותה בדיבור ויביא אותה לכלל הדעת המרומזת בשפתיים, יוסיף לקח. הוא ימצא מחוזות חדשים, יגיע להבנות חדשות ולהעמקה נוספת. מה שבתחילה היה אקסיומה - "כך תקבל, זו החכמה" - לאחר שתעמיק בה תראה בה פירות חדשים ותובנות שלא היו לך קודם.
מקור חיים שכל בעליו
מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת.
רש"י מסביר: שכלו של האדם הוא מקור החיים בשבילו - על ידי השכל יש לך חיים, ומי שנוהג שלא בשכל הורס את חייו. "ומוסר אווילים איוולת" - האווילים מקבלים מוסר, כלומר ייסורים, ומכוח מה? מכוח האיוולת שלהם. הוא עושה שטויות והוא מקבל סטירות, כעניין שנאמר "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ". אדם הלך להמר על עסק כושל, עשה כל מיני דברים נגד כל היועצים ונגד כל המבינים, ואחר כך נכנס לחובות, פשט את הרגל ונרדף - "ריבונו של עולם, למה אתה עושה לי כאלה דברים?". והנה המשך הפסוק: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" - אחר כך יש לו כעסים על בורא עולם. מדוע השם עשה לו? הוא אינו מבין שהוא עצמו גרם. הייסורים של האוויל באים בגלל האיוולת שלו: אמרו לך לא - למה הלכת בכוח? אמרו לך שזו אינה הדרך - למה התעקשת? האיוולת שלך היא הגורמת לך את הנזק, ואת מי תאשים? את עצמך.
מי הוא הכסיל
רבנו יונה מבאר: השכל שבאדם, כדברי רש"י, הוא מקור החיים לבעליו, שכן על ידי השכל הוא חוקר, בודק ומתאמץ להגיע אל הדרכים הראויים לעבודת השם ולעשיית הדברים הנכונים. ובכן, על ידי השכל מגיעים למקור חיים.
הסברנו כבר כמה פעמים שהכסיל אצל שלמה המלך אינו האדם בעל מנת המשכל הנמוכה. הכסיל הוא האדם שאינו פועל על פי דרכי החכמה. אדם יכול להיות פרופסור, יכול להיות מדען - אם אינו חי את חייו נכון הוא נקרא כסיל, שכן הוא מזיק לעצמו, וזו ממש כסילות. חולה סוכרת שאוכל עתה מנה עצומה של גלידה, מפוצצת בקלוריות ובסוכרים, ואומר "אחריי המבול" - איני קורא לו רק בעל תאווה, אני קורא לו כסיל. אם אתה יודע שבעוד כמה דקות אתה חוטף התקפת סוכר, אתה הורס את עצמך והורג את עצמך. "איך אתה מדבר אליי, אני מדען" - כל הכבוד למדע שלך, אבל בחיים האנושיים שלך אתה כסיל, וההתנהגות שלך התנהגות של כסיל. מי אם כן הולך בדרך החיים? "שכל בעליו" - מי שפועל על פי השכל לבחור בדרך הנכונה, זה אדם שיש לו שכל, אדם משכיל באמת, אדם בעל דעה.
כיצד אדם מעוות את שכלו הטבעי
"ומוסר אווילים איוולת" - אומר רבנו יונה: אף שיש באדם שכל, הוא יכול לעוות את שכלו הטבעי על ידי שירגיל את עצמו לבחור ברע. דבר נורא אומר כאן רבנו יונה, ובעלי המוסר מרבים לדבר על כך: אדם שירגיל את עצמו ללכת אחר תאוות לבו ולעשות דברים שליליים, בשלב מסוים יפתח גם אידיאולוגיה, ויבטא הזדהות מלאה עם מה שהוא עושה. שימו לב: אם בתחילה הדבר נבע מתאווה או מעניינים אחרים, הרי אחרי שהורגל בו פשוט לו שכך צריך להיות, והוא מבין שזו בהכרח הדרך. מכוח ההרגל הוא סילף את עצמו עד שהוא מזדהה עם העיוות ואין לו כל בעיה עמו.
כך מפתח אדם אידיאולוגיה שלמה: אידיאולוגיה של גזע, כגרמניה ימח שמם וזכרם, ואפשר גם בדברים פחות קיצוניים - האידיאולוגיה הקומוניסטית, שכולם צריכים להיות שווים, ומתוכה לאמלל מיליונים ומאות מיליוני אנשים ולרצוח אותם, מתוך האידיאולוגיה שכולם שווים. וכיצד הגיע לכך? בהתחלה פיתח ופיתח, חזר וחזר שוב ושוב על אותם דברים, עד שהפך למאמין בדברים המעוותים ביותר, מזדהה עמם בכל לבו.
יוצא אם כן, אומר רבנו יונה, שאדם יכול לעוות את שכלו הטבעי. ומדוע נוקטים לשון "לעוות שכלו הטבעי" - אולי באמת נולד מעוות? מפני ש"האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". כלומר, אף אחד אינו יכול לטעון שבורא עולם ברא אותו עקום; בראו אותך עם שכל ישר. ואיך הגעת לעקמומיות כאלה, לשיבושים כאלה? הרגלת את עצמך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שהדברים נעשו אצלך טבע, עד שהפכת להיות מזדהה עם הרשעים ומזדהה עם דבר אוול, מתוך העקמומית שאתה הכנסת לתוך עצמך. וזה לשונו: יכול אדם לעוות שכלו הטבעי ולסלף יושרו על ידי ההרגל, החמדה והבחירה ברע.
לסיכום:
שני הפסוקים שלפנינו מציגים שני מסלולים הפוכים הבנויים על אותו חוק נפשי - כוח ההרגל וההעמקה. "לחכם לב יקרא נבון": מי שמתבונן ומעמיק בחכמה עד שמגיע לכלל דעת, עוקר מתוכו את המאבק הפנימי, והחכמה נעשית מושלת בלבו ונהפכת לו לטבע; ואם ירגיל אותה בשפתיו, יוסיף לקח ויגלה בה תובנות חדשות. ומנגד, "מוסר אווילים איוולת": ייסוריו של האוויל באים מאיוולתו עצמה, וסופו לזעוף על הקב"ה במקום לראות שהוא עצמו גרם. ולא עוד, אלא שההרגל בבחירה ברע מעוות את השכל הישר שנברא בו, עד שאדם מזדהה עם העיוות ומרים אותו לדרגת אידיאולוגיה. לכן "מקור חיים שכל בעליו" - מי שפועל על פי השכל לבחור בדרך הנכונה, הוא בלבד קונה את חייו.