פתיחה: חמישה פסוקים במידות המלכים
בפרק ט"ז שבמשלי נמצאת סדרה של פסוקים העוסקים במידותיהם של המלכים ובמשפט. רבנו יונה מעיר על כך: חמישה פסוקים חיבר שלמה עליו השלום במידות המלכים - "קסם על שפתי מלך", "תועבת מלכים עשות רשע", "רצון מלכים שפתי צדק", "חמת מלך מלאכי מוות", "באור פני מלך חיים". בשיעור זה נעסוק בשני הפסוקים הראשונים שבתוך הסדרה הזו: פסוק י' העוסק בסייעתא דשמיא שבמשפטו של המלך, ופסוק י"א העוסק בפלס ובמאזני המשפט של הקדוש ברוך הוא.
קסם על שפתי מלך - שלושה כיווני ביאור
קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו׃ (י)
רש"י מפרש שהכוונה לשפתי החכם היושב בדין: יש כמו קסם, משהו שאינו טבעי, שהקדוש ברוך הוא מסייע בידו שבמשפט לא ימעל פיו. רבנו יונה מפרש שמדובר במלך ממש: כאילו יש קסם על שפתי המלך להכיר את בעלי הדין - מי טוען אמת ומי טוען שקר. יש לו למלך דבר מפליא שבו הוא מבחין בין הצדדים, ועל ידי זה "במשפט לא ימעל פיו" - לא יחרוץ דין מרומה.
מלך שאינו כפוף לכללי המשפט
כדי להבין את הדברים צריך הקדמה שמביא המלבי"ם: המלך אינו חייב לדון על פי כללי המשפט, אלא יכול לדון על פי הנראה בעיניו. כך מסביר המלבי"ם את מעשה כבשת הרש: כשבא הנביא ושאל את דוד מה דינו של אותו אדם, ענה דוד "מות יומת" וגם "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים". והרי מעולם לא שמענו אדם שגנב כבשה ונתחייב מיתה, ואין דין מיתה על ממון; ואף אם היה כאן חיוב מיתה - הרי "קים ליה בדרבה מיניה", כלומר כשאדם התחייב במעשה אחד גם מיתה וגם ממון, נותנים לו את העונש הגדול ולא את הקטן. אלא שדוד הוא מלך, ומלך כשרואה שיש צורך לעשות משפט יכול לחרוץ דין מעבר למה שמגיע, וגם לא על פי כללי הפסיקה: בבית דין צריך עדים והוכחות, ומלך יכול לפסוק גם בלי זה.
אגב אותו מונח, מסופר שהחזון איש היה בא לבחון את התלמידים בישיבת תפארת ציון שבבני ברק. פעם שאל תלמיד מה פירוש "קים ליה בדרבה מיניה", והתלמיד חשב רגע ואמר: כשהרב נכנס, כשהגדול נכנס, צריך לקום בפניו - "קים ליה בדרבה מיניה". אמר החזון איש למלמד: ללמוד הוא לא למד, אבל הוא בעל כישרון גדול. מי שיודע לשלוף על המקום ביאור חדשני כזה, מראה על כושר חשיבה ועל יציאה מן הקופסה, ויכול להיות ממנו מחדש.
כיצד ישפוט המלך צדק בלי כללי המשפט
ואם המלך אינו כפוף לכללים, כיצד יגיע לאמת? על כך אומר הפסוק: "קסם על שפתי מלך". ראשית, עצם העמידה לפני המלך אוחזת את האדם בפחד ובבהלה, והוא ירא לשקר. שנית, המלך היה דמות שכולם רצו בקרבתה וחיפשו להחניף לה, וממילא לא נסתר ממנו מאומה - המלך יודע הכל. כך היה גם בשלטון ברוסיה: מרוב אימה כל אחד רץ להלשין על חברו, בשעה שחברו בדיוק עושה את אותו דבר בשעות אחרות ומלשין עליו, ומתוך הפחד מן הממשל ידעו שם הכל על כולם.
ראיה לכך מן הכתובים: "גם במדעך מלך אל תקלל" - למה? "ובעל כנפיים יגיד דבר". היזהר, המלך יודע הכל, ויימצא בעל הכנפיים שיעביר את המסר. וכן באותו איש שיואב שלחו להכות ולהרוג, והוא סירב ואמר: "ועשיתי בנפשי שקר, וכל דבר לא יכחד מן המלך". המלך יודע הכל, כל רז לא אניס ליה. ולכן יש כמו קסם על שפתיו שבמשפט לא ימעל פיו: מפני שיש מורא לשקר בפניו, ומפני שיימצאו תמיד אנשים שיגלו לו מה בדיוק היה ואיך היה.
דוד, ציבא ומפיבושת - מלך שטעה בדין
ומה אם בכל זאת יצליחו לרמות את המלך? מצאנו מלך שטעה בדין. ציבא, עבדו של מפיבושת, בא לדוד ואמר לו שמפיבושת מן המורדים בו, שהוא שמח שאבשלום מרד ומצפה שתחזור אליו המלוכה. בעקבות אותו לשון הרע ציווה דוד להעביר את כל שדה מפיבושת לציבא. אחר כך בא מפיבושת ואמר: העבד שלי רימה אותי, ביקשתי ממנו שיחבוש לי את החמור כדי שאוכל ללכת להקביל את פני דוד, והוא ברח ועזב אותי. אלא שדוד כבר קיבל את לשון הרע, ומתוך ספק פסק: "אתה וציבא תחלקו את השדה". אומרת הגמרא שבאותה שעה יצאה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. כלומר: עיוותת משפט, קיבלת לשון הרע, מה שאמר ציבא היה שקר ומפיבושת דיבר אמת, ובכל זאת פסקת חלוקה שאינה מגיעה - ולכן ייחלק נכדך רחבעם את המלוכה עם ירבעם בן נבט.
מכאן שיש מצב שמלך בא לידי טעות. אבל אומר רבנו יונה: אם עד כאן לא יצא הצדק לאור, השם יתברך שהמליך את המלך נותן בליבו להכיר את טענות הרמאי ואינו מכשילו. דוד הוא דוגמה היוצאת מן הכלל, אבל באופן הרגיל המלך מקבל סייעתא דשמיא לפסוק כדין ולא לטעות בדינו ובמשפטו.
הגאון מווילנה: מאן מלכי - רבנן
הגאון מווילנה מסביר שדיבורו של המלך הוא כמו קסם: אף שמרמים אותו, הקדוש ברוך הוא מקרה דבר בפיו שישפוט דין אמת, וזהו "במשפט לא ימעל פיו". וכדרכו הוא מוסיף שהכל בגדר משל: "מאן מלכי? רבנן" - שפתותיהם כמו קסם. אפילו אם תשאל את החכם שאלה שבה יש טעות, ולפי אותה טעות היה אמור להורות לך שלא כראוי, השם מסייע בידו שיהיה משפטו אמת. התשובה אינה נכונה לשאלה ששאלת, שהרי לא תיארת את המעשה במדויק, אבל היא נכונה למעשה שהיה באמת - ומשמיים נתנו לו את החוכמה והשכל לענות על המעשה האמיתי.
המעשה שבמסכת גיטין
הגאון מווילנה מביא דוגמה מן הגמרא בגיטין דף ע"ז עמוד ב': "ההוא שכיב מרע דכתב לגיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה". שכיב מרע, כלומר גוסס, כתב גט לאשתו לפני כניסת השבת ולא הספיק למסור לה. ולמה בכלל נדרש גט - הרי אם ימות היא מותרת מאליה, ואדרבה, הגט אוסר אותה לכוהן? הטעם הוא להבטיח שלא תצטרך ייבום אם אין לו בנים ממנה; ייבום עלול להיות עיכוב גדול, ולפעמים היבם קטן והיא שומרת יבם וזו טרחה גדולה בשבילה. ואף שגם לאחר ייבום או חליצה אינה יכולה להינשא לכוהן - הרי שלא הפסיד לה בגט דבר.
"למחר תקף ליה עלמא" - למחרת הכביד חוליו וראו שהסוף מתקרב. "אתו לקמיה דרבא" - באו ושאלו: הרי הגט מוכן ולא נמסר, ובשבת אי אפשר לטלטלו שהוא מוקצה, מה עושים? "אמר להו: זילו אמרו ליה, לקנייניה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזיל איהי ותיחוד ותיפתח ותחזיק ביה, דתנן: נעל, גדר ופרץ כל שהוא - הרי זו חזקה". כלומר: יקנה לה הבעל את החדר שבו מונח הגט, וכשקנתה את החדר קנתה גם את הגט שבתוכו, ונחשב "ונתן בידה" - שידה לאו דווקא, אף חצרה כן. ובמה תקנה את החדר? תיקח מפתח ותנעל, שנעל גדר ופרץ הרי זו חזקה - ובזה קנתה את החדר עם הגט ונתגרשה.
"אמר ליה רב עיליש לרבא: מה שקנתה אשה קנה בעלה". קושיה עצומה: האישה קונה את החדר, וכל מה שקונה האישה עובר אוטומטית לבעל - ואם כן החדר וכל הגט שבתוכו חוזרים מיד לבעל, ומה הועיל הגט? "איכסיף" - רבא התבייש, שכן לא הייתה לו תשובה. "לסוף איגלאי מילתא דארוסה הוואי" - בסוף התברר שאותה אישה הייתה ארוסה, ומה שקנתה ארוסה לא קנה בעלה. ארוסה בזמנם היא מקודשת ממש בטבעת, ולהתירה צריך גט, אבל נכסיה אינם קנויים לבעל, וכשהבעל מקנה לה את החדר אין הוא חוזר אליו. נמצא שרבא הורה נכון - אף שלפי השאלה כפי שנשאלה הוראתו הייתה בטעות. הא למדת: משמיים מסייעים לחכם לכוון אל התשובה הנכונה לדין הרלוונטי ולא לגוף השאלה המוטעית.
ובאמת הגמרא מסיקה שאף בנשואה הדבר מועיל, מטעם הדומה לשחרור עבד: משחררים עבד כנעני בגט שחרור, ולכאורה מה שקנה עבד קנה רבו, ובאותה שנייה שקיבל את הגט קופץ הגט בחזרה לרבו, ואין לו יד לקבל גט. עונה הגמרא: "גיטו וידו באים כאחד". אם נבנה תהליך שמתחיל בא' ומסתיים בב' - אכן נמצא בבעיה: אם קיבל גט, במה נעשה בן חורין? בגט. ואם נעשה בן חורין, כיצד קיבל את הגט? אין לו יד. אלא הכל בו זמנית: באותו רגע הגט יוצר לו יד ובאותו רגע הוא מקבלו ומשתחרר.
סייעתא דשמיא שלא להיכשל
מעשה שמספרים על חכם קדמון, ויש מספרים אותו על הרב עובדיה יוסף: אדם אחד רצה להפילו ולהוכיח שהתיר אשת איש לעלמא. הביאו עדויות שכביכול מת בעלה, והוא התיר את אותה עגונה להינשא, ובעלה חי וקיים. רצו להראות: הנה, התיר אשת איש להתחתן. ומספרים שבעלה חיכה לה במכונית, וכשירדה למטה ראתה שאין בו רוח חיים - האיש מת. אין כאן הבטחה גמורה, שההבטחה נאמרה רק על ענייני אוכל, אבל יש סייעתא דשמיא לדיין ולחכם שלא ייכשל בדבר הגורם ביזיון - כמו קסם על שפתי המלך, "מאן מלכי רבנן", שבמשפט לא ימעל פיו.
ואם הזכרנו את ענייני טעות חכמים: מספרים על הרב מבריסק שנסע ברכבת עם קבוצת תלמידים, ולידם ישב נוצרי שהתחיל להתווכח עימם שאותו האיש הוא משיח. אמרו לו התלמידים: חבל על הוויכוח - חכמי ישראל היו באותו הזמן, לא כמונו הדנים אלפיים שנה אחרי, והם ראו במו עיניהם את כל מה שאתם מספרים, ולא רק שלא התפעלו אלא קבעו שהוא חייב מיתה. ענה להם: חכמי ישראל טעו, והנה הוכחה - רבי עקיבא טעה בבר כוכבא וחשב שהוא משיח, ולבסוף התברר שהוא בר כוזיבא. נסתתמו טענות התלמידים ולא ידעו מה להשיב. אותה שעה התעורר הרב מבריסק ופנה לאותו כופר: מניין לך שרבי עקיבא טעה? אמר לו: הרי בסוף הוא מת. אמר לו: אם כן, גם אתה מודה שמשיח שמת בסוף אינו משיח - והרי אותו האיש נתלה ומת. ונסתתמו טענותיו.
ביאור המלבי"ם: שפתיים ופה, ומהו "לא ימעל פיו"
המלבי"ם מעמיד כלל שהוא נוקט בו לכל אורך הספר: יש הבדל בין "שפתיים" ל"פה", וההבדל הוא כמו במציאות - השפתיים חיצוניות והפה פנימי. לכן "שפתיים" מורות על דיבור חיצוני, שאינו דווקא דברי חוכמה, ו"פה" מרמז על הדיבור הפנימי שבחוכמה ועל עניינים פנימיים.
והמלך - כל דבר שהוא מוציא בשפתיו, אף אם אמרו בלי מחשבה מעמיקה ובלי התבוננות, מיד מתחילות ספקולציות, פרשנויות והשערות: למה התכוון? מה נקרא מבין השיטין? נהרות ונחלי דיו נשפכו על דברים שאמרו בעלי מעלה. ואם כך באדם בעל מעלה גרידא, במלך על אחת כמה וכמה. "ראש הממשלה אמר שכל האופציות על השולחן" - מה התכוון? האם צפויה מתקפה בעוד שבוע? "הצבא מוכן מתמיד" - והשם יצילנו מן המוכנות הזו, שכל פעם קוראים תחקירים ורואים שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, שחסד השם שהשם איתנו. שהתחקירים הללו באים לידי ביטוי בדרך כלל רק אחרי המבול, וכן מכבי האש "מוכנים" ובתי החולים "מוכנים" - שיטת הסמוך הישראלית הידועה: יהיה בסדר, השם יעזור, לא יקרה כלום, וגם ועדת חקירה לא תהיה.
מכאן מבאר המלבי"ם: "קסם" הוא לשון ניחוש, כעניין "לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים", שמנסים לנחש ולשער. "קסם על שפתי מלך" - על דיבורו החיצוני של המלך מנחשים ומשערים מה כלול בתוך דבריו. ולכן הוא מוזהר: "במשפט לא ימעל פיו" - כשאתה חורץ משפט, השתדל שהדיבור יהיה ברור ומוחלט, ולא דיבור הנתון לפרשנויות שיתלו בו בוקי סריקי וימצאו בו כל מיני משמעויות.
מעיל ומעילה, בגד ובגידה
ומהו "ימעל"? אומר המלבי"ם שלשון "ימעל" מתקשרת עם שם העצם "מעיל", דבר פלא. וכשם שהמעילה מתחברת עם הבגד שנקרא מעיל, כך הבגידה מתחברת עם הבגד שנקרא בגד. המלבי"ם מביא בספרו התורה והמצווה על ויקרא, סימן שס"ו, את דברי האבן עזרא שמעל משתתף עם מעיל ובגד משתתף עם בגידה. וכלל למדנו מן האבן עזרא: השמות המשותפים - מילים דומות - יש יחס ביניהם, ולא בכדי הם נובעים מאותו שורש וקרובים בהגייתם. לדוגמה: כלב - כולו לב; סוס - מלשון שש וצוהל, ואגב הסוס הוא בעל החיים היחיד שצוהל. וכן כאן: הקשר בין בגד לבגידה ובין מעיל למעילה אינו רק קשר סמנטי חיצוני אלא קשר משמעותי, וכפי שהכתוב עצמו הופך ביניהם: "בבגדו בה" - ופרשת טליתך עליה.
ומה ההבדל בין בגידה למעילה? אדם הבוגד בחברו מראה עצמו כלפי חוץ כאוהב, כמי שטובת חברו לנגד עיניו, ומאחורי הגב פועל נגדו. גם היום אנו משתמשים בלשון "בוגד" דווקא במי שבא מבפנים: אויב שיצא נגדי איני קורא לו בוגד, אבל מי שבא מתוכנו ופועל נגדנו - מעשהו מעשה בגידה. לעומת זאת מעילה היא דבר הנעשה בגלוי: מעל בתפקידו, מעל באמון שניתן בו.
וזה בדיוק מקביל ללבוש: הבגד הוא הלבוש הפנימי, והמעיל הוא הלבוש החיצוני. על בגד אומרים "לבש את בגדיו", ועל מעיל אומרים "עוטה", כשמואל שהיה עוטה מעיל. הבגידה היא כבגד הפנימי - הוא מכסה את עצמו ובוגד בנסתר; והמעילה היא כמעיל - אף שהוא עוטה ומכסה, הדבר גלוי לכל. לכן נאמר "אישה כי תמעול מעל תחת בעלה" ו"נפש כי תמעול מעל": שם הדבר גלוי, יצאה וזינתה עם אחר, ואף שהיא מכסה את מעשיה - זה בפרהסיה ובגלוי יותר מבגידה שהיא מתחת לפני השטח, כבגד שמתחת לבגדים.
וזהו שאומר הכתוב למלך: הואיל וכל משפט ומילה שאתה מוציא מפיך, אנשים תולים בהם פרשנויות ומשמעויות נסתרות - במשפט לא ימעל פיו, אל תכסה את פיך במעיל. אם תכסה את פיך ותאמר דברים המשתמעים לשני פנים, דברים שאינם נחרצים, תגרום בזה שיעוותו את הדין ואת משמעות פסק הדין שלך. דווקא במלך מנסים לקרוא בין השיטין, ולכן אתה מוזהר שלא להיות מועל שמכסה פיו במעיל.
פלס ומאזני משפט - מנגנון הגיבוי של הבורא
פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' מַעֲשֵׂהוּ כׇּל אַבְנֵי כִיס׃ (יא)
רבנו יונה מקשה: אם חמישה פסוקים חיבר שלמה במידות המלכים, מדוע הפסיק ביניהם המקרא הזה שאינו עוסק במלכים? ומה רצה לומר בכך? תשובתו: בא להודיענו שמשפט השם הוא משפט נצחי. מלך בשר ודם לפעמים אינו רוצה לעשות משפט - יצדיק רשע וירשיע צדיק; לפעמים אף במזיד יטה את המשפט בשביל אינטרסים, ולפעמים בלא שום אינטרס, פשוט נעלמה ממנו האמת, חשב דבר מסוים וטעה. כדוגמת דוד המלך שאמר "אתה וציבא תחלקו את השדה", שבעקבותיו יצאה בת קול שרחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה, שהרי לא נהג בזה כדין.
ואז יבוא אדם וישאל: איפה הצדק? הייתי אצל המלך, והוא שפט בעוול במקום בצדק - היכן המשפט? על כך בא הכתוב ואומר: יש מנגנון גיבוי, אל תדאג. אם יש לך אמונה, דע שיש שופט מעל השופט ומלך מעל המלך, והוא קודשא בריך הוא. כשהקדוש ברוך הוא רואה את הדין והמשפט הוא מחליט: אם אכן נעשה עמך שלא כדין, תקבל את המגיע לך. ויכול להיות שההיפך הוא הנכון, ודווקא מה שנראה לך עוול הוא הדין והצדק והיושר, לתקן בו פגמים ועוולות מגלגולים קודמים. סוף דבר: יש פלס ומאזני משפט להשם גם לאחר משפטו של המלך, והפלס הזה דואג ליישר את הכל, שלא יהיה מצב של חוסר אמת וחוסר צדק.
המעות שנמצאו - מעשה בחזון איש
מסופר על החזון איש שבא אליו יהודי עם יהודי אחר שמצא את כספו שאבד. ביקש ממנו שיחזיר, ואמר לו המוצא: אני מאמין לך שזה שלך, אבל על פי הדין איני חייב להחזיר - מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו. הלכו לחזון איש ושאלו, ואמר להם: הצדק עמו, אינו חייב להחזיר לך. הדבר הרתיח את אותו אדם. אמר לו: כבוד הרב, איני מבין, הרי השם דינו צדק וכל משפטו אמת - איך ייתכן שיצא מן התורה דין מעוקל? אני איבדתי כסף, הכסף שלי, הוא עצמו אינו כופר שאולי הוא שלי, ובכל זאת לוקח והולך. היש עוול גדול מזה?
אמר לו החזון איש: בוא ואסביר לך. יכול להיות שבגלגול הקודם היית חייב לאדם הזה כסף, ועכשיו ירדתם שניכם לעולם כדי שתחזיר לו את חובך. אם באמת לא היית חייב לו כלום, אז לכסף שאיבדת היה סימן, והוא היה חייב להחזירו לך והכל היה נשאר בסדר. אבל הואיל ובאמת באת לכאן להחזיר משהו מגלגול קודם - כיצד ידאגו שכסף ממך יעבור אליו? וכי יום אחד תפגוש אותו ברחוב ותאמר לו קח אלף שקל? לכן הקדוש ברוך הוא דואג שתאבד בלי סימן, וההוא ימצא, ונעשה דין שמיים שהאדם מקבל את המגיע לו מגלגולים קודמים. אתה חושב שבמקרה איבדת ובמקרה הוא מצא - ובאמת הכל מתוכנן. ואם הכל מתוכנן, אין כאן קושיות כלל: השם דאג שכסף ממך יעבור אליו בדרך הזו, ודין התורה בסופו של דבר הוא תמיד אמת וצדק.
"שונא אני את הגזלנים מפני שמטריחין עליי"
הבאנו פעם מדרש שחז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא אומר: שונא אני את הגזלנים מפני שמטריחין עליי. הגזלן עושה לי כאב ראש: גזלת מאדם פלוני מה שאינו מגיע לך, ועכשיו אני צריך לסדר מצב שבו יחזור כסף ממך אליו כדי להשיב את הגזלה. מה למדנו מכאן? שהגזלן לא הרוויח כלום, והנגזל לא הפסיד כלום. מי שצריך להתאים את כל הפאזל הזה מחדש הוא ריבונו של עולם, אבל אתה - אל תרשה לעצמך לגזול, ואל תדאג שתפסיד. אם מגיע לך ההפסד, הרי יש כאן דין צדק, ואם אינו מגיע - יש החזרים, ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא ייתן לך את המגיע לך. זהו "פלס ומאזני משפט לה'".
לסיכום:
"קסם על שפתי מלך" - לפי רש"י ורבנו יונה יש סייעתא דשמיא לחכם היושב בדין ולמלך השופט, שאף שאינו כפוף לכללי המשפט, המורא מפניו וידיעתו את הנעשה מונעים ממנו להיכשל, ואם לא יצא הצדק לאור בדרך הטבע - השם נותן בליבו להכיר את טענות הרמאי, כפי שראינו במעשה רבא בגיטין. הגאון מווילנה מרחיב: "מאן מלכי רבנן", ומשמיים מכוונים את החכם אל האמת שבמעשה גם כשהשאלה נשאלה בטעות. המלבי"ם מוסיף כיוון מעשי: מפני שדברי המלך נתונים לניחושים ולפרשנויות, הוא מוזהר שלא לכסות את פיו במעיל, אלא לדבר ברורות ונחרצות, שלא יעוותו את משמעות משפטו. ובאמצע פסוקי המלכים מזכיר לנו הכתוב "פלס ומאזני משפט לה'": מעל כל שופט ומלך בשר ודם עומד ריבונו של עולם, וגם כשנראה לנו שנעשה עוול - בסופו של דבר הכל מתוכנן, והכל אמת וצדק.