בקטע שלפנינו ממשיך שלמה המלך לתאר את מעלת החכמה: כיצד דברי החכמה נהפכים אצל החכם למתיקות של צוף דבש, כיצד בכוחו להוכיח את האויל ולהחזירו למוטב, ולבסוף - התיאור ההפוך, דרכו של איש הבליעל. נלמד תחילה את שלושת הפסוקים הראשונים יחד, שכן המלבי"ם מקשר ביניהם למהלך אחד, ואחר כך נחזור לראותם גם לפי שאר המפרשים.
צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם׃
רש"י מסביר: "צוף דבש" - מתיקות הדבש; "אמרי נועם" - דברי התורה. דברי התורה מתוקים כדבש. רבנו יונה מוסיף: כמו הצוף של הדבש שהוא מתוק לחיכם של הבריות, כך אמרי הנועם מתוקים לנפש החכם. ולא זו בלבד, אלא הם גם מרפא לעצם, מרפא לאיבריו.
וזו האמת הפשוטה: אדם שהוא רודף חכמה, כששומע דבר חכמה - פניו מאירות. אתה רואה אותו זורח, רואה את ההנאה שיש לו. מי שראה פעם מגיד שיעור שמוסר סוגיה בעומק ומסביר מהלך, ראה את ההתלהבות, את השמחה, את החכמה - זה ממש צוף דבש. ולא רק מתוק לנפש אלא ממש מרפא לעצם: אדם לא הרגיש כל כך טוב, וכשהוא נכנס לסוגיה ומתחיל להעמיק - השמחה וההתלהבות מבריאות אותו.
הגאון מווילנה מסביר שכל דבר מתוק נקרא דבש, ו"צוף" הוא המתוק מאוד, כלשון "נופת צופים". הצוף עדיף על הדבש: הדבש מתוק אך אינו טוב לגוף, ואילו הצוף מתוק יותר וגם טוב לגוף. הגאון אינו מפרש בדיוק מהו אותו צוף, אלא רק שהוא עדיף מן הדבש, שנאמר "מצאת דבש - אכול דייך", שריבוי אכילת דבש מזיקה. אנו יודעים זאת אפילו בפשטות: לתינוקות אין נותנים דבש כלל עד גיל שנה, יש בו דברים שעלולים להזיק. ועל כך אומר הכתוב: אמרי הנועם דומים לצוף - מתוקים לנפש וגם מרפא לעצם, והעצם היא עיקר הגוף.
וכאן מעמיק הגאון מווילנה: כלפי מה הדברים אמורים? לאחר שאדם נפטר עוברים עליו שני דינים - גיהינום וחיבוט הקבר. הגיהינום הוא לנפש, אבל חיבוט הקבר נעשה כאן למטה, בקבר, ומשמע שהוא לגוף. שאם לא כן, אחרי שכבר נגמר הדין למעלה, מדוע שולחים מלאכים לכאן כדי לחבוט בו?
כבר הסברנו בעבר שחיבוט הקבר נועד להפריד את הנשמה מן הגוף. לנשמה קשה מאוד להיפרד מן הגוף, מפני שהיא עדיין קשורה בתאוות העולם הזה ובהנאותיו, ואז באים המלאכים, מעמיקים את הקבר ועושים בו מקום עמידה, אוחזים בו משני צדדיו ומנערים אותו כנער הטלית. ומי אינו חווה חיבוט הקבר? אדם שלא היה לו שום תאווה בעולם הזה - שאין ממה להפרידו; או מי שנפטר ונקבר אחרי חצות ביום שישי (יש אומרים נפטר, ויש אומרים שהעיקר הוא הקבורה אחרי חצות) - ובלבד שלא ישהו את קבורתו בשביל כך.
אם כן, הגיהינום לנפש וחיבוט הקבר לגוף. ומה מציל את האדם מזה? אמרי הנועם. וזה בדיוק ההפך ממה שראינו למעלה: "כי נֹפת תטֹפנה שפתי זרה וחלק משמן חִכּה, ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות" - "מרה כלענה" הוא הגיהינום של הנפש, "חדה כחרב פיות" הוא עניין חיבוט הקבר של הגוף. לעומת זאת מי שיש לו אמרי נועם, מי שעסק בתורה - אין לו מה לדאוג: "מתוק לנפש" - לא יראה פני גיהינום, "ומרפא לעצם" - הגוף יישאר בחוזקו ולא יסבול את חיבוט הקבר.
המלבי"ם מסביר שפסוק זה הוא המשך למה שלמדנו קודם: "לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יֹסיף לקח". ומה הוא מוסיף? צוף דבש - כאשר תהיה לו הדעת על שפתיו. כלומר: אותם דברים שהיו באים אליו רק בקבלה, כפי מה שקיבלנו מן הנביאים, נהפכו אצלו לדברים מובנים עד כדי ידיעה גמורה, ועוד הוסיף בהם לקח - לימודים חדשים והבנות חדשות. כשיגיע לזה, ימתיק את הדברים ויבין אותם עד שיהיו בבחינת צוף דבש.
ומה פירוש הדבר? אני יכול ללמד אותך דבר, ואתה תשאל מה ההיגיון, ואני אשיב: איני יודע, כך זה. הדברים אולי נתפסים אצלך בשכל, אבל אינם מתוקים, אינם טעימים לחיכך, כי לא הטעמתי לך אותם ולא נתתי לך הסבר. אבל אם לא אמרתי לך "כזה ראה וקדש", אלא הצלחתי להטעים לך את הדברים ולתת את ההסבר וההיגיון שמאחוריהם, עד שאתה רואה ממש כפתור ופרח כיצד הדברים משלימים זה את זה ומובנים בשכל - אז זה נעשה מתוק, בבחינת צוף דבש. לאחר שעל שפתיו הוסיף לקח והגיע לבחינת הדעת, הוא ממתיק את חוקי החכמה עד שמוצא בהם מתיקות ומוצא בהם את הטעם הטוב, את הצוף שבהם.
ומהו "נועם"? אומר המלבי"ם: הנעימות הרוחנית. יש לך הנאה רוחנית מאותם דברים הבאים מן המושכלות הרוחניות. אדם לומד דבר שהוא נהנה בו, רואה חידוש נפלא - ומרגיש הנאה רוחנית בהבנת הדבר. ותדע לך שהצוף דבש הזה אינו מתיקות גופנית לחיך אלא "מתוק לנפש" - מתיקות שהנפש נהנית בה הנאה רוחנית מעצם הלימוד.
שימו לב לדיוק: הצוף הוא בדרך כלל טעם לגוף, ואמרי נועם הם עניין לנפש - שמעתי דבר יפה ונהניתי, ומי נהנה? הנשמה. אך הכתוב בא ללמדנו שבתורה החלקים הרוחניים הם גם הנאה לגוף, והחלקים הגשמיים כביכול הם גם הנאה לנפש. ולכן נאמר "אמרי נועם - מתוק לנפש", ולא רק לנפש אלא גם "ומרפא לעצם": גם העצם, שהיא דבר גשמי וחומרי, יש לה בזה הנאה, התרוממות ושמחה.
וכך אנו רואים באדם ששמע שמועה טובה - "תְּדַשֶּן עצם". לכאורה מה הקשר? היה צריך לומר "תדשן נפש". אלא שיש קשר רוחני למציאות הגשמית, מה שנקרא בלשון החוקרים "הבעיה הפסיכופיזית": יש היזון חוזר בין הנשמה לגוף. אדם בדיכאון מאבד את התיאבון - וכי הגוף אינו דורש את שלו? אלא שההשפעה הנפשית משפיעה גם על הגוף. ולהפך, אדם שגופו שבור - פעמים רבות נשברת גם נפשו. אנשים נכים הופכים לא פעם מנכים פיזית לנכים נפשית: אם לא בונים אותם ולא מכוונים אותם, מתוך הנכות הפיזית הוא נעשה נכה רגשית, מרחם על עצמו, שוקע במרה שחורה, רואה עצמו כמסכן שאין לו טעם בחיים - ובאמת נעשה מסכן. יש איזון והשפעה הדדית בין הדברים.
כך גם כאן: אמרי הנועם אינם מיוחדים לנפש בלבד אלא הם גם מרפא לעצם, והצוף דבש אינו רק מרפא לעצם אלא גם מתוק לנפש. הרי לך שבכוח התורה ובכוח הבנת החכמה יש גם רפואה לנפש וגם רפואה לעצם. ומשיש לאדם את הכוח הזה, ממילא הוא יכול לתקן גם את האחרים: כשהגיע למעלה כזו שהוא מבין את חוקי החכמה ומזדהה עימם הזדהות גמורה, הוא יכול גם להשיב את האווילים על ידי המוסר שייתן להם.
יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת׃
נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ׃
המלבי"ם מסביר ששני פסוקים אלו הם המשך ישיר לדברים: כיצד האויל פוסע בדרכי האיוולת? מפני שהדרך נראית לו ישרה. "יש דרך ישר לפני איש". וכיצד אשכנע אותו שהוא טועה, והרי הוא מצביע ואומר: הנה, זו דרך הישר! תשמע, תיהנה, תאכל מה שבא לך, תחיה בלי גבול - זו דרך הישר. ומה שאתה דורש ממני, להגביל את עצמי, לא להניח לעצמי ליהנות מכל דבר - זו דרך חתחתים, דרך של סבל.
וכיצד יוכיח לו בעל הצוף דבש את טעותו? יאמר לו: "יש דרך ישר לפני איש" - נראה לך שישר הוא למלא את תאוות הגוף, ללכת אחרי מראה ליבך ועיניך, לפסוע בדרך הסלולה בלי גדרות ולעשות מה שבא לך - "ואחריתה דרכי מוות". סוף הגוף למות ולהיבלות, ואז גם הנפש הרוחנית תמות. הייתכן שאתה אומר "תיהנה, זה טוב וישר, תן לגוף כל מה שהוא רוצה", בלי להסתכל מטר קדימה? איזה מין טיעון הוא זה, שזו דרך הישר, כשאחריתה כך?
וממשיך והולך: "נפש עמל עמלה לו, כי אכף עליו פיהו". הייתכן שנפשו של האדם תעמול - והכול מפני ש"אכף עליו פיהו", שהפה רוצה לאכול וכופה ומכריח את הנפש הרוחנית לעמול תמיד בלי הפסק, בשביל שהוא יוכל לאכול? כלומר, הייתכן שתיקח את הנפש הרוחנית הנשגבת והמרוממת ותשעבד אותה לתת אוכל לפה? האדם הזה לוקח את כל החלקים הרוחניים שבו ומשעבד אותם לתאוות, לגשמיות ולענייני העולם הזה. וכל הזמן במה הוא מעסיק את מחשבתו? בכסף ובאוכל ובדברים מסוג זה. איך ייתכן שהנפש, שהיא עיקר החיים הנצחיים, תהיה עבד נרצע לגוף ולתאוותיו, שהם זמניים ונשארים בלים בקבר?
אלו לשונות המלבי"ם: "והיש סכלות גדולה מזה, שהנפש היקרה הזאת תעזוב רוחניותה ותעמול" בעניינים הגשמיים, מכוח ההכרח של הפה שרוצה לאכול ולשתות - "אכול ושתו כי מחר נמות" - "ולא יישאר אל הנפש כלום מכל עמלה". נמשיל זאת כשני אנשים ושתי ישויות: האחד הוא הנפש, החלק הרוחני הנצחי, והשני הוא הגוף, החלק הגשמי, ושניהם - מה שיאגרו לעצמם, הוא מה שיהיה להם. והולך הגוף, שהוא האיש הגשמי, ואונס את הנפש הרוחנית. והרי מה שהנפש תעמול יישאר לה לנצח, ומה שהגוף יעמול ומה שאחרים יעמלו בשבילו ילך לו בסוף שבעים שנה. הייתכן שהזמני יכפה על הנצחי, שבמקום שהנפש תנצל את שבעים השנה להשיג נצחיות, יכפה עליה הגוף לעבוד אותו - וכל מה שתעבוד לו בשבעים השנה יימחה? זו סכלות שאין כמותה.
וזה מה שיטען לו: אל תסתכל על כך ש"יש דרך ישר לפני איש", שנראה לך עתה לילך ולעשות בכיף. דע ש"אחריתה דרכי מוות". ואף שדרך החכמה נראית מלאה קוצים - הרי אתה דורש ממני סיגופים, דחיית סיפוקים, התגברות על תאוות, וזה אסור וזה אסור - אף על פי כן סופה ישרה, סופה חיים. "זאת ידבר השכל המשכיל בחיי הנפש וענייני רוחניותה והישארותה אחרי המוות".
המלבי"ם מציין שכבר הזכיר עניין זה לעיל בפרק י"ד: "אווילים יליץ אשם... לב יודע מרת נפשו", ושם ביארנו שגם האווילים יודעים שמה שהם עושים יחזור אליהם כבומרנג; הם יודעים שיסבלו מכל התאוות שהם עושים בעולם הזה. ומניין הם יודעים? כי ברור להם ש"יש דרך ישר לפני איש" - אמנם עכשיו זה נראה ישר, אבל בסופו של דבר יקבלו את החשבון, "ואחריתה דרכי מוות". הלב בתוך תוכו יודע שעל מה שאני עושה עוד אסבול.
ולכן זו הדרך שבה יוכיח החכם את האויל, שכן זה גשם הבא על קרקע פורייה. זה גשם שישפיע את פעולתו, כי גם האויל בתוך תוכו יודע שאתה צודק, וממילא יהיה קל יותר לקבל ממנו הזדהות, ויהיה נכון יותר לשנות את דרכיו.
ומדוע בעשורים האחרונים התגברה תנועת התשובה? מאותה סיבה עצמה. פעם, כשהיית רוצה להסביר לאדם שיש דרך חיים, היה אומר לך: לא, היכן שאני נמצא עושים חיים, הכול בסדר. אבל אחרי שכל האידיאות נכזבו, אחרי שהוא רואה שבילדים שהוא מגדל אין חינוך, שאין שלום בבית, ושאת ההנאות והתאוות כבר מיצה עד תום - הוא מבין שהגיע לשוקת שבורה. וכשאתה דופק בדלת ואומר לו שיש לך משהו לומר לו, הוא כבר מוכן לשמוע. פעם, כשעוד חשב שיש לו מה להציע, כשעוד היו אידיאולוגיות ועוד הייתה רמה מסוימת של חינוך ושל דרך ארץ, והוא הרגיש שגם לו יש - לא היה עם מי לדבר. זה מה שהכתוב אומר לנו: האויל כבר יודע בתוך תוכו שאצלו העסק רקוב ושהוא עתיד לשלם מחיר, וממילא כך אפשר לפנות אליו ולהוכיחו.
עד כאן ביארנו את שלושת הפסוקים יחד לפי המלבי"ם, אך שאר המפרשים אינם מקשרים ביניהם, ולכן נחזור לפסוק כ"ה. רבנו יונה מסביר שהדבר נאמר גם לעיל לגבי השחוק והשמחה: השחוק והשמחה נראים כדרך כשרה ומותרת, אבל אחריתה דרכי מוות. ואין הכוונה לאדם שהוא בשמחה תמיד - לא על זה מדובר, אלא על אדם שלוקח את כל החיים בקלילות, שכל חייו מסיבות וצחוקים ו"לשמחה מה זו עושה". על סוג כזה של שחוק נאמר: כאן אתה עדיין חוגג, אך דע ש"גם בשחוק יכאב לב", ואחר כך בא כאב הלב והסבל. לכן אל תרבה בשחוק. ואצלנו אומר רבנו יונה שהפסוק נכתב לגבי המקרא שבא אחריו - "נפש עמל עמלה לו".
רבנו יונה מפרש: לפעמים נפשו של העמל עומלת לצורך הגוף - הנפש עמלה לגוף ולא לעצמה, אותו קו שבו הלך המלבי"ם. וזה ההפך ממעשה החכם, שנפשו עמלה לה, שהיא דואגת למה שיישאר לה אחרי מאה ועשרים ולא למה שייצא מן הגוף הזה. אך יש ביניהם הבדל בביאור הלשוני: לפי המלבי"ם "אכף" הוא מלשון כפייה - הפה והתאוות כופים על הנפש להיות משועבדת להם. ולפי רבנו יונה "אכף" הוא מלשון כובד והכבדה, "כי הכביד עליו צורכי פיהו", כמו "ואכפי עליך לא יכבד". ההנאות של התאוות והמעדנים מכבידות על הנפש ותובעות ממנה במפגיע שתדאג לספק את צרכיו והנאותיו, בעוד שבסופו של דבר אחריתה דרכי מוות: אתה מכלה את ימיך בהבל ובעבודת הגוף ואינך עוסק בתיקון הנפש.
הגאון מווילנה מסביר ש"יש דרך ישר לפני איש" - שגם הסטרא אחרא נדמית לפעמים לאיש כדרך ישרה, וכמו שראינו "נֹפת תטֹפנה שפתי זרה". יש מצב שבו הסטרא אחרא מראה עצמה כדרך ישרה: בוא, זו הדרך הנכונה, כך צריך להתנהג, כך צריך לחיות. וכבר הסברנו פעם שלכוח היצר הרע יש לפעמים כוח להתלבש אפילו בלבוש רבני, ויש בכוחו להראות לך עבירה כמצווה. נדמה לו שזו הדרך הישרה ושכך ראוי לנהוג.
"ואחריתה דרכי מוות" - ודייקו: לא נאמר "דרך" בלשון יחיד אלא "דרכי" בלשון רבים. כשאתה בידיו של הסטרא אחרא, לא משנה מהיכן לקח אותך - כל הדרכים מובילות למוות. הוא מנסה בדרך שמראה לך כמצווה, נדמה לך כצדיק, מפתה אותך באלף ואחד שיטות - אלף ואחד דרכים, וכולן מובילות בסופו של דבר אל הגיהינום. לכן אל תתפתה מכך שהדרך נדמית לך ישרה בתחילתה.
על "נפש עמל עמלה לו" מסביר הגאון מווילנה על פי מה שנאמר: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". והרי לפני שהאדם נולד, בהיותו במעי אמו, מלמדים אותו את כל התורה כולה - כל מה שהוא יכול להשיג בעולם הזה מלמדים אותו שם. וזה "אם למדת תורה הרבה" - ומדוע למדת תורה הרבה? "כי לכך נוצרת", לשם זה נוצרת. אותה תורה שלמדת במעי אמך למדת מפני שאתה צריך ללמוד אותה בחייך. לכן אל תסתפק בזה ואל תאמר "דיי לי בזה" - אלא מה שלמדת אז, הוא כדי שתשיג זאת עכשיו.
ובזה מתבאר "יגעת ומצאת - תאמין", שהוא דבר מפליא. אם יגעתי, הרי זה לא מצאתי! דבר שאדם קונה ביגיעה הוא ההפך ממציאה, שהרי מציאה באה בהיסח הדעת. יגעתי שלושה ימים ובניתי שולחן - וכי מצאתי את השולחן? "יגעת ועשית", או "הלכת ומצאת", אבל "יגעת ומצאת"? אלא מסביר הגאון מווילנה: אם התייגעת בדבר בתורה והגעת לפתרון, דע שלא התחדש לך עתה דבר, אלא הדבר הזה היה אצלך עוד ממעי אמך, אלא שהלך לאיבוד, וכעת שהתייגעת והגעת אליו - פשוט מצאת את מה שאבד לך. זה לא "התעמקתי וחידשתי תירוץ", אלא ודאי שזו מציאה, שכבר היה הדבר אצלך ורק אבד לך.
וזה מה שכתוב בפסוקנו: "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" - אותו פה שלמד את כל התורה כולה לפני שבא לאוויר העולם, הוא זה שכופה ומכריח אותו להיות נפש עמל. מכוח מה הוא עמל? מכוח פיהו שכבר עמל בו עוד לפני שבא לאוויר העולם. וכן במעשים: הכלל הוא שאם מעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, ואם חכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, ומי שלומד תורה ואינו מקיימה - טוב לו שנהפכה שלייתו על פניו; "יותר מלימודך עשה". אז אם אתה רואה שאתה עושה מעשים טובים - דע מאיזה כוח זה בא: מכוח שאכף עליו פיהו. וכן גם עצם הלימוד - הפה שלמד את התורה במעי אמו כופה ומכריח אותו לעסוק ולעשות כדברים האלה.
בגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ט עמוד ב': אמר רבי עקיבא, זמר בכל יום, זמר בכל יום. אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא? שנאמר "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" - הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר. ומפרש רש"י: "זמר בכל יום" - היה מסדר לימודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהיה לעולם הבא בשמחה ובשירים.
הרעיון מוכר: כשרוצים לזכור דבר, יש שיטה להלחין אותו. מלחינים את לוח הכפל לילדים כדי שיזכרו, וכדי שלא ישכחו את האלף בית האנגלי עשו מזה שיר. כשעושים שיר קל יותר לזכור, וכבר חז"ל עמדו על היתרון הזה, ולכן אמר רבי עקיבא "זמר בכל יום" - שיהיה הלימוד מסודר כזמר, ואז תזכה לעולם הבא בשמחה ובשירים. "נפש עמל עמלה לו" - מפני שהוא עמל בתורה, התורה עומלת לו. "כי אכף עליו פיהו" - אומר רש"י: הוא משים דברים בפיו תמיד, כאוכף שעל החמור.
ויש להוסיף הסבר נוסף במה שאמרו "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר": פעמים רבות אדם לומד דבר מסוים, ופתאום מתבהרת לו סוגיה אחרת, מתיישבת לו קושיה במקום אחר. כיצד? נפש עמל עמלה לו - אתה עמל בדבר אחד והיא עומלת לך במקום אחר, כביכול הנשמה משיגה בזה השגות בחלקים אחרים של התורה. ולכן אדם צריך תמיד להרבות תורה ולא להישאר תקוע באותו מקום ולומר "עדיין אין הדבר ברור לי" - תלמד עוד ועוד, והמקומות הנוספים יעזרו לך להשיג גם במקום שבו נתקעת.
ורש"י מביא עוד: "זמר בכל יום" - מי שעוסק בשירים ובזמירות תדיר נעשה זמר, וכך החוזר על התורה, נעשית לו סדורה בפיו. כמו שבעסק הזמרה, כשאדם תמיד שר ומזמר נעשה זמר, כך מי ששר ומזמר את התורה, התורה נהפכת לחלק ממנו ונעשית סדורה בפיו. ובמה שאמרו "ותורתו עומלת לו במקום אחר" מסביר רש"י: מחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, ולמה? מפני שאכף - שכפף - פיהו על דברי תורה. הרי לנו ביאור חדש בפסוק: אדם עמל בתורה, אך עמל עד כדי יכולתו, והכושר השכלי שקיבל אינו יכול להשיג יותר. אומרים לו: אין לך מה לדאוג. דע שבשעה שאתה עמל כאן, התורה שלמדת עולה למעלה ומבקשת מריבונו של עולם להשפיע עליך תורה - גם דברים שלא היית יכול להשיג, גם דברים שמבחינה רוחנית הם גבוהים ממך כמה דרגות. ומדוע? כי כפף פיהו על דברי תורה, הכריח וחייב את פיהו לעסוק אך ורק בתורה.
אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה, וְעַל שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת׃
רבנו יונה מקשר לפסוק הקודם: מאחר שהזכרנו שהחכם חושב לפני שהוא מדבר מה ברצונו לאמור, ולא זו בלבד אלא שתוך כדי דיבורו "יוסיף לקח", עוד דברי חכמה והבנות שמתחדשות לו בשעת הדיבור - בוא וראה שיש ההפך מזה. גם הרשע, לפני שהוא עושה מעשה רשע, מעמיק תחילה במחשבת הרשע: אני אתפוס אותו, אני אדבר איתו, אני אראה לו. וכשהוא תופס אותו, מוציא לפועל את מה שתכנן. וכשם שאצל החכם מתחדשים לו דברים תוך כדי הדיבור והוא מוסיף, כך הרשע, תוך כדי הכעס והדיבורים, מתרתח יותר ומוסיף דברים שלא היו בתכנונו, דברים הנובעים מן הרתיחה הרגעית - אלא שאצלו הכול לרע.
ומהו "כורה"? מסביר רבנו יונה: כורה הוא חופר ומעמיק. כלומר אינו סתם עושה רעה, אלא מעמיק ומחשב איך אדבר איתו, איך אעשה לו, איך אזיק לו. ואחר כך, תוך כדי ההיזק, מתוך רתחו וכעסו הוא מוסיף ומרבה - וזה "ועל שפתו כאש צרבת", כאש הצורבת שמוסיף בה עוד מתוך האש והרתיחה של הוצאת הדברים.
מהו "בליעל"? אומר הגאון מווילנה: האיש הנעדר מיראת השם נקרא בליעל, מלשון "בלי עול" - אין עליו עול מלכות שמיים. והאדם הזה "כורה רעה" - כל הזמן כורה וחופר וחושב מחשבות איך לעשות רעות לזולתו. "ועל שפתו", דהיינו הדיבור שלו, "כאש צרבת" - כמו שהביאה הגמרא שהיו דוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם. יש אנשים שלא כדאי לך להתקרב אל פיהם: לשונו חדה, ואם רק תאמר משהו הוא משפד אותך בלשונו. זהו הרשע: גם כורה רעה וחושב מחשבות איך להזיק לחברו, וגם לשונו חותכת, נוראה ואיומה, מבזה, משפילה, פוגעת ומעליבה - והכול בחרבות שבלשונו, בלי להרים יד.
ודעו לכם שלפעמים אלימות מילולית קשה בהרבה מאלימות פיזית. סתירת לחי - הילד ישכח אותה למחרת. אבל כשאמרת לילד דברי ביזיון, אמרת לו שהוא אפס, שאינו שווה כלום, שממנו לא ייצא שום דבר, שאתה מתבייש בו - הפגיעה הזאת תישאר כצריבה, ככוויית אש בנפשו לשנים ארוכות. ואותם ילדים שגדלים להיות אנשים פגועים נפשית מהוריהם - זה בעיקר בחירופים, בביזיונות ובחוסר כבוד לילד. ודאי שגם הכאה היא דבר שלילי ללא כל ספק, כאשר אדם חס ושלום מרגיל עצמו להכות את בניו, אבל האמירה הקשה גרועה בהרבה ממכה.
יש משל, ונראה שמקורו מן הגויים: מספרים שהיה אדם שהיה לו ידיד דוב. והם חיו יחד ודאגו זה לזה. יום אחד אכל הדוב משהו, כנראה איזו נבלה, וכשהתקרב אל האדם כדי לחבק אותו, הריח האדם את הריח מפיו ואמר לו: איזה מסריח אתה, אי אפשר להתקרב אליך! מספרים שהדוב התרחק ונפגע מאוד מן הדברים. הלך לו מהורהר, ולמחרת בא אל האדם והביא לו מקל ואמר: הכה אותי. אמר לו: איני רוצה, למה שאכה אותך, הרי אתה חבר שלי? אמר לו: לא, אני מבקש, הכה אותי. הכה אותו, אמר לו: הכה עוד, חזק יותר - עד שיצא ממנו דם. ואז אמר לו: אתה רואה? המכות האלה יגלידו, אבל מה שפגעת בי - ייקח זמן עד שיגליד. ונפרד ממנו לשלום.
המשל הזה בא לבטא את הנקודה: מילה שיצאה לא במקום, אמירה מעליבה ופוגענית - קשה מאוד לאסוף אותה אחר כך. מכה עוברת, אפילו שבר יכול להתרפא, אבל שבר נפשי, פגיעה, בגידה וכדומה - אלו דברים קשים מאוד, וזה "כאש צרבת", צריבת אש שהיא קשה ביותר.
הגאון מווילנה עומד כאן על שלושה דברים, וכן יעשה גם בהמשך: מחשבה, דיבור ומעשה. אלו שלושה מהלכים בפעולות האדם, ויש כאן מדרג: מחשבה למעלה, דיבור למטה ממנה, ומעשה למטה מן הדיבור. ואם נבקש לקבוע היכן הפגם הגדול יותר - נדמה לנו שהפגם הגדול הוא במעשה: "כאן רק חשבתי, שם רק דיברתי, אבל כאן עשיתי". והאמת הפוכה בדיוק.
שכנגד שלושתם יש נפש, רוח ונשמה. הנפש היא הדם, ומשכנה בדם, בכבד. הרוח היא חלק רוחני יותר, והיא בלב. והנשמה כבר במוח, במוחין, והוא החלק הגבוה יותר. כשאדם פוגם בנפש - זה הפגם הנמוך ביותר, בחלק הגופני. כשהוא פוגם ברוח - זה כבר כוח הדיבור, "רוח ממללא", מקום עליון וגבוה מאוד. וכשהוא פוגם במחשבה - אומר הרמב"ם, כאילו הכניס צלם בהיכל, לפי שהמחשבה היא קודש הקודשים, המקום הגבוה ביותר, המוחין, הכתר, מקום משכן הנשמה - ואף לא הנשמה עצמה, שהיא למעלה מזה ושולחת ניצוצי אורה אל המוחין שבאדם. וכיוון שזהו המקום הגבוה ביותר, פגם במחשבה הוא הפגם החמור ביותר. שאינו דומה המאבק פלטין של מלך למטנף בית הכיסא של תחנה מרכזית: אף שכאן טינף וכאן רק העלה קצת אבק - על אבק בפלטין של מלך עלולים להוריד לך את הראש, ועל לכלוך רב במקומות אחרים לא יתייחסו בחומרה כזו. והמחשבה היא פלטין של מלך.
ולפי זה מסביר הגאון מווילנה שיש כאן שלושה: "בליעל" - במחשבה, שהוא חושב תמיד מחשבת רעה; "כורה רעה" - במעשה, ממש חופר בפועל; "ועל שפתו" - בדיבור. כנגד שלוש פעולות שבאדם, נקט את שלוש הפעולות שברשע: מחשבה רעה, מעשה רע, ודיבורו רע - שפתו כאש צרבת.
הרלב"ג מסביר שאיש הבליעל תמיד חורש רעה בליבו, וכאשר יוציא דברים על שפתיו - יהיה ניכר מה בליבו. כלומר, כיצד תדע מה הוא מתכנן ומה הרעה שהוא זומם? כשתשמע מה הוא מדבר. ומוסיף הרלב"ג: יותר רע יבוא מפיו ממה שיש בליבו. וזו המציאות שאנו רואים הרבה אצל אנשי הרשע: מתרברב ברשע ומאיים באיומי רשע הרבה יותר ממה שיעשה בפועל. "איש בליעל כורה רעה" - הוא חושב מחשבות רעה, אבל "על שפתו כאש צרבת" - אם תשמע אותו מתאר מה יעשה ואיך יגמור אותו ויחסל אותו ויהרוס אותו, הרי שעל שפתו יש הרבה מעבר למה שבליבו.
ואפשר להוסיף בזה: המציאות היא שכשאדם חושב רעה על מישהו, בדיבור הוא אומר הרבה יותר ממה שהוא חושב באמת. הדבר מצוי מאוד בוויכוח - בין בני זוג, שותפים, מכרים או קרובים - שבדברים אומרים לעיתים מעבר למה שהאדם באמת חושב. ותמיד צריך לזכור את זה, כדי שנקבל את הדברים בעירבון מוגבל. לפעמים בלהט הוויכוח אדם מוציא דברים שאינו חושב אותם כלל, אלא שמכיוון שאתה תוקף אותי אני מחזיר לך קונטרה, ורוצה להיות שווה משקל לטענות שהטחת בי, ולכן אני מטיח בך טענות שאני יודע לפעמים שאינן בך. אבל כיוון שאנו בוויכוח, אני רוצה להראות שאתה מציג אותי כלא הוגן, שאתה התכוונת כך ורצית לעשות לי כך - אף שבאמת לא זו הייתה מגמתו.
ולמה חשוב לזכור זאת? כי אחרי סערה בא שוך הסערה, ולפעמים הצרה הגדולה ביותר לאחר שוך הסערה היא המשקעים שנותרו ממנה. ואז קשה להחזיר ולישר את ההדורים, כי היא זוכרת מה הוא אמר לה בלהט הוויכוח והוא זוכר מה היא אמרה לו, ומשך תקופה ארוכה קשה להסיר את המשקעים מן הלב. אבל אם אדם יידע, כדברי הרלב"ג, שלפעמים אדם מפליג ומפריז בדיבורו יותר ממה שהוא באמת חושב - ייקח את הדברים בעירבון מוגבל ולא ייחס אותם באמת לאומרם.
המלבי"ם מסביר: אחרי שתיארנו את דרך החכמה, שהיא מלבישה את האדם ענווה וביטחון ורוח הקודש והשבת תועי דרך אל השם יתברך, כפי שראינו שעל ידי החן שיצק בשפתותיו הוא מקרב את הרחוקים - עתה בא הכתוב ומראה כיצד נראה הכסיל. ודרך הכסיל הפוכה לחלוטין, וזו דרכו של שלמה: זה לעומת זה, בוא וראה יתרון החכמה על הסכלות כיתרון האור מן החושך.
יש איש בליעל - שפרק מעליו עול מלכות שמיים לחלוטין - והוא "כורה רעה" בליבו, במעמקים; לכן נקרא כורה, כמנהרה שכורים אותה עמוק. הוא כורה רעה במעמקים וחושב רעה על חברו. "ועל שפתו כאש צרבת" - וכאן מפרש המלבי"ם בשונה מכל הפירושים שראינו: כאשר הוא פוגש את חברו - שלום עליכם, איזו שמחה גדולה יש לי לפגוש אותך, כמה זמן חיכיתי לראות אותך, ממש מן השמיים שלח הקדוש ברוך הוא אותך לכאן, איזה יום נפלא שזכיתי לראותך! בקצרה, הוא מחניף לו, ממש אש צורבת של אהבה שהוא כביכול משפיע כלפי חברו - אבל בתוכו, "איש בליעל כורה רעה", בתוכו הוא חושב עליו מחשבות רע.
יש ביטוי בתימנית שאתרגם אותו: כשמגיע אורח בזמן שאינו מתאים, בעל הבית אומר כביכול "ברוך השם, כמה טוב שהגעת, אני כל כך שמח לפגוש אותך" - ובאותה נשימה זורק: "מי השאיר את הדלת פתוחה?" כלומר, מה השארתם את הדלת פתוחה, וכי עכשיו יש לי זמן לאורחים? אני רוצה ללכת לנוח. כך גם איש הבליעל: כורה רעה, ועל שפתו כאש צרבת - בהתלהבות של אש הוא מקבל אותך, אבל בתוך תוכו מחשבתו שלילית.
ורעיון זה בא לידי ביטוי בפסוק נוסף: "כסף סיגים מצופה על חרס, שפתיים דולקים ולב רע". אותו רעיון בדיוק: כלפי חוץ נראה כסף, ושפתיו דולקות באהבה אל חברו, מדבר בהתלהבות ובשמחה, כאילו הוא כל כך מרוצה מקרבתו - אבל "ולב רע". גם כאן: "שפתו כאש צרבת", ובתוך תוכו "איש בליעל כורה רעה".
למדנו בקטע זה את המסילה העולה מן החכמה אל המתיקות: מי שהגיע לדעת גמורה בתורה ומוסיף בה לקח, נעשים לו דברי התורה "צוף דבש" - מתוקים לנפש ומרפא לעצם, מתיקות רוחנית שיש בה רפואה גם לגוף, והצלה מן הגיהינום של הנפש ומחיבוט הקבר של הגוף. בכוח מדרגה זו הוא יכול להוכיח את האויל ולהראות לו את הסכלות שאין כמותה: שהנפש הנצחית תהיה עבד נרצע לפה ולגוף הזמניים, "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות". ומכיוון שהאויל בתוך תוכו יודע את האמת, התוכחה נופלת על קרקע פורייה. ומכאן עובר שלמה להראות את ההפך: איש הבליעל, שכל שלוש פעולותיו רעות - מחשבה, דיבור ומעשה - כורה רעה במעמקי ליבו ושפתיו כאש צרבת, בין בחרבות שבלשונו ובין בחנופה שאינה אלא כיסוי ללב רע. ומכאן לימוד עצום בכוח המילה: מכה מגלידה, אמירה פוגעת נשארת צריבה בנפש לשנים.