בקטע שלפנינו ממשיך שלמה המלך בעניין מידות הנפש, ועומד על אחת המידות השנואות ביותר: הגאווה. שני הפסוקים שלפנינו - "לפני שבר גאון" ו"טוב שפל רוח את ענווים" - קשורים זה בזה, ומתוך ביאורי רבנו יונה, הגאון מוילנה והמלבי"ם נלמד מהי גאווה, מהי ענווה, מהו גובה רוח ומהי שפלות רוח, וכיצד כל אחת מהן מביאה את האדם לאחריתו.
לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ׃
רבנו יונה מסביר שהפסוק הזה סמוך למה שראינו לעיל: "שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ" - ו"דרך" היינו מידות הנפש. אמרתי לך שמור נפשך מן המידות הרעות, ועכשיו אני מודיע לך לדוגמה אחת מהן: הגאון, גובה הרוח, הגאווה, שעליה נאמר "תועבת ה' כל גבה לב". וזו המידה הרעה, שכן מידות כאלה יביאו את האדם אל אחריתו: מגאון יגיע לשבר, ומגובה רוח יגיע לכישלון.
הגאון מוילנה מבחין בין שני המושגים. "גאון" הוא מלשון גאווה שאדם מתגאה על האחרים, רוצה להשתרר עליהם; הוא מתהלך ביניהם בגאווה, מספר להם מי אני ומה אני, ואתם צריכים לכבד אותי וצריכים וצריכים. זו דרך גאון - הולך בגאוותו שחקים ומתגאה על כולם. "גובה רוח", לעומת זאת, הוא דבר פנימי שבלב. הוא אינו מוציא את זה כלפי חוץ ואינו משתרר על אחרים, אלא הולך עם הרגשה פנימית שהוא שווה הון, שהוא משהו.
כנגד זה יש הבדל בין "שבר" ל"כישלון". שבר הוא דבר שנשבר מכוח דבר אחר - מישהו הפיל אותו, מישהו שבר אותו. כישלון הוא מעצמו: הלך, נכשל ונפל, ואף אחד לא שם לו רגל.
לפיכך אומר הגאון מוילנה: מי שמתגאה על האחרים - מי יפיל אותו? האחרים. שהרי הוא משתרר עליהם, וממילא מחכים לו בפינה וכל אחד מחפש לשים לו רגליים. לכן "לפני שבר גאון" - אל תחשוב שזה יימשך לאורך זמן, סופך שמישהו ישבור אותך. ואילו מי שיש לו רק גובה רוח, שאינו בא להתגאות על אחרים, אמנם אף אחד לא ישים לו רגליים ולא ישבור אותו, אבל יבוא לו כישלון מעצמו. שכן בעל גובה רוח אינו צריך עצות מאף אחד ואינו צריך שיסבירו לו דבר, ולכן בגבהות רוחו הוא מכשיל את עצמו. אותך לא ישברו - אבל אתה תשבור את עצמך ותזיק לעצמך.
טוֹב שְׁפַל־רוּחַ אֶת־[עֲנָוִים] (עניים) מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת־גֵּאִים׃
פשט המילים: טוב להיות שפל רוח עם הענווים, מלחלק את השלל של הגאים. רש"י מבאר: טוב להתחבר עם הענווים ולהיות עמהם בשפלות, מלחלק את שללם של הגאים ולהיות עמהם כביכול במעלה - אבל בחברת הגאים.
רבנו יונה מסביר: טוב לקנות שפלות הרוח עם הענווים, כי על ידי שאדם מתחבר אליהם הוא קונה את המידה הזאת ולומד את דרכי הענווה. כשאני נמצא עם אנשים שאינם הולכים בגדולות ובנפלאות, גם אני מתנהג כמוהם. מוטב כך מאשר שתצבור ממון ותחלק שלל אבל תהיה עם הגאים - שכאשר אתה מתחבר לחברה הגבוהה, לגאים, ממילא אתה מסגל את מידותיהם.
ושימו לב לכתיב ולקרי שבפסוק: הכתיב "עניים" והקרי "ענווים". והא בהא תליא, שבדרך כלל העניות מביאה לידי ענווה, ואילו "עשיר יענה עזות". לכן עדיף לא לרדוף אחר הממון ולהיות בחברת עניים, מאשר לרדוף אחר הממון ולחלק שלל - ואז מי החברה שלך? גאים, שכל אחד מהם מסריח מגאווה, כמה יש לו וכמה עשה ואיזה עסקים סגר וכמה הישגיות.
הגאון מוילנה מוסיף כלל: בכל מקום הקרי הוא הנגלה והכתיב הוא הנסתר. אבל יש מקומות בודדים שבהם הדבר הפוך - הכתיב הוא הנגלה והקרי הוא הנסתר, וכך גם כאן. העיקר בפסוק שלנו הוא דווקא המילה "עניים" שהיא רק הכתיב, יותר מן המילה "ענווים" שאתה קורא ומוציא מפיך. כלומר: טוב להיות שפל רוח ולשבת עם העניים בשפלות, מלחלק שלל בחברת הגאים, אף על פי ששם מחלקים שלל.
ודוגמה לפסוק שבו הכתיב גובר על הקרי, שהוא יותר חשוב ומדויק ממה שאתה מוציא מהפה, מביא הגאון מוילנה ממזמור כ"ד: "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשו ולא נשבע למרמה, יישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוהי ישעו".
הביטוי הברור הוא "אשר לא נשא לשווא נפשו", שהרי כל הפסוק מדבר על האדם בגוף שלישי: "מי האיש" - הוא נקי כפיים, הוא בר לבב, הוא לא נשא לשווא נפשו, הוא לא נשבע למרמה. ואילו "נפשו" הוא רק הכתיב, והקרי הוא "נפשי"; ואם תאמר "נפשי", היה צריך להמשיך "לא נשאתי לשווא נפשי ולא נשבעתי למרמה". הרי לך שהכתיב "נפשו" מתאים יותר בביאור הפסוק והוא הפשט, יותר מן הקרי "נפשי" - בשונה מן הכלל הרגיל, שהכתיב נכתב באותיות קטנות ואיננו מתחשבים בו, והקרי הוא הפשט. כאן להפך: קוראים "נפשי" והפשט האמיתי הוא "נפשו". וכך גם אצלנו: הכתיב "עניים", והפשט מסתדר יותר - טוב להיות שפל רוח יחד עם העניים, לשבת בחברתם, מלחלק שלל בחברת הגאים.
עוד ביאור אומר הגאון מוילנה. אדם השואף לעשירות - למה בעצם? מה יועיל לו עוד מאה אלף דולר או עוד מיליון? כדי למלא את תאוותו ורצונו: שאסע בכזה אוטו, שאגור בכזו דירה, שיהיו לי כאלה בגדים, שאוכל לשדרג את מצבי. והנה, אדם שמתגאה - מי ישווה לו ומי ידמה לו, כלומר הוא אף פעם לא מגיע למצב של "זהו, הגעתי, השגתי". שהרי הנפש לא תימלא, ומי שהוא גאה, הבעיה שלו היא בנפש, ולכן הוא תמיד שואף לעוד ועוד, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
לכן ממליץ לך שלמה: "טוב שפל רוח" - אל תתגאה, אל תלך בגדולות ובנפלאות ממך, הסתפק במה שיש לך, והיה עם עניים, עם אותם אנשים שאינם מחפשים ממון. "שפל רוח" ו"עניים", אומר הגאון מוילנה, הם הדכא ושפל רוח, שהם ההפך מרוח גבוהה ונפש רחבה שהם הגאים. "רוח גבוהה" היינו גבהות הלב, "נפש רחבה" היינו תאוות הלב - הנפש לא תימלא, תביא עוד ועוד תאוות ועוד רצונות. הגאים תמיד רוצים רק עוד, תמיד רצים כדי לחלק שלל, ואף פעם אינם משיגים ואף פעם אינם מגיעים, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אם כן, לא טוב יותר מראש לא להיכנס לתוך כל המרוץ הזה?
המלבי"ם מסביר ששני הפסוקים קשורים זה לזה - "לפני שבר גאון ולפני כישלון גובה רוח, טוב שפל רוח את ענווים מחלק שלל את גאים" - ומקדים שהענווה והגאווה שתיהן תלויות בבחירה החופשית של האדם. המתגאה מגביה את עצמו יותר ממדרגתו: הוא ברמה מסוימת ומרגיש שהוא משהו מיוחד. העניו לעומתו מכיר את ערכו; הוא יודע שאין לו באמת סיבה להתגאות, שאינו ראוי לכבוד מיוחד, ושבסך הכול הוא בשר ודם. וכלשון הספרים הקדושים: וכיצד תאוות הגאווה לאדם אשר עבר במעבר השתן והדם - אדם ילוד אישה, זהו המצב הבזוי והשפל ביותר, שכבר אינו ראוי לכבוד מפני זה. זהו גדר הענווה.
ומה בין ענווה ל"שפל רוח"? הענווה היא המצב הממוצע: מכיר בערכו ויודע שאין בו מאומה. שפלות הרוח היא הקצה השני, מי שמשפיל מטה את מעלתו ומדרגתו. השפל רוח הוא אדם שאם ישפילו אותו כלל אינו מרגיש ואינו חש, כי הגיע למצב של השתוות וממש לא משנה לו, מרוב שרוחו שפלה. הענוותן, לעומתו, אינו הולך בגדולות ובנפלאות ואינו אוחז את עצמו יותר ממה שהוא, אך אם יפגעו בו וישפילו אותו - הוא ירגיש. ואילו השפל רוח, שהוא הכי שפל והכי נמוך, אינו נפגע כשמשפילים אותו, שהרי לאן עוד יורידו אותו.
בכל המידות הדרך הנכונה היא לבחור בדרך הממוצעת, כמו שאומר הרמב"ם שיש ללכת בדרך התיכונה. אבל בעניין הגאווה לא כן הוא, אלא "מאוד מאוד הווה שפל רוח" - תלך עד הקצה האחרון של שפלות הרוח, השפל שבשפלים, שגם אם יבזו אותו לא יחוש במאומה. אלא ששימו לב: לא כל שפל רוח משובח. מי שהוא שפל רוח בטבעו ואינו מרגיש מאומה - לא זו המעלה. הפסוק אומר "שפל רוח את ענווים", שהשפלות שלו באה מסיבת ענווה. כמו שהענווה היא דבר בחירי, שמכוח הבחירה אני בוחר לא להתגאות ולהכיר את מצבי ולנהוג בענווה, כך יש אדם שהוא שפל מצד עצמו - נולד במצב הזה וכך טבעו - ועל זה לא יהיה לו שכר גדול. למי יש שכר? לעניו, שעולים בראשו דמיונות הגאווה והוא משקיט אותם ואומר לעצמו: מי אתה ולמה תתגאה. וכך גם השפל רוח המשובח - מי שבאמת בוחר להיות שפל רוח, משפיל את רוחו ואינו נותן לרוחו דרך של גאווה.
עכשיו עובר המלבי"ם להסביר מהו "גובה רוח": אדם שיש לו דמיונות של גאווה, אף שעדיין לא הוציא אותם אל הפועל. הוא מתהלך בתחושות שהוא מי יודע מה, בהרגשה שהוא כזה גדול וכזה חכם וכזה מבין וכזה מוכשר - והכול עדיין בגדר דמיון. אומר המלבי"ם: הלב הוא הכוח המושל על אותם דמיונות, והלב הוא שיכול להשפיל את הרוח. אבל אם המחשבות האלה פועלות על הלב, עד שהלב לא רק שאינו נלחם כנגד כל אותה גאווה דמיונית, אלא אדרבה הוא עצמו מפעיל אותה - שבליבו הוא הולך בתחושות "אתה עצום, אתה גדול, אתה מוכשר, אתה מיוחד" - אדם כזה כבר בבחינת תועבה.
מדוע? כי כל עוד הכוח המושל, כוח הלב, בידך, יש מי שמתאבק ומתמודד כנגד אותם דמיונות. לכל אדם באים דמיונות גאווה גם קודם שהוציא אותם לפועל, וכל עוד הלב בידיו הלב נלחם ואומר: מה יש לך להתגאות, ומי אתה שתתגאה, ובמה אתה חושב להתגדל עליו. אבל אם הלב נפל שדוד לאותם דמיונות, והוא כבר מאמין באמת "אני עצום, אני גדול, כולם עוד לא גילו אותי אבל אני באמת כזה גדול" - זה כבר "גבה לב". הגאווה הזאת אינה סתם גאווה, אלא גאווה שמושלת על הלב, וקשה מאוד להתגבר עליה. ועל כן "תועבת ה' כל גבה לב" - זו גאווה שאינך נלחם נגדה כלל, שגם לבך חש שאתה גדול ועצום.
מי שמקננת בליבו מידת הגאווה נקרא "גאה". ואם לא זו בלבד אלא שהוא גם עשיר וגם גיבור, עליו נאמר שיש בליבו "גאון". וההבדל: הגאה מתגאה בלי קבלות, גם ללא שום מעלה. הגאון מתגאה עם קבלות - יש לו במה: "אני חולש על כך וכך נכסים, אני השר הכי מקורב למלך, המילה שלי קובעת כאן". כלומר יש לו כביכול את הנתונים הסביבתיים להתגאות, ועל כן נאמר שגאון בליבו. אבל מי שאין לו את הנתונים ובכל זאת מתגאה - עליו נאמר שגאה הוא.
ומכאן ביאור הפסוק. אדם שיש לו גאון - הוא קרוב למצב של שבירה, כמו שכתוב "לפני שבר יגבה לב", וכמו שכתוב כאן "לפני שבר גאון". הקדוש ברוך הוא רוממו ונתן לו מעלה, נכסים, עושר, שררה - באמת יש לו; אבל הגאווה במעלה האמיתית הזאת היא שתביא אותו לשבר. ואילו מי שהוא רק "גובה רוח" ואינו "גבה לב", שלא הגיעה הגאווה למשול בליבו, מצבו טוב יותר, שהרי הלב שהוא הכוח המושל עוד משתדל להילחם. אבל אומר המלבי"ם שאדם זה קרוב אל הכישלון. מדוע? כי בגאווה הזאת יש מלחמה, וכשאדם נלחם - יש מערכה שאתה לוקח ויש מערכה שהיצר הרע לוקח. בעל גובה רוח נמצא במאבק תמידי כנגד גבהות הרוח, ומועד לפורענות ולכישלון, שפעם יצליח ופעם לא. לכן "לפני שבר גאון" - המתגאה בגאווה גמורה על נכסיו עלול לבוא לידי שבירה; "ולפני כישלון גובה רוח" - מי שעדיין לא בא לכלל גאווה אלא רק גובה רוח, יש לו מלחמה תמידית, ופעם היא עלולה לגבור.
וכאשר הוא נכשל, מה בא אחרי הכישלון? השבירה. המלבי"ם מראה שהכישלון קודם לנפילה ולשבירה, כמו שכתוב "המה כרעו ונפלו". תחילה יש מכשול: "לפני עיוור לא תיתן מכשול" - שמתי לפניו אבן, נתקלה רגלו, זה כישלון; ואחר כך נשתטח אפיים ארצה, זו נפילה. וכן "וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו" - כישלון, אחריו נפילה, ואחריה שבר. אלו הם השלבים תמיד. ומי יהיה הנשבר הראשון? "לפני שבר גאון" - מי שגובה רוחו מושל על ליבו עד שהוא מתגאה במעלתו, הוא זה שיבוא לידי שבירה.
אם כן, אומר לך שלמה, טוב יותר שתהיה שפל רוח ועם הענווים. עד כאן הסביר את הפסוק הקודם: מי שמתגאה והגאווה מושלת בליבו יגיע בסוף לשבר; מי שהוא גבה רוח ועדיין אינו גאון, אלא שיש לו הרהורי גאווה והוא נלחם כנגד יצר הרע הזה - מועד לכישלון, שאינו ודאי שיגיע לשבר, אבל כישלון הוא תחילת הנפילה, שהרי יש לו מאבק תמידי. ולכן "טוב שפל רוח את ענווים" - שיהיה אדם שפל רוח בתכלית השפלות עם הענווים, ועל ידי זה לא ייכשל, וכל שכן שלא יישבר. וזה טוב יותר מ"מחלק שלל את גאים", שאף שנדמה לו שהוא מחלק עם הגאים שלל ורווח רב - הרי "גאים" לשון גאון, ולגאון באמת יש נכסים ויש עושר - אף על פי כן עדיף שתהיה שפל רוח עם הענווים מלהתגאות במה שיש לך יחד עם הגאים, כי "לפני שבר גאון". יש לך ואתה מתגאה? זה מסוכן מאוד, ואתה עלול להגיע על ידי זה למצב של שבר, ששבר קשה הרבה יותר מן הכישלון, שהכישלון אחריו נפילה ואחריה שבר - וברגע אחד אתה נופל ונשבר.
כך אפשר להיות ענק ובעל אימפריית השקעות, ולומר "נוחי עליי נפשי", ופתאום באה נפילה - "לפני שבר גאון". פעם סיפר לי אדם שמבין קצת בעסקים, שקרא באחד העיתונים הכלכליים על בדיקה שנעשתה כיצד אדם בכל מה שיש לו בבית מפרנס איל הון אחד. שאלתי אותו: איך זה? אמר לי: במשחת שיניים אתה משתמש מחברה כזאת? יש לו מניות שם. אחר כך ארוחת בוקר, קנית את זה ואת זה? יש לו מניות שם. וכן הלאה, מכוס החלב בבוקר ועד שאתה הולך לישון, מראים לך כיצד תשעים אחוז ממה שעשית פרנסו אותו. הרי לך "גאון" - אדם שבאמת יש לו במה להתגאות, שיש לו נכסים. איני מדבר על אדם מסוים באופן אישי, ואיני יודע אם הוא מתגאה בנכסיו; אפשר שהוא ענוותן ושפל ברך. אבל אתה רואה שיש מצב שאדם מגיע לגאון, שיש לו במה להתגאות כי יש לו נכסים - ו"לפני שבר גאון": אחרי שבא גאון, עלולה לבוא חס ושלום שבירה. ואם כן, מה יש לאדם להתגאות כאשר אינו יודע מה יילד יום.
"לפני שבר גאון ולפני כישלון גובה רוח" - הגאון, המתגאה על אחרים ובמה שיש לו, סופו שיישבר בידי אחרים; ובעל גובה הרוח, שגאוותו פנימית, מכשיל את עצמו. וכאשר הגאווה כבר מושלת בלב - "גבה לב" - אין עוד מי שנלחם בה, וזו תועבת ה'. לעומתם העניו מכיר בערכו ובשפלות מצבו, והשפל רוח המשובח בוחר להשפיל את רוחו עד הקצה, ובזה אינו נכשל ואינו נשבר. ולכן "טוב שפל רוח את ענווים" - מוטב לשבת בחברת הענווים והעניים ולקנות מהם את מידת שפלות הרוח, מלחלק שלל בחברת הגאים ולסגל את מידותיהם ולהיכנס למרוץ שאין לו סוף, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו.