פרק ט"ז במשלי עוסק בין השאר במלכות: בכוחו של המלך, בזעפו ובחמתו, ברצונו ובאור פניו. מתוך משלי המלך הגשמי מלמד אותנו שלמה גם על המלך האמיתי, מלך מלכי המלכים, וכיצד מפיקים רצון מלפניו. בקטע שלפנינו נעמוד על שלושה פסוקים: חמת המלך ואור פניו, קניין החכמה והבינה, ומסילת הישרים שעליה קרא הרמח"ל את שם ספרו.
חֲמַת־מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי־מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה׃ (יד)
בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ׃ (טו)
מהו "כעב מלקוש"? המלבי"ם מפנה אותנו לפסוק בפרק י"ט: "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ". שם נאמר "זעף מלך" וכאן נאמר "חמת מלך", ויש הבדל גדול ביניהם. הזעף קטן מן החמה. "ויבוא הביתה סר וזעף" - זה האדם הכועס בקפדנות, בעצב פנימי על דבר מסוים. חמה היא כבר התחממות, רתיחה ממש. ואף הוא כשהרתיחה מוציאה אדים החוצה, כשהדבר מתפרץ. הזעף הוא השלב הראשון.
מה מלמד הזעף? די בזעף קל שלי כדי שלא אתן לך את מה שאתה מבקש. אל תתקרב אליי, אל תחפש לקבל ממני טובות. וזו הסיבה שהכתוב נקט דווקא כפיר: דרכו של הכפיר להמתין במעונו עד שתעבור חיה ויתפוס אותה, שלא כאריה שיוצא לשוטט ולחפש טרפו. הכפיר הוא האריה החלש יותר, ולכן הוא ממתין במאורתו. כך המלך הזועף - אינו יוצא החוצה כדי להכות, אבל אל תבוא אליו לבקש טובות, כי אין הוא במצב רוח מתאים. והוא איננו רודף אחריך ואיננו מבקש להרגך, אלא זועף בלבד. ולאחר מכן, כשישוב רצונו, הוא חוזר ומשפיע מטובו - "וכטל על עשב רצונו", כטל המשפיע על העשב.
לפי זה תבין את פסוקנו. "חמת מלך" אינה "זעף מלך". אם יש חמה, הרי ש"חמת מלך מלאכי מוות" - כבר אינו יושב בצד כמו כפיר הממתין שמישהו יבוא, וכבר אינו מסתפק בכך שלא תבקש ממנו טובות, אלא הוא שולח שליחים אחריך לתפוס אותך. ואז לא יועיל כל אחד לבוא ולהרגיע את העסק. כאן צריך "איש חכם יכפרנה" - בעל חכמה גדולה שיֵדע לפרק את המוקש הזה; ואם לא, הדבר מתפוצץ.
ואם אחרי שהיה זמן רב בחמה סוף סוף ישוב רצונו - "ורצונו כעב מלקוש". כגשם שנעצר זמן רב וחוזר לבסוף ומרווה את האדמה, שהרי המלקוש הם גשמי ניסן. מה שלא נתן כל החורף, כעת הוא נותן במלקוש. כך ישוב רצון המלך אליך לאחר שהחכם יכפרנה.
קְנֹה־חׇכְמָה מַה־טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף׃ (טז)
רבנו יונה מקשר את הפסוק לקודמו: ראינו שצריך שיהיה לך רצון מאת המלך. על זה בא שלמה ומלמד איך מפיקים רצון. "ויפק רצון מאת ה'" - במה? בכסף? בזהב? מאת השם אי אפשר להפיק רצון לא בכסף ולא בזהב, שהרי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". אלא רק בכוח החכמה, והיא עסק התורה.
אפשר להבין זאת גם בעניין הגשמי וגם ברוחני. במלך בשר ודם, ובפרט בעיתות הקדמוניות, המלך היה עשיר אדיר. אתה רוצה למצוא חן בעיניו? לא תבוא אליו ותציע לו מאה אלף דולר - מה תיתן לו, והוא מולטי־מיליונר שאין די בנקים בעולם להחזיק את כספו. אלא אם המלך משתעשע בך מפני שאתה חכם ופיקח, זה מוצא חן בעיניו, ואתה הופך להיות יועצו, מקורבו ואיש סודו. באותה בחינה ממש במלך הרוחני, קודשא בריך הוא, מלך מלכי המלכים: מה יש לך לתת לו כדי להפיק ממנו רצון? אין לך במה, אלא "קנה חכמה מה טוב מחרוץ" - קניין התורה טוב מזהב; "וקנות בינה" - להבין דבר מתוך דבר - "נבחר מכסף". שהרי מי ראינו שמכפר את חמת המלך ומשקיט את כעסו וזוכה שהמלך ירצה בו? איש חכם.
המלבי"ם מבאר את הפסוק על פי הקו שהוא הולך בו לכל אורך הספר. החכמה היא הלימודים המקובלים לנו מן התורה ומן הנביאים: איך להתנהג בענייני מידות, מה הגון ומה אינו הגון, מה ישר ומה אינו ישר. וכבר דיברנו שעל החכמה אין הוכחות ברורות, שהרי דבר אחד יאמר עליו אדם זה שהוא הגון ואדם אחר יאמר שאינו הגון. לכן החכמה היא תמיד מקובלת - צריך לקבלה מאחר. אם אתה רוצה להיות רחמן, עליך להיות רחמן על פי התורה, כי אם לא כן יאמרו לך "אל תהי צדיק הרבה", ובסוף כשתהיה רשע תהיה רשע הרבה. מתי לרחם, על מי לרחם, ומהי ההנהגה הנכונה - זה רק מאת הקדוש ברוך הוא. זו החכמה.
והבינה? להבין דבר מתוך דבר. לאחר שקיבלתי את חוקי החכמה, אני בא לדון בכל מיני פרטים: האם גם זה הגון או אינו הגון? את זה מניין אדע? אומר לך הקדוש ברוך הוא: מסרתי לך את הכללים, ואת הבינה כבר יש לך - התבונן והסק דבר מתוך דבר. אם דבר זה אינו הגון, כל שכן שדבר זה אינו הגון. כמו שאמרנו פעם: לא כתוב בשום מקום שאסור להניח חתול על ספר תורה, ובשולחן ערוך לא נכתב "לא יניח חתול על ספר תורה" - ואף על פי כן אנו יודעים שזה ביזיון. מניין? מכוח הבנת דבר מתוך דבר: אם אסור לגעת בספר תורה בידיים מפני כבודו וקדושתו, על אחת כמה וכמה שלא להניח עליו בעל חיים שהוא שפל מן האדם. זו דוגמה פשוטה של בינה, וכך בכל העניינים, גם העמוקים יותר.
ועדיין יש לדקדק: מדוע החכמה נמשלה לחרוץ והבינה לכסף? חרוץ הוא זהב, כפי שמצינו בכמה מקומות. מה ההבדל בין כסף לזהב? אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא: "כספא טיבעא, דהבא פירא" - הכסף הוא מטבע והזהב הוא פירות. כלומר: אתה בא לקנות במכולת, אינך מציע מטיל זהב, ואפילו קטן; אתה נותן כסף. הכסף עומד להוצאה, והזהב הוא מן הדברים הנקנים בכסף - אני יכול לקנות בכסף ירקות במכולת ויכול לקנות בו גם מטילי זהב. הכסף הוא המטבע העובר לסוחר, והזהב הוא הפירות הנקנים בכוח הכסף. ויש בזה נפקא מינה גדולה להלכות ריבית ולעניינים רבים: עלה שער המטבע, ירד, התייקר הזהב או הוזל - יש ריבית או אין ריבית, והכול תלוי בסוגיה הזאת, אם דהבא פירא או דהבא טיבעא.
לכן את הזהב שמים באוצרות. הזהב הוא דבר שאדם קונה על מנת לטמנו ולשמרו, נכס הוא לו, ואינו מיועד להוצאה. וכך כתוב: "כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה" - הכסף הוא למסחר, ואילו החרוץ, הזהב, הוא דבר שאדם צופן אותו כתבואה באסם. גם תבואה אני מוכר, אבל איני משתמש בה כדי לקנות ולמכור, אינה כסף; אלא טומן אותה, ובא מישהו וקונה ממני. כך הזהב: טומנו, ומי שירצה לקנות ממך יקנה, אבל אינו המטבע העובר לסוחר. וזה "ומחרוץ תבואתה" - שעניין התבואה שייך יותר לחרוץ, שהוא כזהב, דהיינו פירות.
ומכאן מבאר המלבי"ם: החכמה היא הדבר שאדם אוצר אותו בלבבו ואינו סוחר בו, כתבואה שאוכלים אותה לשובע הנפש. ועל זה נאמר "קנה חכמה מה טוב מחרוץ" - קניין יקר יותר מן הזהב הטמון בכספת. ומדוע? משום שהזהב כל מעלתו במה שאני יכול להשיג בו, ואילו החכמה אינה נמדדת במה שאשיג בה, אלא היא מעלה גדולה מצד עצמה.
ולעומת זאת - וראו כמה נפלא - הבינה, אומר המלבי"ם, בה עושים מסחר. שהרי מהי בינה? להבין דבר מתוך דבר: מן הדין ההוא, מן הרעיון ההוא, אני מוציא מסקנה ולומד על רעיון אחר. אין זה דבר הצפון בלב כחכמה, שהיא יסודות הצפונים בלב מפני שכך מסר בורא עולם, אלא דבר הניתן להוצאה ולמסחר: אתה אומר דבר, ואני מסיק ממנו דבר נוסף, ומוציא אותו לעניין אחר. לכן הוא מדמה את הבינה דווקא לכסף, שגם הכסף אין לו בדרך כלל מעלה מצד עצמו אלא מצד מה שאפשר לקבל תמורתו. היום אנו מבינים זאת ביתר שאת: מהי מעלתו של שטר מאה דולר? מה שאני יכול לקנות בו. אם מחר יחליט הממשל בארצות הברית לבטל את הדולר, לא יועיל לך אלא לצור על פי צלוחיתו. אין לדולר שווי עצמי, וכל מעלתו במה שאפשר לקנות בו.
וכך הבינה: כוחה במה שאני סוחר בה - ללמוד הלכה זו או רעיון מוסרי זה, ומהם להסיק גם למקומות שלא נמסר בהם לימוד ברור. ומה קונים בבינה? "וקנות בינה נבחר מכסף": בכסף קונים פירות וירקות, בתים, שדות וכרמים; ובבינה קונים חכמה, שהוא הדבר היקר ביותר. על ידי בינה אני מסיק מסקנות בחכמה, מחדש חידושים בתורה ומוציא חידושי דינים מכוח התבוננות והעמקה. נמצא שזה כסף שאפשר לסחור בו הרבה יותר טוב מן הכסף שבכיסך.
מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ׃ (יז)
מן הפסוק הזה נטל הרמח"ל את שם ספרו "מסילת ישרים", שכן מסילת ישרים מביאה לסור מרע. רבנו יונה מבאר על פי מה שכבר למדנו, "אורח ישרים סלולה": אדם שהוא ישר באופן טבעי ונכסף אל היושר, יכול לשלוט ברוחו ולהנהיג את עצמו בדרך ישרה, וממילא גם לסור מן הרע. מפני שהוא הולך בדרך הישר ואינו מחפש דרכים עקלקלות, קומבינות ודרכים לא הגונות - הוא סר מן הרע.
ומוסיף רבנו יונה: חייב אדם להתבונן בכל דרכיו - לאן הוא הולך, איך הוא עושה וכיצד הוא מתנהג - ולהיזהר שלא תהיה בו מידה שעלולה לגרום לו עוונות ומכשולות, כמידת הכעס. הכעס מעקם את כל דרכיו של אדם, שכל מעשיו נעשים מתוך אימפולסים, מתוך כעסים, מתוך נקימה ונטירה על מי שהרגיזו, וזה מסבב מכשולות רבים. לכן בתחילה צריך אדם להיזהר שלא יתרחק מן הבורא, לא בעוונות ולא במידות רעות שעלולות להביאו לידי עוון. זה השלב הראשון.
כך גם בעל תשובה: במה מזהירים אותו תחילה? "סור מרע". אין אומרים לאדם שחזר היום בתשובה שיתחיל ללמוד ארבע שעות. אתה מחלל שבת? הפסק לחלל שבת. אתה עובר עבירות אלו ואלו? הפסק לעבור עליהן. דבר ראשון - למנוע אותו מעבירה. ואחר כך, כדי להתקדם יותר בעבודת השם, בא שלב "עשה טוב": להתקרב אל הבורא ולהשיג את אהבתו ויראתו. וזהו "שומר נפשו נוצר דרכו" - מי שרוצה להשיג מעלת אהבת השם וקרבת השם, כבר נוצר את דרכו, ודרגה זו גבוהה בהרבה ממי שרק סר מרע: אני שומר את דרכי ללכת רק בדרך הטוב.
הישרים - עיקר השתדלותם, ודאי בתחילת הדרך, לסור מרע, וקל להם להתגבר על יצרם מפני שהם ישרים בטבעם. הרבה פעמים אתה רואה במסחר אדם שאינו מרמה; ייתכן שאינו שומר מצוות וייתכן שאינו מכיר את עשרת הדיברות, אבל מטבעו הוא אדם הגון וישר. ולא תמיד יעמוד בזה - שכן בניסיון גדול עלול הוא להיכשל, ולכן נצרכים הגדרים והסייגים שנתנה התורה - אבל יש אדם שהדבר נמצא בו באופן טבעי. ואף מי שאינו ישר בטבעו נדרש לשמור את נפשו ולנצור את דרכו, להיזהר מיצרו ולהלך בדרך הישר. וזה הסדר הראוי לאדם בתחילת דרכו: תחילה יישמר מעבירות, ובשלב השני יראה מה יוכל להוסיף עוד ועוד בעבודת השם, לתקן את מידותיו וליישרן בדרגה הגבוהה יותר.
הגאון מווילנה מבאר: מהי מסילה? דרך שמפנים אותה מן האבנים, כלשון הכתוב "סולו סולו פנו דרך", "מסילה בערבה". והישרים, אומר הגר"א, הם אנשים בעלי שכל, והם מבקשים לפנות את דרכם ולעשותה מסילה, שלא יהיו בה אבנים ומכשולות, וכך יסורו מן הרע.
אלא שגם אדם כזה, גם ישר הבודק ומשתדל שדרכו תהיה ישרה, עלול לטעות - לחשוב שאין זו אבן, ולבסוף להיכשל ולנפול. גם מי שמיישר דרכיו ורוצה לנהוג ביושר יכולה ליפול בידו טעות. רבי עקיבא בתחילת דרכו ראה מת מצווה והלך עמו מיל כדי להביאו לקבר ישראל, ואמרו לו חכמים: על כל פסיעה ופסיעה שהלכת עם מת מצווה זה היית בגדר שופך דמים, שהיית צריך לקוברו במקומו, שמת מצווה קונה את מקומו. הרי לך שגם אדם ישר יכול לטעות. ומי שרוצה לשמור את נפשו שלא יבוא לידי טעות - "נוצר דרכו", עושה גדרים שלא יבוא לידי רע. "נצור" הוא כלשון עיר נצורה, עיר שמורה.
אמשול משל: אדם רוצה לעבור בדרך מסוימת ואומרים לו שיש שם מוקשים. האדם הישר מסכל את המוקשים - הולך עם גלאי מתכות, או מקדים לפניו רכב שמזהה מוקשים ומסיר אותם. האם הוא שמור? לא בהכרח. ייתכן שיש שם דבר שהוא חושב שהוא סתם חתיכת ברזל והוא מוקש, והגלאי אינו מזהה אותו, והמוקש יתפוצץ - כלומר טעה בשיקול הדעת. מה העצה לאדם כזה? כשאתה הולך לגלות מוקשים, לבש שכפ"ץ גדול מאוד או סע בקומנדקר ממוגן, וגם אם תיכשל ויתפוצץ - אתה עדיין ממוגן.
זו כוונת הפסוק: "מסילת ישרים סור מרע" - מי שמסקל את המסילה כדי שתהיה מסילת ישרים, בזה הוא סר מן הרע; אך אין בכך הבטחה שלא ייכשל בדבר שיטעה בו, ברע שלא ידע שהוא רע או שחשב שהוא טוב ולבסוף הזיק לו. אבל מי שרוצה באמת לשמור את נפשו אינו מסתפק בסיקול האבנים מן הדרך, אלא דואג להיות בבחינת "נוצר דרכו" - עושה סביב עצמו שכפ"ץ וקומנדקר ממוגן, שגם אם יתפוצץ דבר לא ייפגע. כך ברוחניות: כשאדם מציב לעצמו גדרות וסייגים, הם מצילים אותו מכל מיני טעויות ומכל מיני בעיות ונזקים, מפני שהגדר מונעת ממנו להגיע לדבר שיש בו נזק.
ואתן דוגמה בעניין רוחני. יש אדם הנזהר בשמירת העיניים ואומר: איני הולך למקומות שיש בהם פריצות. יפה מאוד - זו "מסילת ישרים סור מרע", הוא הולך במקומות שאין בהם חשש פריצות. אבל גם במקומות שאין בהם חשש, האין ייתכן שיופיע לפתע מראה שאינו צנוע? בהחלט, ואז הוא עלול להינזק. ומי הוא "שומר נפשו"? בנמשל, זה האדם המקפיד תמיד ללכת ועיניו למטה. הוא נוצר דרכו, ודרכו נצורה ושמורה, שגם אם יגיע למקום שיש בו מוקש העלול להתפוצץ - הוא ממוגן, או בתוך הקומנדקר או שעיניו למטה, וממילא אינו נזוק. נמצאו כאן שתי בחינות, והנצור גדול ממי שהוא רק בגדר סר מרע.
המלבי"ם מבאר: "ישר" הוא אדם שנוטה מטבעו אל היושר, ואין לו מלחמה פנימית כצדיק. "צדיק" הוא אדם שמצדיק את מעשיו, שיצרו מושך אותו תמיד לרע והוא מתגבר עליו. יוסף בא להימשך לדבר עבירה ומתגבר עליו - זה נקרא צדיק.
ואגב, לכן השמור בעריות הוא הנקרא צדיק, ואין קוראים צדיק אלא למי ששמור מעריות - יוסף הצדיק, ו"אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה". ומה שכתוב בנח "צדיק תמים" - מה ההבדל בין צדיק לתמים? הצדיק הוא בענייני עריות, והתמים בענייני דעות, שאינו נמשך אחר עבודה זרה ואחר דעות ההבל והדעות המשובשות. והבית יוסף מקשה: מדוע פעם נאמר "אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה" ופעם "צדיק תמים"? ומשיב: נח חי בשתי תקופות. בדור המבול, שחטאם היה "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - משחיתים זרעם ופוגמים בעריות; וכנגדם, מאחר שנח היה שמור מזה, ראוי לקרותו צדיק. ונח חי גם בדור הפלגה, ושם היה הפגם באמונה - "נעלה ונעשה עמו מלחמה", אין ראוי לו לבור לו את העליונים ולזרוק אותנו בתחתונים; וכנגדם היה נח בעל מעלה בשם "תמים". לכן כשהקדוש ברוך הוא מדבר על אותו דור ואומר לו להיכנס לתיבה, אומר "כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה"; אבל כשבא הכתוב לדבר על מכלול חיי נח אומר "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" - בשתי הדורות שחי בהם, וביחס לשניהם הוא צדיק ותמים. אין זה ממש מענייננו, אבל היה כדאי לומר את הרעיון המתוק הזה.
על כל פנים למדנו מהו צדיק - השמור מעריות. ואומר המלבי"ם שלצדיק יש מלחמה פנימית, שכן כל אדם בריא בנפשו יש לו משיכה לעריות: "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן". אדם שהכסף אינו אומר לו כלום צריך טיפול, וכך גם אדם שאין לו שום משיכה לדבר עריות - יש לו בעיה. הקדוש ברוך הוא יצר את האדם עם המשיכה הזאת כדי שיבנה את העולם, ומי שמצליח להתגבר על הטבע הזה נקרא צדיק, מפני שזה מאבק תמידי בתוך האדם פנימה.
אבל הישר הוא אדם שמראש ישר. אין לו נטיות החוצה ואין לו יצרים הבאים להתגבר עליו, אלא מראש הוא נמשך רק לעשות דברים טובים. נמצא שלישר יש מסילה סלולה, כלשון שלמה "אורח ישרים סלולה", ובזה עצמו הוא סר מרע. אם תרצו משל: כל אחד מאיתנו הוא "אדם ישר" בעניין עישון סמים. אין לנו משיכה לכך, ואין לנו מאבק פנימי בעניין כלל. בבחינה הזאת אתה הולך על דרך סלולה, ואין צורך לומר לך היזהר שמא יש כאן מוקש - איזה מוקש? אם אראה מישהו לוקח סמים, האם פתאום ארצה בזה? אין לי יצר כזה כלל ואין לי שאיפה לזה כלל. זו דרך סלולה, ואדם הולך בה בלי שום בעיה.
אבל מי שאין לו דרך סלולה וכבושה, והוא צריך ללכת בדרך חתחתים - הוא בבעיה. כשאתה נוסע בדרך לא סלולה יכול להיות פנצ'ר, יש אבנים, יש מסמרים, יש כל מיני מרעין בישין באותה דרך. "רבים לוחמים לו להטותו מדרך ולהמיתו מיתת הנפש", בלשון המלבי"ם. ואדם כזה יאמר: הלוואי והייתי ישר, הלוואי ולא היה לי מאבק פנימי כזה כל הזמן, אבל אני איני בגדר ישר שדרכו סלולה. מה העצה ששלמה מייעץ לו? "שומר נפשו נוצר דרכו" - דרכך היא שמירה יתרה. כשאתה נוסע באוטוסטרדה אתה נותן גז, ומה אמור לקרות? אבל כשאתה נוסע בדרך עפר או בדרך בורמה, דרך שאינה מוסדרת, אתה מוריד הילוך ונוסע לאט לאט, שלא תיתן גז ויהיה שם בור ויישבר דבר ברכב. כך מי שלא זכה להגיע למסילת הישרים, שיאמר: לא נולדתי ישר, נולדתי עם משיכות, עם תאוות ועם רצונות לסטות מן הדרך - עצתו "נוצר דרכו". אתה הולך בדרך חתחתים, היזהר, לך צעד אחר צעד ושמור את דרכך, כדי שלא תטעה אחרי אורחות עקלקלות וכדי שלא יצליחו להחטיא אותך ולהזיק לך כל אותם פיתויים וכל אותם ניסיונות.
למדנו שהזעף קטן מן החמה: המלך הזועף כנהמת כפיר - אל תבקש ממנו טובות, אך אינו רודף; ואילו חמת מלך שולחת מלאכי מוות, ורק איש חכם יכפרנה, ואז ישוב רצונו כעב מלקוש. מכאן למדנו שאת רצון המלך - ובעיקר רצון מלך מלכי המלכים - אין קונים בכסף ובזהב אלא בחכמה, שהיא התורה. החכמה נמשלה לחרוץ, לזהב הטמון והאצור בלב, שמעלתו מצד עצמו; והבינה נמשלה לכסף, שבו סוחרים - שבכוחה מסיקים דבר מתוך דבר וקונים בה את החכמה עצמה. ולבסוף למדנו את סדר העבודה: "מסילת ישרים סור מרע" - לסקל את האבנים ולהתרחק מן העבירה; ו"שומר נפשו נוצר דרכו" - לעשות גדרים וסייגים, ללכת לאט ובזהירות בדרך שאינה סלולה, ולהיות ממוגן אף במקום שבו עלול להיות מוקש שלא זיהינו.